פרדס רמונים כד י

פרק עשירי: הנרצה בזה הפרק להתבונן בענין המלאכים היטב וטעם עלות הנשמה למעלה מהם. והענין כי כל הדברים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כלם נאצלו ממקום גבוה ולכן היו נזהרים החסידים שלא לספר בגנות שום א' מהנבראים. והענין הוא כי ד' יסודות העליונים הם גדולה יסוד המים, גבורה יסוד האש, תפארת יסוד הרוח, מלכות יסוד העפר. והם מיוחדים יחוד אמיתי חזק כמ"ש בשערים הקודמים. והנה ע"י ד' היסודות האלה העליונים הנאצלים הדקים נתהוו הד' יסודות שבסדר האצילות והבריאה והיצירה והעשייה, מדרגה אחר מדרגה מעלה לעלול מאצילות אל בריאה ומבריאה אל יצירה ומיצירה אל עשייה. והנה כל ד' מדרגות האלה הם בכל א' וא' מהמדרגות בעצמם כי באצילות בעצמו יש אבי"ע וכלם אצילות, ובבריאה עצמה יש אבי"ע וכלם בריאה, וכן לכל המדרגות. והענין הזה נמשל אל צורף הכסף שיבדיל לכל מין ומין בעצמו לד' מינים. הא' הוא כסף נקי שאין בו סיגים כלל, והשני כסף שיורד מדרגה אחת למטה מהכסף הנקי, והשלישי כסף שיש בו כחצי סיגים, והד' כסף שרובו סיגים. וא"א לכסף הנקי שיהיה כלו כסף שלא יהיו בו סיגים כלל ([[בשוה {{{2}}}|בשוה, {{{2}}}]]) אלא בהכרח יש בו ג"כ ד' חלקים מתייחסים אל שעור טהרת הכסף כשעור ד' חלקים הראשונים בעצמם המשל כסף הנקי שאין לנקותו יותר וזהו חלק מועט מחלק הכסף, וחלק שני והוא כסף נקי אבל לא כחלק הראשון כי מפני נקיון הכסף הקודם לא יתייחס לו שם נקי מכל וכל, וכן יעשה עוד חלק ג' והוא הנקי סתם ולא כשני, הד' הכסף שיש בו תערובות סיגים מעט עד שאינו נחשב למאומה. וכן נוכל לחלק ד' חלוקות בשניה, וכן בשלישית, וכן בד'. נמצא כמו כן באבי"ע כי עשייה שבאצילות ראש לאצילות שבבריאה ועשייה שבבריאה ראש לאצילות שביצירה ועשיה שביצירה ראש לאצילות שבעשייה ומד' השתלשלות מדרגות אלו נשתלשלו כל העולמות מאצילות לבריאה מבריאה להיכלות מהיכלות לקליפות מקליפות למציאות הרקיעים הם המזלות ומהם אל היסודות האלה העבים והמורכבים כאשר הם לעיננו. והנה נמצא כי האצילות שרש אל הבריאה והבריאה שרש אל היצירה והיצירה שרש אל העשייה. וכן נמצא העולם הזה שואב מצד הקליפה הם השרים ושמשיהם הטמאים כי הע' שרים אינם טהורים כל כך והשרים מהיצירה הם המלאכים וע' שרים הם אמצעיים בין המזלות לבין המרכבות. והכסאות מהספירות והספי' מעצמות הא"ס המתפשט ומחיה אותם כדפי'. נמצא לפי זה כי ד' יסודות הרקיעים הם עצמם שביצירה וכן עד העליונים. אמנם מפני השלשלות נתעבו ונתגלו כי כפי ריחוקם ממקורם כן נתעבו ונתגלו. ולפי זה אין דבר בעולם שלא יושפע עליו מלמעלה שפע ואור אלא שהשפע ההוא כפי רדתו מהאחוריים שהם פנים לשאר המדרגות התחתונים כן יתעבו ויתגלו ויתגשמו ממדרגה למדרגה כפי הראוי אל החומר העכור ההוא עד שלא תמצא בעה"ז דבר שלא יהיה בו רוחניות וחיות קצת כפי ערך גופו וחומרו לפי המדרגות שיתרחק מהמקור ומחצב כל הדברים. והנה כשיתעלה החומר העב אל מציאות קורבת החומר הדק שעליו הנה יאיר בו שעור אור החומר המעולה ההוא. המשל אל עששית גדולה דולקת באמצע הבירה ומפני גודל הבירה לא תאיר אל מקצעות הבירה בירכתים אלא אור מועט עד שלא יראה האדם את חבירו וכל זמן שיתקרב האדם אל העששית תאיר אור היותר נאה וחזק עד שהמגיע אל תוך ד' אמותיה יכהו עיניו מרוב אורה כן הענין בכאן כי בהיות שנתרחקו הדברים ממחיצתם וממקורם יתעב ויתגשמו ונמצאו עכורים גסים תכלית הגסות כמו הארץ הזאת ר"ל יסוד העפר שלא יתנועע וממקומו לא ימוש משא"כ במים מפני שעפר אחרון במדרגה והמים עליה מדרגה יותר עליונה מתקרבת יותר קודם וכן עליהם יסוד הרוח אשר בו קצת יותר תנועה ותכונה מיסוד המים. ומכ"ש יסוד האש שיש בו יותר ויותר חיות ונלמוד מיסוד האש המעט אשר לנו לא ישקוט ולא ינוח עד עלותו אל יסודו. הנה אפי' היסודות שהם גולמים מתים לכאורה יש בהם מעלה כל א' על חבירו כפי שעור אור החיות העליון השופע עליו. וכן סדר עליית המורכבים זה על זה, על הדומם הוא הצומח ועל הצומח החי ועל החי המדבר. ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ושאר בע"ח, כי כאשר יתקבץ החומר ההוא מורכב מד' יסודות ויתהווה ממנו הבהמה או הבריאה ההיא הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עלו במדרגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע ואותו האור השופע בו הוא נשמה אליהם. ועל האמת יש נפש חיונית ועל היותר אמת אין בה נפש כל עקר כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחקה מן האור שאין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או שתרד ולא היתה אלא בדמיון הזבוב הפורחת באויר הנה בהיותה מתקרבת אל העששית [הדולקת] תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה ובהתרחקה בירכתי הבירה יכבה האור מעליה מפני ריחוקה וזהו מיתתה ואין לה במה לחזור אל מקורה ולא במה לרדת. ואין תשובה ממבחר החכמים שהע"ה באומרו (קהלת, ג) מי יודע רוח בני אדם כו' ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. כי אדרבה הוא סיוע אל הענין הזה כי בסוד הגלגול [ט] היא עולה למעלה. אמנם כאשר אין לה הענין ההוא היא יורדת למטה בהפרדה וחזרתה אל יסוד העפר והמנו שהיא יורדת למטה לארץ בהתרחקה מן המצב והמקור וחוזרת אל יסודותיה והרוח החיוני ההוא תחזור כל אחד אל יסודו האש ליסודו והרוח ליסודו. ובזה יובן מ"ש במס' סנהדרין ([[דסה {{{2}}}|דסה, {{{2}}}]]) רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה א"ל מן חבריא את תוב לעפריך ופרש"י שם שעשה זה רבא בהתעסקותו בספר יצירה. והדבר הזה קשה וכי יעלה על הדעת שיש בכח להוריד נשמה ונפש ורוח בגוף ההוא והנה הדבר הזה מן התמיהין שיהיה כח ביד האדם להוריד נשמה מלמעלה על בריאה חדשה אפי' שתהיה בריאתו בכח אלפ"א ביתות כדפירשנו בשער פרטי השמות בפרק י'. ואם בריאה יברא ה' מה מעלתה ליתרונה על הבריאה ההיא אתמה'. ועוד איך לא תצעק חמס העניה ההיא לפני קונה כי הכריחוה לרדת פה אשר לא תושלם בו ולא יעלה ביד הנשמה ההיא כי אם טורח ומשא כבד העה"ז. ועוד במאמר ר"ז מן חבריא את תוב לעפריך נמצא ח"ו כשופך דמים לחזרת הנשמה ההיא בבושת פנים עשוקה ורצוצה לפני קונה [בלי שום השלמה]. אלא בהקדמתינו זאת יובן הכל כי כאשר אותם החכמים מקבצים קבוץ העפר ההוא וע"י חכמתם בהעסקותם בס"י יבראו בריה חדשה הנה הבריה ההיא שהיא בצורת אדם יתקבצו חלקיה ויתעלו למעלה בהתקרבם אל מחצבם ומקורם ויאיר נגד היסודות ההם האור הראוי להם כדמיון קבוץ חלקי הבהמה ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח אלא חיות בעלמא עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה מפני תכונת צורתו וטבעו שהוא משובח מצורת הבהמה ונתקרב יותר אל מקור האור מהבהמה. והנה בחזרת הגוף ההוא אל יסודותיו אין לו כ"א כמיתת הבהמה שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה כי עפר הוא ואל עפר ישוב. ולכן לא נתן עיניו בו להמיתו כי אין לו מיתה בעצם אפילו כבהמה. אלא חזרתו אל העפר כרגע והיסודות מתפזרים ומתפרדים. והיינו דקאמר ליה תוב לעפרך. ולכן אין במיתתו והריגתו שום עונש כלל כמו שאין עונש בהריגת בהמה כמבואר. ועתה להיות שהיסודות מתקבצים ע"י הטהרה והקדושה האור המאיר בהם הוא הקדושה והטהרה לכן התירה לנו התורה אכילת קצת מהבהמה חיה ועוף המותרים ומפני כי קצתם קבוץ חלקיהם ע"י הקליפות כנודע והמאיר בהם היא טומאת הקליפות לכן אסרה התורה [בהמה חו"ע האסורים]. ועם זה נבין כי כל הדברים בעה"ז עולים ממדרגה למדרגה המים יורדים על הארץ ויונק הזרע ההוא עובי ושומן הארץ וגדוליהם שיסוד' מן העבים אלו אל חלק אבר הזרע ההוא. והזרע גדל ונעשה עשב מאיר בו אור יותר משובח מאור היסודות מפני קבוצם וקרבתם אל המקור ואז מה שהיה תחת מלאך הממונה על יסוד הארץ יצא מרשותו כי אורו השופע בו אינו אלא אור הנשפע מן המלאך הממונה על העשבים ובפרט הממונה על העשב ההוא וזהו משאחז"ל (בר פרשה, י) אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה ומכה אותו ואומר לו גדל. וענין ההכאה עניינו על הכאת האור והארתו בעשב ההוא ע"י המלאך והוא הצנור האור הנעלם בסוד יצירת עולם המלאכים ולזה המלאך מאיר בעשב ע"י הכוכב כנודע כי הכוכבים שבעשייה הם שמשים ועבדים ליצירה. ולזה נמצא בזוהר לפעמים מיחס ענין זה אל המלאכים ופעמים אל הכוכבים והכל ענין א' ואין בהם ספק. ונחזור לעניינינו כי היסודות הפשוטים עולים במדרגה ונעשים חלק אבר לעשב ומתקרבים יותר אל המקור ואח"כ הבהמה אוכלת העשב ההוא ונעשה חלק אבר ממנה ונעשה כצורתה ומתקרב יותר אל מקורו וכפי קרבתו אל מקורו כן יתקרב אליה האור ויגדל בה ההארה כנודע. ומה שהיה תחת המלאך ההוא הממונה על העשבים יוצא מרשותו ונכנס תתחת המלאך הממונה על הבהמות ובפרט אותן המין כי אין המלאך הממונה על העשבים שופע בו אלא אור מלאך הממונה על אותם הבהמות. וכאשר האדם יאכל הבשר ההוא יעלה הבשר אל מדרגה משובחת ומעולה בקורבתה אל מציאות האדם השופע עליו אור מלך מלכי המלכים הוא הנשמה העליונה כאשר נבאר ב"ה. ולזאת הסבה עם הארץ אסור לאכול בשר מפני שאין לו קורבה אל מקורו מפאת רוע מעשיו וטוב ממנו הבהמה שהיא בצד הקדושה וזה בצד הקליפה ברשעו. ובה יובן מה שאחז"ל (שבת דף, קח) מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי וכו' כי האדם שיוכל להעלות בטבעו אל מדרגת האדם הדברים הקטנים אין ראוי שישתדל בהעלות הדברים הגדולים. והמשל אל צורף אומן וחכם שיודע לעשות מהבדיל כסף נקי, ויודע ג"כ לצרף הכסף ולנקותו, הנה לפי האמת ראוי אל האומן הזה שלא ישתדל אלא לצרף הבדיל אל הכסף כי היא מעלה משובחת ותועלתו יותר מרובה. ונחזור אל ענייננו שאל זה כיוון מבחר החכמים באומרו (קהלת ג, עש) ומותר האדם מן הבהמה אין כו'. כי האדם מצד קבוץ חלקיו לבד אין לו יתרון ומעלה על הבהמה. ופי' אנשי כנסת הגדולה באמרם לבד הנשמה הטהורה כו' וכן נשמה שנתת בי טהורה כו' אתה נפחתה כו' כי האדם יש לו על קבוץ החלקים נשמה טהורה חצובה ממקום קדוש ועל זה אחז"ל אין ישראל תחת מזל ומלאך ושרף לפי שהם מעולים ונשמתם עליונה על המלאכים כדמוכח במאמר שהעתקנו בפרק ח' אלא האור הנשפע עליהם הוא אור האדון ית' המאיר לכל העולמות ואדרבה המלאכים שואפים שפע מהצדיקים ולכן בהיות צדיק בעה"ז אפי' המלאכים יקבלו טוב על ידו. וזהו טעם שישראל בעוד שהי' מרע"ה חי היתה השפעתם ע"י השכינה ממש וכשחטאו נאמר (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך וכו' לפי שירדו ממדרגתם ומעלתם אל תחת העלול מהן ולכן לא רצה מרע"ה והשיב אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה (שם לג, יד). ובזולת כל זה אפי' ביסודותיו יש בהם הכנ' כמשחז"ל (בבר, פיד) אדם הראשון ממקום כפרתו נברא שהוא עפר המזבח מטעם כי שם נקודת העולם ושם תוקף הארת אור מלך מלכי המלכים ית' כנודע וזהו דברי חכמים כמסמרות נטועים פי' כמו המסמר הזה שאינו נראה ממנו אלא ראשו וע"י אדם הוא נכנס עד עמקו בתוך נטיעתו בדקותו וחודו כן מאמרי חז"ל יש להם פנים ועומק ואין סוף לעומקן. והנה על ידי הפרק הה נתבאר שהמלאכים זכים וברים בסוד קבוץ חלקיהם וקרבתם אל היסודות העליונים ובבחינה זו האדם רחוק ממנו ודאי כי אין מעלת קבוץ חלקי האדם כמעלת קבוץ חלקי המלאך. אבל המלאך אין בפנימיותו אלא אור סתם כדרך שאר מעברי האור השופע והאדם לא כן הוא שיש בתוכו נשמה נקייה וברה עד שכאשר יגביר הנשמה על חלקי חומרו יאיר בו אור המאיר נשמתו אור עליון ומשובח מאור השופע על המלאך מפני כי נשמתו מאצילות בריאה יצירה עשייה ואינו מצטרך לקבל ע"י שום אחת מהמדרגות אלא ע"י עצמו כי תאיר ותקבל השפע ממקום מקור נשמתו כאשר יאריך הענין בדרוש הזה בשער הנשמה בה"ו. ועוד נוסיף לקח בענין המלאכים ועניינם בפ' זה כדי שיתבאר עניינו היטב: