פרדס רמונים כד יב

פרק שנים עשר: אחר שעלה בהסכמתינו שהאדם בצדקתו משובח מהמלאכים והוא מוכרח מתוך דברי הרשב"י ע"ה. א"כ מה מעלת אליהו וחנוך שבהיותם צדיקים מכל בני דורם לא זכו אלא למעלת המלאכים. וכן ביארו בפי' בספר ההיכלות אמר רבי ישמעאל שאלתי למטטרו"ן מפני מה אתה נקרא בשם קונך בע' שמות ואתה גדול מכל השרים וגבוה מכל המלאכים וחביב מכל המשרתים ונכבד מכל הצבאות ורב מכל האדירים בגדולה ובמלוכה ובכבוד. השיב ואמר לי מפני שאני חנוך בן ירד וכשטעו דור המבול וקדחו במעשיהם ויאמרו לאל סור ממנו מה עשה הקב"ה נטלני מביניהם להיות עד עליהם בשמי מרום לכל באי עולם וכיון שלקחני הקב"ה לשמש את כסא הכבוד ואת גלגל המרכבה ואת כל צרכי השכינה מיד נהפך בשרי אל שלהבת וגידי ועצמותי לגחלי רתמים ואור עפעפי לזוהר ברקים וגלגל עינים ללפיד אש ושערות ראשי ללהט ולהבה וכל אברי לכנפי אש בוערת וגוף קומתי לאש יוקדת ומימיני חוצבי להבות אש ומשמאלי בוערי לפידי אש וסביבותי מפרחות רוח סערה וסופה וקול רעש ורעם מלפני ומלאחורי עכ"ל. הורה בזה בפי' כי הוא חנוך בן ירד הצדיק שעליו נאמר (בראשית, ה) ויתהלך חנוך וכו'. וכן הענין באליהו שהוא מלאך וכן ביארו בזוהר פ' ויצא (דף קנא, עב) וז"ל ואמר ר' יהודה כלהו איערעו בהאי באר. ודוד אמאי לא איערע ביה, אלא דוד מארי דבבו הוה לקבליה בההוא זימנא ובג"כ לא איערע ביה. ליעקב ומשה בחדוה קביל לון האי באר ובעא לאתקרבא בהדייהו וע"ד כיון דחמא לון האי באר סליקו מייא לגבייהו כאתתא דחדיאת עם בעלה. ואי תימא הא אליהו ברח ולא איערע ביה, אמאי. אלא אליהו לתתא מן באר הוא ולא לעילא כמה דהוה משה ויעקב ובג"כ מלאך איהו ועביד שליחותא. ובגין דיעקב ומשה לעילא אינון מן הבאר באר חדי לגבייהו וסליק לקבלא לון כאתתא דחדאת לגביה בעלה ומקבלא ליה עכ"ל. ומתוכו נראה ודאי שאליהו הוא מלאך מן המלאכים העושים שליחות וא"כ נמצא שאין להם במעלה הזאת תועלת כלל כי ירדו ממעלתם שאם היו במעלת הצדיקים היו למעלה למעלה ועתה נמצאו בגדר היצירה ובגדר המלאכים. ולהבין ולהשכיל ענין חנוך ואליהו צריכין אנו להעתיק הנה מאמר א' מזוהר שיר השירים (בזח, דפב) ואף אם יאריך הענין יתרבה התועלת וז"ל שחורה אני ונאוה. כתיב חנוך לנער על פי דרכו וגו' כד ברא הקב"ה לאדם ברא ליה בדיוקנא עילאה אברוי ושייפו כלהו ברזא עלאה נחית ליה לארעא גו גינתא דעדן דברא קב"ה בארעא באתר טמיר וגניז דאיהו בדיוקנא וציורא דלעילא דכתיב ויקח ה' אלדי' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויניחהו בג"ע סתם דכלא ברזא חדא. וא"ת בג"ע עלאה כמה תחומין וכמה שורין מתתחמן סחור סחור ליה מכמה משריין עלאין ורוחין קדישין והכא בהאי גנתא דעדן לתתא בארעא לא מתתחמא הכי דאי תימא הואיל ואיהו בדיוקנא עלאה אתקן ליה בכמה רוחין ונשמתין דצדיקייא אי הכי עד לא הוו צדיקייא בעלמא לא הוה בדיוקנא עלאה האי ג"ע דלתתא. אלא ודאי בדוגמא ודיוקנא עלאה איהו מיומא דאתברי עלמא. ועד לא אתברי אדם הוו כמה שורין תחומי דמלאכין עילאין סחרן ליה דלא הוה בלא נטירו בגין דבכל אינון היכלין דתמן אית שולטנין נטרין לה עד דאינון רוחין אתכללין למיתי בהאי עלמא כל רוחין ונשמתין דהוו זמינין לאעלא בהאי עלמא כלהו הוו תמן עד לא אתברי אדם ועד לא ייתון בהאי עלמא אינון רוחין ונשמתין מזדמנין לאתיהבא כלהון תמן ואילין רוחין ונשמתין סלקי ונפקי מגנתא דלעילא ונחתי בגנתא דעדן דלתתא ומתלבשין תמן בלבושין כגוונא דגופא דהאי עלמא ומתעסקין באורייתא למנדע ולאסתכלא בההוא לבושא ביקרא דמאריהון כל חד וחד כמה דאזדמנן למהוי בהאי עלמא. וההוא דתיקוניה שפיר ויאות בההוא לבושא והוה אשתדלותיה כדקא יאות סלקין ליה לעילא לקמי מלכא קדישא בההוא לבושא כגוונא דהאי עלמא וקאים קמיה וחדי ביה קב"ה הה"ד חי ה' אשר עמדתי לפניו אשר עמדתי עד לא נפקית להאי עלמא. אית לבושין דמתלבשין בהון רוחין כגוונא דגופא דהאי עלמא והאי גופא אזדמן למשבק רוחא קדישא ולאסטאה בתר רוחא בישא. ההוא רוחא קדישא פרחא מגו ההיא לבושא וההוא לבושא אתמשך לבר מגנתא דעדן בגין דבכל יומא תניינא ובכל יומא רביעאה רוחא בשיא מאשת זנוני"ם אזלא סחרניה דגנתא דעדן ואית לבושין דאתמשכן אבתריה דההוא רוחא בישא ותיא בתיה דההוא רוחא בישא בהו וכיון דרוח קודשא נחית ואתלבש ביה לא מתישבא בגוויה ופרח מיניה וסליק לעילא וההוא לבושא אתמשך בתר ההוא רוחא בישא ומפקי ליה לבר ויתבא תמן עד דאתי ההוא בר נש ואתלבש ביה ונחית ליה לגיהנם [י] ואתדן ביה בכל יומא וההוא רוחא קדישא דקפרח מההוא לבושא סליק לעילא ועייל בחד אוצר עד דנפיק מההוא חייבא ברא או זרעא דייחות ההוא רוח קדישא ביה וישתלים ביה כדקא יאות. וההוא חייבא דאית ליה נייחא לבתר מצפצפא וסליק ואתלבש בלבושא אחרא וקאים אפתחא דג"ע וחמי לההוא רוחא קדישא דאיהו [שבק] שם בכמה יקר בכמה נהירו אכסיף ביה. וכן אשגח בההוא יקר דשאר צדיקייא ובכי ואכסיף על עובדוי. וכד ברא ליה קב"ה לאדם הראשון אעיל ליה לגנתא דעדן בחד לבושא יקרא דנהורא דג"ע ואשתלים ביה ורוח ונשמה קדישא למהוי שלים בכלא. הוא ואיתתיה הוו מטיילין בגנתא דעדן ומלאכי עלאי בסחרנייהו מענגי לון בכמה עדונין וענוגין. פתח ליה חד אוצר ואחמי ליה כל אינון דרין בתראין כל דרא ודרא והוה חמי דיוקנין עלאין ותתאין בנהירו דאספקלריא דנהרא עלייהו. נחתה אשת זנונים וההוא דרכיב ושלט עלה ההוא חסר לב דאסטא כלא. וחמא ההוא יקר עלאה דהוה ביה אדם ואתתי אתתקפא אשת זנונים בחילא ותוקפא דההוא דשליט עלה וקריבת אצל חוה ושריאת לפתאה לה בכמה פתויין בכמה מתיקו דלישנא דאתפתיאת כדין ואתפתי לבתר אדם ופרחו אינון לבושין מיניה וסלקת נשמתא זהרא דאספקלריא דלעילא מיניה ואשתאר ערום מכלא הוא ואתתיה. כיון דעביד תשובה לבתר דאתתרך מגנתא דעדן ואתקיים לבר, חס עליה קב"ה ועבד ליה לבושין אחרנין כגוונא דאצטריך לאשתמשא בהאי עלמא. ולבתר אשתמש לבר ואוליד בנין וההוא זיהרא דנשמתא עלאה דפרחא מיניה סלקית לעילא והוה גניזא באוצר חד דאיהו גוף עד דאוליד בנין ונפיק חנוך לעלמא. וכיון דאתא חנוך ההוא זיהרא עלאה נשמתא קדישא נחתת ביה והוה חנוך בההוא רבו עלאה דשבק מיניה אדם הה"ד ויתהלך חנוך את האלהים וגו'. ובתר אצטריך ליה לקב"ה לנטלא ליה מהאי עלמא ולאתכללא רוחא קדישא מלתתא ומלעילא ואתכלל כלא בההוא רוחא קדישא והוא אתכליל מתתא ומלעילא לאתמשכא כל עלמא זיניה בתר זיניה. כיון דאתכליל אתעבד ממנא בהאי עלמא ובעלמא דלעילא. בהאי עלמא מסטרא דההוא כלילו דאתכליל מהאי עלמא ובעלמא דלעילא מסטרא דההוא כלילו דאתכליל מלעילא. ובכל זימנא וזמנא דצדיקייא וחסידי אית בעלמא אתחדש ההוא כלילו דאתכליל מתתא מסטרא דחנוך כדין איהו נער ברזא דחדתותא דסיהרא. ורזא דא חנוך לנער ע"פ דרכו וגו' מאי [יא] דחנוך למיזל בההוא דרך קשוט באורח מישר ושלים. גם כי יזקין ההוא דיוקנא דחנוך מההוא זימנא דאתכליל בההוא קודשא. לא תימא דהא סיב מכמה יומין ואתעדי מההוא אתר. לאו הכי אלא בכל זמנא דחסידי וצדיקיא אית בעלמא ההוא כלילא דההוא סטרא אתחדש ויתחזי ההוא דיוקנא ממש נער ולא יתעדי מתמן. ובגין ההוא כלילו ירתי תתאי מטלא דשקיו עלאה ונחתא ירותא דרבות קודשא לעלמא עכ"ל. ומפני אורך הענין לא נבאר מן המאמר הזה אלא הבאים לענייננו. הנה סיפר בתחלת דבריו שאפשר לנשמה קודם בואה לעה"ז אחר שירדה לג"ע התחתון להיותה מתלבשת בלבוש דומה אל לבושו שיתלבש בעה"ז וכאשר ייטיבו דרכיו ולא יטה אחר הקליפה הסובבת אז תעלה לפני קונה כדמות הלבוש ההוא וזה היה ענין אליהו שאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו כדפי'. ואח"כ אמר כי אדם הראשון היו בו ג' דברים א' הנשמה ר"ל סתם נשמה או רוח כי זה אפי' אחר חטאו לא נאבד ממנו. והשני הלבוש שמתלבש בו שהוא ([[ממש {{{2}}}|ממש, {{{2}}}]]) [לבוש] אדם שברא הקב"ה, אשר נטה אחרי הקליפה. ג' זיהרא דנשמתא עלאה שהיא מעלה נכבדת. ואל שלשתם כיון באמרו בחד לבושא יקרא דנהורא דג"ע כו' זהו הלבוש המתגשם הנזכר לעיל שהוא נוטה לפעמים אחר הקליפה. שנית רוח שהוא מתלבש בלבוש ההוא. שלשי נשמה זהרא עלאה. אח"כ אמר כדין אתפתו ופרחו אינון לבושין מיניה. אינם הלבושים שנטו אחרי הקליפה, כי אותם עצמם היו אדם וחוה שבראם הקב"ה, אבל עליהם היה עוד לבוש אור והיינו לבושין דפרחו מיניה. וכן הנשמה שהיא זהרא עלאה וכו'. והנה אותם העניינים והמעלות שאבד אדם הראשון זכה אליו חנוך הישר כמשפט הנשמות כדפי' לעיל. ואמר לבתר אצטריך לי' לקב"ה לנטלא וכו', נודע כי הקב"ה כשברא לאדה"ר באותם הלבושים העליונים ואותה הנשמה המשובחת היה עיקר הכוונה כדי שיהיה אדה"ר מקור לכל השפע לעליונים ולתחתונים לכן כלם היו משתחוים אליו כדפי' ז"ל בפסוק בואו נשתחוה ונכרעה. והכוונה כי ההשתחויה היא המשכת השפעה כמ"ש בשער ערכי הכנויים. והנבראים לראותם שהם היו מקבלים ממנו כל כוונתם הי' להיות נשפעים ממנו אליהם לבד. והוא אמר להם שאין לעשות כן אלא להיותם נשפעים ממקור השפע דהיינו נברכה לפני ה' עושנו. אבל אח"כ כשחטא וראו כולם דאדם סגיד להאי אתר ואתדבק ביה אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כמו שפי' בזוהר פ' אמור (דקז עב, עש). ועתה כאשר זכה חנוך אל מעלתו וכבודו היה חסר מעט מפני שהיה לבושו ותכונתו כבני עה"ז ולפי זה אין ביכלתו להשפיע אלא לבעלי גשם לבד. ולכן רצה הקב"ה שיחזור גופו הגשמי ללפידי אש כמו שפי' הוא בעצמו בס' היכלות. וז"ש וכיון שלקחנו הב"ה לשמש את כסא הכבוד. מפני שכסא הכבוד הוא הבריאה. והוא (פי, מטט) היצירה והוא משמש לכסא שהכסא מתלבש בו כמו שפי' בשער אבי"ע והוא מקבל השפע מהכסא ומשפיע לכל אשר ממנו ולמטה וזהו בסוד בשרו המתהפך ללפידי אש וכו'. והיינו דאתכליל מעילא ומתתא הנזכר במאמר הזה, כי מפני שהיה בן אדם ובצורתו ממש כבני אדם דמות נער לכן הוא נכלל מן התחתונים, ומפני ששב גופו לרוחני הוא נכלל מן העליונים. ודקדק הרשב"י ע"ה בלשונו שאמר ולאתכללא רוחא קדישא וכן בכל לשונו הוא מזכיר רוח לא נשמה כי הנשמה עלתה אל מקום הנשמות סוד ג"ע של מעלה אבל הרוח שהוא עומד בג"ע של מטה ואינו עולה יותר כמבואר בזהר במקומות רבים הוא שזכה להיותו נכלל בשתי כלליות מן העליונים ומן התחתונים. וזהו שהוסיף על הצדיקים כי הצדיקים אינם משמשים בגוף בעה"ז אלא בג"ע של מטה אבל משם ולמעלה אינם עולים אלא בסוד הנשמה שמתלבשת ברוחניות אבל חנוך זכה שעלה אל המעלה שנתהפך ללפידי אש ואין כן שאר הצדיקים אלא שהם מתפשטים מהגוף והגשמות והגשם כלה בעפר ומתרקב והם מתלבשים בלבוש זולתו. והמלאך הזה ממש גופו קיים והוא שנהפך ללפידי אש וכו' כדמוכח מתוך דבריו בספר היכלות שהעתקנו בראש הפרק ונשמתו לעולם בסוד נשמת הצדיקים והחסידים במקומה הראוי אליה: