פרדס רמונים כג ח

<< · פרדס רמונים · כג · ח · >>

פרק שמיני:

חבוש. פירוש בתיקונים (תקונאו) שהוא תפארת אסור וחבוש עם המלכות מצד הבינה, שהוא החובש אותו עם המלכות בתוך הגלות, ועליו נאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" :

חביון. פי' ר' משה ז"ל: חביון - לשון מחבוא, והוא משל לרוב הסתר והעלמות שאין לזולתו שום ידיעה במהות, והרי הוא כאלו נחבא דרך משל עכ"ל. ו"חביון עוזי" פירש בת"ת ולא פירש למה. והעקר בכתר, והוא מורה התעלמות. וכבר יצדק בג' ראשונות, ועל הבינה קאמר "עזו" כאשר יתבאר בערכו:

חבל. פי' הרשב"י ע"ה בס' ר"מ (שופטים דף, רעד), כי ו' של שם נק' חבל. וז"ל: סמא"ל ובה זוגיה עולם הנפרדים בחבל דיחנק ביה אחידן ה"ה בחמש אצבען דימינא ובחמש דיד שמאלא ו' חבל י' חניקא דלהון. שמא דיהו"ה מיתה לסמא"ל וכו' עכ"ל. הנה פי' כי חבל הוא ו'. וכן נראה שאמר הכתוב (דברים לב, ט) "יעקב חבל נחלתו". אמנם יהיה לפעמים מקבל מצד הדין, ולשון חבל - לשון חבלה והשחתה. ויותר מתישב במלכות, כי היא המחבלת המקטרגים. ופעמים מקבל מצד הרחמים ואז "יעקב חבל נחלתו" [בסוד הוא"ו שהוא "חבל נחלתו"]:

חבלה. פי' בתיקונים (תקונאכא), כי הקליפה הנקבה נקראת חבלה והזכר חובל. ומשם מלאכי חבלה, כמו שיש מלאכי שכינה:

חבית היא הבינה. כן פי' הרשב"י ע"ה בס' ר"מ (פנחס דרמה, עב) וז"ל גבי י' דברים שאמרו בכוס של ברכה וא' מהם ח"י: חי, אוקמיה, חי מן החבית. ואורח רזא שכינתא עילאה, איהי תמינאה דעשר ספירן מתתא לעילא, ובג"ד אתקריאת ח', ואתמר בה בחכמה יבנה בית, והיינו חבית - ח' בי"ת, עכ"ל.

והנה לפי זה תקרא חבי"ת בהיותה כלולה משמונה ספירות שתחתיה כדפי', כי זהו הנרצה בחי"ת. ותהיה בי"ת ומכון לחכמה שהיא דרה בתוכה, אז תקרא חבי"ת, כי אז היא בעלת החיים, כי היא מקבלת ומשפעת - מקבלת חיים מהחכמה, ומשפעת למטה בבנין, ואז היין ח"י :

חבצלת היא בשכינה. כאמרו (שה"ש ב, א) "אני חבצלת השרון וגו'". והטעם פי' בזהר פ' אמור (דף, קז.), כי כמו שהחבצלת גדלה על המים ומעלה ריח טוב, כן המלכות נקרא כך בשעת יניקתה מן הבינה שמעלה ריח טוב. ועוד אמר שם: בזמנא דבעי לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת, בתר דאתדבקא ביה במלכא, באינון נשיקין אקרי שושנה. בגין דכתיב שפתותיו שושנים :

חג. כל החגים הם במלכות. אמנם ישתנה לפי המקום אשר יהיה פניה אל פני דודה. המשל, כאשר הוא חג הפסח אז היא מתחברת בת"ת במדת החסד. וכשהוא מתן תורה אז מתיחדת עם דודה במקומו הראוי לו בתפארת. ר"ה, יום הדין - אז מתיחדת עם דודה בצד הגבורה (ע בתקונא, כא). ועל זה הדרך כל החגים והמועדים הם במלכות. וזה מבואר בזוהר ובתיקונים [לה] מקומות אין חקר ואין מספר.

אמנם פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רכה) בפסוק וחגותם אותו חג וכו', וז"ל: וחגותם אותו דא אות ו', עמודא דאמצעיתא. חג, חסד גבורה וכו'. ונוכל לישב במה שכבר קדם לנו מענין החבוק אל הזווג שהוא סוד "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (שה"ש, ב). כי עם היות שתתיחד עם בעלה באיזה ספירה מן הספירות כדפי', עכ"ז תקבל תחלה מן הימין ומן השמאל, דהיינו החבוק, וזהו "ח"ג" שפי' חסד גבורה. ולעולם עקר חג במלכות לפי יחודה עם בעלה כדפי' בקודם. ופי' הכתוב כך: וחגותם אותו - פי' תחברו ותייחדו התפארת עם המלכות, ויונק ראשונה מחסד וגבורה והיינו חג. ובזה נתקן הכל :

חדרים הם בבינה. ובארנום בשערים הקודמים כי הם מציאות שש קצות הנעלמות בבינה. ומ"ש הכתוב (משלי כד, ד) "ובדעת חדרים ימלאו", פי': "ובדעת" שהוא סוד הדעת הנעלם, הוא ממלא אותם החדרים ומתלבש בהם ונעלם בהם. כי כדרך התפארת בספירות במקומם, כן דרך הדעת בחדרים הנעלמים. וכן נקראת חדרי ג"ע, כי הבינה נקראת ג"ע.

ור' משה פי' חדרי הנשמות ביסוד, וז"ל: חדרי הנשמות, כי משם יוצאות לעולם והן הנשמות שבגוף, שאין בן דוד בא עד שיכלו. ואמר חדרי לשון רבים, להורות על רבוי המינין למיניהם כאשר כתבנו. ויש שקוראים למדה זו חדרי גדולה מצד החסד, עכ"ל.

ואין בדעתנו לבאר חדרים אלא בבינה. כי כן ביאר הרשב"י ע"ה בשיר השירים בפסוק "הביאני המלך חדריו" (א, ד). ולכך נאמר כי חדרי הנשמות הם בבינה, שמשם נשמות נאצלות למיניהם, יש מחדר התפארת ויש מחדר הגבורה וכיוצא בו, כמו שיתבאר בשער הנשמה בע"ה. וכן חדרי גדולה הכונה על הגדולה הנעלמת שם. ונקראים "חדרי" לשון רבים, כי כל חדר כלול מחברו. זהו דעתנו בענין החדרים בכלל ובפרט :

חדש. כל חדש וחדוש הוא בלבנה, כי היא המתחדשת בסוד לבנה בחדושה, בסוד "שני המאורות" כו', שפי' בשער המיעוט. וזהו סוד "תתחדש כנשר נעורייכי" (תהלים קג, ה), "לחדשיו יבכר" (יחזקאל מז, יב). והכל תלוי בחדושה של לבנה שהיא מלכות כדפירשנו:

חוה. פי' ר' משה: כי המלכות נקראת כך ע"ש "כי היא היתה אם כל חי"(בראשית ג, כ). על האמת [לו] והיא אשתו של אדם הראשון בסוד מ"ה, עולם, אדם. והוא חכמה - כח מה, כאשר יתבאר בעה"ו:

חוזה הוא התפארת. וכן פי' הרשב"י ע"ה כאשר נתבאר בערך חזון ב"ה. ואפשר שנקרא כן מפני שהוא משפיע החזיון והנבואה במלכות [דרך נצח והוד] וע"י להנביאים, כדפי' בערך אספקלריא המאירה. ו"חוזה" עולה כ"ו כמספר השם:

חוט השדרה. פי' ר' משה שהם נצח והוד וז"ל: נצח והוד הם חוטי השדרה המעמידים צידי הגוף הנה והנה, וכל הבנין והמדות שתחתיהן, עכ"ל. ואינו מתישב.

והנכון, כי חוט השדרה הוא סוד קו האמצעי תפארת. וכן הוא נמשך מהמוח והוא משפיע שפע לכל הצדדין כנודע.

עוד יש חוט השני - הוא שפע הגבורה הנשפע למלכות, בסוד ההתעוררות הצפון אל היחוד, והוא מעורר הנשיקה. והיינו "כחוט השני שפתותיך" (שה"ש ד, ג).

עוד יש חוט של חסד - הוא שפע הנשפע מחסד אל המלכות. ומצד הגבורה נקרא עוד חוט הזהב. ויש חלוק גדול בין חוט השני לחוט של זהב, מה שבין אדום לזהב כדפי' בשער הגוונים.

ומצד התפארת נקראת קו ירוק. ויש חילוק בין חוט השדרה לחוט הירוק, כי הירוק מורכב מדין ורחמים אדום ולבן, וחוט השדרה לבן ככסף. וענין חוט של חסד וחוט של זהב וקו הירוק נמצאים בענין בג' גווני העין והיא המלכות בת עין באמצע :

חוטם. לפי הנראה מדברי ר' משה שחוטם הוא בגבורה, ו"בעל החוטם" שיודע להאריך האף לבל יצאו שלוחיה חוצה לה טרם שיחל הנגף. ולכן הוא בעלה וכופה אותה, כי האדון הוא בעל, עכ"ל.

והנה משמע מתוך לשונו, כי החוטם - גבורה, ובעלה - גדולה, המעכבה מלפעול בדין. אמנם הנראה לנו מלשון הזהר, כי החוטם עצמו כולל ספירות רבות, והוא ענין פרטי נכלל בחכמה, ולכן החכמה נקרא "בעל החוטם".

וז"ל רשב"י ע"ה בתיקונים (תקונא שבעין): ריחא לדרום, ריח ניחוח לה'. ואית לחוטמא תרין נוקבין כלילן מדינא ורחמי ואינון י' י'. חוטמא, ו' באמצעיתא, תרין צינורות אינון דיליה, ואתמר לגביה מחנה ראובן לדרום, רא"ו ב"ן. תרין נוקבין דחוטמא, אינון לקבל לאה ורחל. חוטמא בארח מישר בינייהו, דא יעקב, עכ"ל.

ופי', הריח הוא בחכמה כדמוכח בכמה מקומות. וכמו שיתבאר בערכו בע"ה. ואומר לדרום ששם החכמה, כאמרם "הרוצה להחכים ידרים". וז"ש "אשה ריח ניחוח לה'", כי שם זה בחכמה. וכן מוכח התם מראש הענין.

ואית לה תרין נוקבין, פי' שני נקבי החוטם אשר בהם נשאב הריח כנודע. כלילן דינא ורחמי, שהם כלולים כל א' מדין ורחמים, ובימיני יש ג"כ דין ובשמאלי יש ג"כ רחמים. וענין י' י' הם בינה ומלכות, אלא שבינה נוטה אל הימין ומלכות אל הגבורה. והיותם נקראים יודי"ן בארנו בשער המציאות. ואחר ששניהם מציאותם בחכמה, שהוא "בעל החוטם" כדפי', א"כ מציאותם האמיתי הוא תרין יודי"ן כדביארנו בשער הנזכר.

ו' באמצעיתא הוא התפארת, קו האמצעי המשתווה בין גדולה וגבורה. וזהו בסוד הדעת שהוא מתעלם בחכמה. ואתמר לגביה מחנה ראובן, פי' רא"ו ב"ן - תפארת, והוא לדרום חכמה. תרין נוקבין וכו', נתבאר לעיל. הנה כי החוטם הוא בכללות תפארת והבינה והמלכות עם החסד והגבורה. וכל זה הענין בחכמה כי שם עיקר הריח כדפירש. ע"כ מה שנ"ל בענין זה אמת. שמתוך לשון התיקונים במקומות אחרים [לז] נראה שהחוטם הוא התפארת ושני נקבי החוטם הם גדולה, גבורה, לכן מחד נפק תננא ואשא, והכל מתיישב במה שפי' לעיל:

חוליא. הרשב"י ע"ה פי' בספר ר"מ (בהשמטות הזהר, חג): חוליא לית לה פחות מתלת כריכין, ודא שכינתא, דאיהו בת יחידא, קשורא בש' דשבת, דאיהי אות דתפילין, קשורה בש דתפילין דאיהי תלת ענפי דאבהן, ודא י"ש דשד"י. וענין זה יתבאר במה שנתבאר בשער המציאיות מענין ג' גוונים דעינא ובת עינא:

חום היום. פי' הרשב"י ע"ה בזהר פי' ויקרא (דף יד, ופי): כחום היום (בראשית יח, א) הוא נהירו דחסד. נראה כי חום היום הוא אור החסד. ואפשר שיקרא אור החסד "חום היום" בסוד מעט האש העומד בשער בצד הגדולה, כדפי' בשער מהות והנהגה :

חומה. פסוק א' אומר "והמים להם חומה" (שמות, יד), ופסוק א' אומר "ואני אהיה לה חומת אש סביב" (זכריה ב, ט). והנה החומה היא המלכות. וכאשר יונקת מהחסד - "והמים להם חומה". ומצד יניקתה מהגבורה נקראת "חומת אש" [לח]. ונקראת חומה, כי היא הסובבת על ישראל והיא להם לחומה:

חומרא. בתיקונים (בתקוני זח, דף) פי' הרשב"י ע"ה, כי המלכות נק' חומרא מצד השמאל, כי משם חומר הדבר בסוד הקליפה. ולכן צריך להחמיר ולהרבות סיג לבל יפרוץ הנחש הגדר. ושם פי', דאית דיימא חומרא מצד החסד שכנגד קליפות החמור. כענין "חמור מן הימין" (הנזכר בזהר, בלק), וכן "חומר מים רבים" (חבקוק ג, טו):

חוסן. פי' בתקונים (בהקדמה, דה.) כי הוא רמז אל התפארת. וראיה מפסוק (ישעיה לג, ו) "והי' אמונת עתך חסן", והוא גדר נשים בתפארת. והנה לפי זה יקרא "חוסן" ביחודו עם המלכות. וממשמעות המלה כי הוא נקרא חוסן לשון חוזק ותוקף :

חופה. ציירו בעלי הקבלה, האצילות כלו לחופה. וזהו סדרו: כתר - גג החופה, פירוש, המשכת שפעו על הכל דומה לגג החופה על הכל. והחכמה - כתלי החופה. והבינה - פתח החופה. וחסד וגבורה ונצח והוד הם כמו זרועות העומדים בפתח החופה. והת"ת והמלכות - חתן וכלה בתוך חופתם, ע"י היסוד שהוא השושבין:

חוקקי ישראל. פי' בזהר פ' ויקרא (דף, כו.): מאן חוקקי ישראל, חקוקי ישראל לא כתיב, אלא לחוקקי, אילין אבא ואימא, דאינון מחקקי לישראל קדישא, דאיהו נגיד מבינייהו. עכ"ל.

ופי' מבואר, כ"א [היה כתיב "חקוקי"], היה הפי' נצח והוד שהם חקוקים מישראל סבא. כי פי' "חקוקי" עניינו על החקיקה דהיינו ההתגלות בעצם. ועתה שאמר "חוקקי" פירושו מגלים התפארת ומהוים אותו הויה עצמות. והם החכמה והבינה, שעל ידי שניהם נמשך, והיינו דנגיד מבינייהו.

ונמצאנו למדנו מן המאמר הזה ג' דברים:

א', כי "חוקקי ישראל" נקראים חכמה ובינה בערך היותם מהוים התפארת.

שנית, כי מכאן נקיש אל שאר הספירות. כמו "במחוקק במשענותם" (במדבר כא, יח), שיהיה פירוש מאציל היסוד, כי משענת הוא היסוד, והמחקקו הוא התפארת. וכל זה משל כדי שנוכל לשפוט אל שאר המקומות לפי הענין.

ג', כערך "חוקקי" הוא ממאציל אל הנאצל, כן ערך "חקוקי" מהנאצל אל המאציל. כי כמו שחוקקי הם מאצילים, כן חקוקי הם נאצלים:

חותם. בענין החתימה יש בתיקונים (תקונאנה) דברים סותרים קצתם אל קצתם, וכן בענין הכתיבה. ולא נאריך בהעתקת דבריו הנה, להיות שיאריך לנו הענין ואין מקומו הנה. אמנם נכתב העולה אלינו אחר עבור כל דבריו על דעתנו.

והוא כי אל ענין החתימה הם ד' חלוקות" א' טבעת, ב' החותם הקבוע בטבעת, ג' החותם, ד' הדבר הנחתם ומקבל החתימה.

והנה הטבעת הוא חכמה. והחותם הקבוע בטבעת הוא תפארת. והחותם בו הוא הבינה, שהיא נקרא י"ד אותיות "ה' אלהינו ה'", שהם כ"ח אותיות, י"ד י"ד, אלו לבוש לאלו, כמבואר בשער פרטי השמות פ"ד. והיא י"ד חותמת.

ומקבלת החתימה היא המלכות, אשר בה תתישב החתימה והיא בית קבול. וכל זה הענין הוא מהשמאל אל הימין, ר"ל נמשך מן השמאל אל הימין. כי עיקר הוא החכמה, והבינה והת"ת נמשכות אחריה אל הימין לחתום. אמנם תקבל החתימה המלכות שהיא שמאלית בצד שמאל ע"י היסוד. וזהו ביד כל אדם יחתום (איוב לז, ז), והכונה על החותם הנחתם הנתפס ביד וזה הענין ע"י היסוד הנקרא "כ"ל", והוא נקרא "כל" מצד הבינה כאשר יתבאר בערכו בע"ה. זהו כלל החתימה :

וענין הכתיבה ג"כ מתחלקת לחלקים. ראשונה - הכותב, והם חמשה אצבעות המחזיקות הקולמוס, והקולמוס בעצמו, והיד הכותבת, והמקום שבו נכתבת הכתיבה, שהוא חומר נושא האותיות הנכתבות.

והנה הקולמוס הוא הת"ת, והוא נקרא קנה בכל מקום כאשר יתבאר בערכו בע"ה. והאצבעות הם ג' האוחזים הקולמוס, והם גדולה, גבורה, ת"ת. ושתים הסוכמים למטה, שהם כסא ומכון לג' האצבעות האוחזים הקולמוס, הם נצח והוד. ומקבל הכתיבה, ר"ל קלף שהוא נושא הכתיבה, היא המלכות. נמצאת הכתיבה ע"י ששה ספירות. ובקצת היא משובחת מן החתימה, כי הכתיבה ע"י ת"ת שהוא עיקר, אבל החתימה היא ע"י היסוד. וכאשר נסתכל במקורם למעלה, החתימה מעולה שהוא ע"י החכמה, והכתיבה לא כ"כ, שאינה אלא ע"י הת"ת כדפי'. אמנם הכתיבה הפך החתימה, כי הכתיבה מן הימין אל השמאל, כי עקר הכתיבה מן הבינה.

כת"ב - ראשי תיבות: כת"ר, תור"ה, ברכ"ה. ושלשתם בבינה. ונמשך אליה הימין ע"י הת"ת. ועתה יצדק היות הכתיבה ימין והחתימה שמאל או להפך. וכן יצדק היות הכתיבה מעולה מהחתימה או להפך כמבואר לעיל. זהו העולה לעניות דעתנו מפשרת דברי הרשב"י ע"ה, כי בא הענין הזה בבלבול גדול בתיקונים: חזוא די ליליא. פי' בזהר פ' מקץ (דף, קצו.), כי המלאך גבריאל נקרא "חזוא די ליליא. פי,' מראה שבו מתראה ענין המלכות הנקראת "ליליא". וכדכתיב (דניאל ח, טז) "גבריאל הבן להלז את המראה". (ע פ, ויצא):

חזון. פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (בסוף תיקון, לט) כי הוא יחוד התפארת עם המלכות. וז"ל: איהי חזון, וקב"ה חוזה דאיהו ידו"ד אדנ"י. דהכי סליק חזו"ן חסר ו' - שתין וחמשה כחושבן אדנ"י כו'. ובמאי איהו חזון באת ו'. ביה אתעבידת אספקלריא דנהרא אדון דילה, עכ"ל. הורה בפי' שהשכינה עם התחבר אליה התפארת תקרא "חזון" כמבואר.

ובזה יובן למה היו קוראים לשמש הכנסת חז"ן, כי כן עולה אדנ"י והוא שמש , שהיא משמשת כל הספירות:

חזחזיות. פי' ר' משה בת"ת. וז"ל: חזחזיות, פי': חזיון החוזים. כי כל החוזים מוצאים חזיונם כל א' כפי מדרגת מקומם הבא לו מלמעלה למטה הימנו, כי מדרגות ומעלות רבות לנבואה זו למעלה מזו, וסוף סוף הכל מכאן, עכ"ל. ויותר נראה כנוי זה למלכות ומן הטעם עצמו:

חטה היא במלכות. והטעם פי' ר' משה וז"ל: ויש שקראה חטה, והאמת כי סדוקה כנקבה. וגם חטה מלשון חטא, (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ" (ע ברכות, סא). ובזהר (בלק דף, קפח) פי': חטה - ברתא דמתחטאה לקמיה דאבוה ועבד לה רעותא. ומאי חטה, כללא דכ"ב אתוון, עכ"ל.והנה בפי' כי כאשר היא כלולה מכ"ב אותיות נקראת חטה.

ועוד - מלשון געגועין, כי היא בת מלך חביבה. ושם פי' כי חטה מלשון "מחתה" בתי"ו, כמו "וממחתה כי לא תקרב אליך" (ישעיה נד, יד), מלשון שברון, ע"ש שמשברת כל סטרא דשמאלא, בסוד "עד דהתגזרת אבן די לא בידין" וכו' (דניאל, ב).

ובתיקונים (תקונאיז) פי', כי חטה רמז אל השכינה בתוך הקליפות, וזה ענין חט ה' - המלכות נקרא ה', והקליפות שמתלבשת בהם נקראים חט, שהיא מלשון "ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נא, ז). והנה בהיותה מתלבשת בקליפות היא מכנעת אותם כדפי' בשער אבי"ע:

חטאת. יש לשון נקיות, ויש לשון חטא.

אמנם חטא הוא הזכר - נחש הקדמוני. וחטאת היא הנקבה - לילית המרשעת.

אבל חטאת יש לשון נקיות, והיא במלכות כאשר נתמעטה וירדה להדום רגליו, בסוד "וירד מעשות החטא"ת" (ויקרא ט, כב), לשון ירידה. - כן פי' בר"מ (פנחס דף, רמז).

חי הוא יסוד. וכן מפורסם בר"מ (פנחס דף, רמה). אמנם נקרא ג"כ חי העולמים, ובמלה זו יש חילוק בין חי לחי. ור' משה כתב: חי בפתח הוא כנוי לבינה, וחי בצירי הוא כנוי ליסוד. ובס' שערי צדק האריך בזה הרבה. אמנם בזוהר לא נמצא בו חלוק. וכתבו כל המפרשים, כי נקרא חי בהיות מושך מן הבינה אל המלכות החיים.

(ובזח שה"ש, דף) פי' הרשב"י ע"ה, כי כאשר הוא נוטל ומקבל מן העליונים לבד נקרא חי. כי הוא מקבל החיים מלמעלה. וכשישפיע החיים והשפע למטה נקרא חי העולמים לפי שהוא משפיע חיים לעולמים אשר למטה ממנו.

ור' משה פירש, כי התפארת גם כן נקרא חי העולמים, לפי שהוא חיותה של מלכות, או של נצח הוד יסוד מלכות. כי כלם נקרא עולם, עכ"ל.

ואמר בזהר פ' ויצא (דף, קסד.), כי התפארת נקרא לפעמים חי, ואדרבה הצדיק יונק החיים ממנו. והוא קצת סיוע לדברי ר' משה. עוד כתב ר' משה, כי המלכות ג"כ נקרא חי העולמים, כי היא מחיה כל העולמים הנאצלים ממנה, ע"כ:

חידה. פי' ר' משה, כי חידה הוא בנצח, כי שם מקום הנבואה, וכבר נודע הנבואה באה אל הנביא בחידה, כד"א במשה (במדבר יב, ח) "ומראה ולא בחידות" :

חיה. יש חיה עליונה וחיה תחתונה. העליונה היא חכמה שהיא חיה למעלה מן הרקיע שהיא י' שעל הא כזה [] ויש חיה תחתונה היא המלכות והיא נקראת חיה שתחת אלהי ישראל שהיא י' תחת ו' כזה א' כל זה נתבאר בתיקונים (תקונאה) ואפשר שנקראת כן מלשון חיים כי החכמה מקור החיים לכל הספירות כאשר יתבאר והמלכות ג"כ היא חיים מצד מציאותה שהיא נקראת יוד שנייה. ובתקונים פי' הרשב"י ע"ה עוד כי המלכות נקראת חיה מצד חיות הקדש. ואפשר שחיות עליונות קאמר והיינו מפני שהיא מקבלת מן החיות העליונות ואפשר שחיות תחתונות קאמר והיינו בהיותה שוכנת שכינתה עליהם:

חיי המלך. פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (יתרו דף, צא:) כי המלך הוא הת"ת וחיים שלו הם חכמה ובינה כי הם נקראים חיים ומשם נשפעים החיים כד"א (קהלת ז, יב) החכמה תחיה בעליה ובינה משפיע החיים אשר תקבל מהחכמה אל הת"ת. ובזה יתיישב מה שנמצא לפעמים אומר חיי המלך חכמה ובינה ופעמים חכמה לבד והטעם כדפי'. שהעיקר והמקור הוא החכמה ומשם יבאו אל הבינה ומשם אל הת"ת ולזה שניהם צדקו יחדיו. עוד פי' כי החכמה נקרא חיי העולם הבא כי היא חיי הבינה הנקרא עולם הבא כאשר יתבאר בערכו ב"ה.

עוד פי' ר"מ כי בינה נקרא חיי העולם והטעם שהיא קיום כל העולמות שלמטה ממנה. ומן הראוי לדעת שלא יקראו כל אלו בשמות אלו כ"א בהשפיעם אל המקום המיוחד לכאו"א להשפיעו השפע הזה שהוא חיות הספירות להשפיע אל זולתה. המשל בזה חיי המלך. מלך הוא התפארת, והחיים הנשפעים אליו הם שפע שהוא חיותו ולכן יתכנה בשם חיים. שלש ראשונות נקראות חיים כי כל אחת ואחת מהם היא חיים למה שלמטה ממנה עד המדרגה האחרונה ומהם החיים נמשכים. וע"כ יצדק שם חיים על כל א' וא' וכן כתבו בתיקונים כי הת"ת נקרא עץ החיים מפני שהוא עץ יונק מן החיים שהם החכמה והבינה. ונעריך בערך עץ בע"ה.

ובס' שערי צדק ענין נאה בזה וז"ל: וכמה עניים חסרי לבב הם שחושבים שיש חיים טובים או חיים רעים בכל מקראות שבתורה. דע כי בכל מקום שנקראים חיים הוא כי אין שם רע לא מעט ולא הרבה. כי הדבר שנקרא חיים הוא עקר ועצם כל הטובות וכל התענוגים וכל מיני הגמול העתידים לצדיקים ולחסידים. והמקום הנקרא מות הוא הפך החיים. ולפיכך אמרה תורה (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. עם החיים יבא טוב ועם המות יבא רע. כי החיים ממש הם עצם דבר נקרא כך והיא סוד ספי' עליונות מקור לכל מיני אצילות ושפע ברכות וטובות והצלחות ובריאות וחיים. והמות ממש הוא עצם דבר והוא כחות הטומאה החיצונים אשה זרה וזונה ובאר צרה נכריה. והיודעים סוד זה יבין סוד גויעה ואסיפה (ומיתה,) האמורה בצדיקים, וסוד מיתה האמורה ברשעים עכ"ל:

חיך הוא בחכמה כן פי' ר' משה. ואפשר שתהיה כן בסוד בחינתה התחתונה שהוא סוף. והראיה שהחיך למטה ממש מהמוח שהוא עצם החכמה כאשר נבאר בערכו. והחיך משולל מכל טעם וכן החכמה אין בה ידיעה כלל להשיגה:

חילי. פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאנב) כי חילי הוא אין סוף שהוא כח וחיל אל כל מה שלמטה ממנה והוא חיל י' שהיא כח החכמה ודא אבא תוקפא דיליה נביעו דיליה א"ס עכ"ל. ופי' אותו בשער הצנורות פ"ב (עש, ובגרסתו):

חירות הוא בבינה כי משם יוצא החפשיות והחירות. וכן נזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים על ידה ופירשנו בשער נ' שערים בפ' א' ב' וכן עליה נאמר (ויקרא כה, לא) וביובל יצא. ובפ' לך (דף צו, עב) פי' חורין היא חכמה ובינה יחד בבינה, וחירו' בינה לבדה. והארכנו בערך בן:

חיתו שדי. פי' בזוהר (בשלח דף, מח) ופ' פקודי (דף, רכ.) כי ירמוז על כוחות התחתונים שתחת המלכות ונקרא' חיתו שדי שהם חיות השדה התחתונים הקדושים:

חכמה היא הספירה השנייה ונק' כן מפני שהיא חכמתו של מחוייב המציאות, כמבואר בשער עצמות וכלים בפ' ד"ה. ועליה נאמר (איוב, כח) והחכמה מאין תמצא. ופי' חכמה ר"ל כ"ח מ"ה הוא. מה עולה במנין אדם ובה פני אדם והוא יוד הא ואו הא שעולה מ"ה. והרמז על שם זה בחכמה והכח רמז אל הבינה כי בה נרמזות כ"ח אותיות כדפי' בשער פרטי השמות. והנה נקראת חכמה בבחינה המתקרבת אל הבינה כדפי'. ואולם תקרא חכמה קדומה לרמוז אל קדמות בחי' המתקרבת אל הכתר הנק' קדמון כמו שית' בערכו.

עוד נק' חכמת אלהים ופי' ר' משה הטעם, כי היא חכמה הנתונה למדות הנק' אלדים ומחכמת אותן בל"ב נתיבותיה לבינה ולעטרה עכ"ל. וכוונתו שהיא נקראת כן בהיותה משפעת לבינה ולמלכות בהיותן נק' אלדים.

וגם נקראת חכמת כל בני קדם. והטעם, שהיא משפעת לכל השנים קדמוניות. - כן פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים.

ויש חכמה אחרת והיא נקראת חכמה שלמה. והטעם, כי היא חכמה שנתנה לשלמה. ועליה אמר הכתוב (מא ה, כו) "וה' נתן חכמה לשלמה". ועוד לפי שהיא בת זוג ל"מלך שהשלום שלו", כאשר נבאר בערכו ב"ה.

ונק' ג"כ חכמה זעירא לפי שאינה כחכמת אלהים. וזה שהחכמה השנית היא המלכות נק' בשם [חכמה היא] בסוד מציאות י' שבה היא משתווה אל החכמה כדפי' בשער המציאיות. ועל שתי חכמות אלו נא' (ישעיה מד, ו) "אני ראשון ואני אחרון". בסוד "חכמה בראש וחכמה בסוף" כדפי' שם (בתקוני זח, דף). וע"כ נקראת המלכות חכמה אחרונה.

עוד פירשו המפרשים שנקראת חכמה עליונה חכ"ה מ"ה שיבא ואל תשאל למה שקודם. פי' תמתין ותבין כי אין כאן השכלה להשיגה ע"כ:

חלב. פי' ר' משה ז"ל: ידוע כי הוא לבן, והוא כי התחלת כל הדברים דומין לחלב, וזה יראה בזרעים כשיצמחו בארץ בעת הצמיחה והגידול. ובכח תולדות הגבורה יתהפך הלבן לדם או ליין אדום. וחסד תחלת הבנין. וא' הכתוב (ישעיה נה, א): "ובלא מחיר יין וחלב" המעורבים באיש הביניים עכ"ל. וכוונתו שהוא בחסד וטעמו מבואר.

והנה בפסוק "רוחצות בחלב" פי' הרשב"י ע"ה (בפ משפטים, דף), שהוא השפע מכתר עליון ע"י החכמה אל הבינה, ושם בבינה, אימא עלאה, נעשה חלב, וינקא לבנין. ופי' בשער מהות והנהגה פ"ו:

חלה היא השכינה. וכן פי' בר"מ (שלח דף, קעד.), כי נק' חלה כאשר היא עם ג' אבות. והטעם, כי היא שיעור העיסה מ"ג בצים וחומש, שהוא מג"ן - מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל, שהם כנגד ג' אבות ובמקום שאלו שם - שכינה שם, ע"ש. הנה כי החלה היא השכינה עם ג' אבות. וזהו בסוד י' וה' שפי' פעמים רבות. ופי' שם עוד, כל ל' חלה, הרמז בה, בין שיהיה ל' תפלה כגון "ויחל משה" (שמות לב, יא) בין שיהיה לשון התחלה כמו "אתה החלות" וכו' (דברים, ד).

ובתיקונים (תקונאטז) פירש, כי השכינה נקראת חלה כלולה משבעה מינין שנשתבחה בה א"י. ולכן אפשר היות שבעה מינין אלו "שבעה ימי הבנין" :

חלום. הרשב"י ע"ה פי' בר"מ (תצא דף, רפ), כי השכינה נקרא "מראה בהקיץ" כשהיא מקבלת מה' ספי' עליונות שהם גדולה גבורה ת"ת ו"ה. והטעם כי היא "בת עין". וג' גווני דעינא הם ג' אבות, ושתי גבות עינים הם נו"ה. וכאשר אלו משפיעים ומאירים בשכינה נקרא "מראה בהקיץ", "בפתיחו דעיינין" להשפיע. וכאשר תסתלק השפעתם ממנה אז תקרא היא "מראה בחלום". ומשם נשפע הנביא ושם הבטתו כאשר הוא מתנבא בחלום ע"כ :

חלון. פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (בתקונא ו, דף) שהוא התפארת, ואמר שהוא "חלון לבינה", ועליו נאמר (בראשית ח, ו) "ויפתח נח את חלון התבה".

ופי', כי התיבה היא בבינה, וחלונה אשר בה מקבלת הוא הת"ת, בסוד הדעת שהוא המאיר בבינה, בסוד התיחדה ע"י בחכמה, והיינו החלון שע"י נכנס אליה האור.

או אפשר, שהוא תפארת ממש, והוא חלון שבו מתגלית הבינה. אמנם נקרא חלון מציאותו אשר נקרא "ותורה אור" כדפי' בערך אור. והוא מצד הימין, כי משם ע"י החסד עלייתו אל הבינה. ובבחינה זו מתגלית הבינה על ידו והיינו חלון המאיר למטה ענייני הבינה. וראשון אצלינו עיקר :

חלמיש. יש מי שפי' בחכמה, ול"נ במלכות. והכתוב מוכיח שהיא חלמיש מצד הגבורה. וזהו (תהלים קיד, ח) "ההופכי הצור אגם מים. חלמיש", שהיא קשה מצד הגבורה, "למעיינו מים" מצד החסד :

חלצים הוא חיבור הת"ת עם השכינה, ויחוד אשר יתיחד בין נצח והוד, שהוא דיבוק הת"ת שהוא הגוף עם הנצחים שהם הירכים, הם נקראים חלצים והוא צד הרחמים.

אמנם מתנים נק' למעלה יותר בסוד הגבורה והחוזק והכל במקום א' אלא זה למעלה בסוד הדין וזה למטה בסוד הרחמים. והענין לפי התגבורת אם יתגבר על נצח יהיה דין או יגבר נצח על הוד ויהיה רחמים. ונאריך בערך מתנים. (ע בזהר, בלק):

חם הוא צד הגבורה, והוא חם, בסוד אש הגבורה. אמנם חם הוא אבי כנען, שהוא סוד השחרות והחשך שבגבורה כדפי' בשער הגוונים. ושני מיני חמימות הם: הא', חמימות העבירה, והוא חום אשו של גיהנם, שחרות הגבורה. והשני, חום מצד הגבורה, כמו בדוד "וחם לאדוני המלך" (מא א, ב), "והוא אדמוני עם יפה עינים" (שא טז, יב). ויש חום שפי' הארה והתנוצצות, כדמיון השמש, שכל עוד שיאיר - יחמם. וכן בארו בזוהר פ' (וירא דף, צח.) וז"ל: כחום היום, דהא אתנהיר ימינא. ופי' "כחום היום" - בהארת היום מן החסד, כי מצדו הוא חם (וע לעיל, בע) :

חמדת ימים היא השכינה, מלכות. והטעם פי' ר' משה, שהיא חמודה לכל הימים המאירים בה וכלם חומדים אותה ואוהבים אותה, עכ"ל. והנכון, כי היא כלולה וחמודה מכל הימים העליונים כמו שפי' בערך ארץ חמדה. ויש חילוק גדול בין ארץ חמדה וחמדת הימים. והענין כי ארץ חמדה נקרא אחר שנחמדה בהיותה ארץ משפעת למטה וזהו רומז לשון אר"ץ כד"א (ישעיה סו, א) והארץ הדום רגלי. אמנם חמדת הימים נקרא בעודה מקבלת בהיותה עליונה מקבלת מן הימים ועדין שם הימים עליה:

חמה הוא התפארת ונקרא כן בסוד כי שמש ומגן ה' צבאות (תהלים פד, יב). ונראה לנו כי מצד הימין נקרא שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג, כ). ומצד השמאל נקרא חמה בסוד חמימות האש של הגבורה. וזהו מוציא חמה מנרתיקה. כי הנרתק של התפארת הוא המלכות וכאשר הוא בתוך הנרתק ביחוד אז הוא רחמים והוא שמש צדקה תפארת ומלכות. וכאשר יוצא ממקומו אז הוא חמ"ה בסוד האש והדין:

חמשה. פי' בזהר פ' אמור (דף, קב) כי כל מקום שנאמר חמשה וכדומה הרמז אל התפארת שהוא חמישי [לט] וכן בכל מקום שנאמר בחמשה עשר הוא יחוד תפארת ומלכות. תפארת חמשה, ומלכות עשר. כמו שנבאר בערכו. ובתיקונים (בהקדמה דף, ג) פי' כי בחמשה הוא המלכות שהיא ה'. והנראה מתוך לשונו שם שהיא נקראת חמשה בהיותה למעלה אצל בעלה בסוד והיה אור הלבנה וכו' (ישעיה ל, כו):

חנון. פי' ר' משה כי הוא בחסד וז"ל חונן חנם ואעפ"י שאין ראויין כלל מצד הדין ונאמר (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון עכ"ל. ונראה לנו כי המקום אשר בו נותנין מתנת חנם הוא למעלה במקום שאין דין כלל והוא לפנים משורת הדין מכל וכל:

חסד זו מדת הגדולה. ולשון חסד פי' בספר האורה ז"ל דע כי לשון חסד הוא כל העושה דבר שאינו מוכרח לעשות מצד הדין אלא שעושה אותו בחפצו ורצונו מאין מכריח ועושה אותו הדבר בטובתו זה נקרא חסד. שכמו שמדת חסד הוא הפך מדת הדין כך לשון חסד הוא הפך הדבר העשוי בהכרח עכ"ל.

ועקר כוונתו כי נקרא חסד מטעם כי המדה הזו פעולתו הפך הדין אע"פ שמן הדין חייב הוא מזכה אותו. ואחרים פי' כי חסד עולה ע"ב והוא רמז אל ע"ב גשרים וכו'. והכונה כי היא נקראת חסד כשהיא פועלת בע"ב גשריה. ולפי האמת כי כן בא הרמז בחסד אל ע"ב כדפי'. וכן נקרא חסד בסוד שהיא מטיבה לרעים ולטובים נמ]. והכתר ג"כ נקרא חסד עליון כן פי' בזהר באדרא. והטעם שהוא משפיע אל החכמה ששם יניקת החסד. ומטעם זה יקרא צד הכתר המשפיע אל החכמה חסד עילאה.

ויש אומרים כי גדולה נקרא "חסדיך הראשונים" (תהלים פט, נ). והטעם כי יש חסדים אחרים כאשר נבאר. ולי נראה כי הרמז אל הכתר. וכן דקדק במלת "אי"ה חסדיך" שהוא בשלשה ראשונות כדפי' בערכו.

עוד יש חסד עולם הרמז אל החסד כאשר היא יונק מבינה וזהו חסד היונק מעולם שהיא הבינה כנודע.

ויש חסד תחתון ופי' המפרשים כי הוא היסוד. וכן פי' שהוא חסדי דוד כי הוא משפיע למדת דוד הוא המלכות. ויותר ראוי לומר חסדי דוד נצח והוד.

וכן פי' בזהר פ' תרומה (דף, קסט.) וז"ל: ובשבת דלא אשתכח דינא, למהוי נצח והוד כלל חסדים אומרים "רצה והחליצנו". למהוי תרווייהו "חסדי דוד הנאמנים". וע"ד "אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו", דהא רצה ומודים אינון "חסדי דוד", עכ"ל.

והכוונה, כי בימות החול אינם בעצם חסדי דוד מפני שיש בה קצת דין. אמנם בשבת שאין דין ומתגלה הנצח ענף החסד להיות הנצח וההוד כלולים בשם חסדים אנו אומרים "רצה והחליצנו", כי על ידי התפלה הזאת אנו מזכירים הנצח שהוא הרצון ענף הרחמים המתגלה. ונכללים שניהם בסוד הימין והשמאל שבשבת שניהם רחמים. וע"ד וכו', פי' ומטעם שההוד שהוא דין במקומו בלא רחמים בימות החול.

ובשבת שמתגלה הרצון אנו אומרים "ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו". כי הצרה והיגון מצד הדין, ובשבת אין דין, ומתגלה הרצון שהיא הימין, ולכן "אל תהי צרה ויגון". ובשבת שניהם נקראים "חסדי דוד". הנה מתוך המאמר הזה בפירוש כי הנצח הוא חסדי דוד בהיותו מתגלה וכולל עמו ההוד וזהו חסדי לשון רבים.

וגדולה ג"כ נקראת חסדים טובים. ופי' טובים - מאירים, כמו בהיטיבו את הנרות (שמות ל, ז). והוא סוד החסד קודם התפשטות, כמו שיתבאר בערך טוב. ופי', חסדים שהיו טובים קודם, וזה מוכרח כמו שיתבאר שם, ופי' בשער המכריעין בפ"א :

חסיד. פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רכב) כי החסד בהיות החכמה בתוכו נק' כן ולזה רמז היו"ד אשר בחסיד חסד יו"ד ולזה אמרו (אבות, פב) ולא עם הארץ חסיד כי צריך חכמה בחסד כדי שיהיה חסיד:

חסידה. פי' הרשב"י ע"ה בזהר פרשת ויצא (דף, קסג.) בפסוק (תהלים, קד) "חסידה ברושים ביתה", כי הבינה נק' כ.ן והטעם, שיוצא ממנה החסד ואז תקרא חסידה.

ונ"ל, כי בהתייחד שלשתם חכמה בינה חסד תקרא הבינה חסידה ששם חסד היונק וי' שהיא חכמה המשפיע וה' שהיא הבינה המשפעת והחיבור הזה בבינה.

ובזהר פ' פנחס (דף ריז, עב) פי' וז"ל: חסידה ודא ברתיה דאברהם אבינו דאקרי חסד ועביד חסד עם כל בני עלמא ועל דא אקרי חסידה.

והנה פירוש שני טעמים על שנקראת המלכות חסידה. הא' בערך מה שמקבלת וזהו ברתיה דאברהם אבינו שהוא סוד יניקתה מצד החסד. והשני בערך מה שמשפעת וזהו דעביד חסד עם בני עלמא. ואין זה חולק עם מה שפי' בפ' ויצא כי שניהם נקראים חסידה האי כדינה והאי כדינה:

חפץ. פי' ר' משה בחכמה. והטעם וז"ל חפץ ולא בהכרח ואין להרהר אחריו וכן אמרו במחשבה אל תתמה על החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה, ז) עכ"ל.

והנכון שנקראת כך בהיותה יונקת מן הרצון העליון ואז נקראת חפץ לשון רצון. ואמרו אל תתמה על החפץ. הכונה אל תשתומם לומר ששם אפיסת הרעיון כי עדין גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים וגו'. והם החכמ"ה והבי"נה גבוה. וגבוהי"ם עליהם כתר וא"ס.

ובתיקונים (תקוני זח, דף) פירש הרשב"י ע"ה שהמלכות נקראת נקראת חפץ. וזהו כי אם בתורת ה' חפצו (תהלים, א). פי' שכינה המתיחדת בתוכה ונקראת חפץ ודאי בסוד היחוד והחיבור שהת"ת משפיע החפץ והרצון בה מצד החכמה והכתר:

חפשי הוא הבינה, ששם מדרגות החירות כדפי' בערכו. ונראה לנו לחלק בין חירות וחפשי. כי חירות הוא מצד היובל וחפשי מצד השמטה בסוד קבלת' החירות מן היובל. וזהו (שמות, כא) ובשביעית יצא לחפשי ואם לא יספיק אז ועבדו לעולם עולמו של יובל:

חצות לילה. פי' בזהר פ' לך (דף צב, עב) כי המלכות נקראת חצות מטעם שהיא יונקת משני צדדין. מצד הדין והגבורה נקראת לילה שאז דינין מתערין. וחצות לילה היא נקראת בשעת יניקתה מן הרחמים דהינו מחצות ומעלה שאז יונקת מן החסד וזהו חצות לילה חציה היונק מצד החסד. ולמעלה מן הענין פי' שם פי' אחר. ויש שרוצים לדקדק משם כי הת"ת נקרא חצות לילה ולא נראה לנו הכרח. והרוצה לפרש כן צריך ראייה ממקום אחר שהכנוי זר והלשון שקול דאית לפרש הכי והכי:

חצי. כל דבר פרוס לחצאין הוא מצד המלכות בבחי' מעוט הירח [מא] ויש חצי [שעניינו ממוצע כמו חצי ההין. עס"ר] והוא הת"ת שהוא ממוצע בין שני ההי"ן שהם בינה ומלכות בסוד הו"ה וכן מחצית השקל הוא ת"ת. הטעם כי עשרים גרה השקל והיינו יו"ד במילואה שהוא עשרים והוא מחלק אותם לשנים י' למעלה ויו"ד למטה ו' באמצע בסוד א כאשר רמזנו במקומות רבים כל זה נתבאר בר"מ והעתקנו לשונו בשער י' ולא ט' פ"ו ושם בארנו אותו באור ארוך. עוד יש חצי האמה והוא יו"ד שבמלכות ושעור ו' הוא שני יוד"ין כדפי' בשערים הקודמים והארכנו בערך אמה:

חצים. פי' בתיקונים כי החצים מצד היסוד שהוא הנקרא קש"ת כמו שנבאר בערכו בע"ה. וחצי"ם הם ג' ווי"ן שביסוד ויס"ע ויב"א וי"ט, שהם ג' ווי"ן שהם ג' אבות. אי נמי ג' ענפיהם שהם נצח הוד יסו"ד והם החצים שבקשת והוא זורק אותם כנגד המלכות. והיינו סוד קבלת הברכות מן הימין ומן השמאל ומן האמצע ומשפיעם במלכות. וזהו סוד זרע יורה כחץ בסוד הזווג אל א' מג' בחינות אלו שיחודה עם בעלה בסוד ג' מועדים פסח שבועות סוכות שהם גדולה גבורה ת"ת כנודע:

חצוצרות כסף. פי' הרשב"י ע"ה בר"מ [מב] כי נצח והוד נקראים כן בהיותם מקבלים מצד החסד כי שם מוצא הכסף ונקראים חצוצרות בסוד התקיעות שהם בחסד וגבורה. ואלו ענפיהם כי מעשה אבות יעשו בנים:

חצרות ה'. פי' בזהר פ' ויחי (דף רמח, עב) כי בתי בראי שהם ז' ימי הבנין נקראים חצרות ה'. והטעם כי כמו שהחצר בית שער לבית והבית נעלם מן החצר וצנוע, כן הז' ימי הבנין נגלים והם בית שער לג' ספירות עליונות שהם נעלמות מהכל:

חק. פי' ר' משה על שני פנים. הא' הת"ת ואמר כי הוא לשון גדול ואינו עקר. והשני הוא אשר הסכימו בו כל המפרשים שהוא היסוד נקרא ח"ק ופי' הטעם כי הוא מגביל כל הדברים הבאים בגבול ונתן להם חק כדמברכינן וחק בשארו שם כי מצות הברית הוא:

חקה הוא במלכות. ומן הטעם עצמו כי היסוד והמלכות הם המגבילים וחוקקים לכל הנגבלים וחוקקים לכל הנגבלות. וחוקות וחוקים הוא מורה על זווג שניהם. והחילוק שבין חקות וחקים הוא כי חקות עקר' מלכות ונכלל בכללה היסוד, וחוקים העיקר יסוד ונכלל המלכות. וכן נמצא שזה לשון זכר וזה לשון נקבה.

אמנם קצת מן המפרשים כתבו כי חקיקת האותיות בבינה ואמר ששם רמז החקיקה הנזכר בספר יצירה. ובשער אבי"ע פי' ענין החקיקה היטב. ובזוהר פ' אחרי (דף עג, עב) [כתב] וז"ל כל אינון נימוסין מאתר דאקרי צדק איקרון חקותי ע"כ.

פי' כל (ממצות,) [המצוות] הנקראים בתורה חקותי הם תלוים במלכות בבחינתה הנקרא צדק שהיא מורה דין. ואין לשנות כמו שיתבאר בערכו.

ובזוהר פ' קדושים (דף פו, עב) פי' כי כחות המלכות כאשר הם מקבלים חק טרפם כדין כתיב (משלי, לא) ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה הם כחותיהם הממונים על ענייני העולם. ואמר שם שנקראים חקות שמים כי החק הנתן להם ע"י המלכות נשפע משמים דהיינו ת"ת וזהו חקות שמים:

חקר. פי' הרשב"י ע"ה (בתיקונא יט, דף) בפסוק (איוב יא, ז) החקר אלוה תמצא כי חקר הוא מלכות כאשר היא תחת הת"ת הדום רגליו ונראה הטעם כי שם חקירות הת"ת והתגלותו כי אין מי שישיגהו כי אם במלכות וזה החקר אלוה שהוא הת"ת וכו':

חרב. פי' ר' משה שהיא הגבורה ואמר כי לזה כיוון דוד ע"ה באמרו (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי. והנ"ל כי החרב שאמר דוד הוא חרב בני עמון הם הקליפות. ולזה אמר הצילה מחרב נפשי. שאם הוא בגבורה כבר אמר (שם נד, ג) ובגבורתך תדינני כו'. ואפשר שלזה כיוון גם החכם ר' משה ואמר כי חרב פפיות שיש לה פיות פנימי וחיצון, ונ"ל כי פנימי צד הקדושה וחיצון הוא צד הרע.

ובזוהר (פ שופטים, דף) פי' כי חרב פפיות הוא שם בן ארבע כאשר הוא חוץ מנרתיקו שהוא אדני ואז הוא דין. וז"ל י' רישא דחרבא ו' גופא דחרבא ה"ה תרין פפיות כו' עכ"ל. וכבר הארכנו בזה. וכן נקרא המלכות ודאי חרב סתם וחרב נוקמת נקם ברית. והטעם כי היא התובעת על העריות שהם מפרידים בינה ובין אלוף נעוריה. נמצא שחרב רומזת בג' מקומות. א' בגבורה, וא' במלכות, וא' בקליפות: חשך ג' מיני חשך הם. אחד בכתר [מג] בזולת שנים אחרים שהם א' בגבורה, וא' בקליפות. וחשכים אלה בארנום בשער הגוונים ויש שקראו למלכות חש"ך מעורב והטעם שיש לה אור אלא שהוא מעורב בחשך.

ורב חמאי גאון בס' היחוד פירש כי המלכות נקרא חשך מעורב מפני שכל כחות שלהביות מתערבות בה ומשתנות בתוכה עכ"ל. ולפ"ז הטעם שנקרא חשך מעורב מפני שהיא מחשכת גווני האור ומשנה אותם כדי שיוכלו התחתונים לסבול:

חשמל. פי' רז"ל (בחגיגה דף, יג) שהם חיות אש ממללות. ועוד אמרו פעמים חשות פעמים ממללות. ופי' ר' משה שהם ו' קצוות והם עתים חשות כשהם מקבלות שפע מלמעלה עתים ממללות כשמשפיעות. ואמר כי חשמלה היא היא המלכות בבחינתה המתייחדת עם הו' קצוות ביחוד. והחשמל לרמוז אל הבינה המשפעת על ו' קצוות עכ"ל.

ובר"מ (פנחס דף, רכג:) פי' הרשב"י ע"ה כי חשמל הוא חש מל, חש נצח מל הוד. והם חיות אש ממללות כמו שנודע שהם השפתים המדברים בנבואה לנביאים.

ובזה יתבאר מה שפי' בגמרא (וברמ שם, עש) בשעה שהדיבור יוצא מפי הגבורה חשות ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הגבורה ממללות בסוד הנבואה לנביאים. ועניינו שתי שמות ידו"ד אדנ"י והם חיות כו' כי ד' פנים הם שם ידו"ד וד' כנפים הם שם אדנ"י והם חיות [מד] פעמים חשות בסוד הזווג ובחשאי כי למעלה בשם בן ד' אין דבור אלא שתיקה כי הם מפתחות פנימים והקצור בהם הוא העקר. אמנם בשם אדנ"י שם הוא הדבור כי הוא המגלה ושם שייך לבאר וללבן הדברים והם מפתחות חצונים. ולזה נמצא שח"ש הוא בנצח, מטעם שמצד הנצח שהוא הימין הוא שם בן ד'. ובהוד שהוא השמאל הוא אדנ"י, ולכן שם הוא מל שהוא הדיבור. ולכן נמצא שיסוד נקרא חשמל שהוא כולל יחוד ב' שמות אלה.

וכן נתבאר בתיקונים (בתקוני זח, דף) וז"ל: חיזו תליתאה כמראה אש בית לה סביב (יחזקאל, א) ודא צדיק חי עלמין דאחיד בין קב"ה דאיהו ידו"ד ובין שכינתא דאיהו אדנ"י. וצדיק איהי חשמל כללא דתרין שמהן אילין דאינון יאהדונה"י וחזא ליה מגו שר הפנים עכ"ל.

והנה ביאר כי ענין כמראה אש בית לה סביב הוא היסוד שראה יחזקאל. והטעם שנק' כמראה אש וגו' מפני שהוא חשמל הסובב לשכינה ליחדה עם הת"ת. ולכן יתיחד לו שם זה והוא חשמל היינו חיות אש ממללות דהיינו שש ספירות שהם שש אותיות שבין ב' יודין והם שש קצוות והיינו יאהדונה"י והם ממללות אחר היחוד להשפיע וחשות בעת הזווג כדפי' לעיל. ושאר המאמר נתבאר בשער אבי"ע בפ' ו'.

וענין חשמלה היינו יחוד שתי שמות במציאותם למטה כאשר יתבאר בערך קרית ארבע בע"ה. ועוד נדבר בענין חשמל בשער ההיכלות פ"ו:

חשוקיהם. פי' בתיקונים (בהקדמה דיא, עב) שנקראים חשוקיהם הנצח וההוד.

ואפשר שנקראים כן מפני שהם חושקים זה לזה עד שהם נחשבים כא'. והכל בסוד זווג כדפירשנו בשער מהות וההנהגה.

או אפשר מפני שהם חשוקי הבית שהבית נכון עליהם שהם יכי"ן ובוע"ז, והוא לשון סעד וסמך [כדפירש שם].

או אפשר שהם בערך התפארת והמלכות המתייחדים בין שניהם כמו שבארנו בשער מהות וההנהגה:

חתן נקרא הת"ת והסימן כחתן יכהן פאר (ישעיה סא, י). ובערך חופה בארנו איך הוא חתן בתוך חופתו. ואמנם נקרא חתן בהתייחדו עם כלתו המלכות, והם מתעטרים בסוד עטרות חתנים, כדפי' בשער מהות והנהגה.

עד הנה הגיע כחנו החלש בביאור אות ח' בעזר אלוה השופע עלינו. ועתה נבא בביאור ערך אות ט':