האור

יש לו לאנרי בּרבּיס דבר מה המוציא אותו מכלל הסופרים בני דורו. זו – עריגה לא תשקוט, ערגת האמת.
בתחילת הספר מסופר: דודתו של סימון פולין, גבור הרומן – אומרת לו ערב אחד: "תוכל להגיע לגדולות, בעל כשרונות שכמותך. אולי יבוא יום והשמעת את האמת לבני אדם. היו אנשים אשר צדקו מכולם. ולמה לא תהיה גם אתה, פעוטי, אחד הקוראים הגדולים הללו?" ודבריה אלה הם כעין רמז, כעין קצה חוט השָני העובר בספר.
הפבּולה אינה מורכּבה. סימון פולין, עלם צעיר, יושב עם דודתו הזקנה, אשר חינכתו, באחת מערי צרפת לא גדולות. עבודתו בבית-החרושת בתרשומת היא עבודה חדגונית ושקטה. ובערבים הוא נח בחברת הדודה וּמקדים לשכב לישון. "כל ימות השבוע מראשיתו עד סופו דומים זה לזה". סימון פולין אחד מרבים, רבים מאד ולבו טוב עליו: " רוצה הייתי כי לא יארע דבר אשר ישנה את מקומם של התנוּר, המזרקת, הארון השחום ואת אופן מנוחתי בערב, החוזר בקביעוּת".
פעמים יתלקחו בבית-החרושת ויכוחים על עניני דיומא וסימון פולין מתקומם בתוקף כנגד רעיונות הודפים אלה (רעיונות סוציאליסטיים) ולועג ביחד עם אחרים ל"הוד מלכותו – העם – שאינו עומד תחתיו מתוך שכרון"... זה שהיה הוא שיהיה. פזמון השגור בפי כל היה גם לו לאמת החיים.
ואוּלם פרצה המלחמה ועל שדות הקטל שטוּפי דם מצא אמת חדשה, האמת היחידה. היא הפיצה אור באופל, זרעה הלאה שקרים יפים והביאה מרפא לאנושות חולת מדוּחים.
בּרבּיס מפרכס לפני מעוּות ענקי הקרוי מלחמה וצווח: "בינו, חיות בית קטנות, אנה מוליכים אתכם אדוניכם! היטבתי לראות: המונים אלה – מוחם, נשמתם ורצונם אינו בא כי אם מעבר מהם". ויש אשר ידמה לקול אליהו הנביא המוכיח את המלך הרשע. באכזריות של צודקים הוא מציגנוּ ערומים בפני אפסוּתנו אנו. נאמנות, קרבן עצמי, בטוּיי גבורה הכּרוכים במלחמה – הוא גוזל את קסמה המזוּיף מאתנו ומחליפו במרי האמת:
"אין סיבת המלחמה אלא עבדוּת". "לא כל השליטים ילבשו עוד בגדי מלך, אך למאת פרצופיה של המלכות אותם הסימנים. והם חוזרים ונשקפים מתוך בת צחוקם: חמוֹד, דרוֹס, ערוֹץ. והמון אשר עיניים לו ולא יראה, אזנים ולא ישמע, ההמון שוטה הוא, כי אחרים חושבים בעדו. ובחלקו השני של העולם אותן במות מוחצות שטחי אדם לאין סוף, ואותם עבדי מלכות מצופי פז זורקים להם מלים, אשר אינן אלא תרגוּם המלים הניתנות כאן".
כן מניס האור את צללי הלילה. הרהוּרי לבו של סימון פולין מתרקמים עם תלאות חיי אנשי צבא, עם תאורי מלחמה מחרידים. פרקים בודדים פולחים את הקורא, מעלים דמע בעיניו. אולם אף משהו משום טנדנציוזיוּת אין בספר כי כרוז האמת הגדול הוא גם אמן גדול.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).