פרדס רמונים כג ט

פרק תשיעי: טבור היא השכינה. והרמז ביה אל מציאותה הנעלם הנרמז באות י' ואמנם הגוף הוא התפארת. והבטן הוא המלכות מצד הבינה דהיינו מציאות ה' שהוא הבטן אשר לה מצד הבינה כנודע בסוד הה"א. והטבור מציאות הי' בהיות' בבטן ובתפארת והיא נקודה שממנה הושתת העולם והוא טבור הארץ והיינו נקודת ציון. ויש בזה עיון שאפשר שנקודת הטבור הוא יסוד ונבאר כל הצורך בערך ציון. וכל זה נתבאר בתיקונים אחת הנה ואחת הנה מפוזר ומפורד במקומות רבים :

טבעת הוא בחכמה ולא החכמה בעצמה בעצם. אמנם הוא מציאות המלכות אשר למעלה בחכמה [בבחינה] אשר היא שוה לחכמה כאשר נתבאר בשער המציאות ולזה רמז טבעת של קדושין ואל זה רמז טבעת החותם. ובדרך העברה תקרא טבעת בחכמה - כל זה נתבאר בתיקונים:

טהרה. כלל אמר הרשב"י ע"ה בתיקונים ובר"מ ובזוהר מקומות רבים כי הטהרה מצד החסד כי משם הטהרה, והקדושה מצד הלוי [מה]. ושמענו בו טעם כל דהו כי טהרת סטרא דשמאלא והכרתתם הוא כמבואר בשער השמות.

ובזוהר פ' קרח (דף קעו, עב) פי' הרשב"י ע"ה איפכא וז"ל תרין דרגין אינון קדוש וטהור. כהן קדוש, לוי טהור. ושם מוכרח מן הענין בעצמו כי הטהרה מצד הלוי והקדושה מצד הכהן.

וכן בפ' חוקת (דף קפ, עב) בפסוק ונתתם אותה אל אלעזר (יט, ג) איתא מ"ט ליה ולא לאהרן. וקאמר התם אהרן לא אתי מסטרא דטהור אלא מסטרא דקדוש ובגין דדא אתייא לטהרה לא אתיהיבת ליה עכ"ל.

עוד שם: ואסף איש טהור, ולא קדוש. והניח מחוץ למחנה במקום טהור, דהא טהור לא אקרי אלא מסטרא דמסאב בקדמיתא וכו' ועל דרך זה תירץ שם כל הענין.

לכן נ"ל לתרץ לעת כזו. עיקר הקדושה בחסד כי עליה החכמה הנקר' קדש. ומשם סוד הימין המשכת הקדושה על הכל. והטהרה הוא העיקר בסוד הגבורה כי באש של גבורה יצטרפו ויתלבנו הכל והיא סוד פרה אדומה תמימה באדמימות לתוקף הדין. ולא לבן אפי' קצת, שהם שתי שערות, מפני שלא יהיה רחמים כלל. ולא שחורות, מפני שלא יתדבקו אליה הקליפות ובמקום ביעורם יהיה קיומם אלא אדומה.

ועוד שרופה בתוקף אש. וכן א"ר יהודה (פסחים דף, כא) אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים פליגי עליו ואומרים אף מפרר וזורה לרוח, בסוד קו הרחמים. או מטיל לים, בסוד קו החסד. ובאש שהוא תוקף הדין כולי עלמא לא פליגי. ואף אם נמצא טהרה מצד החסד היינו האש המעט הכלול בימין כדפי' בשער מהות והנהגה. וכן אם נמצא קדושה מועטת מצד הלוי היינו בסוד המים המועטים שבצד הגבורה כדפי' בשער הנז'. ובזה יתורצו כל הלשונות החולקים בענין זה לעת כזו עד ירחם ה' מן השמים:

טוב. כל לשון הטבה הוא מצד החסד ופי' מלשון בהיטיבו את הנרות (שמות ל, ז) והוא לשון הארה. ועל הת"ת מצד החסד נאמר טוב. וכן על צדיק. והמלכות מצדו נקרא טוב. וכן בדוד וטוב רואי (שא טז, יב) כי היה יונק מן הצדיק מצד החסד. פי' בהיות הצדיק יונק מן החסד. וז"ל בז"ח שה"ש (דף, עו.) כי טובים, לגבי אור קדמאה. ודקדק בלשונו שקראו לחסד אור קדמאה לומר לנו כי בחי' הנקרא טוב הוא בחינתה העליונה על בחי' החסד והוא נק' אור קדמאה לשון קדמות.

וכן פי' בזהר פ' תרומה (דף קסח, עב) ז"ל אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד. טוב איהו כד כליל כולא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא. חסד כד נחתא לתתא ועביד טיבו לכל בריין עכ"ל. והעתקנוהו בשער המכריעים פ"ק.

וכן בארו בזוהר (בלק דף, קפט) כי הטוב מצד החסד בפסוק (שה"ש ז, י) וחכך כיין הטוב דארמי ביה מייא. ופי', כי היין מצד הדין וטוב מצד החסד והנה בהיות הספי' מאירות מצד פנימיות אותה הבחינה שהיתה נעלמת קודם היות חסד נקרא טובים. כלם טובים ומאירים בסוד הדקות הפנימיות הנעלם. ות"ת משם נקרא טוב שנאמר (תהלים, קמה) טוב ה' לכל. וכן צדיק נקרא טוב שנאמר (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב. ומלכות טוב שנאמר (אסתר ח, ה) וטובה אני בעיניו במאמר אסתר. והכל הוא מצד החסד כדפי'.

ובזהר פר' ויקרא (דף, כא.) בפסוק (תהלים נב, יא) אודך לעולם כי עשית. פי' כי צדיק נקרא טוב מצד חסדי דוד הנאמנים. וז"ל וכד אילין חסדי דוד מתמליין מההוא טיבו כדין אקרי יסוד טוב עכ"ל.

והכונה כי כאשר נו"ה מלאים טוב שהוא מצד החסד אז היסוד מקבל מהם ונקרא טוב. ור' משה פי' כי כתר ג"כ נקרא טוב כי הוא המטיב לכל הנרות. ואין דברי הזהר [מו] נוטים כן שאמר טוב לאו איהו כו' בלשון שלילה. ונוכל לומר על צד הדוחק כי כשמשפיע הכתר אל גדולה נקרא טוב על שמשפיע בטוב [מז]:

טוב ירושלים. פי' הרשב"י ע"ה בזוהר פ' ויקרא (דף, יג) כי הוא השפע הנשפע על המלכות מצד הת"ת באמצעות היסוד וז"ל מאן הוא טוב ירושלים אינון ברכאן דנפקי לה מן מלכא קדישא על ידא דההוא דרגא קדישא דצדיק וע"ד יברכך ה' מציון כו' עכ"ל. ופי' השפע הנשפע על המלכות מן התפארת ע"י היסוד נקרא טוב ירושלים. ואפשר שלא יקרא כן אלא בהיותם שניהם נקראים טובים כדפירשנו לעיל:

טחול. פי' רז"ל (ברכות, סא) טחול שוחק. והוא שחוק הכסיל. כן ביאר הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רמד.) וז"ל: מארת חסר ו' ודא לילית דאיהי ממנא דההוא עושק ואיהי איקרי טחול ואיהי אזלת וחייכת בינוקא ולבתר עבדת בהו רוגזא ודמעא למבכי עלייהו. טחול לזינא דכבד אזלא דא איברי בשני ודא ברביעי עכ"ל וכונתו ברורה:

טוחנות. פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רלה) שני פירושים. הא' שהם כחות מצד המלאכים הנקראים אישים. וז"ל מאילין אישים נפקי דרגין דקדמי ונטלי מכבד בקדמיתא ומאן אינון אילין טוחנות וכו' עכ"ל. ואח"כ (בדף, רלו.) פי' שהם נצח והוד שהם נקראים שחקים והטעם שהם טוחנים מן לצדיקים. ובארנו הענין הזה בשם צבאות בשער השמות. ופי', כי נקראו טוחנות מצד הימין ושחקים מצד השמאל. והטעם כי טחינה היא יותר דקה ויותר טובה משחיקה, וכאשר יגבר הצד הנצח על ההוד ויהיה שפע רחמים אז נקרא טוחנות שהיא טחינת מן יפה למדת צדיק וכאשר יגבר הצד ההוד על הנצח ויהיה גובר הדין אז יקראו שחקים שהוא מלשון שחיקה שאינה טובה כ"כ שהיא גסה ואין המן מזומן יפה כראוי כ"כ:

טל. הוא כללות יו"ד ה"א וא"ו שעולה טל והוא שפע הבא מכ"ע דרך הספירות ואותיות אלה עד המלכות שהיא ה"א והטל הוא לראש הת"ת כענין שראשי נמלא טל (שה"ש ה, ב) פי' משפע עליון הנ"ל ואז הוא (טל, של) תחיית המתים. ויש כנגד טל מלכות ל"ט מלאכות ול"ט רצועות הבאים מרצועה בישא שהיא הקליפה כמו שנבאר בערך ל"ט:

טלית לבנה. פי' ר' משה שהוא החכמה והטעם שהיא לבנה בסוד הרחמים והיא מצוייצת בסוד ל"ב חוטין בסוד ל"ב נתיבות. ואפשר שתהיה הבינה גם כן. כי כן פי' עוטה אור כשלמה (תהלים, קד). האור בבינה והעוטה היא החכמה והיינו י' חכמה מעוטפת באור בינה ונעשה אויר כדפי' בערכו מלשון הזוהר.

ועוד פי' ר' משה טלית לבנה בחסד. ובר"מ (פנחס דף, רכח.) פי' התפארת מצד החסד נקראת טלית לבנה וז"ל שם בהיותו עוסק בת"ת דטלית לבנה איהו לימינא מסטרא דחסד דאתמר אל מלך יושב על כסא רחמים כו' עכ"ל. וכוונתו בת"ת. וכן מבואר שם בפי'. ובמה שפי' בענין אור נתבארו כולהו פי'. כי עיקר טלית לבנה היא אור לכן יצדק בת"ת שכן כתיב (משלי ו, כג) ותורה אור ויצדק בבינה ויצדק בחסד:

טנא. פי' רבינו בחיי בפ' כי תבא כי המלכות ה"א אחרונה נקראת טנא ובו מונחים הביכורים שהם ג' אותיות שהם יה"ו שהם ביכורים וראשית לכל העולם:

טפה. מבואר בתיקונים מקומות רבים (תקונאיט) כי המלכות נקראת טפה בבחינת יו"ד שבה שהיא טפה אחת ומצדה נקרא החכמה והבינה ב' טיפין ממטה למעלה וממעלה למטה. וכן מבואר שם (בתקוני זח, דף). והכוונה שהם שני יודי"ן בסוד וייצר (בראשית ב, ז) המבואר בתיקונים פעמים הרבה. והקליפה היא נקראת טפה סרוחה כן בארו בתקונים (תקונאכא):

טפח. כבר בארנו קצת במלה הזאת בערך אמה ושם העתקנו דברי הרשב"י ע"ה בתקונים ושם מבואר כי י' הוא חצי אמה שהם ג' טפחים. אמנם מצאנו בר"מ (פנחס דף, רמה) שפי' כי טפח שיעורא דיו"ד וז"ל ומסלקו מן הקרקע טפח בגין דאות ה' איהי כוס צריך לסלקא לה באת י' דאיהו טפח דביה אתפתחת ה' בה' אצבען עכ"ל.

והנה נראה מדבריו בפי' כי שיעורא דיו"ד טפח לבד וקשו תרי מתניתין אהדרי. ונראה לנו ביישוב המאמרים האלה כי עיקר שיעור היו"ד הוא טפח שהוא קמיצת הי"ד וכן נקרא היו"ד קומץ סתום כמו שנראה במקומות הרבה בתיקונים. ובהתפתחו נעשה זרת שהוא ג' טפחים. וכן בהתפתח ונעשה ה' שהוא פתיחת היו"ד כנודע, אז שיעור' ג' טפחים שהם ג' ווי"ן שהם בה' של יו"ד עליונה. והם גדולה גבורה תפארת שהם כללות האצילות בסוד אמ"ש כדפי' בשער מהות וההנהגה.

וכן י' קטנה למטה כשהיא נפתחת נפתחת בה' שהוא נצח והוד ויסוד שהם על האמת ג'. והם ג' טפחים והיינו ה' שהם חמשה כי החמשה בריחים נכללים שם בזרת. ושעורו שלשה טפחים היינו אחר התפתחו אל ה' אצבעות דהיינו ה' זרת ודאי וכשאמרו שהוא טפח הוא בהיות הי"ד קמוצה קודם שיתפתח אל הזרת. וזהו שרמז הרשב"י ע"ה במאמר ר"מ באמרו דאיהו טפח דביה אתפתחת, שהוא לרמוז כי לפעמים שעורו זרת שהוא שלשה טפחים כדפי'. וגם במציאות יו"ד עצמה הם נכללים ג' טפחים עם היותה י'. והוא כי י' אית לה קוצא לעילא וקוצא לתתא וגיו באמצעיתא הם ג' יודי"ן נכללים ביו"ד. והיינו פעמים היא יו"ד אחת והיא טפח אחת ופעמים שלש יודי"ן ג' טפחים.

עד הנה הגיע שכלנו הדל בביאור אות ט' בעזרת החונן דלים. ועתה נבא לבאר ערך אות י':