פרדס רמונים כג י

<< · פרדס רמונים · כג · י · >>

פרק עשירי:

יאור פי' בזוהר פ' מקץ (דף, קצד.) כי היסוד נק' יאור והוא עצמו נקרא נהר. וכבר אפשר לומר כי כל המקומות שיקראו נהר יקראו יאור, ויאור ונהר הכל ענין א'. ופירושו לשון אור ונהירו. ויש חילוק בין יאור ונהר, כי נהר הוא בהיותו משפיע שפע גדול ובמרוצה. והיינו נמי שפירושו מלשון ונהרו אליו כל הגוים (ישעיה ב, ב) לשון מרוצה והוא משל אל רבוי השפע. והיאור בהיותו משפיע ולא כל כך כי היאור חלק הנהר ופשוט הוא.

ובתיקונים (בתקוני זח, דף) פי' כי הת"ת נק' יאור והטעם דאיהו נהורא דאורייתא. למדנו ממנו ב' דברים. א' כי ג"כ יקרא יאור הת"ת כמו שיצדק עליו שם נהר ודאי. ב' כי לשונו מגזרת אור כדפרשנו:

יבק. פירש הרשב"י ע"ה (ברמ עקב, דף) בשם זה, כי הוא ראשי תיבות י'חוד ב'רכה ק'דושה. והכוונה על ג' אבות הרומזים בג' דברים אלו. התפארת אל היחוד, והגדולה אל הברכה, והגבורה אל הקדושה. והטעם, כי עקר היחו"ד הוא בתפארת כי הוא המתייחד. ומגדולה שפע וברכה באה לעולם על ידו כד"א (בראשית יב, ב) והיה ברכה, ומגבורה קדושה כמו שיתבאר בערכו ב"ה. וזהו יבק. ואלו הג' מדרגות כלם ע"י היסוד.

וכן אמן באותיות מאוחרות מאבג"ד וכו' עולה יב"ק כיצד א' בחילוף ב', מ' בחילוף נ', ן' בחילוף ס'. עולה יב"ק. ואמן עולה צ"א בחשבון שם יאהדונה"י שהוא רומז אל היחוד.

ויב"ק עולה שני שמות אלה עם שם אהי"ה שהוא היחוד ג"כ. וזהו ויעבר את מעבר יבק (שם לב, כב) בסוד ויעבר עיבו"ר ע"ב רי"ו שהם ג' אבות שסודו עיבור. ויחוד קב"ה ושכינתיה שהם יהו"ה אדנ"י. והחופה המחופפת אהי"ה וע"ז היחוד נאמר יב"ק. וע"ז נאמר (תהלים, כ) יעננ"ו ביו"ם קראנ"ו. וזהו חכם בק"י בהלכה. [מח] וזהו סוד יחוד אמ"ש קו חסד קו רחמים וקו הדין.

אלו הם דברי הרשב"י ע"ה בר"מ ובתקונים מקומות רבים כמלקט שבלים.

אמנם בזהר פ' לך (דעח.,) פי' וז"ל: ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא, ואברכך מסטרא דשמאלא, ואגדלה שמך מסטרא דאמצעיתא, והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל, הא הכא כורסייא דארבע סמכין וכו' עכ"ל.

ונראה מדבריו כי ברכה מצד הגבורה. וכן בתקונים פי' קדושה מסטרא דחכמה וברכה מסטרא דבינה, והעתקנו לשונו בערך ברכה. והנה יישבנו זה בערך טהרה ועוד נבאר בערך קדושה:

יבשה היא המלכות. וכאשר גרם החטא ונשתברו ונתקלקלו הצנורות ואין השפע יורד והחום שורף בכח והדין גובר אז נקראת יבשה. כי נתייבש לחות מימי השפע וכל לחות מימי השפע מתיבש ומתנגב. עד שמשפיע בה התפארת ועל ידו מתלחלח היבש ומפשיר השפע הנקרש בה. וכן בארו בזהר פרשת בראשית (דף כט, עב):

יד צריכים אנו להתבונן כי ביד ה' אצבעות והם ה' ספירות שהם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד. והם נכללות בשתי ידות שהם ב' ההי"ן ה' עילאה וה' תתאה זו שמאלית וזו ימנית. והימנית רוב הפעמים הבינה, והשמאלית היא המלכות.

והטעם כי זו נטייתה אל הימין וזו נטייתה אל השמאל כענין חסידה שנקרא הבינה. ואין לתמוה על אמרנו שהבינה היא ימנית עם היות עיקרה בקו שמאל כדפירשנו בשער סדר עמידתן כי בערך המלכות היא רחמים.

ועוד דקדקנו בלשוננו באמור נטייתה שהיא נוטה עם היותה דין מעקרא. וג' ידות הם והם ששה רצה לומר כי יתחברו אל כל אחד מג' ידות אלה שם גדול"ה חזק"ה רמ"ה.

והענין, כי פעמים בינה משפעת בגדולה ונפתחת במקורות הגדולה ולכן תקרא י"ד הגדולה. וכשתהיה השפעתה בגבורה דין וחוזק נקראת י"ד החזקה. וכשיהיה השפעתה בתפארת ועל ידו הרמתה תקרא י"ד הרמה. וכערך שלשה שמות אלה אל הבינה מצד השפעתה, כן ערך המלכות מצד קבלתה. ותקרא שלשה שמות אלה גדולה חזקה רמה וג' ידות אלה נרמזות ונכללות בשם מ"ב. וה' אורות הנזכר בפ' יהי אור הם ה' אצבעות שביד הגדולה. וה' רקיעים שבפר' יהי רקיע הם ה' אצבעות שביד רמה. וה' פעמים מים שבפ' עצמה הם ה' אצבעות שבי"ד חזקה. כמו שנבאר. והם פרטי הספירות רצה לומר ענפי הגדולה והגבורה. אבל ה' אצבעות שבי"ד רמ"ה הם עצם החמשה ספירות. ולכן היא נחלה בלי מצרים כי אין שם יכולת לקליפות כלל.

אולם בפרטי הספירות גדולה גבורה יש יכולת על דרך שנבאר בשער התמורות. ויש חילוק גדול בין יד לזרוע כי ביד משגת כח המקטרגים ולכן צריך נטילת ידים ולכן הצפרנים בראשי האצבעות כי שם אחיזתם. אמנם הזרוע אין צריך נטילה כי הוא פנימיות הספי' ותוכיותיה וזהו טעם לנטילת ידים ולא הזרועות.

עוד יש י"ד ה' הוי"ה. והוא מצד מדין הגבורה אמנם הוא פגיעת הדין והכרעתו אל הרחמים וכן פי' רשב"י ע"ה בתקונים (בהקדמה, דח.).

עוד יש יד כהה והוא כח הדין החזק במלכות מצד האש הגדולה קרוב אל החשך עד אשר כהו עיניו מכובד הדין [מט]. ולפי הנראה מתוך לשון התקונים כי הבינה עצמה היא יד ה' הוי"ה והמל' עצמה י"ד כה"ה.

עוד המלכות נקרא יד כותבת מצד התפארת ויד חותמת מצד היסוד והארכנו בערך חותם.

עוד יש ידי אדם ונקראים חסד וגבורה מצד שהם יוצאים מהתפארת שהוא נקרא אדם. ונמצא לפי זה שהם חסד וגבורה שבתפארת ובחינתו מהם שהוא נכלל משניהם :

ידיעה הוא לשון חיבור. והוא בא' משני מקומות אם בת"ת שהוא מחבר ומיחד החכמה והבינה. אם ביסוד שהוא המחבר ומייחד הת"ת ומלכות כדפי' בשערים הקודמים:

יהי הוא בתפארת כן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאמד) [וז"ל בראשית תמן תר"י תמן א"ש ועלייהו אתמר] יהי מארת וכו' מאר"ת חסר ו' כתיב יהי דא אורייתא דבכתב דתמן א"ש מארת דא אורייתא דבעל פה. ואע"ג דאוקמוה מארת חסר דא לילית, ע' ענפין אית לאורייתא עכ"ל.

ואמרו אורייתא דבכתב דתמן א"ש [ג] כיון לבאר ענין יהי שהוא מגזרת ויהי לשון צער שהוא בגבורה כדפי' בערכו. ולזה אמר כי יהי בתפארת ששם ג"כ אשו של גבורה כי אש דת למו. ואין ספק כי בשם זה נרמז סוד השמאל וסוד הימין. השמאל הוא ה' על יו"ד דהיינו ה"י מן אלדי"ם שהיא נקבה ודאי, והימין י' על ה' וזהו י"ה שהוא זכר רחמים. וכשנכללים הימין והשמאל הוא סוד יה"י:

יובל היא הבינה. ונקראת כן מפני שהיא כלולה נ' שנה בסוד נ' שערים והיא שנת החמישים שהוא שער הנפלא ממרע"ה כד"א (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלדים אל תקרי מעט אלא מ"ט וכו'. ונק' המדה הזו בשם זה כשהיא מנהרת בנ' שערים ומשפיע רב שפע וטוב. וזהו משמעות יובל כמו ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז, ח). וכאשר יגלגל עד הגיע לשער החמשים אזי בו מתדבק בחכמה. ועליו נאמר למשה שתוק כך עלה במחשבה. כך בגי' נ'. כי שתיקה בחכמה שהיא יוד. ועלה למחשבה שהיא חכמה. ומטעם זה לא השיג בענין מיתת רבי עקיבא כי מיתתו היתה על צד הדין בסוד העלייה כמו שנבאר בשער הנשמה פ"ה.

ונחזור לענייננו, כי בהתדבקות השער הזה בחכמה אז הוא יובל ואז העולם כולו רחמים ורב שפע וחירות וגאולה ואז נקרא המדה הזאת יובל:

יום בכל מקום יום סתם הוא ת"ת באותו הצד אשר הוא מתדבק בגדולה וזש"ה ויהי ערב ויהי בקר יום א' ופי' הרשב"י עי"ה ערב דיצחק ובקר דאברהם וכו' ונתבאר לעיל בשער י' ולא ט' פ"ב. וכן נקרא בכל מקום מדת יום.

אמנם בפ' בשלח (דמט.,) בפסוק עוד היום בנוב לעמוד (ישעיה י, לב) בארו כי היום הוא המלכות. ואפשר לומר כי היום בה"א הידיעה הוא המלכות שהוא ענין גלוי וידוע כמו שנבאר בערך יום ההוא.

ובזהר פ' חיי שרה (דף קלב, עב) בפסוק כי פנה היום (ירמיה ו, ד). פי', כי חסד נקרא יום ולא נקרא יום אלא עד חצות ומחצות ולמעלה נקרא ערב. וכן בפ' וירא (דף, צח.) פי' כי היום הוא בחסד וז"ל: כחום היום דהא אתנהיר ימינא דרגא דאברהם אתדבק ביה ופי' בערך חום. ועוד פי' שם בת"ת. ור' אבא פי' שם (עב,) ביסוד.

ואפשר שהוכרחו בפי' האלה מפני מלת חום כדמוכח התם. ולכלהו פי' כי עקר יום הוא בת"ת שעליו נאמר ויהי ערב ויהי בקר וכו' כדפי'. ומפני שצדו א' יום הוא והוא צד החסד, לכן נתייחס יום במלכות. ואין ספק שלא תקרא כן אם לא בהיותה עטרה לראש גבר. כי אז נאמר (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' ואז היא ג"כ יונקת מן הימין ונקראת מצדו יום. ונקרא [גם היסוד] יום, כי גוף וברית חשבינן חד כנודע [נא]. ונקראת יום ההוא המלכות במציאות הנעלם המתייחד במציאותה כמו שהארכנו בשער המציאיות מ"ג.

עוד יש יום הכיפורים ופי' ר' משה וז"ל: יום ספי' הבינה הנקרא כפורים. שהיא למטה הימנה והיא מאירה אותה בסוד נחלי ארנון ולשתיהן קורין י"ה בסוד היחוד הזה.

ובזהר פ' אמור (דק,) פי' כי י"ה מנהרת אימא עלאה במטרוניתא ואתגלייא עתיקא והיינו יום הכפורים בלשון רבים. ולכן אין בו אכילה ולא שתיה כי העה"ב בינה אין בו בו אכילה כו':

יומם. פי' בזהר (בלק דף, קצא) כי יומם, הרמז בחסד כשהיא כלולה מכל הימים אשר תחתיו ומאיר לכלם, וז"ל בפסוק (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם יומם: אבל מאן דאזיל קמייהו סבא עלאה מאריה דביתא, ההוא דאומי ליה קב"ה, ומנו, אברהם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו. וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה, יומא דכל יומין כלילן ביה, יומא דשאר כל יומין ודאי, וע"ד אקרי יומם ולא יום, עכ"ל.

ופירוש אמרו סבא עילאה, להורות כי הוא ראש לכל הימים ולכן ראוי שיקרא "יומם" כדמפרש ואזיל מארי דביתא וכו'. הכונה, כי בפסוק זה נתבאר ענין גאולת שכינה כמו שפי' שם כי מפני סבתה וה' בזק"ף שהרמז לשכינה שהיתה יוצאת בקומה זקופה. ולהיות שעקר המלכות בסוד החסד כד"א (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, וכדפי' רז"ל (בב דף, טז) "בת היתה לאברהם וכו'", ולכן ראוי שיהיה המאיר החסד שהוא עיקר.

מארי דביתא ההוא דאומי ליה, במראה בין הבתרים. דכתיב יומם יצוה ה' חסדו, כי נראה משם שחסדו הוא יומם. ולפי שאינה ראיה כ"כ כי לא אמר הכתוב יומם חסדו אלא יומם יצוה. לכן הביא ראיה שנייה מהכתוב אם לא בריתי יומם, והברית הזה הוא התורה והתורה ניתנה מחסד שנאמר (משלי, לא) ותורת חסד על לשונה.

יומא דכל יומין כו', נתן טעם למה נקרא יומם ולא יום. לפי שהוא כלול מכלם מפני שכלם יצאו ממנו והוא נכלל מהם מפני שנשאר שם מציאותם. יומא דשאר כל יומין, פי' יום המאיר ומנהיר לכל שאר הימים כי הוא יום ואור שלהם. דשאר כל יומין ודאי, פי' מאחר שיש שתי סבות הא' בערך אצילותם והשנית בערך יניקתם כדפי' א"כ ודאי יתישב בו שהוא יום שקול ככל הימים והיינו יומם שירצה יום גדול ומעובר וממולא בסוד כל הימים ע"כ. ומתוכו נתבאר ענין יומם בחסד לשתי סבות. אם מפני שהוא כלול מציאות שאר הימים. ואם מפני שכלם שואבים אור ממנו. ולפי האמת זו סבה לזו כי מצד המקורות הם המציאיות שאמרנו מאותו הצד הם יונקים ממנו:

יונה יש מי שרוצה לבאר זה מלשון לא תונו, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא כי אדרב' לשון יונה הוא במלכות בהתייחדה עם התפארת.

וז"ל הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאסט): יונתי ביומא תליתאה דתמן ו'. ופי' בשער סדר האצילות פ"ב. ובמקומות רבים אומר הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאסט) יונתי ביומא תליתאה דתמן ו'. ופי' בשער סדר האצילות פ"ב. ובמקומות רבים אומר הרשב"י ע"ה דמסטרא דעופין נקראת יונה ואין כונתו שמצד העופות גופניות תקרא השכינה יונה אלא העופות האלו הם מטטרו"ן וצדיק יסוד עולם. כי עליהם נאמר (קהלת י, כ) כי עוף השמים יוליך את הקול, ועל ידם הוא היחוד כמו שבארנו בשער אבי"ע ולפי' כשהיא בת"ת תקרא יונה.

ויש יונה פותייה והיא חרב היונה מלשון לא תונו והוא הקליפה בישא: [נב]

יוסף הוא היסוד. וקראו בלשון יוסף להיותו מרכבה אליו. ולכן הרמז בכל ענייני' המדה הזאת. אם במה שכלכל כל בית אביו, כי כן המדה הזאת זנה את העולם כדפי'. וכן במה שמל המצרים כנודע. ועוד בענינים אחרים ואכ"מ להאריך:

יועץ פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' צו (דף, לא.) ז"ל יועץ דא הוא נהר עלאה דנגיד ונפיק ולא פסקא ודא יועץ לכלא ואשקי לכלא עכ"ל. נראה מדבריו בפי' כי הבינה בערך בחינתה להשקות לכל הספירות נקרא יועץ והבינה משקה לכלם ומנהיגם:

יוצר בראשית כתב בספר שערי צדק כי צדיק יסוד נקרא יוצר בראשית והטעם מפני שהוא מצייר כל הצורות המצטיירות במלכות הנקרא בראשית ויהיה לפי זה בית של בראשית משמשת. ופי' באיזו מקום מצייר בראשית ר"ל במקום הנקרא ראשית וזה דוחק. ולפי פי' יקרא היסוד כן דווקא בהיותו מתאחד עם המלכות ונותן בה כח לצייר הצורות. והמפרשים אחרים פי' כי הכתר נקרא יוצר בראשית שיצר החכמה. ויוצר יהיה פי' מאציל. ואינו דוחק כי כבר בא לשון בריאה במקום אצילות, והוא בראשית ברא ופי' האציל לפי דעת כל המפרשים. ולפי זה יקרא הכתר יוצר בראשית באותה הבחינה שנאצלה החכמה ממנה:

יותרת הכבד שם זה מבואר בר"מ (פנחס דף, רלא) בארוכה ונעתיק לשונו הנה וז"ל: ובחבורא קדמאה כתיב היותרת מן הכבד וכתיב ואת היותרת על הכבד. בתר דעבידת ניאופה אסתלק' עליה. יותרת מן הכבד כו' לאסטאה בני עלמא ולאסטאה עלייהו ושבקת לדכורא למעבד זנונים ובג"ד היותרת מן הכבד. יותרת על הכבד בתר דעתידה ניאופ' אסתלקת עליה מצח אשה זונה אתגברת על בעלה כו' דאיהו כבד בכעס דמרה אשת מדינים כו'. וכעס כו'.

ועוד יותרת אתקריאת מסטרא אחרא, בתר דנפקת לנאפא עם כלא יהיבת שיורין לבעלה והאי איהו יותרת מן הכבד. מגו כבד ויותרת דילה נפקת מרה ואיהי חרבא דמלאך המות דנפקו מיני' טיפין מרירין לקטלא לבני נשא הה"ד ואחריתה מרה כלענה ואיהו תליא בכבד וכל מרעין ומותא ביה תליין עכ"ל. ודבריו מבוארים.

וכמו שיש בקדושה זכר ונקבה כן בצד הטומאה והם כבד זכר ויותרת נקבה. וענין זה יתבאר בשער התמורות:

יחוד היחוד תלויה בתפארת. והטעם כי עקר היחוד הוא התפארת עם המלכות ועל ידם יתיחדו כל הספירות ולפיכך סתם ייחוד רומז אליו התפארת עם המלכות לבד ואגביה מתייחדים הכל:

יין סתם יין הוא בגבורה אמנם הלבן הוא בהיות נוטה אל החסד והאדום הוא כח הגבורה. ואמנם נקרא טוב כשנמזג במים מצד מימי החסד ששם הטוב כדפירשנו בערך טוב:

ויש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ופירושו כי בבינה יש יין וכשאותו יין יושפע אל ששת ימי הבנין אז נקרא יין המשומר בענביו. ופירוש משומר יש בו ב' פירושים. הא' לשון שמרים ופי' נשקט על שמריו כי שמרי היין הם סיגי הזהב שהוא סטרא דחשך דגיהנם. וכשהיין הזה למעלה בבינה עדיין לא שקט כי אפשר להיותו נשפע דרך הגבורה ואז הוא קשה וצריך מזיגה יפה. אמנם כאשר כבר נשפע למטה בענביו אז הוא יפה מעצמו כי הוא שקט. או פיר' משומר מלשון שמירה כי הוא שמור שם מבלי תערובת דין קשה.

ושני פי' אלו פי' הרשב"י ע"ה בז"ח בשה"ש (דעו.,) וז"ל: ת"ח ישראל נטלין לחולקהון וחדאן חדווא מחמר טב דנהיר וזכיך ושכיך וקיימא על דורדייא. הנה שפי' לשון המשומר מלשון שמרים. ובסוף דבריו אמר: וע"ד ישראל חדוא דלהון בההוא יינא דמנטרא דנפיק מעלמא דאתי ומנטרא בענבוי. הנה שפי' מלשון שמירה. ודקדק לשון דנפק מעלמא דאתי להורות מה שפי' למעלה כי לענין יין יותר טוב אחר שנתפשט לפי שכבר נמזג ונמתק.

ור' משה פי' שיין המשומר מענביו הוא בחכמה ז"ל יין המשומר בענביו הוא סוד שפע אהיה העומד בכח לצאת דרך ל"ב נתיבות הידיעות לשמע אזן בקבלה אמיתית ליודעיהם. ויש מן המקובלים יקראו יין המשומר בענביו למלכות ואם כן היין הוא אדום ואמר הכתוב (דברים, לב) ודם ענב תשתה חמר והוא משומר ביסוד ואינו אדום כ"כ עכ"ל. ואין לפי' אלה עיקר כלל אלא כדפירשנו וכ"פ הרשב"י ע"ה:

עוד יש יין חי והוא מצד הבינה בהיותה מתחברת עם החכמה כדפי' בערך חבית.עוד פי' אחר חי מצד יסוד שהוא חי. ושני פי' אלה פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רמה) החכמה תחיה בעליה. ויסוד אל ח"י היותו יונק מן הבינה בחיבור החכמה כי ע"י שלשתם הם נמשכים למטה לחיה אשר תחת אלהי ישראל:

יכין שם זה לעמוד ימיני שעשה שהמע"ה במקדש והוא כנגד נצח ונקרא נצח יכין מטעם שעל ידו מתכוננת המלכות כן פי' כל המפרשים. ואפשר היות כוונתם כי על ידו נמשך חוט של חסד המשוך על המלכות ועל ידו מתקשטת הכלה להיותה נאה וחסודה בעיני בעלה.

וקשיא לן כי היה ראוי לקרותו מכין על שם ההוה לא יכין על שם העתיד להכין ועדיין לא הכין. ואפשר לתרץ בדוחק כי הכוונה יכין יוסיף על הכנתו הכנה אחרת כאמרו עם היות שהוא מכין עדיין יכין עוד יוסיף אומץ זה נראה לנו ע"ד שיטת המפרשים.

והנ"ל כי הכונה על הגאולה כי תחלת הכנתה והוייתה מן הנצח וכ"פ הרשב"י ע"ה כי התחלת הגאולה מן השחר ואח"כ בקר. ופי' שחר נצח כאשר נבאר בערכו ע"כ. וכן תחלת הגאולה מן הנצח. ומפני שידע שהע"ה שעתיד הבית ליחרב הניח העמוד הזה בבית וקראו יכין פי' עתיד להכין הבית ולסעדו בגאולה. כי אשב בחשך ה' אור לי (מיכה ז, ח) [נד]. ילדים הנצח וההוד נקראים ילדים כן פי' בזהר פרשת וישלח (דף, קעב.) והם נקראים ילדים בסוד הכרובים שהיו פניהם כפני ילדים:

יללה הוא במלכות מצד כחות הדין והחיצונים שהם מעוררים הבכי ומזה נגזר לשון לילית ולילין וכלם נגזרים ממלת יללה שהיא הדין ושליטתו כנודע:

ים שני מדות נקראות ים. א' הבינה והיא נקראת ים שהיא מאירה בחמשים שערים ולמטה והתנינים הגדולים הולכים בה ושבים והם תפארת וצדיק כי שניהם חשובין כא' ושמו לויתן הרובץ בים הזה כאשר יתבאר בערכו.

ויש חילוק גדול בין יובל לים עם היות שניהם רומזים בבינה וחמשים שעריה. כי ים, י' היא חכמה, ומ' היא הבינה. וכשהבינה נקראת ים מורה על התגלות החכמה ג"כ ע"י חמשים שעריה.

ויש חילוק בין ים למי עם היות שניהם רומזין ענין אחד. כי מי הוא העלם ולכן קדם בינה לחכמה להראות כי היא מתעלמת בחכמה ואינה משפעת. וים הוא להיפך להראות כי החכמה הוא בבינה להשפיע. והמלכות נקרא ים להראות כי היא רחבה מלאה מים שקבלה. אמנם נקראת ים כשהיא מקבלת מחכמה.

וכן פי' בזהר פרשת בהעלותך (דף קו, עב) וז"ל: ים כד אתנהרא מנהירו דאבא כדין אקרי ים. ועם היות שכשהיא מקבלת מחכמה נקראת ים עם כל זאת אינה נקראת ים אלא במדרגה התחתונה אשר לה. וכן פירש בזהר (שלח דף, קסג.) דרגין קדישין תתאין דילה הם הנקראים ים.

ונקראת ים סוף לפי שהיא סוף כל המדרגות [נה] והיא בחינה עוד למטה מים כנודע. ולפעמים נקראת [נו] ים המלח בסוד הדין שהוא סמוך לבחינה התחתונה. וכאשר נדקדק מלת כורסייא יראה שהיא בחינת הבריאה אשר תחתיה מצולת ים שהוא רצועה בישא לאלקאה לרשיעייא כאשר יתבאר בערכו.

ובזהר פרשת ויחי (דרמא,) פירש הפך זה, שנקרא המלכות ים המלח בהיות המלכות יונקת מהיסוד הנקרא ברית מלח ועל ידו השקט הדין כי מלח מטעים המר והתפל. ובודאי הני פי' קשו אהדדי.

ואפשר לומר כי ענין המלח מיעוטו יפה ורובו קשה. ולכן כאשר יהיה המלח הנרצה במלת ים המלח מלח מועט, יורה על השקט הדין והמתקתו ע"י ברית מלח שהוא הצדיק, כדרך המלח שמדרכו להטעים המר והתפל. אבל כאשר המלח הנרצה בים המלח יהיה מלח מרובה אז יורה על הדין ותוקפו כדרך המלח המרובה להקדיח התבשיל.

והנה המכריח אל א' משני הפירושים במלת ים המלח יהיה לפי עניינו.

או נוכל לומר כי לעולם ים המלח כוונתו בסוד הדין שאם לא היו המים מרים לא הוצרכו למלח ואף אם נמלאו המים עם כל זאת עדין נשאר בהם כח הדין, כי לפטרו בלא כלום א"א. וכן מוכח מלשון הזהר ויחי הנ"ל דקאמר וכי אמאי מלח בגין דאיהו ממתיק ומבשם מרירא לאטעמא. ואי לא הוי (בגין,) מלחא לא יכיל עלמא למסבל מרירא הה"ד כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו וגו' עכ"ל.

והנה הורה בפי' שאין כוונת המלח לבטל טעם מרירת הדין מכל וכל, אלא כדי שיוכלו בני העולם לסבלו. ולכן עם היות שיש בו מלח עם כל זאת עדיין טעמו בו דין הוא לעולם ולכן יצדק אמרנו כסא דין.

עוד נקראת י"ם האחרון שהיא אצל ים הקדמוני לפי שים הקדמוני הוא בינה ונקרא קדמוני להורות על יחוד הכתר עם החכמה והבינה הנרמזים בי"ם כדפירשנו. ונקראת אז המלכות ים האחרון שהספירות שלמעלה ממנה הם ימים כי אז היא ים האחרון מכלל דאיכא אחריני דלאו בתראי נינהו והם ז' ימים שבעת ספי' ואז שפע וברכה בעולם.

וכן נקרא המלכות ים כנרת בסוד התכלת שהוא הדין שיוצא ממנה ונקרא כן בסוד הדין גוון התכלת. והמלכות עצמה נקראת ימים לשון רבים מפני שהיא כלולה משבעה ימים כן פי' בתקונא (כא דמב, וזל) ימים שבעה בשבע'. ונעתיקהו בשער היכלות. ובפ' ויחי (שם,) פי' כי בחינות המלכות הם רבות כפי השתנות הפעולות יש מים מתוקים ויש מים מלוחים ויש מים מרים וכלם ימים הם בחינות במלכות:

ימי עולם, ימי קדם. פי' בזהר פרשת נשא (דף קלד, עב) ימי קדם דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין. וימי עולם דזעיר אנפין:

ויש ימי הרעה ופירש בזהר פרשת מקץ כי כמו שיש ימים בימין בקדושה כן יש ימים בשמאל שהם נקראים ימי הרעב ימי הרעה ימים שאין בהם חפץ:

ימים ראינו לערוך בערך זה ענין הימים ר"ל ימי השבוע וסדרם למעלה לפי דעות הנמצאות למפרשים. יש שמנו ימים כסדרן יום א' גדולה יום ב' גבורה יום ג' תפארת יום ד' נצח יום ה' הוד יום ו' יסוד יום ז' שבת מלכות זו היא דעת הכולל הפשוט כפי' רוב המקובלים.

ובספר מאירות עינים יש דעה אחרת והיא גם כן דעת ר' שם טוב ואומר שהיא ג"כ דעת הרמב"ן והיא זו יום א' תפארת יום ב' מלכות יום ג' גדולה יום ד' גבורה יום ה' נצח יום ו' הוד יום שבת יסוד. ודעת זו אינה מתיישבת מכמה סבות. א' כי יום ה' הוא יום דין ומשפט כנודע ולפי דעתם יום ה' נצח ונצח אינו דין אלא אדרבא רחמים.

עוד לפי דעה זו יום שני מלכות ואנן קיימא לן ביום שני נבראו המאורות וזה אי אפשר לדעה זו כי תפארת שהוא חמה הוא יום ראשון והחמה נברא ביום שני. ומטעם זה גם כן אי אפשר היות מלכות יום שני כי אחר שנבראו המאורות ביום שני א"כ כבר קדם יום ב' לבריאת המאורות אם כן יום שני אינו א' מהמאורות.

ועוד יומא קדמאה מוסכם בזהר שהוא החסד. ובתקונים (תקונאסט) פי' הרשב"י ע"ה שיום א' חסד יום ב' גבורה יום ג' תפארת יום ד' יסוד יום ה' ויום ו' נצח והוד, לילה שכינ' והיא ליל שבת. והמאמר עצמו העתקנו ובארנו אותו בשער סדר האצילות בפ"ב ע"ש ודקדקנו שם בלשונו שאמר תרין שוקין אינון יום ה' ויום ו' ולא רצה לפרש לפי שאין מתייחס יום ה' בנצח שיום חמשי דין ונצח רחמים כמו שאמרנו לעיל.

אבל קשיא לן בדברי הרשב"י ע"ה שאמר שיום ד' צדיק וזה א"א שהרי בו לקו המאורות ובו נפל אסכר' לרביא. ואם היינו אומרים שהגבורה יום ד' כמו שפי' המפרשים ניחא. וזה ג"כ יקשה לדיעה הא' שאמר שנצח יום ד' כי זה א"א מן הטעם שאמרנו. לכן נראה לפרש כי כבר נתבאר שהת"ת והמלכות ד"ו פרצופין נבראו והם היו יום ג' ת"ת ויום ד' מלכות וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר במקומות רבים.

ובזה צודק הדרוש הזה מכל צדדיו. כי ביום א' חסד, וביום ב' גבורה ולפיכך בו נברא גיהנם, ויום ג' תפארת ולפיכך נאמר בו ב' פעמים טוב א' של גבורה וא' שלו, ויום ד' היה במלכות ובאמצע תשמישה קטרגה ונתמעטה וניתנה הדום רגליו ושמש במקומה היסוד דגוף וברית חשבינן חד שזהו מציאות ראשון של היסוד, או אל מציאות שני נצח והוד רביעי וחמשי, וששי ליסוד ונכללת עמו המלכות והיינו ה' דיום ה"ששי כדפירש בתקונים ונשאר' היא הדום רגליו מדת לילה ויום שבת נחלק בין יסוד למלכות כמו שנאריך הביאור בערך שבת בע"ה.

ובענין שני המציאות של היסוד בארנו בשער סדר האצילות בפ"ב בע"ה:

ימין סתם, מיוחד אל החסד. וג' ימינים הם כמו שבארנו בשערים הקודמים והם חכמה חסד נצח. ואין הכונה שיהיה שם ימין ושמאל ח"ו. אמנם (כדברים,) [הדברים] הטובים המתוקנים בטובה על תקונם נקראים ימיניים וכן דרז"ל (במר שה"ש, פא) מיימינים לזכות משמאילים לחוב. הנה כל ענייני החובה וכיוצא בה יקרא שמאל וכל ענייני הזכות וכיוצא בו יקרא ימין. וכל הענין לדין או לרחמים דהיינו חובה וזכות:

יסוד כל המפרשים פרשו כי נקרא יסוד מפני שהוא יסוד של המלכות. כי הרוחני הוא הפך הגשמי. כי הגשמי יסודו למטה, והרוחני יסודו למעלה. והמלכות בהשתוקקותה לעלות אליו מתקיימת ועל ידו מתפרנסת ואפשר שנקרא יסוד בשעה שיושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ואז הוא יסוד כל העולמות וכלם ניזונים ממנו עד נקודה האחרונה. ויש גלוי לזה בזהר בפ' נח העתקנוהו ופי' בשער הצנורות פ"ג כי נקרא יסוד בבחינתו שאין למלכות שפע וחיות אלא ממנו. ואם ח"ו יעלה על הדעת שיסתלק הבחינה ההיא נמנעת עמידת המלכות ח"ו ושם הארכנו:

יעקב הוא ת"ת אלא חילוק גדול יש בין יעקב ובין ישראל כי ישראל הרמז בתפארת כאשר יתבאר בערכו. אבל יעקב מלשון עקב והרמז במלכות. וכן נרמז בזהר פרשת בלק (דף רי, עב) בפסוק מי מנה עפר יעקב וכן בפ' ויגש (דף רי, עב) בפסוק ותחי רוח יעקב אביהם. אמנם כשהוא מלא בוא"ו הרמז בתפארת שהוא מדת יעקב אבינו והוא ו' שבשם הכולל ו' קצוות. ויש חילוק בין עקב ממש ליעקב כי עקב הרמז במציאותה התחתונה לבד אבל עם היו"ד ירמוז גם כן אל מציאותה הנעלם אל הנקודה המאירה אל העגולה כדפי' בשערים הקודמים ובפרקים הקודמים:

יפה נוף בזהר פרשת ויקרא (דף, ה) פירש כי הת"ת נקרא יפה נוף והטעם כי הוא יפה ע"י הענפים ולכן נקרא תפארת ולכן נקרא יפה נוף. ובפרשת ויגש (דף רו, עב) פירש כי יפה נוף נקרא היסוד וראיה ויהי יוסף יפה תואר וגו'. ואפשר הטעם כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כי היסוד גם כן מתפאר בשש קצוות בסוד שנקרא גם כן וא"ו כנודע. ובתיקונים גם כן פירש שהיסוד נקרא יפה נוף:

יפה עינים פי' רבי משה בנצח וז"ל: יפה עינים מצד החסד אבל לא בחסד אברהם שלמעלה לו עכ"ל. ולי נראה כי עינים הם נצח והוד כאשר נבאר. ומלכות מדת דוד נאמר בו (שא טז, יב) אדמוני מצד הדין, עם יפה עינים פי' אבל הוא יונק מהיסוד בהיותו שואב מן העינים בהיותם רוחצים בחלב. או נאמר כי עינים הם בכח הגבורה ונקראת יפה עינים בהיותה רוחצת בחלב האם כדפירשנו בשער מהות והנהגה פ"ו והמלכות היתה מקבלת ע"י דוד באותה בחינה:

יצחק מצד הגבורה נקרא יצחק והטעם כי יצחק אבינו מרכבה אליה כדפי' בשער הכנויים. אמנם נקרא יצחק באותה בחינה שיצחק מרכבה אליה ועל שמה נקרא יצחק והיא מלשון שמחה ושחוק. וכבר נודע כי השמחה והשחוק בצד הגבורה וראייה גדולה מן הלוים בשירה. וזהו דוקא בבחינת יין המשמח לא המשכר. וכן נתבאר בזוהר פרשת וירא (דף, קיח) ופירש שם כי יצחק הוא חדוה בסוד חלוף אש במים ומים באש ואפשר כי מטעם זה נקרא יצחק בלשון עתיד הכונה דין שיהפך לרחמים ולצחוק:

יקר יראה אותו ביסוד ברוב המקומות וגם יראה היות פעמים בת"ת. ועקרו לשון אור כדכתיב וירח יקר הולך (איוב, לא):

יראה סתם יראה הוא בגבורה. כי משם עקר היראה וכן היראה נקרא יראת אלהים. והשכינה מצד הגבורה נקראת יראה. ויש עוד יראה שלישית והיא עליונה והיא אוצר החכמה וזהו הבינה. והטעם שנקראת כן מצד הגבורה בהיותה משפעת בה. ומ"ש הכתוב (תהלים קא, י) ראשית חכמה וגו' כי תחלת המחשבה היא היראה מלכות עם היותה אחרונה למעשה. וזהו אמרו (משלי א, ז) יראת ה' ראשית דעת. [נז]

או יהי' פי' {{ממ|ראשית|חכמה|יראת|מלכות|בינה|ועם|זה|תבין|עקב|ענו|יראת|ה|(משלי כב, ד).456 כי הענוה היא חכמה עליונה וחכמה שעשתה היראה עטרה היא חכמה תתאה ועשתה ליראה שהיא בינה עטרה וכתר על ראשה. וחכמה שהיא ענוה או [הדעת שעולה עד] הכתר כאשר יתבאר בערכו עשתה להיראה עקב עם היותה עם הבינה:

ירום פי' בזהר פרשת מקץ (דף, קצח) כי הוא בבינה וכן פי' בפ' וישב (דף, קפא.) בפסוק (ישעיה נב, יג) ירום ונשא וגבה מאד. ירום מסטרא דנהורא עלאה דכל נהורין עכ"ל. ופי' הטעם שנקרא הבינה ירום מפני שהיא עליונה למעלה מכל ספירות הבנין. ורז"ל (בתנחומא סוף, פ) פי' ירום מאברהם. ולא פליגי דהכי הוא דאברהם למטה מבינה שהוא חסד. והארכנו בערך רם:

ירושלים היא המלכות ונקראת ירושלים בסוד בחינה חיצונה שבה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזוהר (בלק דף, קעא.) וז"ל: אלא ירושלים כל דרגין קדישין דילה כד אסתחרן איקרון ירושלים עכ"ל. והוא ביאר שם שיש לה מדרגות יותר פנימיות והם עזרות ויש יותר פנימיות והם היכל ובהם מדרגות לפנים ממדרגות ואותם מדרגות אשר הם סובבים אות' הם נקראים ירושלים. ויש ירושלים של מטה והיא ה' אחרונה וכבר בארנו זה בשער מהות והנהגה:

ירח היא השכינה. והיא פעמים פרוצה פעמים מלאה בסוד הקטרוג כמו שפי' בשער המיעוט. אמנם נקרא ירח לרמוז אל התוספת ואל המגרעת ואותו חלק ומציאות נקרא ירח. ויש חילקו בין ירח ובין לבנה. כי לבנה מורה על מלואה בסוד לבונה זכה, והיא לבנה מצד קבלתה מאור השמש הלבן. אמנם ירח מורה על פרצותה לעתים, וששה ספירות נקראים ירחים מצדה וכן פירש הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רנג):

יריעה הוא התפארת וכן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים והסימן נוטה שמים כיריעה (תהלים, קד). ונקרא כן בהיותו נטוי מן הבינה ששם התחלתו בסוד שש קצוות עד המלכות. כי מבריח מן הקצה בינה, עד הקצה מלכות, ומתייחד עם הכלה. ובזהר פ' תרומה (דף, קסד) וז"ל: ות"ח אור וחושך כו' אור מסטרא דימינא וחשך מסטרא דשמאלא מה עבד קב"ה שתף לון כחדא וברא מנהון שמים. מאי שמים אש ומים. שתפן כחדא ועבד שלם בינייהו. וכד אתכלילו כחדא ומתח לון, כיריעה מתח לון, ועביד מנהון אות ו' ודא אקרי יריעה. יריעות דהא אות דא אתפשט מניה נהירו ואתעבידו יריעות כו':

ירכתי צפון פי' בתקונים (תקונאכא) כי נצח והוד (נקראת,) [נקראים] ירכתי צפון ונקראים כן בבחינת' התחתונ' ובעבור יניקתם מן הגבורה הנקרא צפון. ויש להם בחינות עליונות יותר מירכתי שהם ירכים. והם בחינות מתנים וחלצים וכליות וביצי הזכר וכיוצא בזה:

יש עקרו הוא בחכמה ונכללת עמה הבינה. והרמז י' חכמה ש' בינה שרשא דאילנא כדפי' בערך איש. והרמז ששניהם נאצלו מכתר הנקרא אין והוא יש מאין. עוד הם נקראים יש על שם יש עולמות שנכללות בשתיהם ומהם נמשכים לגדולה ולגבורה והם אותם שפי' בערך אור וזהו להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא):

ישועה כל לשון ישועה הושיעה ויושע וכו' כלם מצד החסד וכן פירש בזהר פרשת תרומה (דף, קסט.) וז"ל מאן ישועות דא ימינא דאיהי מושיע מכל מקטרגין דעלמא דכתיב (תהלים, ס) ותושע לו ימינו וכתיב הושיעה ימינך וגו' עכ"ל.

ולפי זה פי' הפסוק הושיעה אתה הימין שאתה ימינו של הקב"ה ולך תאות הישועה ולפיכך האריך הכתוב בלשון ואמר וענני שהוא הכרח אל מה שפי' שהכונה ואתה הימין ענני. ואפשר שמפני שהיא נראה לכאורה מנגד לשון המקרא אל פירושו לכן הביאו להראות שאדרבא משם ראייה כדפי':

ישורון פי' בזהר פ' וישלח (דף קעז, עב) כי הת"ת נקרא ישורון בערך קבלתו הימין והשמאל שהם ב' שורות שורת הימין ושורת השמאל בלי התהפך ההכרעה והמזגה אל א' הקצוות אלא עדיין הם שני שורות כמו שקבלם. וישראל נקרא אחר שהוא מהפך שני השורות אל טבע שפעו. ואפשר אל החסד והיינו א"ל שבו:

ישר פי' ישר הוא בשכינה המחוברת בישר שהוא הת"ת. וכן פי' הרשב"י ע"ה בפקודא דתפילין (פ בא, דף) וז"ל ועשית הישר דא תפלה של י"ד לאסמכא ליה בתפילין של ראש עכ"ל. הנה בפירוש הישר רצה לומר מלכות בהיותה מיושרת וכלולה בכל מה שלמעלה כעין תפלה של י"ד שיש בה ארבע פרשיות ארבע אותיות של יהו"ה.

ובספר הבהיר נראה, כי ישר הוא בתפארת וז"ל: זכה למדת אמת יעקב שהוא מדת השלום ומדד לו הקב"ה כמדתו שנא' ויעקב איש תם, ואין תם אלא שלום שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש. וכן אמת שלום שנאמר שלום ואמת יהיה בימי ואין אמת אלא תורה שנאמר תורת אמת היתה בפיהו וגומר מה כתיב בתריה בשלום ובמישור הלך אתי ואין מישור אלא שלום שנאמר תם וישר עכ"ל. הנה בפירוש, כי ישר וכל לשון יושר הם בתפארת, שהוא מדתו של יעקב. וזה לפי שטתו כי תם הוא בתפארת.

ובזהר (שלח דקסג, עב) פי' כי תם הוא במלכות כאשר נבאר בערכו. ולכן ישר ג"כ במלכות ואפשר שלא תקרא המלכות בלשון יושר אלא מצד התפארת כי הוא המיישר בין שתי הקצוות כנודע:

ישיבה של מעלה פירש הרשב"י ע"ה ברעיא מהימנא כי בינה היא ישיבה של מעלה. ואפשר שנקרא כן בסוד שכל הקצוות יושבין בה. בסוד שהיא מערכת שנייה אל האצילות כדפירשנו בשער סדר האצילות [נח]:

ישיני עפר פי' הרשב"י ע"ה כי האבות הם ישיני עפר ולא פי' בו טעם. ומצאנו אומרים הטעם כי הם ישנים בין שני עפרים. עפר עליון בינה, ועפר תחתון מלכות. וזהו כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית, ג) תשובה. והאבות יוצאים מעפר זה ונכנסים בעפר זה ועומדים בין שתיהם. ואפשר שנקראים כן בסוד קבלתם מהבינה והשפעתם במלכות:

ישראל הוא התפארת. אמנם נקרא ישראל כשהוא מכריע בין חכמה ובינה ומכריע כף הבינה לצד החכמה כדרכו הטוב בהיותו מטה כלפי חסד. וזהו ביאור מלת ישראל. א"ל מצד החכמה בסוד החסד, ויש"ר פירוש שיר מצד הבינה בסוד שיר הלוים. ויכריע שיר למלת אל. הכונה כמו שפירשנו בשמים בשער המכריעים שהכונה אש הנוטה למים וכן הכא שיר הנוטה לאל. ומזה הטעם נהפכה המלה משיר לישר ומפני שאין ההכרעה הזאת ממש בתפארת אלא בסוד הדעת הנעלם. לכן אמרו ישראל עלה במחשבה שהרמז שנקרא ישראל בסוד עלייתו אל המחשבה שהיא חכמה. וכן הוא נקרא ישראל סבא כי מלת סבא עקרו בחכמה.

ויש ישראל זוטא אם ביסוד אם במלכות. ובתיקונים פירשו במטטרון שנק' ישראל זוטא. והכל עולה אל מקום אחד כי הכל בכ"ל והכל בתפארת ומטטרון נגד הת"ת. ובר"מ פי' כי החכמה נקרא ישראל ועלה בבינה הנקרא מחשבה. ובערך מחשבה העתקנו לשונו.

עד הנה הגיע שכלנו הדל והחלש בביאור ערך היו"ד בעזרת האל. ועתה נכנס בביאור ערך הכף: