(במדבר יא כח): "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו, וַיֹּאמַר 'אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם!'"

(במדבר יא כט): "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה 'הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם!'"

רקע :  משה רבנו מינה שבעים זקנים שיעזרו לו, הוציא אותם אל אוהל מועד שהיה מחוץ למחנה, והאציל מרוחו עליהם במדבר יא כה .   באותו זמן שרתה רוח ה' על שני אנשים נוספים, שנשארו במחנה - אלדד ומידד במדבר יא כו . יהושע בן-נון שמע על כך ודרש לכלוא אותם, אך משה התנגד. הסיפור מעורר כמה שאלות.

מדוע דרש יהושע לכלוא אותם - מה אכפת לו שיתנבאו? האם הוא נגד חופש הדיבור?! ועוד: אם ה' דיבר אליהם, הרי הם חייבים להתנבא ולהעביר את דבר ה' הלאה, כפי שאמרו חז"ל "כובש נבואתו - חייב מיתה בידי שמים"; אם כך, איך אפשר להעניש אותם בכלא על כך שמילאו את חובתם?! כמה תשובות.

1. יהושע חשב שהם נביאי שקר. הוא חשב שרוח ה' יכולה להגיע רק דרך משה, כפי שהגיעה אל שבעים הזקנים שהיו עם משה, ומכיוון שאלדד ומידד לא היו שם, לא ייתכן שיש להם רוח ה', "כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם, והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא". אך משה ענה לו, שההיפך הוא הנכון, המצב הרצוי הוא דווקא שה' ייתן את רוח ה' ישירות על כל אדם ואדם, ללא תיווך, "כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי, ומי יתן ויהיה זה בכל העם" (רמב"ן פירוש ראשון) .

2. הדבר קשור לתוכן הנבואה - ע"פ חז"ל, אלדד ומידד התנבאו "משה מת, יהושע מכניס את בני ישראל לארץ" (תלמוד בבלי סנהדרין יז.) , יהושע חשב שהנבואה מסכנת את מעמדו של משה ועלולה לגרום למרד, ומרד במדבר מהווה סכנת נפשות לכלל עם ישראל, ולכן יש למנוע מהם להתנבא. אולם, משה סבר שהדבר החשוב ביותר הוא שלבני ישראל יהיה קשר עם ה', ואם כל בני ישראל ישמעו את קול ה', כבר לא יהיה צורך בהנהגה ולא תהיה שום סכנה, ולכן יש לעודד נבואה גם אם הדבר פוגע בו אישית: "המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם ה' נביאים...".

• הבעיה בפירוש זה היא, שתוכן הנבואה לא נזכר בפירוש בתורה, וגם בדברי חז"ל שם מצאנו דעות שונות: "אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שְׂלָו הם מתנבאים... רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים...".

3. יהושע סבר, שאסור לאדם להתנבא כאשר יש נביא גדול ממנו, כי זו פגיעה בכבודו, "כתלמיד המורה הלכה לפני רבו" (שם) , "כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו, אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים... וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכת מגלה (יד ב). ומשה אמר, כי הוא הרב, ומחל על כבודו, ומתאוה ושמח בכך" (רמב"ן) . כמו בפירוש 2, יהושע חשב שהדבר עלול לגרום למרד במשה, והדבר מהווה סכנת נפשות לכלל ישראל, אך משה הבהיר לו שאם כולם יתנבאו לא תהיה כל סכנה.

4. יהושע חשב שיש להעניש אותם על כך שלא קיימו את דברי ה' למשה (פסוק טז) "ולקחת אתם אל אהל מועד, והתיצבו שם עמך"; הם נשארו במחנה ולא יצאו לאוהל, וזה עלול לגרום לציבור לחשוב שהם מתנבאים באופן עצמאי ללא תלות במשה, ועלול לפגוע בכבודו של משה "ומשה אמר שלא יקנא לו, כי הוא חפץ שיתנבאו לפניו או שלא בפניו, כיון שנתן ה' רוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנו" (רמב"ן פירוש אחרון) .

ראו גם:

• פרשת בהעלותך -חופש ההתנבאות לעומת איסור לשון הרע / חגי הופר
• על חופש הדעה והדיבור במשפט העברי / חיים כהן

יהושע הציע למשה כְּלָאֵם :

1. על-פי הפשט, הכוונה למאסר בבית כלא : לאסרם "בזיקים ובקולרות" (ספרי במדבר, פיסקא צו) .

• אולם, עונש כליאה אינו קיים בחוקי התורה. כליאה משמשת רק לשתי מטרות: הגנה על הציבור מפני אנשים המסוכנים לציבור, ושמירה על חשודים בפשע כדי שלא יברחו עד שיתברר משפטם. (ראו גם: על עונש המאסר במשפט העברי / אלישי בן יצחק ). שתי הסיבות הללו לא היו קיימות אצל אלדד ומידד.

2. חכמי התלמוד פירשו מלשון כליה : "הטל עליהם צרכי ציבור, והם כלים מאליהם" (תלמוד בבלי סנהדרין יז.) : יהושע הציע למשה למנות אותם לתפקיד ציבורי שיגרום להם למות בגיל צעיר, כדברי חז"ל "השררה מקברת את בעליה"; זה לא נחשב עונש, אבל זה משיג את אותה המטרה...

3. "ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר ' כלאם = מנע מנהון רוח קודשא'. עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהלים מ י), לא תכלא רחמיך ממני (שם פסוק יב)." (רמב"ן) - יהושע חשב שהנבואה שלהם מגיעה דרך משה, ואם משה יחליט, הוא יוכל למנוע מהם להתנבא, בלי שיהיה צורך להענישם כלל.

2+3. אפשר לשלב בין פירוש 2 לפירוש 3 - יהושע הציע למשה להטיל עליהם תפקיד ציבורי, שיגזול מהם את כל כוחותיהם ושמחת החיים שלהם, וכבר לא יישאר להם זמן להתבודד ולהתעלות ברוחניות, וממילא לא יוכלו עוד להתנבא (ע"פ הרב חנוך גבהרד, 'שיעורים באגדות חז"ל' על סנהדרין יז.) .

יהושע לא היה אחד משבעים הזקנים שיצאו אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה, אך מייד כשהודיעו למשה על אלדד ומידד הוא שמע ואמר "אדוני משה כלאם"; מכאן, שהוא היה כל הזמן בתוך האוהל, כמו שנאמר גם ב (שמות לג יא): "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". ראו דמותו של יהושע / נריה קליין .

[מתוך האגדה כהשלמה למקרא / הרב יששכר יעקובסון ]

בין האגדות על מות משה (איזנשטין, "אוצר המדרשים" עמ' 357 עד 384) , יש אגדה המנוגדת ניגוד גמור למה שהתורה מספרת במפורש על משה רבינו. כאשר אלדד ומידד התנבאו במחנה ויהושע קינא לכבודו של משה, הוא עונה לו "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".

ואלה דברי האגדה:

נדמה לנו שהאגדה משתדלת לעתים להנמיך את קומת גיבורי המקרא כדי לקרב את הבנתם לפשוטי העם. ולכן משה שעליו התורה מעידה שלא ידע קנאה מהי, מופיעה באגדה דווקא כאחד אשר מעדיף את המיתה לחיים שאין לו בהם המנהיגות.