פתיחת התפריט הראשי

סימן שסט סעיף אעריכה

כתב הרמב"ם בפרק שלישי מאבל:

כל כהן שנטמא למת, חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה – לוקה, שנאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו". ואחד הנוגע במת, או המאהיל, או הנושא. ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת, שנאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו". עד כאן לשונו.

וכך שנינו בתורת כהנים ריש פרשת אמור: אין לי אלא המת, מניין לרבות דם של מת? תלמוד לומר: "לנפש...". וכן הוא אומר: "כי הדם הוא הנפש". ומניין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר: "ואמרת אליהם" (כן צריך לומר) – לרבות את הטומאות הפורשות מן המת. עיין שם.

סימן שסט סעיף בעריכה

ומדברי הרמב"ם מתבאר דגם בזמן הזה חייב מלקות. אבל הסמ"ג בעשין סוף מצוה רל"א כתב, וזה לשונו:

מצאתי בשם רבינו יעקב (והוא רבינו תם) שבזמן הזה כהן המטמא בבית הקברות – אינו לוקה. ומביא ראיה מהא דתניא בשמחות: הרי שקבר את מתו ובא מת אחר, כל זמן שעוסק בבית הקברות – יכול לעסוק בו. פירש מן הקבר, אם חזר וקבר – לוקה. דברי רבי עקיבא. רבי טרפון אומר: כל היום אינו לוקה, מפני שאינו מרבה עליו ימי טומאה. ובה"ג פוסק כרבי טרפון. אם כן מה "מרבה עליו ימי טומאה" שייך בזמן הזה, כיון שמי חטאת אינן נוהגות? עד כאן לשונו.

פירוש לפירושו: דבזמן הזה כולנו טמאים מטומאת מת, ואין לנו אפר פרה להטהר. ואפילו כהן, כיון שנטמא לאחד מששה מתי מצוה – הרי אין לו טהרה לעולם, ואינו מוסיף ימי טומאה. ולכן אינו לוקה, אבל איסור יש מן התורה.

סימן שסט סעיף געריכה

עוד כתב בדין ו כהאי גוונא:

אינו מטמא לקרובים, שנאמר: "לאביו ולאמו לא יטמא". וכן אינו נכנס עם המת באוהל אפילו קרוביו, שנאמר: "ועל כל נפשות מת לא יבוא". הא למדת שחייב ב"לא יבוא" וחייב ב"לא יטמא".
כיצד? נגע או נשא – לוקה אחת. נכנס לאוהל וישב שם עד שמת עליו המת... – הרי זה לוקה שתים משום "לא יבוא" ומשום "לא יטמא". עד כאן לשונו.

משום דשניהם באו כאחת.

וכבר ביאר מקודם בדין ג דגם כהן הדיוט, דאם נכנס לאוהל טמא מת – הרי זה לוקה, עיין שם. וזה שכתב דלוקה שתים בכהאי גוונא כשבאו כאחת, הוא הדין בכהן הדיוט, אף על גב דקראי ד"לא יבוא" ו"לא יטמא" בכהן גדול כתיב. כדתניא בתורת כהנים שם: נאמר "לא יטמא" בכהן גדול, ונאמר "לא יטמא" בכהן הדיוט. מה "לא יטמא" האמור בכהן גדול – חייב ב"בל יבוא" וב"בל יטמא", אף "בל יטמא" האמור בכהן הדיוט – חייב ב"בל יבוא" וב"בל יטמא". עד כאן לשונו.

ורק משום דהרמב"ם במנין המצות מנה זה בכהן גדול, וביאר טעמו בספר המצות לאוין קס"ח, עיין שם – ולכן הזכיר זה בכהן גדול. אבל הוא הדין בכהן הדיוט. וביאור הדברים יתבארו בסעיף ח.

סימן שסט סעיף דעריכה

עוד כתב בדין ב:

וכן אם נגע הכהן בקבר – לוקה. אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת, אף על פי שמיטמא בהם טומאת שבעה. עד כאן לשונו.

והולך לשיטתו בפרק חמישי מטומאת מת, דזה שאמרו חכמינו ז"ל "חרב הרי הוא כחלל" – זהו על כל הכלים ועל כל הבגדים. ואין כן דעת הראב"ד שם, וסבירא ליה דרק בכלי מתכות כן הוא. וכן הוא דעת רבינו תם בתוספות, ולזה הסכימו הר"ש והרא"ש ריש אהלות, שהביאו שם שאחד מבעלי התוספות כתב כהרמב"ם ודחו דבריו. עיין שם שהביאו מירושלמי דפרק קמא דפסחים, בהך דר"ח סגן הכהנים, דמפורש שם כרבינו תם, עיין שם.

ומכל מקום רשאי הכהן לנגוע בהם משום דבשמחות (פרק רביעי) תניא: כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה – אין הכהן מוזהר עליה, עיין שם. ובתוספתא ריש אהלות מבואר דהנזיר אינו מגלח רק על טומאת המת בלבד וכן ביאת מקדש, עיין שם. וכן כתבו התוספות בנזיר (נד ב דיבור המתחיל ת"ש). ולכן כתב הרמב"ם: "אבל נוגע...".

סימן שסט סעיף העריכה

עוד כתב בדין ד:

כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שידע התרו בו, אם קפץ ויצא – פטור. ואם ישב שם כדי השתחויה – הרי זה לוקה. עד כאן לשונו.

וכן כתב לענין נזיר בהלכה נזירות פרק חמישי, עיין שם. ואף על גב דהוי לאו שאין בו מעשה, ובאמת התוספות בשבועות (יז) כתבו דאין לוקין מטעם זה עיין שם, אבל הרמב"ם לא סבירא ליה כן. וכן פסק לענין כלאים בסוף הלכות כלאים דלוקה בשהייה, משום דכיון שהיה בידו לפרוש את עצמו מן האיסור ולא פירש – הוי כמעשה. וכן כתב הריטב"א.

(שם בכסף משנה. ולכן מה שכתב בבית יוסף סימן שע"א על דברי הכלבו שכוונתו מדרבנן – צריך עיון. וכבר תפסו הלחם משנה בזה, עיין שם.)

סימן שסט סעיף ועריכה

עד כתב:

נכנס ויצא, וחזר ונכנס ויצא, אם התרו בו על כל פעם ופעם – לוקה על כל כניסה וכניסה. וכן אם נגע במת, והתרו בו ופירש, וחזר ונגע בו והתרו בו אפילו מאה פעמים – לוקה על כל אחת ואחת. היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונוגע במתים אחרים, אף על פי שהתרו בו כמה פעמים – אינו לוקה אלא אחת, שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש. עד כאן לשונו.

ופשוט הוא.

סימן שסט סעיף זעריכה

עוד כתב:

המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים – הרי הכהן לוקה, וזה שטימאו עובר על "לפני עור לא תתן מכשול". ואם היה הכהן שוגג, וזה שטימאו מזיד – הרי זה שטימאו לוקה. עד כאן לשונו.

וכן כתב בסוף כלאים שהמלביש לחברו כלאים, אם הלובש היה שוגג – המלביש לוקה, עיין שם. אבל בפרק חמישי דנזירות פסק בנזיר בכהאי גוונא דאינו לוקה, עיין שם. וכבר תמהו הראשונים על דבריו, ולא נדע מקורו (לחם משנה).

והאמת שדבריו לקוחים מתוספתא דמכות פרק שלישי, עיין שם. ואף על גב דבתוספתא שם מפורש דגם בנזירות הדין כן עיין שם, מכל מקום דחי לה על פי סוגית הש"ס דנזיר (מד א), דבנזיר גלי קרא דלא עשה בו מטמא כמתמטא, עיין שם. אבל בשארי לאוין שיש בהן מעשה, כשהשתתפו שנים בהעבירה, והיה אחד שוגג ואחד מזיד המזיד – חייב מלקות, אף שהאיסור היה על גוף השני. וכבר בארנו זה לעיל סימן ד"ש סעיף ג, עיין שם.

סימן שסט סעיף חעריכה

כבר נתבאר בסעיף ג דכהן שנכנס לאוהל וישב שם עד שמת המת – חייב שתים משום "לא יבוא" ומשום "לא יטמא" כיון שבאו כאחת, עיין שם. דאוהל הוי כמגע גם כן.

ואם תאמר: אם כן אף כשנכנס לאוהל המת למה לא יחייב שתים? ויש לומר דכשהכניס ראשי אצבעותיו הוי כמגע, וביאה לא הוי עד שנכנס כל הגוף. ונמצא שבשעה שנטמא באוהל – כבר מחולל ועומד מטומאת מגע, ופטור מטומאת אוהל. מה שאין כן כשנכנס בעודו חי, וישב עד שמת – שפיר באו שניהם כאחד (כסף משנה). וכן אם פירש מטומאת מגע, ונכנס באוהל המת – חייב גם על טומאת אוהל, וכמו שכתבתי בסעיף ו. אבל כשלא פירש – לא חלה עליו טומאה השנייה.

סימן שסט סעיף טעריכה

וכתב הרמב"ם שם דין ז:

נטמא מקודם, ואחר כך נכנס לאוהל, אם התרו בו – לוקה אף על הביאה. עד כאן לשונו.

וכוונתו כמו שכתבתי, כשפירש מטומאת מגע ונכנס המת – חייב שתים כשהתרו בו על שתיהם. וכדבריו מפורש בנזיר (מב ב). והראב"ד השיג עליו, ולא נתבררה השגתו.

(עיין כסף משנה שתמה עליו. והראב"ד נראה שפוסק כרבה שם, אך אפילו לרבה הא בטומאה וביאה מודה, עיין שם. והתוספות כתבו שם בדיבור המתחיל "אמר רבה" דכשנכנס לאוהל המת – לוקה שתים, עיין שם. ובוודאי אין כוונתם שהאמת כן, אלא זהו לפי הס"ד, ולא לפי המסקנא דהכניס ידו משום טומאה איכא... אבל המפרש פירש אם נטמא במת וחזר ונטמא באוהל... עד כאן לשונו. כלומר: אחר שפירש מטומאת מגע. ודייק ותמצא קל.)

סימן שסט סעיף יעריכה

אין הכהנים מוזהרים לא על טומאת נבלות ושרצים, ולא על טומאת זב וזבה ונידה, ובאלו שוים הם לישראל. ורק על טומאת מת בלבד הוזהרו. וזה לשון הטור:

"אמור אל הכהנים... לנפש לא יטמא בעמיו" – מכאן שהכהן מוזהר שלא לטמאות למת, וכן לכל הטומאות הפורשות ממנו. ולא לגולל והוא האבן שנותנין על הקבר לציון, ולא לדופק והוא שפעמים סומכים האבן באבנים קטנים, ונקראים "דופק". שכולן מטמאין, והכהן מוזהר עליהן. וכן על אבר מן החי שיש עליו בשר כל כך שאם היה מחובר היה ראוי להעלות ארוכה על ידו. ואפילו ספק טומאה כגון אילן שמיסך על הארץ וענפיו מובדלין זה מזה, וטומאה תחת אחד מהם ואינו ידוע תחת איזה; או אבנים יוצאין מן הגדר, וטומאה תחת אחד מהן ואין ידוע תחת איזה; או שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו, וכל ארץ העמים – אסור לכהן לטמאות בהן. עד כאן לשונו.

סימן שסט סעיף יאעריכה

וזה שכתב בגולל האבן שנותנין על הקבר לציון, כבר כתבנו בסימן שס"ד דלעניות דעתי נראה דאין זה מצבות שלנו שמעמידים מצד הקבר, אלא הם היו נותנים האבן על הקבר עצמו, עיין שם.

וזה שכתב "אבר מן החי שיש עליו בשר... להעלות ארוכה..." – ולא כן פסק הרמב"ם בפרק שלישי מטומאת מת, אלא אפילו אין בו כדי להעלות ארוכה. אך באמת לא פליגי, דהטור מיירי בדברים המטמאים באוהל, ובאוהל צריך שיהיה בו כדי להעלות ארוכה. והרמב"ם מיירי שם לטומאת מגע, עיין שם.

ופשוט הוא [ד]אבר מן החי אין מטמא אלא כשנחתך מן הגוף, ולא בעודו מחובר אף חיבור כל שהוא. ובכל מקום שנינו אבר הפורש מן החי, ולפי זה לשון השולחן ערוך שכתב: "ולא לאבר מן החי... אם היה מחובר" כוונתו: אילו היה מחובר – היה בו כדי להעלות ארוכה.

ופשוט הוא דכהן עצמו כשנחתך ממנו אבר – אסור לו ליגע בו, ולישא אותו, ולהיות עמו באוהל אחד, אם יש עליו בשר כראוי. דמה לי אבר שלו או של אחרים?

וכן ממה שכתב באילן וגדר למדנו שאם ידוע לו תחת איזה ענף יש הטומאה, או תחת איזה אבן – מותר לו לעמוד וליגע בשארי הענפים והאבנים כשמובדלים זה מזה.

וזה שכתב דאסור לכהן לטמאות בארץ העמים, כוונתו: כהן שהוא בארץ ישראל, בזמן הקדמון שהיתה ארץ ישראל מוחזקת בטהרה – היה אסור לו לכהן לצאת לארץ העמים, מפני שהיו קוברים מתיהם בכל מקום. ובזמן הזה לא שייך דין זה.

(והשבו"ת יעקב סימן פ"ה אוסר גם בזמן הזה לכהן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, עיין שם.)

סימן שסט סעיף יבעריכה

גם הנפל מטמא במגע ובמשא ובאוהל, אפילו עדיין לא נתקשרו איבריו בגידיו. כדתנן ריש פרק שני דאהלות: אלו מטמאין..., ובאוהל המת, וכזית מן המת. ופירשו רבותינו: המת – אף על פי שאין בו כזית, כגון נפל שלא נתקשרו איבריו בגידיו, עיין שם דהכי איתא בגמרא (נזיר מט ב).

ולכן אשה שהפילה אחר ארבעים יום להריונה – אסור לכהן להיות באותו בית שנפל שם. דקודם ארבעים יום הוה מים בעלמא, אבל אחר כך הוה ספק נפל. וכל שכן בנפל גמור.

ואפילו אשתו של כהן הפילה – אסור לו להיות שם, דאין הכהן מטמא לקרוביו כשהם נפלים. ואין מתאבלין על הנפלים, וטומאת כהן תלוי באבלות, ויתבאר בסימן שע"ד, עיין שם.

ולפי זה כשמת לכהן בן או בת, או אח או אחות, כשהן פחות משלושים יום – צריך הכהן לצאת מן הבית. ולהדיא דרשינן בתורת כהנים דאין הכהן מטמא לנפל, ויתבאר בסימן שע"ג.

סימן שסט סעיף יגעריכה

כתב רבינו הרמ"א:

יש אומרים דכהנים אסורים לטמא לחרב שנטמא במת. ויש מקילין. וכן נהגו להקל, ואין נזהרין מזה. עד כאן לשונו.

דהאוסרים סוברים דהנזיר מגלח על זה, והכהן מוזהר עליה, ומטמא אף באוהל. והמקילין מקילין מתרי טעמי:

  • האחד: דבתוספתא דפרק קמא דאהלות מבואר דאין הנזיר מגלח על זה, וממילא דאין הכהן מוזהר בה כמו שכתבתי בסעיף ד.
  • והשנית: מפני שכולנו טמאי מתים, ואין לנו במה לטהר כי אין לנו אפר פרה, ולא נתוסף לנו טומאה כמו שכתבתי בסעיף ב. אך זה מועיל למלקות ולא לאיסור, והעיקר הוא היתר הראשון.