המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
"תמרורים" - הם לו כי דמיו אשר שפך בהחטיאו את ישראל להצמיד לע"ז והמחטיאו לאדם קשה לו מן ההורגו כאשר אנו למידין מעמון ומואב שהטעו את ישראל להצמד לבעל פעור וענשן הכתוב יותר ממצרי ואדומי שטבעום בנהר ויצאו בחרב לקראתם
"עליו יטוש" - עליו יטילם הקב"ה
"וחרפתו" - שחירף את שלמה כענין שנאמר (מלכים א יא) וירם יד במלך שהוכיחו ברבים על אשר בנה שלמה את המלוא כדמפורש בחלק
"ישיב לו אדוניו" - הקב"ה שהרי הוא הרע לעשות יותר ממנו
"הכעיס אפרים תמרורים", בתשובות האלה שהם דברי לצנות היורדים חדרי בטן, הכעיסו את המוכיחים ולעגו עליהם בדברי תמרורים אלה, "ודמיו". שיעור הכתוב, "אדוניו! דמיו עליו יטוש וחרפתו ישיב לו", כי הם הרגו את המלכים בעבור חטא ע"ז שעבדו, כמו שהרגו את בית ירבעם ובית אחאב ויתר מלכים בחטא זה, ואחר שהרגוהו שבו הם בעצמם להחזיק בעבודת הבעל והעגלים, וא"כ הלא הרגוהו ברצח ובחנם, עפ"ז יצייר המליץ, כאילו "אדוניו" שהוא המלך הנרצח עמד מקברו "ונוטש עליו את דמיו", שמשליך את דמו הנשפך בחנם על העם שרצחוהו, "וישיב לו את חרפתו" החרפה שחרפוהו בעת רצחוהו על שעבד ע"ז, ישיב לו עתה את החרפה אל חיקו ויחרף אותו, ומעתה יספר הדברים שידבר אליו אדוניו הנרצח:
ביאור המילות
"תמרורים". כעס רע ומר:
"יטוש". מענין ויטוש על מחנה שיניח דמיו עליו, ושם אדוניו הוא נושא המאמר כולו: