קהלת משה ז יב

בשם הגאון מו"ה (= מורינו הרב ורבינו) מאיר אב"ד דקהילת אוסטרא:[1]

[איתא בגמ':][2] "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי"[3]. [ופריך בגמ':] ולא ידע ליה והכתיב: "ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים"[4]? [ומשני:] אלא אאבוה קא משאיל. [ופריך:] ואביו לא ידע ליה, והכתיב: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים"[5], ואמר רב ואיתימא רבי אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא? [ומשני:] ה"ק שאול אי מפרץ אתי אי מזרח אתי, אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו, אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי. [ופריך:] מ"ט אמר ליה שאל עליה? [ומשני:] דכתיב: "וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו"[6], וכתיב ביה בשאול: "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"[7].

א"ל דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו, מ"ט, דקאתי מרות המואביה. א"ל אבנר: תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, [א"ל דואג:] אלא מעתה ממזר ולא ממזרת? [א"ל אבנר:] ממזר כתיב, מום זר. [א"ל דואג:] מצרי ולא מצרית? [א"ל אבנר:] שאני הכא דמפרש טעמא דקרא "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"[8], דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. [א"ל דואג:] היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים? אישתיק [אבנר].

מיד, "ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם", התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם, הכי קא אמר ליה, הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אקשי להו דואג כל הני קושייתא, אישתיקו, בעי לאכרוזי עליה, מיד: "ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש"[9], וכתיב: "יתר הישמעאלי"[10], אמר רבא: מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר, כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. עכ"ל הגמ'.

והקשה המהרש"א: למה ליה למימר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי, היה לו לומר "כך מקובלני מב"ד של בועז", שהיה שופט ונשא את רות, וכתיב: "ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר", למדרש להו עמוני ולא עמונית, מואבי, ולא מואבית? עיין במהרש"א [מה ש]תירץ ודוחק היא.

ותירץ מו"ה (= מרינו ורבינו הרב) אבנר ז"ל אב"ד דקהילת זאבני בזה הסיגנון:[11] דשמואל הרמתי ראה דבועז לגרמיה הוא דעביד, אבל ההלכה אעפ"י כן אמת, והיה הוא צריך לחדש עמוני ולא עמוני, ולפי זה הוכרח עמשא לומר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי, ולא ב"ד של בועז.

ונ"ל דהנה כתיב ברות: "ויאמר בועז: סורה נא פה פלוני אלמוני, ויסר וישב, ויאמר בועז: חלקת השדה אשר לאחינו אלימלך מכרה נעמי, ועתה קנה לך נגד היושבים ואדעה, כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך, ויאמר טוב: אנכי אגאל, ויאמר בועז: ביום קנותך את השדה קנית אשת המת להקים שם המת על נחלתו, ויאמר לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי"[12].

הקושיא מפורסמת: למה לא הזכיר לו בועז בתחילה אשת המת, רק חלקת השדה אשר לאחינו אלימלך, והוא השיב אח"כ אנכי אגאל, וכששמע בועז שרצה לגאול, אמר לו, "ביום קנותך השדה", הזכיר לו גם אשת המת, היה לבועז לומר בחדא מחתא, יש בכאן חלקת השדה, וגם אשת המת, אי (= אם) אתה גאל את שניהם [גאל], ואם לא תרצה אנכי אחריך, למה רימה אותו כדאמרינן?

אלא דזה ידוע המעיין בספר רות כתיב: "ויאמר בעז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה, אשת המת קניתי [קניתה], להקים שם המת על נחלתו", [קרי "קניתה" ו]כתיב "קניתי" ביו"ד, ופירש הזוהר: שבועז ראה ברוח קדשו שהוא ישא את רות, ולא פלוני אלמוני מטעם הכמוס, כי בנין בה"מ היה צריך לבנות על ידי שלמה בחכמתו, והוא צריך להיות דוד ט"ו מאברהם, בסוד מילוי הלבנה, ופלוני אלמוני היה דור קודם כי היה דור עשירי, ואם כן יתאחר שלמה לבא בעולם, עד חמישה דורות, אבל בועז היה דור י"א, אם כן ימהר שלמה לבא בד' דורות, בועז עובד ישי דוד[13], כי פלוני אלמוני היה דורו של בועז, כדאיתא בגמרא, תנא: "פלוני אלמוני, ושלמון אבי בועז, ואלימלך ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב היו", נמצא בועז ידע דהגואל לא ישא את רות[14].

ואי יאמר לו בועז תרווייהו בהדי הדדי, היינו חלקת השדה וגם אשת המת, בוודאי ימאן הגואל ויאמר לא, נמצא בועז צריך ליבם את רות, מי יפסוק לו הדין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, כי הסנהדרין לא היה רשאים לפסוק מורה הלכה בפני רבו, כי בועז היה שופט כל ישראל, ובועז לעצמו אסור היה לפסוק הדין, כדאיתא בגמ': "ת"ח שהורה הלכה אם קודם מעשה שומעים לו, ואם בשעת מעשה אין שומעין לו"[15].

לזה עשה בועז בחכמה ולא הזכיר לו רק השדה, ואמר טוב אנכי אגאל, ויאמר בועז ביום קנותך השדה צריך אתה ליקח את רות בסוד היבום, כי יבום בנחלה תלוי, ואי מסתפית מלאו דעמון ומואב אני אתיר לך, כי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והנה אח"כ שהגואל לא רצה הותרה לו לבועז לישא את רות, כי לא לעצמו התיר, רק לגואל. אבל מכל מקום בנידון דידן אסור להורות הלכה כבועז, כי בועז לגרמיה הוא דעביד, כי בועז ראה בדוח קדשו, שהגואל לא ישא את רות, ונמצא לעצמו היתה, אלא דכל העולם כולו לא ידעו מזה הסוד, כי לא היה בעת הזאת ספר רות לראות בו אי כתיב "קנית" או "קניתי"[16].

אבל שמואל הנביא הוא כתב ספר רות ברוח קדשו, והיה רואה דכתיב "קניתי", ונמצא בועז לגרמיה הוא דעבד, ואסור לדון אחריו, והיה הוא צריך לחדש ההלכה עמוני ולא עמונית, לכך היה עמשא צועק: "כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי", ולא מבועז, ודוּק היטב.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רבי מאיר מרגליות אב"ד דק"ק אוסטראה - בעל ה"מאיר נתיבים" זי"ע, תלמידו המובהק של מרן הבעש"ט זי"ע, אמר את הפירוש שלקמן בשם מו"ה (= מרינו ורבינו הרב) אבנר ז"ל אב"ד דקהילת זאבני.
  2. ^ יבמות עו ב.
  3. ^ שמואל א יז נה.
  4. ^ שמואל א טז כא.
  5. ^ שמואל א יז יב.
  6. ^ שמואל א יז לח
  7. ^ שמואל א ט ב
  8. ^ דברים כג ה.
  9. ^ שמואל ב יז כה.
  10. ^ דברי הימים א ב יז.
  11. ^ בקהלת משה יש שני חידושים "מאב"ד דקהילת זאבני". פעם הוא מופיע בשם: "מו"ה (= מורינו ורבינו הרב) אבוש אב"ד דקהילת זאבני", ופעם בשם: "מו"ה אבנר ז"ל אב"ד דקהילת זאבני". וכנראה אבוש הוא כינוי לאבנר.
  12. ^ רות ד א-ו
  13. ^ דהיינו: נשמת שלמה המלך היתה צריכה לרדת לעולם בעוד ארבעה דורות מזמן בועז, לכן הוא היה חייב לייבם את רות, אבל אם פלוני אלמוני היה מייבם את רות, נשמת שלמה היתה מגיעה רק אחרי חמישה דורות, וזה לא יכול להיות.
  14. ^ וכיון שבועז ידע שהוא זה שייבם את רות, הכתיב הוא שבועז אומר לגואל "קניתי". דע לך שאני קניתי את רות.
  15. ^ יבמות עז א.
  16. ^ וצ"ע: אם בועז ידע שלסוף הגואל יסרב, אע"פ שאף אחד לא ידע מזה, אבל למעשה כלפי שמיא גליא שהוא פסק "עמוני ולא עמונית", ואיך הוא פסק את זה הרי "ת"ח שהורה הלכה אם קודם מעשה שומעים לו, ואם בשעת מעשה אין שומעין לו"?
    ונראה לתרץ: שהרי הטעם ש"ת"ח שהורה הלכה אם קודם מעשה שומעים לו, ואם בשעת מעשה אין שומעין לו", מבואר ברש"י "שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה", אבל אם הת"ח יודע את האמת שהוא לא אמרה מחמת מעשה, מותר לו לפסוק לעצמו, אלא שלנו אסור לסמוך עליו, כיון שאנו חוששים "שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה", וכיון שבועז ידע את האמת שלא אמרה מחמת מעשה, הוא יכל לפסוק לעצמו, ומצד הב"ד, הרי הם לא ידעו שפסק לעצמו, אבל אחרי שהתברר לב"ד בדורות הבאים שהוא פסק לעצמו, לא יכלו לסמוך עליו. ולכן עמשא לא יכל לסמוך עליו, כמבואר בהמשך.