פתיחת התפריט הראשי

זהר חלק ב רסח ב

דף רסח ב

מכל סטרין אית לאסתמרא מניה מעילא ומתתא, מאן דישתזיב מרישא, לא ישתזיב מזנבא, כד אקיף רישא, זקיף זנבא מחי וקטיל. ועם כל דא (קהלת י יא) אם ישוך הנחש בלא לחש, כמה דתנינן, נטיל רשו ואפיק נשמתא, בגין כך אצטריך ליה לבר נש לאסתמרא, דלא יחוב קמי קודשא בריך הוא, בגין דלא ילחישו ליה לההוא חויא דינשוך ויקטל, (ס"א זכאין אינון צדיקייא דידעין ארחין קדישין למיהך בהו, דלא למיהך בתר ההוא חויא בישא סטרא אחרא מסאבא, ומתפרשי מניה, ולא אתפתו אבתריה, זכאין אינון בעלמא דין, זכאין אינון בעלמא דאתי). (ע"כ) וייצר יהו"ה אלהי"ם את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב ז), עפר איהו ולא חומר, עפר איהו ויתוב לעפרא, כמה דאת אמר (שם ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, לבתר דחטא (נ"א אתעביד מזונא לנחש), ובגין כך כתיב ביה בנחש, ועפר תאכל כל ימי חייך, עפר דא הוא אדם, דכתיב כי עפר אתה וגו'. ובגין כך כתיב עפר, ולא כתיב אדמה, ולא חומר, וכתיב (ישעיה סה כה) ונחש עפר לחמו, עד דיתער קודשא בריך הוא, ויבער לההוא רוחא מסאבא מעלמא, דכתיב (שם כו יט) הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'. כתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום, והא אוקימנא, אבל סטרא דרכיב עליה יהיב ליה חילא לשלטאה ולמפתי ולאסטאה, ודא הוא רזא דדכורא, דהא דכורא שליט על נוקבא ויהיב בה חילא. שמשא וסיהרא משמשין כחדא ולא מתפרשין לעלמין, (חשך ואפילה משמשין כחדא), איהו חשך ואיהי אפילה, כמה דאת אמר (שמות י כב) ויהי חשך אפילה, חשך וערפל, בגין דאית חשך ואית חשך. תנן, מאן דחמא גמל בחלמיה, מיתה אתגזרת עליה ואשתזיב מינה, בגין דאיהו סטרא מסאבא, והאי איהו (בראשית ו יג) קץ כל בשר. יומא חד הוה יתיב רבי אלעזר קמיה דרבי שמעון, אמר רבי אלעזר, האי קץ כל בשר אתהני מאינון קרבנין דהוו ישראל מקרבין על גבי מדבחא, או לא, אמר ליה, כלא הוו מסתפקי כחדא לעילא ולתתא. ותא חזי כהני וליואי וישראל, אינון אקרון אדם, בחבורא דאינון רעותין קדישין דסלקא מגווייהו, וההוא אמרא או כבשא או ההוא בהמה האי דקרבין, אצטריך עד לא אתקריב על מדבחא, לפרשא עלה כל חטאין וכל חובין וכל הרהורין בישין דעבד, וכדין ההיא אתקרי בהמה בכלא, בגו אינון חטאין ובישין והרהורין, כגוונא דקרבנא דעזאזל, דכתיב (ויקרא טז כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו', הכי נמי הכא. וכד סלקא על גבי מדבחא מטו לה על חד תרין, ובגין כך, דא סלקא לאתריה ודא סלקא לאתריה, דא ברזא דאדם, ודא ברזא דבהמה, כמה דאת אמר (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו"ה. חביתין וכל שאר מנחות, לאתערא רוחא דקודשא, ברעותא דכהנא ושירתא דליואי וצלותא דישראל, ובההוא תננא ושמנא וקמחא דסליק, מתרוון ומסתפקי כל שאר מארי דדינין, דלא יכלי לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון, וכלא בזמנא חדא. תא חזי, כלא אתעביד ברזא דמהימנותא, לאסתפקא דא בדא, ולאסתלקא לעילא מאן דאצטריך עד אין סוף. אמר רבי שמעון, ארימת ידי בצלותין לעילא, דכד רעותא עלאה לעילא לעילא קיימא על ההוא רעותא, דלא אתידיע ולא אתפס לעלמין, רישא דסתים יתיר לעילא, וההוא רישא אפיק מה דאפיק ולא ידיע, ונהיר מה דנהיר, כלא בסתימו. רעו דמחשבה עלאה, למרדף אבתריה ולאתנהרא מניה, חד פריסו אתפרס, ומגו ההוא פריסא ברדיפו דההיא מחשבה עלאה, מטי ולא מטי עד ההיא פריסא, נהיר מה דנהיר, וכדין ההוא מחשבה עלאה נהיר בנהירו, סתים דלא ידיע, והאי מחשבה לא ידע. כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתידע, בנהירו (נ"א דפרסא) דפרישא דקיימא, דנהיר ממה