פרדס רמונים כד יא

פרק אחד עשר: הנרצה בפרק זה לבאר ענין המלאכים ובפרט מה שזכרנו בפ' א"ב ג"ד ה"ו בענין הדינין שדנין בני אדם וענין העדים המעידים עליו וכל אלו העניינים שהם זרים קצת אל הדעת. ולזה נאמר כי כבר נתבאר בשער סדר האצילות שכל עצם האצילות אינו אלא להתלבש בו עצם האלהות. ונתבאר בשער עצמות וכלים כי ענין השנויים אינם בו יתב' כי הוא פשוט ואינו משתנה ח"ו והכל הוא על ידי הספי'. ואמרנו כי מפני קירוב הספי' אל המקור עדיין אין ראוי לייחס ענין השנויים כלל אל הספירו' אבל נתלבש האצילות בבריאה וכמו ערך המאציל אל האצילות כן ערך האצילות אל הבריאה. ומפני כי השנויים מתרבים לאין תכלית עדיין הבריאה קרובה אל הנאצלים ואינה מקבלת כלל השנויים אמנם מתלבשת ביצירה. וערך הבריאה אל היצירה כערך האצילות אל הבריאה והיצירה מתלבשת בעשיה בענין פעולות החבלה וטנופי הנשמה לטהרה וללבנה ונזקי בני אדם לחבלותם להענישם להקריבם אל העבודה הוצרכה בעשיה שהיא נקראת רצועה בישא רצועה להלקות. ולכן ענייני היצירה בשנוייהם קרובים אל מעשה בני אדם זה שוקל וזה סופר זה עד וזה מליץ אלו דייני גזרות ואלו דייני גזלות ואלו דייני חבלות ואלו דייני ממונות ואלו דייני נפשות קרובים אל השנויים תכלית הקורבה ואלו בעלי העשייה ממונים לענוש נכסין לשרושי להמית לאסור לחבל כפי אשר יורו הדיינים כן יעשו שוטרי הדיינים. ועתה בהיות הצדיק מתעלה במעלות נפשו שופע עליו אור נשמתו האצילות או הבריאה כי אלו דא בדא אחדין כי לבושיהו די"ס [דאצילות הוא] הבריאה כדפי' בשער אבי"ע. הנה נמצא הצדיק יוצא מתחת יד הדיינים האלה ואין ביכולתם לדון אותו לא ברב ולא במעט. ואדרבה הוא מקור השפע עליהם וכלם יונקים ממנו ומשפיע למשרתים ומבטל בעבודתם למי שרוצה. כענין שמש בגבעון דום וכן מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. וכן כמה וכמה מביטולי הטבע ביצירה ובעשייה. ואפשר באצילות קצת כענין (המבואר בזהר, פינחס) כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו. כל זה הורה על תוקף ההשגחה על הצדיק עד שהוא משנה ומבטל כחות היצירה מכל וכל ואינם דנין אותו ודינו נשפע מלמעלה. וזהו אז"ל שתוק כך עלה במחשבה להורות שדינו במקום השתיקה במקום גבוה. אמנם כאשר יחטא ויסתלק ממנו נשמה האצילה והבריאה וישאר ביצירה אז דנין אותו בעלי היצירה וזהו והסתרתי פני מהם והיה לאכול כו' (דברים לא, יז) כי נשאר ביד היצירה וביד העשיה ואז דנין אותו כפי מעשיו וכפי בחינותיו וזהו ענין שוקל וענין סופר וענין מליצים לקרבתם אל השנויים כדפי'. איך שיהיה נמצא כל מציאות העולם מן הנקודה העליונה עד הנקודה התחתונה היא כמשל אל נצוץ השמש העובר דרך החלון ולו ד' עששיות. הא' בהירה, והב' בהירה ולא כ"כ, והג' קצת עכורה, והד' עכורה מכל וכל. והנה אור הנצוץ עובר דרך העששיות. והנה ד' עששיות אלה הם ד' מדרגות שהם אבי"ע והאור השופע הוא אור א"ס ממ"ה הקב"ה עצם השורש המתפשט ומאיר עד הנקודה האחרונה. והנה האור לא נשתנה אלא בערך המקבלים. והחסים על כבוד קונם יודעים כי אין ראוי להעביר האור ההוא דרך העששיות העכורה היא העשיה. וזה הטעם היך שרייא למגנא רקיעא בא"י כמ"ש בשער התמורות (בפב על, מאמר) בה"ו. והוא משל אל האויר הזך רוח צפוני מרפא לנפש העובר דרך אשפה סרוחה שאז הוא בוודאי מזיק. ומי גרם הענין הזה אותם הגורמים העברת ([[האור {{{2}}}|האור, {{{2}}}]]) [האויר] דרך האשפה ואין הריח ההוא קנוי ברוח ההוא באמת כי מי ששואף אותו קודם בואו דרך האשפה ריחו כריח הבשמים וכן ממש ג"כ משל האור מי גרם עכירות האור העברתו דרך העששית העכורה ומי שהביט בהאור קודם בואו הנה הוא אור מתוק. ומה גם כמה וכמה יגדל כבוד האור מי שיביט בו קודם בואו אל העששית השלישי שהיא עכורה ג"כ קצת שאז יכיר במעלתו. ולומר כי יביט בו קודם העברתו דרך העששית השניה א"א כי הוא אור בהיר כ"כ עד שיחשיך עין הרואה. ובזה יובן ענין המלאכים כי יש להם קצת גלוי מכבוד מלכו של עולם על דרך האור המתלבש בהם וזהו תועלתם וענינם וזהו ענין כחם. ומה גם המגידים האומרים פעמים רבות שמות היקרים בפסוק מצותי חקותי ותורתי ובעניינים כאלה המורים לכאורה זרות. והוא פשוט כי הן אומרים כן ע"י השפע הנשפע ר"ל האור המתלבש בהם והם נקרי' איברים יען שהאור מתפשט אל ניצוצות מתלבש בכל מלאך ומלאך נמצא המלאך ההוא אבר מאיברי המרכבה אחר שהוא אור מתלבש. והמשל בזה אל עששית גדולה דולקת בתוך הבירה ובה חלונות דקים וארובות והאור עובר בין החלונות ומתלבש בצנורות ההם ומאיר אל החוצה ואין ספק שהניצוצות הכל ענין א' להם ואם יתחלקו לניצוצות רבים הטעם הוא היות הארובות מרובות ולפי שעורם יתרבו המאורות עם היותם כלם מיוחדים במקור ואין הרבוי ההוא נקנה באמת באור שאם יתיחדו הארובות יתיחד האור. וזה טעם היחוד אל ההיכלות בסוד היחוד בסוד התפלה כדי שיתיחדו הניצוצות המתלבשות בהם הוא אור העליון. ואין הענין בערך ההיכלות ר"ל המלאכים בעצמם אבל הוא בערך האור המתלבש בהם וזה כח רבוי האור שיתיחדו הארובות א' אל א' על ידו וזה כח גדולת היוצר שיתיחדו האברים הגשמיים ע"י הנשמה המתפשטת בהם. ומבשרנו נחזה הענין הזה כי אין הנשמה עצם מתחלק לחלקים כלל אלא היא עצם א' בלתי נשפט בו חלקים כלל. אמנם נתחלקה לחלקים בערך הגוף המחולק לחלקים ועכ"ז יתיחס אמרינו אברי הנשמה בערך התפשטות הנשמה באברים וכן ג"כ יתיחס אברים אל המתפשט בערך התפשטותו באברים שהם המלאכים אברים עליונים אל האור המתפשט בהם. ואחר שעמדנו בזה בסוד המלאכים ועניינם מזה נדע מעלת הנשמה על המלאך כי המלאך הוא גוף מד' יסודות פשוטים מתקרבים אל המקור והאור השופע עליהם הוא העיקר. והנה נשמת הצדיק היא עיקר האור המתפשט בתוך המלאך המתלבש במלאך ונמצא ערך המלאך אל הנשמה כערך הגוף אל הנשמה אלא שזה עשי"ה וזה יציר"ה ובודאי זה ענין גדול ומפתח גדול בענין המלאכים. ובסוד זה יובן אמרו (במדבר, כג) ויקר אלדים אל בלעם ואחז"ל (בויקרא רבה, פרשה) שלשון ויקר הוא לשון קרי וטומאה. כי ח"ו לחשוב באמרם שיש טומאה וקרי למעלה והענין הוא על אותם הברכות המתפשטות ונשפעות מתוך הקדושה אל הקליפה והיינו סוד האור המתפשט בתוך העששית העכורה ומטמא האור ח"ו כדי שיביט בלעם ויתנבא הברכות ההם. ולכן אה"כ (שם, כד) אשר מחזה שדי יחזה ופי' בזוהר מחזה שדי ולא שדי ר"ל מראה שבו מתראה השכינה בסוד היותה שוררת להכניע הקליפות בסוד ומלכותו בכל משלה המבואר בשער אבי"ע פ"ד. והנה היה אור הקדוש מתפשט ומתלבש בתוך הקליפה כדי שידע בלעם הברכות ההם ויתנבא וכביכול שהיה אור הקדושה מתלבשת בו. וגילה הכתוב סוד הזה וישם ה' דבר בפי בלעם וכו'. וכה תדבר ורז"ל (במר בלק, פכ) הסתירו הסוד ואמרו כי מסמר שם לו בפיו להורות כי הוא להכניעו וכמו מסמר שאינו מניחו לדבר כרצונו והוא הכנעה אליו בסוד ומלכותו בכל משלה עת אשר שלט האדם באדם לרע לו (קהלת ח, ט) וזה לרע לו לאדם בליעל כדפי' בפ' הנז'. ועוד רמזו באמרם מסמר כדפי' לעיל בפרק הקודם בסוד וכמסמרות נטועים להורות על האור המתפשט ניצוצו מן המקור עד המקום הנרצה ודי בזה הערה אל ענין זה. וכשבא הקב"ה להתווכח עם ישראל אמר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה' (מיכה ו, ה) וזה ודאי צדקת ה' צדקה גדולה עשה עם ישראל בזה כנ"ל: