ערוך השולחן יורה דעה שמג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן שמג | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין איסור מלאכה בעיר קודם הקבורה
ובו ארבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד

סימן שמג סעיף א

כתב הטור:

מת בעיר – כל בני העיר אסורין במלאכה. ואם יש חבורות בעיר, שכל אחת מתעסק במתים ביומה – כל אחת מותרת ביום שאינו יומה. במה דברים אמורים? שלא בשעת הוצאתו. אבל בשעת הוצאתו – הכל בטלים. עד כאן לשונו.

והוא במועד קטן (כז ב). ולכאורה משמע דטעם האיסור הוא בכדי שיהיה מי שיתעסק בקבורתו. אבל כל שיש מי שיתעסק בקבורתו – מותר. וכן מבואר להדיא מלשון הרמב"ם פרק ארבעה עשר דין י, שכתב:

אם יש לו מי שיתעסק בצרכיו – מותרין. עד כאן לשונו.

וכן מבואר מלשון הרי"ף, שכתב:

ואי אית ליה מאן דקאים בצרכי המת – שרי. עד כאן לשונו.

סימן שמג סעיף ב

אבל דעת הטור אינו כן, שכתב אחרי זה, וזה לשונו:

כתב הרי"ץ גאות: בה"ג מוקי לה דווקא במת מצוה שאין לו קוברין. ולא נהירא, אלא בכל מת איירי, דרב המנונא... וכתב הרמב"ן: מכאן אני שומע כל הרואה מת ואינו מלווהו – עד שיהא לו כל צרכו בר (נידוי הוא)... עד כאן לשונו.

כלומר: דהטור הביא ראייה לרי"ץ גאות מהרמב"ן, דלדברי בה"ג מה עניין זה לזה? וזהו דעת רבינו הבית יוסף בשולחן ערוך, שכתב:

מת בעיר – כל בני העיר אסורין במלאכה, שכל הרואה מת ואינו מלווהו – עד שיהא לו כל צרכו בר נידוי הוא. ואם יש חבורות בעיר... עד כאן לשונו.

ולדברי רבותינו אלה צריך לומר הטעם: מפני כבוד המת. דכשיש חבורות – הרי יש רבים העוסקים בו. אבל כשרק יחידים עסוקים בו – אין זה מכבוד המת, ולכן כל בני העיר אסורין במלאכה. אבל לבה"ג והרי"ף והרמב"ם הוי הטעם רק כדי שיהיו לו עוסקין.

ומכל מקום תמיהני על רבינו הבית יוסף: איך השמיט דעתם? והרי דרכו בכל מקום לפסוק כהרי"ף והרמב"ם, וקל וחומר דגם הבה"ג קיימא כוותייהו.

(וכן תמיהני על הנימוקי יוסף שם, שהביא דברי הרמב"ן על דברי הרי"ף שם, עיין שם. וזהו תרתי דסתרי, וצריך עיון. ודייק ותמצא קל.)

סימן שמג סעיף ג

והנה אצלנו בכל עיר ועיר יש חברה קדישא המתעסקים בהקבורה, וכל בני העיר מותרים במלאכה. והמנהג כשנושאים אדם חשוב לפני החנויות – סוגרים החנויות עד שתעבור המיטה. וכשמת האדם הגדול שבעיר כרב הקהילה וכיוצא בו – נועלים החניות עד אחר הקבורה.

(וברשד"ם מביא שאצלם על כל מת חשוב עושים כן.)

סימן שמג סעיף ד

בכפר קטן – אין שואלין שלום זה לזה כשהמת בעיר. כן הוא לשון הפוסקים על פי מסכת שמחות.

ונראה לי דהוא הדין עיר קטנה כל שהמת נרגש בהעיר. ומזה יראה לי דכשמת אדם גדול אפילו בעיר גדולה – אין שואלין שלום זה לזה. וקל וחומר שאין שואלין שלום בבית הקברות, כשיש מת שם ועדיין לא נקבר. אבל כשאין מת שם – שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר.

ונראה לי דגם בבית האבל אין שואלין בשלום זה לזה, כיון דהוא מקום צער, לא נאה להתראות בשלום. ויש מקילים, משום דשאלת שלום שלנו אינו כשאלת שלום שלהם. וחלילה להקל.

(ואין לומר הטעם משום דבפני המת הוי כ"לועג לרש", ואם כן בבית האבל לא שייך זה. דמה "לועג לרש" שייך בזה? אלא הטעם כמו שכתבתי. ועוד: אולי גם בבית האבל הוי כ"לועג לרש", כלומר: אתם שרוים בצער ואנחנו בשלום.)