פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הרמב"ן | הריטב"א | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: צל"ח | ראשונים | אחרונים


דף ב עמ' אעריכה

בעזרת המקבל אשי ניחוחים, אתחיל לסדר חידושים, על מסכת פסחים:

בודקין את החמץ. עיין בר"ן שהאריך בדין ביטול ובדיקה, ששניהם יש להם שורש מן התורה, וכל אחד לחוד מהני. וכתב הר"ן, דמשמעות הסוגיא לפי פירוש רש"י, זה שאמרו: הבודק צריך שיבטל, בימי האמוראים נתחדש; אבל בימי חכמי המשנה לא היה שם רק בדיקה וביעור. ואמנם למה הטריחו בזה, ולא היה סגי להו בביטול לחוד שמהני מן התורה, נדחק הר"ן, יעויין שם.

ואני אומר, שאף שיש בידינו לומר שביררו הבדיקה, דמהני לכולי עלמא, מה שאין כן הביטול לא מהני לר' יוסי הגלילי, שהרי הר"ן הקשה (ד"ה ומהו), כיון שביטול מטעם הפקר נגעו בו ולא מצינו הפקר בלב, ועוד, לדברי ר' יוסי בנדרים דף מ"ג דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא הוי נפיק מרשות המפקיר, איך יועיל ביטול? וניחא ליה להר"ן, דחמץ כיון דבלאו הכי אינו ברשותו, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור בבל יראה, ולכך כל שגלי דעתו דלא ניחא ליה בו, לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. ולפי זה, לר' יוסי הגלילי שמתיר חמץ בהנאה, הרי הוא ברשותו ממש ולא מועיל ביטול, לכך בחרו בבדיקה. ואמנם שינויא דחיקא לא משנינא, שהרי דעת ר' יוסי הגלילי נדחית לגמרי בכמה משניות בש"ס, ובכל הש"ס פשוט הדבר שחמץ אסור בהנאה:

ואמנם אמינא, דגם לר' שמעון בחרו בבדיקה יותר מביטול. דהרי זה פשוט, דלר' שמעון חמץ עד הלילה מותר בהנאה, וכמבואר לקמן דף כ"ח ע"ב דאמר: "ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לתנא קמא", ואם כן, אם שגם לר' שמעון ביטול מועיל שלא יעבור בבל יראה, דלדידיה אינו עובר בבל יראה עד הלילה, ואז שוב אינו ברשותו ומועיל הביטול הקדום שכבר ביטלו שלא יעשנו הכתוב כאילו הוא ברשותו, מכל מקום כל שש שעות שאחר חצות י"ד עובר בעשה ד"תשביתו", שהרי אז הוא ברשותו ממש כיון שאינו אסור בהנאה, ועל ידי הביטול לא נפיק מרשותו ממש. ולכך בחרו הבדיקה והביעור, לקיים גם מצות עשה ד"תשביתו" אפילו לר' שמעון.

ואפשר שזה כוונת מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג, שכתב שהביטול מועיל שאינו עובר בבל יראה, אבל מצות עשה ד"תשביתו" לא קיים:

ואמנם רש"י (ד"ה בודקין) שפירש הטעם שלא יעבור בבל יראה, ולפי מה שכתבנו הוה ליה לרש"י לפרש לקיים גם מצות עשה ד"תשביתו", שהרי זה עיקר הטעם שבחרו בבדיקה יותר מביטול. אמנם נראה לעניות דעתי, דבשביל מצות עשה לא היו חוששין כלל לחמץ שאינו ידוע לחוש לספיקא, ועיקר החשש היה שלא יעבור בבל יראה, ועבור זה הוצרכו לתקן על כל פנים או ביטול או בדיקה, ובחרו בבדיקה, שמועיל גם לקיום מצות עשה ד"תשביתו" אפילו לר' שמעון:

ואם מועיל ביטול לחמץ ידוע. הנה לפי הנוסחא שהיתה לפני הכסף משנה בהרמב"ם פרק ב מחמץ הלכה ב מבואר דסבירא ליה לרבינו ששניהם מן התורה, ביטול לחמץ שאינו ידוע וביעור לחמץ ידוע. ואף שלכאורה יש לדקדק, איך נימא דלהרמב"ם חמץ שאינו ידוע בעי ביטול מן התורה, והרי הרמב"ם כללא יהיב סוף הלכות כלאים (הלכה כז) ובפרק ט מטומאת מת (הלכה יב) שכל הספיקות הם רק מדברי סופרים, יעויין שם. ואמנם חמץ מיקרי איתחזק איסורא, כמו שכתב המגן אברהם בסימן תל"ז ס"ק ד, ובחזקת איסור מודה הרמב"ם שאסור מן התורה; ומכל מקום לא מקרי חמץ ידוע, וסגי בביטול מן התורה. אלא שהכסף משנה שיבש נוסחא זו מכח דברי הרמב"ם בסוף הלכות ברכות, שכתב שמברך "על ביעור חמץ", לפי שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק, ומזה הוכיח הכסף משנה דבביטול סגי:

ואני תמה על דבריו, אטו הרמב"ם שם בחמץ ידוע מיירי? והרי זה לשון הרמב"ם שם: "וכן הוא מברך 'על ביעור חמץ', בין שבדק לעצמו ובין שבדק לאחרים" וכו'. אם כן הרמב"ם שם בבודק מיירי, ובודק לאו חמץ ידוע הוא. ואם כוונת הכסף משנה שאם כן היה לו להרמב"ם לחלק ולומר שאם יש לו חמץ ידוע יברך "לבער", נראה דדעת הרמב"ם שלא חילקו בנוסח זה, לפי שעל פי הרוב הבדיקה היא בחמץ שאינו ידוע. ובלאו הכי יתבאר בחידושינו לקמן דף ז' דצריך לומר להרמב"ם שלא רצו לחלק בנוסח ברכת הביעור. ומה שהקשה הכסף משנה ממה דאמרינן לקמן דף וי"ו ע"ב: "וכי משכחת לה לבטלה", יתבאר שם בחידושינו:

שם קס"ד מ"ד וכו' עיין רש"י שכתב דלא גרסינן ומ"ד לילי וכו' ולפי ענ"ד נראה לקיים הגירסא דלמסקנא לאו היינו לילי ממש והנה הר"ן כתב בשם הראב"ד דלכך תני אור שיקדים הבדיקה בעוד יש אור קצת ומבואר במ"א סימן תל"א סק"ה שהוא קודם צאת הכוכבים ואמנם לענ"ד שאין כוונת הראב"ד קודם צרת הכוכבים לגמרי אלא בתחילת צ"ה ועדיין אין הכוכבים ניכרים כ"כ להדיא וא"כ אין לילי ממש דהא קיימ"ל דעד צ"ה לאו לילי הוא ואמנם אכתי אין בזה כדאי לקיים הגירסא דאטו הזכר במסקנא דבר זה בררב"ד מצד הסברא אמרה שלא היה התנא שם חושך לאור וא"כ גם בתחילת הסוגיא נימא כן לכן נלע"ד שהדבר מפורש במסקנא דמסיק אלא בין ר"ה ובין ר"י דכ"ע אור אורתא הוא ולא פליגיומר כי אתרי' וכו' באתרא דר"ה קרו נגהי ובאתרי' דר"י קרו לילי והנה יפלא למה צריך לומר לר"י דבאתריה קרו ליה לילי בלא"ה ניחא ועוד אין שייך דבאתריה דר"ה קרו להלילה נגהי והרי מתחילת הסוגיא הדבר פשוט שנגהי היינו יום וכמו שאמר קס"ד נגהי ממש א"כ מכלל דהפשוט פירוש של נגהי היינו יום ולכן נלע"ד דגם במסקנא אין הכוונה דבאתריה דרב הונא קרו להלילה נגהי אלא הגוונה על שעת בדיקת חמץ שזה הוא זמנו בעוד אור היום לא החשיך לגמרי והוא מעט קודם צאת הכוכבים ומה שהקשה ותנא דידן מ"ט לא תני לילי היינו שהיה לו למתני בתחילת ליל י"ד כן מבואר בר"ן בשם הראב"ד. לזמן הזה קרא באתריה דר"ה נגהי לפי שעדיין לא החשיך הלילה לגמרי ובאתריה דר"י קרו לזמן הזה ד"ג לילי

העמוד זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה