ערוך השולחן יורה דעה רפט

קיצור דרך: AHS:YD289

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן רפט | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מקום קביעותה, וכיצד נקבעת, וברכתה
ובו תשעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט

סימן רפט סעיף א

אין לשאול למה אין כותבין שתי מזוזות על שני הפצימין מימין ומשמאל, כדכתיב: "וכתבתם על מזוזות...". ואף על גב דהראשון שב"ואהבת" כתיב "מזוזת" חסר, אבל ב"והיה אם שמע" כתיב מלא. ועוד: דהא יש אם למקרא.

אמנם שנינו במנחות (לד א):

תניא: "מזוזות" – שומע אני מיעוט "מזוזות" שתים. כשהוא אומר "מזוזות" בפרשה שנייה, שאין תלמוד לומר, הוי ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט – מיעטו הכתוב למזוזה אחת; דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך. כשהוא אומר "על המשקוף ועל שתי המזוזות", מה תלמוד לומר "שתי"? זה בנה אב: כל מקום שנאמר "מזוזות" – אינו אלא אחת...

עיין שם (וזהו כוונת הט"ז סעיף קטן א).

סימן רפט סעיף ב

ואין לשאול: הא רבי מאיר דריש התם מהך דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דאף בפצים אחד – חייב במזוזה. ומזה דייק הרא"ש דהלכה כרבי מאיר, כמו שכתבתי בסימן רפ"ז סעיף ד.

אמנם אנחנו נאמר לשיטת הרמב"ם ורוב הפוסקים שפסקו כחכמים דרבי מאיר, שהם יפרשו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא על כתיבת המזוזות. ורמזנו זה שם סעיף ו, עיין שם. ואדרבא דלפי זה אתי שפיר מאי דבראשונה כתיב "מזוזת" חסר, לומר לך דאין צריך לכתוב רק מזוזה אחת. ובשנייה מלא, לומר לך דצריך שני פצימין דווקא.

(ואין לתרץ: מדאיצטריך "ביתך" – דרך ביאתך..., שהרי "ביתך" אינו מיותר. ודייק ותמצא קל.)

(ועיין בסעיף ה).

סימן רפט סעיף ג

בא לקבעה – יניחנה בשפופרת של קנה או של כל דבר, ויקבענה במקומה. ויברך: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה".

ולא יברך בשעת כתיבתה, דאינו מברך אלא בגמר המצוה. ואף על גב דגמר המצוה הוי רק בשעת דירה, דמזוזה חובת הדר היא, אך מסתמא קובע המזוזה בשעת הכנסו לדור בתוכה. ולכן אם באמת אינו רוצה לדור בה – לא יקבע המזוזה. ואם קבעה – לא יברך. וכשיכנס לדור בה, אז יש אומרים שיברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו לדור בבית שיש בו מזוזה" (מגן אברהם סימן י"ט סעיף קטן א).

ואפשר שלא תקנו הברכה רק בשעת קביעותה, ואפילו דעתו ליכנס לאחר זמן – מכל מקום יכול לברך בשעת קביעותה על הפתח, כיון דהכוונה לדור בתוכה. וכמדומני שכן נהגו. ומעולם לא שמענו רק ברכת "לקבוע מזוזה".

(וגם המגן אברהם שם לא כתב רק דרך אפשר, עיין שם. וכן כתב בפתחי תשובה בשם ברכ"י שחולק עליו. ועיין מה שכתבתי סוף סימן רצ"א ובאורח חיים סימן י"ט. ועיין בסימן רס"ב).

סימן רפט סעיף ד

הקובע שתים או שלוש מזוזות או יותר – מברך ברכה אחת לכולן, רק לא יפסיק ביניהם בשיחה בטילה שלא מעניינא דמזוזה. ואם נוטלה מהפתח לבודקה, ונמצאת כשרה, וחוזר וקובעה – אינו צריך לברך, כמו הפושט טליתו לפי שעה לחזור ללובשו דאינו מברך. ואם קבעה לאחר יום – וודאי דמברך. ואם נמצאת פסולה וקובע מזוזה אחרת – מברך גם כן. וכן אם נפלה מעצמה – מברך כשיקבענה, כמו נפלה טליתו באורח חיים סימן ח.

והברכה מברך הבעל הבית אף שאחר קובע. ואם אינו בביתו – מברכת אשתו או אחד מבני הבית שעליהם מוטל החיוב. אבל לא האחר הקובע, שהרי אין עליו מוטל המצוה דחובת הדר היא. והשוכר בית מחבירו – על השוכר לקבוע המזוזה, כמבואר בחושן משפט סימן שי"ד. ולכן השוכר מברך ולא המשכיר. ועוד יתבאר בזה בסימן רצ"א בסייעתא דשמיא.

סימן רפט סעיף ה

איזהו מקומה? במזוזת הפתח שמצד ימין הכניסה.

ואין חילוק בין שהוא איטר יד או איטר רגל, דהבית עשויה לכל הדר בה, ולא לאיש פרטי. ועוד: דכאן התורה לא תלתה בהאדם הפרטי, כבתפילין דדרשינן "ידך" – יד כהה, ותלתה ביד האדם. אבל במזוזה כתיב "ביתך", וכי קא בעי אינש למיעל עוקר רגל ימין קודם? כך דרשו חכמינו ז"ל במנחות (לד א). וזהו לפי דרך כל האנשים, דרגלו הפרטית לא נזכר בתורה.

(עיין ש"ך סעיף קטן ה שטרח בזה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. ודייק ותמצא קל.)

וצד ימין הוא לעיכובא. ואם קבעה בצד שמאל – פסול, והוי כאילו לא עשה מזוזה כלל. ונוטלה מהשמאל וקובעה בימין ומברך.

(לבוש כתב ד"ביתך" מיותר, עיין שם. וצריך עיון.)

סימן רפט סעיף ו

דבר מובן הוא כשיש בבית כמה חדרים וכמה פתחים, ויש בה שתי יציאות לרשות הרבים או לחצר, יציאה אחת בכותל מזרחית ויציאה אחרת בכותל מערבית או צפונית ודרומית – ממילא יתהפכו צידי הימינים והשמאלים. דמה שיהיה צד ימין כשנכנס דרך מזרח, יהיה צד שמאל דרך מערב.

ולזה אמרו במנחות (לג א) במזוזה הלך אחר היכר ציר, כגון פתחי דבין תרי בתי. ופירש רש"י שיש פתח לכל בית לרשות הרבים, ובפתח שבין זה לזה לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה, הולכין אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו – ההוא צד שהחור בו (ומעמיד שם הדלת) חשיב בית, ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה. עד כאן לשונו. וכן הוא בטור ושולחן ערוך סעיף ג.

ואין חילוק בין שדלת אחד להפתח, ובין שני חצאי דלתות להחדר שהדלתות נפתחות שם – הוא מקום הכניסה, ויקבע המזוזה מימין הכניסה.

סימן רפט סעיף ז

ומיהו לאו כללא הוא, כמו שכתב הלבוש, וזה לשונו:

פתח שנכנסים בו מן הבית לבית החורף, נראה לי שעושים המזוזה בימין הכניסה שנכנסין מן הבית לבית החורף. דעיקר תשמיש שלנו הוא בבתי החורף, ולא משגחינן בהו בהיכר ציר כלל. דבין הציר הוא מבחוץ ובין הוא מבפנים – עושים המזוזה בימין הכניסה. עד כאן לשונו.

וכן כתב המרדכי בשם ר"י, וזה לשונו: דווקא כששניהם עיקר..., אבל מבית לחדר או לעלייה..., כיון דעיקר תשמיש כניסה ויציאה דרך שם – לא משגחינן בהיכר ציר. עד כאן לשונו.

סימן רפט סעיף ח

וכלל הדברים, לפי מנהג בתים שלנו יפלו כמה ספיקות בהפתחים: איזה הוא ימין הכניסה?

ועל פי רוב כשיש פתח לרחוב בצד מזרחי, ופתח לחצר בצד אחר, וממילא ישתנו כל החדרים, דאם נחשוב הכניסה מהרחוב יהיה צד זה צד ימין, ואם נחשוב מהחצר יהיה להיפך. וכן כשיש שני פתחים מהבית לחצר, כמנהג הרבה בתים שלנו שפתח אחד הולך מהבית, ופתח אחד מבית המבשלות שקורין קוכני"א, אם הם בשני רוחות ישתנו הימין והשמאל. וגם בבית עצמו בחדרים הרבה ישתנו הימין והשמאל, והיכר ציר אינו סימן תמידי כמו שכתבתי – יש להתבונן הרבה בזה.

ואי אפשר לבאר פרטי הדברים בזה, רק בכלל כן הוא: שממקום שההילוך הוא יותר רגיל משם – יחשבו הכניסה. ובמקום שההילוך שוה – ילכו אחר היכר ציר. ויותר מזה אי אפשר לבאר כמובן.

סימן רפט סעיף ט

ובאיזה מקום בצד הימין יקבע המזוזה? איתא במנחות (לב ב): מצוה להניחה בתוך חללו של פתח ולא מבחוץ. ומצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים.

והיינו אם עובי החלל ארבעה או חמישה טפחים, כגון חובת אבנים שהכותל רחב הרבה בעובי – יניחנה בחלל טפח הסמוך לרשות הרבים, כדי שיקדים במצוה בכניסתו לביתו.

סימן רפט סעיף י

ובגובה כמה שיעורה לקובעה שם? אמרו שם (לג א): מצוה להניחה בתחילת שליש העליון. כגון שגובה הפתח שלוש אמות – יניחנה בתחילת האמה השלישית. ואם הניחה למטה מזה – פסולה. ועיין בסעיף י"ב.

אבל למעלה מזה כשר, ובלבד שירחיקנה מן המשקוף העליון טפח. ובדיעבד כשרה גם בלא הרחקת טפח (בית יוסף). והתוספות שם הביאו מירושלמי דיניחנה כנגד כתפיו, ולא למעלה מכתפיו, עיין שם.

ולפי זה אם הפתח גבוה הרבה באופן שתחילת שליש העליון הוא למעלה מכתפיו, כיצד יעשה? ובירושלמי פרק רביעי דמגילה אומר מפורש דאימתי נותנה בשליש העליון? כשהוא נגד כתיפיו. אבל כשהוא למעלה מכתיפיו – אין להשגיח על שליש העליון, עיין שם. וכן ביארו התוספות ביומא (יא ב), עיין שם. וכן כתב המרדכי, עיין שם.

מיהו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך לא הזכירו רק שליש העליון. וגדולי האחרונים הסכימו כהירושלמי (לבוש וש"ך סעיף קטן ד). אבל התוספות במנחות (לג ב דיבור המתחיל "ומאי") כתבו דהירושלמי חולק על הש"ס שלנו, עיין שם. ומכל מקום כיון דבירושלמי מבואר שם שכן עשו למעשה, בהכרח לעשות כן. וצריך לומר מה שהש"ס שלנו לא הזכיר זה, משום דמילתא דפשיטא היא.

(שהרי יש מי שסובר דטפח למעלה מהקרקע די, עיין שם. ועוד: דשליש העליון ילפינן: מה קשירה בגובה – אף כתיבה, עיין שם. ומזה יש ללמוד: מה קשירה על האדם – אף כתיבה כנגד האדם. ועוד: דפתחים שלהם לא היו גבוהים כל כך עד שתחילת שליש העליון יהיה למעלה מכתפיו.)

סימן רפט סעיף יא

וזה לשון הטור:

ואיזהו מקומה? במזוזת הפתח הימיני..., בחלל הפתח בטפח החיצון הסמוך לרשות הרבים משני שלישי גובה הפתח ולמעלה... ואם הניחה אחורי הדלת – אין זה מצותה. ונראה שאם שינה באלו המקומות – אינו מעכב רק שתהיה בצד הימין, שאם לא קבע בצד הימין – וודאי מעכב. עד כאן לשונו.

ומבואר להדיא דאכל מה שאמר מקודם אינו מעכב בדיעבד, שהרי לא פרט רק צד הימין. ולפי זה אף אם לא הניחה בשליש העליון, ולא בטפח החיצון, ולא בחלל אלא אחורי הדלת – אין זה מעכב בדיעבד אם הניחה רק בצד ימין הכניסה. וכן משמע בגמרא שם, שעל כל הדינים הנזכרים אמר לשון "מצוה" ולא "עיכוב". ועל ימין לא אמרה לשון זה, עיין שם, משום דזהו לעיכובא.

סימן רפט סעיף יב

וכן משמע מדברי רבינו הרמ"א בסעיף ב, שרבינו הבית יוסף כתב:

איזהו מקום קביעותה? בתוך חלל של פתח בטפח הסמוך לחוץ. עד כאן לשונו.

וכתב על זה:

ואם שינה – אינו מעכב, ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה. עד כאן לשונו.

הרי גם על שינוי בחלל הפתח קאי, והיינו שהניחה אחורי הדלת בהמזוזה עצמה. ואין לומר דכוונתו רק על טפח הסמוך לפתח, אבל תוך החלל מעכב, דאם כן הוה ליה לומר: ובלבד שיניחנה בחלל הפתח.

ויש מהגדולים דסבירא ליה שאין מי שחולק על אחורי הפתח שיעכב (ט"ז סעיף קטן ג). ויש מי שכתב דהרמב"ם והנימוקי יוסף חולקים על למטה משליש העליון, ועל אחורי הדלת דפסול.

(נקודות הכסף לעניין אחורי הדלת, ובש"ך סעיף קטן ד לעניין למטה משליש העליון. וכן משמע בבית יוסף. ולכן כתבנו בסעיף י דלמטה פסול, עיין שם.)

סימן רפט סעיף יג

אבל לעניות דעתי אין הכרע מדברי הרמב"ם. דבפרק ששי דין י"ב בדין שליש העליון לא הזכיר כלל דלמטה מזה פסול, עיין שם. ובפרק חמישי דין ח כתב תלאה במקל – פסולה... הניחה אחרי הדלת – לא עשה כלום... עד כאן לשונו.

ואדרבא מדלא כתב על אחורי הדלת לשון "פסולה", משמע דאין זה פסול גמור אלא שלא עשה המצוה כראוי. וגם לשון הטור כן הוא, שהרי כתב: "אין זה מצותה" – ועם כל זה אינו מעכב. ועוד: אפילו אם נאמר דכוונתו לעיכובא, יש לומר דזהו כשהניחה להלן ממזוזת הבית או השער. והנימוקי יוסף כתב להדיא כן, וזה לשונו:

אחורי הדלת חוץ למזוזת השער. עד כאן לשונו.

ולזה דקדק רבינו הרמ"א לומר: ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה. כלומר: לא להלן מהמזוזה. וגם מדברי התוספות והרא"ש מתבאר דאינו לעיכובא, עיין שם.

סימן רפט סעיף יד

ולפי זה מתיישב שפיר מנהג שלנו בכמה פתחים שלחוץ לרחוב או לחצר כשיש חשש שמא יטלום, או מפני העדר הנקיות, שקובעים המזוזה לא בתוך החלל של הפתח אלא אחורי הפתח סמוך לקצה המזוזה והוא הפצים, שקיימו מצות מזוזה לכל הדעות. ולא מיבעיא לדעת הרא"ש והטור, אלא אפילו לדעת הרמב"ם והנימוקי יוסף. ובפרט שאנו עושין מפני ההכרח.

ואף על גב דמפני הנקיות די כשהיא מכוסה, כמו שכתבתי בסימן רפ"ו סעיף י"א, מכל מקום אין הדעת סובלת לראות שנגד המזוזה יהיה טינוף תמידי. ולכן טוב יותר שהמזוזה לא תראה זאת.

(וגם רש"י ז"ל פירוש על אחורי הדלת, שקבעה בכותל אחורי הדלת, עיין שם. אבל בהמזוזה אפשר דמותר, כמו שכתבתי מדברי הנימוקי יוסף והרמ"א. ודייק ותמצא קל.)

סימן רפט סעיף טו

כיצד קובע המזוזה?

לאחר שהניחה בשפופרת כמו שכתבתי בסעיף ג, ימסמרנה במסמרים במזוזת הפתח, או יחפור בה חפירה ויקבענה בה. ולא יעמיק לחפור טפח בעומק, שאם עשה כן – פסולה; דכתיב: "ובשעריך" – מקום סגירת השער, וכשעמוקה טפח לאו "בשעריך" מקרי (ב"ח). כן כתבו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך.

וכתבו עוד: תלאה במקל במקומה ולא קבעה – פסולה, עיין שם. ומבואר מדבריהם דזהו לעיכובא שהמזוזה תתחבר למזוזת הכותל על ידי מסמרים דווקא. ומסתברא: אם יכרוך המזוזה בנייר וידבקנה בדבק אל מזוזת הכותל דשפיר דמי, דמה לי מסמר ומה לי דבק, כיון שנתחברה חיבור גמור? מיהו בלא דיבוק, כגון שיעשה בליטה ממזוזת הבית ויניח, או יעמוד שם המזוזה – אינו כלום, כיון שלא נתחברה חיבור גמור למזוזת הכותל.

סימן רפט סעיף טז

ודע דמלשון "ימסמרנה..." או "יחפור בה חפירה...", משמע להדיא דבחופר חפירה אין צריך מסמרים. והטעם: דכיון שמונחת בתוכה – הרי היא כאחת עם מזוזת הכותל. דדווקא כשהיא על מזוזת הכותל אינה חיבור בלא מסמרים, ולא כשהיא בתוכה.

(ואף דלכאורה מלשון רש"י ותוספות בבבא מציעא קב א בדיבור המתחיל "בגובתא" משמע דגם על המזוזה אין צריך מסמרים, וכן כתב הב"ח – אין ראיה משם. ועיין במהר"ם לובלין, וכן כתב שם הנימוקי יוסף, וזה לשונו: שיקבענה שם בנסרים או בסיד, ואין צריך לחקוק בתוך המזוזה. עד כאן לשונו. וכן מפורש בירושלמי שלהי מגילה, שאומר: ואפילו לא סמרו. ופריך: והא תני והוא שסמרו? ומתרץ: והוא שייחדו לכך של בית מליון, היו עושים כן בפולמסאות, עיין שם. והכי פירושו: דכשייחדו לכך שתהא שם בקביעות, כגון שדר בהבית אינו מועיל בלא סימור. והא דאמר "אפילו לא סמרו" – זהו בהולך בדרך ועושה רק לזכרון בעלמא, כמו בשעת מלחמה שאין להם קביעות בית ופטורים מן הדין ממזוזה. אלא של בית מליון היו תולין לזכרון בעלמא. וכן במנחות לב ב של בית מונבז, היו עושין כן בפונדקאות כן, זכר למזוזה, עיין שם. ותמיהני על הב"ח ועל הש"ך סעיף קטן ז, שכתבו דלפי שעה אין צריך מסמרים, עיין שם, דמשמע מלשונם שיוצאים בזה. ואינו כן כמו שכתבתי, דאין צריך מזוזה כלל בכהאי גוונא אלא לזכרון בעלמא. ואולי גם כוונתם כן הוא. ודייק ותמצא קל.)

סימן רפט סעיף יז

אמרינן במנחות (לג א): עשאה כמין נגר – פסולה. ומאריך שם בזה. ולפירוש רש"י שם צריכה המזוזה להיות מעומד דווקא, ומושכב – פסולה. ולפירוש רבינו תם שם בתוספות הוא להיפך, דמעומד – פסולה, ומושכבת – כשרה, עיין שם. והרמב"ם בפרק חמישי דין ח כתב:

חפר במזוזת הפתח, והכניס המזוזה כמו נגר, והיא כבריח הקרשים בטבעות – פסולה. עד כאן לשונו.

וזהו כרש"י. והרא"ש כתב גם כן דנהגו העולם כרש"י. והטור כתב: והמדקדקין יוצאים ידי שניהם, חציה בזקיפה וחציה בשכיבה, כנו"ן כפופה. עד כאן לשונו. אך לפי זה תתקמט המזוזה, ונוחה להתקלקל כמובן.

ויראה לי דלכן רבינו הרמ"א שינה לשונו בסעיף ו, כמו שיתבאר בסעייתא דשמיא (ועיין במרדכי).

סימן רפט סעיף יח

וזה לשון רבינו הבית יוסף:

צריכה להיות זקופה, ארכה לאורך מזוזת הפתח. ויכוין שיהא "שמע", דהיינו סוף הגלילה, לצד חוץ. עד כאן לשונו.

כלומר: לצד אויר הפתח ולא להכותל. וזהו מירושלמי (עיין בית יוסף). וכתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו:

וכן נהגו. אבל יש אומרים שפסולה בזקופה אלא צריכה להיות שכובה, ארכה לרוחב מזוזת הפתח. והמדקדקין יוצאין ידי שניהם, ומניחים אותה בשיפוע ובאלכסון. וכן ראוי לנהוג, וכן נוהגין במדינות אלו. ויכוין שתהא ראש המזוזה דהיינו "שמע" לצד פנים, ושיטה אחרונה לצד חוץ. עד כאן לשונו.

כדי שלדעת רבינו תם תהיה כמושכבת, ושהנכנס לבית יקראנה. ואין זה עניין למה שנתבאר שיהא "שמע" לצד חוץ, דזהו בעובי המזוזה צריך להיות "שמע" דהיינו סוף גלילתה לצד אויר הפתח. ודברי רבינו הרמ"א הוא על אורך המזוזה כמובן.

(וזה שכתב בתחילת דבריו "וכן נהגו" – זהו במדינות של הבית יוסף. ומה שכתב אחר כך "וכן נוהגין" – זהו במדינות אלו. ועיין ש"ך סעיף קטן ט. ודייק ותמצא קל.)

סימן רפט סעיף יט

דבר פשוט הוא דתחילה יקבע מזוזת הפתח כראוי, ואחר כך יקבע בה המזוזה. דאילו יקבע המזוזה במזוזת הפתח קודם שקבע מזוזת הפתח להכותל כראוי, הוה "תעשה ולא מן העשוי" ופסולה.

וממילא אם נטל המזוזה של הפתח מהכותל ביחד עם המזוזה, כשיקבענה אחר כך צריך ליטול המזוזה ממזוזת הפתח, ויקבענה למזוזת הפתח בהכותל, ואחר כך יקבע המזוזה. ואם לא עשה כן – פסול משום "תעשה ולא מן העשוי".

ודע שיש מצריכים שהמזוזה תתראה דווקא לחוץ. ולעניות דעתי אין קפידא, ודי בהיכר קטן שיש שם מזוזה. ובהכרח לעשות כן כשיראים שלא יגנבוה (עיין פתחי תשובה סעיף קטן ה בשם יה"ק).

ופשוט הוא שאם מזוזת הפתח איננה עבה, ואי אפשר להניחה באלכסון – יעמידנה זקופה, דכן עיקר לדינא כמו שכתבתי.

(ראיתי בפתחי תשובה סעיף קטן ב בשם הנהגת הגר"א, שלא יכרוך המזוזה כלל, שלא תהא חציצה בינה לכותל, עיין שם. ותימה רבתי: לבד שבכל הפוסקים אינו כן כמו שכתבתי, עוד קשה: דאיך יקבע מסמרים, בהמזוזה עצמה? ומה שייך חציצה? הא הכל בטל להכותל. ומי גריעא הנייר שהמזוזה כרוך בה, או השפופרת של עץ או של מתכת, מהעצים או האבנים של עצם מזוזת הבית? וברור שהשומע – שמע וטעה. ודע שבשיטה מקובצת בבא מציעא קב א כתוב בשם רבינו יהונתן שאפילו יש לאדם הרבה בתים, ויש שאינו נכנס להם רק פעם בשנה – כולם חייבים במזוזה, שזה מקרי דירה, עיין שם.)