ערוך השולחן אורח חיים תרעא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרעא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הדלקת נרות חנוכה והנחתן
ובו עשרים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן תרעא סעיף א

ולפי שאירע הנס בנרות – תקנוה להדליק נרות בכל לילה, כדי להזכיר הנס (טור). וצריך כל אדם ליזהר בהם מאד. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק. דכל מה שהוא פירסומי ניסא – החיוב אפילו על עני, כמו ארבע כוסות (מגיד משנה ובית יוסף). והזהיר בזה – הוויין ליה בנים תלמידי חכמים (גמרא שם כג ב), דכתיב: "כי נר מצוה, ותורה אור". כלומר: בזכות נר מצוה של שבת ושל חנוכה – יזכה לתורה אור.

סימן תרעא סעיף ב

ונראה דבנר חנוכה וארבע כוסות – אין שיעור להוצאתן. דאף על גב דבכל המצות יש שיעור עד שליש במצוה, כמו שכתבתי בסימן תרנו לעניין אתרוג, או חומש כמו שכתבתי שם, מכל מקום אלו שהם פירסומי ניסא, וחייבו לעני למכור כסותו – שוב אין שיעור לדבר.

ויש מי שאומר דגם כאן אל יבזבז יותר מחומש (פרי מגדים). ולא נראה כן (וכן כתב הגאון רבי עקיבא איגר). רק באמת לא שכיח זה, וההוצאה קטנה בזה. אך לדינא נראה כמו שכתבתי.

סימן תרעא סעיף ג

כמה נרות מדליק? כך שנינו בשבת (כא ב):

מצות חנוכה נר – איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד מבני הבית. והמהדרין מן המהדרין, יום ראשון – מדליק אחת, מכאן ואילך – מוסיף והולך.

ופירשו רבותינו בעלי התוספות דהמהדרין מן המהדרין לא סבירא להו כהמהדרין, להדליק לכל אחד נר אחד, דאם כן, כיון דטעמייהו שהרואה בהנרות יהיה יודע מזה כמה ימים יש בחנוכה, ואם ידליק נרות לפי מספר בני אדם שבבית – עדיין לא יתוודע לו כמה ימים עתה. ולדוגמא כשיראה ארבעה נרות – יכול להיות שבכאן איש אחד והוי יום רביעי של חנוכה, ואולי יש בכאן שני אנשים והוי יום שני, או ארבעה אנשים והוי יום ראשון. ולכן לא היו מדליקין רק נר אחד לכל בני הבית, ובשניה שני נרות, וכו'.

סימן תרעא סעיף ד

אבל הרמב"ם ז"ל ריש פרק רביעי כתב:

כמה נרות...? כל בית ובית מדליק נר אחד... והמהדר מדליק נרות כמנין אנשי הבית... והמהדר יותר... מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך...

כיצד? הרי שהיו אנשי הבית עשרה אנשים – מדליק בליל ראשון עשרה נרות, ובליל שני עשרים נרות...

ומנהג פשוט בכל ערינו בספרד, שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה, עד שנמצא בליל שמיני – מדליק שמונה נרות, בין שהיו אנשי הבית מרובים, בין שהיה אדם אחד.

עד כאן לשונו. ומנהג אנשי ספרד כהתוספות.

סימן תרעא סעיף ה

והנה בגמרא נאמרו שני טעמים על זה. האחד: כנגד ימים היוצאים. כלומר: שידעו כמה ימים יצא מחנוכה, והיום שמדליק נחשב גם כן בין היוצאים. ולטעם זה וודאי דנראה יותר דברי התוספות, דאם נדליק כפי מספר אנשי הבית – עדיין לא ידענו, כמו שכתבתי.

אבל יש עוד טעם: משום מעלין בקדש. וכפי הנראה, זה הטעם הוא לפי המסקנא (מזקנים שבצידן, עיין שם). ולטעם זה לא חיישינן לדעת הימים, ולפי זה פשיטא דנראה יותר דברי הרמב"ם, שנוכל לצאת גם כמהדרים (הגר"א).

ולפי זה העיקר לדינא כהרמב"ם. ויש לתמוה דהרמב"ם כשהביא מנהג ספרד להיפך: למה לא כתב שאינו כהלכה, ולמה לא מיחה בהם, כיון שאינו כפי סוגית הש"ס?

(עיין לחם משנה, שהקשה גם כן כעין זה.)

סימן תרעא סעיף ו

ויותר נראה דטעמי הגמרא – אין חולקים זה על זה, וכמה טעמים יכול להיות על מצוה אחת. ובגמרא לא אמר דפליגי בטעם העניין, אלא בעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל. דבית שמאי סבירא להו: יום ראשון – שמונה, יום שני – שבעה, דפוחת והולך. ובית הלל סבירא להו: יום ראשון – אחד, יום שני – שנים, דמוסיף והולך.

ובזה אומר שם דפליגי במה נחלקו בית שמאי ובית הלל. דחד אמר דבית שמאי סבירא להו דההיכר צריך על ימים הנכנסים, ובית הלל על היוצאים. וחד אמר דבית שמאי סבירא להו כפרי החג שמתמעטין, ובית הלל סבירא להו: מעלין בקדש ולא מורידין. אבל בית הלל בעצמם יוכלו לסבור שני הטעמים ביחד.

(וכן הוא במסכת סופרים פרק כ הלכה ה, עיין שם.)

סימן תרעא סעיף ז

אמנם גם בלא זה דברי התוספות אין מובנים, במה שאמרו דאם נדליק כפי מספר בני הבית – לא יהיה היכר. שהרי נוכל להדליק כמספר בני הבית ויהיה היכר, והיינו: שכל אחד מבני הבית ידליק במקום מיוחד, כמו שאנו עושים. ואז הרואה יהיה לו היכר כמה ימים יצא מחנוכה.

אמנם גם זה אתי שפיר, דהא מעיקר הדין מדליקין בפתח הסמוך לרשות הרבים, ומצד שמאל, ובטפח הסמוך לפתח, כמו שיתבאר. ואם כן, בהכרח שכולן במקום אחד, וליכא הכירא.

והנה לא בכל המקומות מדליקין בפתח הסמוך לרשות הרבים, כמו שיתבאר. וכמו אצלינו, שלא ידענו מזה ומדליקין בבית. ובכי האי גוונא גם התוספות מודים שיש לעשות כרמב"ם, וכל אחד ידליק במקום בפני עצמו, ויהיה גם היכר. ועיין בסעיף טו.

סימן תרעא סעיף ח

ולפי זה אתי שפיר הכל. דהתוספות כתבו זה לפי דין הגמרא, שהיו מדליקין על פתח רשות הרבים, וכן היו בני ספרד עושין. והרמב"ם: או דמיירי כשמדליק בביתו, או דאף לפי דינא דגמרא יכול לברור כרצונו, כיון דבשניהם יש מעלה וחסרון. ולכן לא גער בהם הרמב"ם בבני ספרד.

והנה רבינו הבית יוסף בסעיף ב פסק כהתוספות, שזהו מנהג ספרד, וגם המגיד משנה כתב שכן היה מנהגם. ורבינו הרמ"א כתב כהרמב"ם, וזה לשונו:

ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג פשוט. ויזהרו ליתן נרותיו כל אחד ואחד במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין.

עד כאן לשונו, וזהו כהרמב"ם. ודקדק מפורש שכל אחד יתן במקום מיוחד, דאנחנו מדליקין בבית, ובכי האי גוונא גם התוספות מודים. ונמצא דלא פליגי לדינא, אלא שנשתנה לפי מצב מקום ההדלקה.

(ובזה נסתלקה תמיהת הט"ז סעיף קטן א, דלא מצינו שהאשכנזים ינהגו כהרמב"ם, והספרדים כתוספות. וכל זה מבואר בכנסת יחזקאל סימן יז. וגם הגר"א סעיף קטן ה רמיז לה, וכן עיקר. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעא סעיף ט

והנה עתה בזמנינו – חזר המנהג כדברי התוספות. שהרי הרמב"ם כתב להדליק כמנהג אנשי הבית, בין אנשים בין נשים, וכו'. עד כאן לשונו. ובוודאי כן הוא, שהרי הנשים חייבות בנר חנוכה כאנשים.

ומימינו לא שמענו זה, ואפילו כשיש כמה בנים גדולים – יוצאים בהדלקת אביהם, ואפילו יש עוד אנשים. ולפרקים יש מי שמברך ומדליק בפני עצמו.

ונראה לי דגם בזה יש טעם, דאנחנו הורגלנו להדליק על פתח החדר הגדול, שרוב הנכנסים והיוצאים הולכין דרך שם. אם כן הדר הוה ליה כבזמן הש"ס, שכולן צריכין להיות במקום אחד, ולא הוי הכירא.

אך יותר נראה: כיון דיוצאין בין כך ובין כך – אין חוששין לזה, ויכולין לעשות כמה שירצו. ודיינו להיות מהדרין מן המהדרין, אף אם לא נהיה כמהדרין – מכל מקום ידי המצוה יצא (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תרעא סעיף י

ומי שאין לו שמן הרבה, שאינו יכול ליתן בכל נר כשיעור – יתן באחת הרבה, שיהיה כפי השיעור בהרווחה, ובהשאר יתן מעט מעט. דאם יתן בכולם בשוה – לא יהיה גם באחת כשיעור, ותהא ברכתו לבטלה, ולא יצא ידי מצוה.

ואם לו יש כשיעור לכל הנרות, ולחבירו אין כלל – מוטב שיתן מעט לחבירו, והוא לא ידליק רק נר אחד (מגן אברהם סעיף קטן א). דמוטב שלא יהיה הוא המהדר וחבירו גם כן יקיים המצוה, משיהיה הוא מהדר וחבירו לא יקיים המצוה כלל. ובזה לא שייך חטוא כדי שיזכה חבירך, שהרי גם הוא יצא.

אך בזה צריך ליזהר: כגון שעתה הוא יום רביעי, ומוכרח ליתן לחבירו כמו שכתבתי, ואין לו רק לארבעה נרות. כשנותן על נר אחד לחבירו – לא ידליק הוא שלושה אלא אחד, דשלושה ביום הרביעי אין לזה פנים כלל. וכן בכי האי גוונא, מי שאין לו שמן לכל הנרות של היום – לא ידליק אלא אחד, ויהיה כפי עיקר הדין.

סימן תרעא סעיף יא

נר שיש לו שתי פיות – עולה לו בשביל שני בני אדם, לאלו העושים נר לכל אחד. אבל להעושים הוספה בכל לילה – לא ידליקו שנים בנר אחד, דאז לא יהיה היכר כמה נרות מדליקין היום (שם סעיף קטן ב).

אמנם כשהנר גדול, ויש לו פיות הרבה, וזה ידליק בקצה זה וזה בקצה האחרת, באופן שיהיה הפסק רב בין זה לזה – הרי יש היכר שהם של שני בני אדם, ויכולין להדליק בכי האי גוונא (נראה לי).

סימן תרעא סעיף יב

מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי שהאור נתקטן, וניכר הבדל מנר לנר – כל פתילה עולה בשביל נר אחד. ואם לא כפה עליה כלי, והאורות מתערבים זה בזה – הוה כמדורה, ואפילו לנר אחד אינו עולה.

ואפילו כשכופה, אינו אלא כשיכפה קודם שידליק. דאם ידליק ואחר כך יכפה – אין תועלת, כיון שהיתה ההדלקה בפסול, והעיקר היא בשעת הדלקה (באר היטב סעיף קטן ה, בשם ר"א הלוי).

ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה ולא בעיגול, דהוי כמדורה. וגם יעמידם בשוה, ולא שיהא אחד נכנס ואחד יוצא, דבזה אין היכר דנראה, שכל אחד הוי דבר בפני עצמו.

סימן תרעא סעיף יג

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד:

ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו.

עד כאן לשונו, כלומר: אף על פי שאמרנו שאין להדליק בעיגול, כמו שכתבתי, מכל מקום בלאמפ"א עגול – מותר, מפני שרחוקים זה מזה וניכרין היטב.

ומכל מקום כתבו דהמדקדקים: אין מדליקין בפמוטות עגולים, שאין זה הידור לנר חנוכה (ט"ז ומגן אברהם סוף סעיף קטן ד בשם רש"ל). כלומר: דנרות חנוכה אינו מהודר כשהוא בעיגול. אבל פמוטות שלנו, שהן באורך שפיר – הוי הידור. וכן אנו נוהגים, רק שכל נר יהיה רחוק מחבירו אצבע (אליהו רבה). ויש שמצריך שני אצבעות (פרי מגדים). ואין כלל בזה, דזה תלוי באופן עשייתן. והעיקר שיהיה ניכר כל נר בפני עצמו (עיין בטור).

סימן תרעא סעיף יד

וכשעושין נרות של שעוה – לא ידבק שני נרות כאחד, וכל שכן יותר. דזהו כאבוקה, דרק להבדלה הוי מצוה, ולא בנרות חנוכה, ולא בנרות שבת ויום טוב, דלא מיחזי כנרות אלא כמדורות. וכן יזהיר להרחיק נר מנר לכל הפחות בכאצבע, דאם לא כן יתדבקו השלהבות זו בזו, ויהיה כמדורה. וכי האי גוונא בכל הדברים, דזהו לעיכובא, שכל נר תתראה מופרדת מחבירתה.

(וכתב מהרש"ל דהמדליק בפמוטות עגולות – יתלה אותם בטפח סמוך לפתח, ויתחיל מנר האמצעי סמוך לפתח, ויסבב דרך ימין. וכבר נתבאר שאין זה הידור, וידליק בשוה.)

סימן תרעא סעיף טו

ודע שראיתי לאחד מן הגדולים, שהרעיש על רבינו הרמ"א ועל המנהג, וכתב דהוי ברכות לבטלות. והיינו במה שכתב רבינו הרמ"א:

ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, וכן המנהג.

עד כאן לשונו, וזהו על פי שיטת הרמב"ם, כמו שכתבתי. וטעות הוא, דהרמב"ם לא קאמר שכל אחד מבני הבית ידליק, אלא הבעל הבית ידליק כפי מספר בני אדם שיש בביתו. וגם הגמרא שאמרה: והמהדרין נר לכל אחד ואחד – לא אמרה "נר כל אחד ואחד" אלא "נר לכל אחד ואחד". כלומר: שהבעל הבית ידליק נר לכל אחד מבני ביתו.

וזהו שביאר הרמב"ם: דאם יש לו עשרה בני אדם – ידליק בלילה ראשונה עשרה נרות, ובשנייה – עשרים, וכן עד סופו. וזהו הכל על בעל הבית. אבל שידלוקו שני אנשים בבית אחד – הוי ברכה לבטלה, ואסור לעשות כן (גליא מסכתא סימן ו).

ולפי זה אתי שפיר מה שטרחנו בסעיף ז בדברי התוספות, שכתבו דאם נדליק כמספר אנשי הבית – לא הוה היכר. והרי כל אחד יכול להדליק במקום בפני עצמו? אך אם נאמר דרק על הבעל הביתה"ב החיוב – אתי שפיר, דהוא מדליק במקום אחד.

סימן תרעא סעיף טז

אמנם באמת דברי רבינו הרמ"א צודקים. דמה שמדייק מדאמרו "נר לכל אחד" דאבעל הבית קאי – וודאי דכן הוא. אבל האם בשביל זה, אם כל אחד ידליק נר לעצמו, מיגרע גרע?

וראיה לזה מסוף פרק שביעי דעירובין (פ ב) לעניין עירובי חצרות ושיתופי מבואות, דתנן: כמה הוא שיעורו...? כגרוגרת לכל אחד ואחד. ופירושו: שאחד יזכה לכולם כגרוגרת לכל אחד. ועתה אם כל אחד יתן כגרוגרת – אינו מועיל? והלא עיקר עירוב כן הוא, שכל אחד נותן חלקו.

וכן בריש פרק שמיני בעירובי תחומין, דתנן: כמה הוא שיעורו? כשתי סעודות לכל אחד ואחד. ועתה נאמר גם כן, שאם כל אחד יתן – אינו מועיל? ואדרבא: זהו עיקר העירוב, והקילו רבנן שאחד יכול גם כן ליתן בשביל כולם.

והכא נמי בנר חנוכה: העיקר שכל אחד ידליק נר לעצמו, ורבנן הקילו שהבעל הבית יכול להדליק בשביל כולם. ובעל כרחך צריך לומר כן, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

(ונראה לי דזהו כוונת רש"י כא ב בדיבור המתחיל "והמהדרין", עיין שם. דאם לא כן, מה הוסיף על לשון הש"ס? עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעא סעיף יז

דהנה כבר הקשה אחד מהגדולים: מה נשתנה מצות נר חנוכה מכל המצות? דכל המצות על כל אחד מישראל לעשות המצוה, ובנר חנוכה – הוי רק על הבעל הבית לבדו (פנ"י שם, ונשאר בצריך עיון).

אמנם באמת אתי שפיר. דהנה מצינו דאתרוג – חייב כל אחד ליטול בידו הארבעה מינים, ושופר – אחד תוקע וכולם שומעים. משום דבאתרוג המצוה היא הנטילה, והשופר המצוה השמיעה. אך אי אפשר לשמיעה בלי תקיעה, ולכן אחד תוקע וכולם שומעים. וכן בקריאת המגילה: אחד קורא וכולם שומעים.

והכא גבי חנוכה המצוה היא הראייה: לראות הנרות כשדולקין, וזהו הפירסומי ניסא. ולכן תקנו ברכה להרואה, כדאיתא בגמרא שם. אך אי אפשר לראייה בלי הדלקה, לכן תקנו שהבעל הבית מדליק, וכל בני ביתו רואים.

ומכל מקום לא דמי לגמרי לשופר ומגילה. דבשופר – אין המצוה רק השמיעה, כמו שמברכין "לשמוע קול שופר". ובמגילה – שומע כעונה. אבל בנר חנוכה – עיקרא דמצוה הוי ההדלקה, כמו שמברכין "להדליק נר חנוכה". אלא שגם הראייה מצוה, ולכן הרואה מברך "שעשה נסים", כמו שכתבתי בסימן תרעו.

סימן תרעא סעיף יח

ולכן לא הטילו חכמינו ז"ל חובה על כל אחד שידליק, כיון שגם בהראייה יש מצוה. וזהו שאמרו: מצות חנוכה נר איש וביתו. כלומר: הוא בהדלקה, ובני ביתו בראייה.

והמהדרין שגם בהדלקה יהיה לכל אחד חלק, נר לכל אחד ואחד. כלומר: דאם ביכולת שכל אחד ידליק בפני עצמו, וכמו בכל המצות שכל אחד יעשה המצוה בשלימות – פשיטא שאין למעלה מזה. אמנם גם אם הבעל הבית מדליק נר בשביל כל אחד ואחד מבני ביתו – הרי יש לכולם חלק גם בההדלקה, והוי גם זה בהמהדרין.

ורק במהדרין מן המהדרין, שעושים גם היכר להימים, משום דכל יום הוי נס בפני עצמו, מה שהספיק פך השמן לכל הימים – פליגי רבותינו אם על ידי זה בטלה המהדרין, וזהו דעת התוספות. או: שגם בזה נתקיים תקנת המהדרין, כדעת הרמב"ם. ודברי רבינו הרמ"א שרירין וקיימים, ומשה אמת ותורתו אמת.

סימן תרעא סעיף יט

וכיון שעיקר המצוה היא משום פירסומי ניסא, לכן צוו חכמינו ז"ל שם שלא להדליקם בביתו בפנים. וכך אמרו חכמים: נר חנוכה – מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו, ודיו. ופירש רש"י: על פתח ביתו מבחוץ – משום פרסומי ניסא. ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר. עד כאן לשונו. כלומר: דאי סלקא דעתך ברשות הרבים – הוה ליה לומר: על פתח חצרו מבחוץ. ומדקאמר: על פתח ביתו מבחוץ, והבית פתוח לחצר – שמע מינה דבחצר קאמר.

והתוספות הקשו על זה מהא דאמר לקמן: חצר שיש לו שני פתחים – צריכה שתי נרות. אך כבר כתבו הסמ"ג והגהות מיינוניות (פרק רביעי אות ל) בשם ר"י: דלאו דווקא חצר קאמר, שלא מצינו שנצטרך נרות בחצר, אלא בבית שבחצר קאמר. עד כאן לשונם. וכן מבואר מדברי הרמב"ם שם, שכתב: על פתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח, על שמאל הנכנס לבית. עד כאן לשונו.

(ומה שהקשו התוספות דיבור המתחיל "מצוה", ממה שאמרו נר שיש לה שתי פיות עולה לשני בני אדם – משמע לשני בתים. ואם על פתח החצר – הוי לזה מימין, ולזה משמאל. עד כאן לשונם. ותמיהני: אטו לא משכחת לה בשני בתים זה לפנים מזה, ויוצאין דרך פתח אחד לחצר? וצריך עיון.)

סימן תרעא סעיף כ

אבל התוספות כתבו: על פתח ביתו מבחוץ – ומיירי דליכא חצר, אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים. אבל אם יש חצר לפני הבית – מצוה להניח על פתח חצר וכו'. עד כאן לשונם.

וכן כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ה וזה לשונם:

נר חנוכה – מצוה להניח על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים – מניחו על פתחו. ואם יש חצר לפני הבית – מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעלייה, שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים – מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים. ובשעת הסכנה, שאין מניחין לקיים המצות – מניחו על שולחנו, ודיו.

עד כאן לשונם. ותמיהני: כיון דרש"י, והר"ן, והרמב"ם, ור"י, וסמ"ג, והגהות מיימוניות – דרבים הם, ופירשו דלא כהתוספות, איך לא הביאו דעתם כלל? וצריך עיון.

(אמנם במסכת סופרים פרק עשרים הלכה ה כתוב: נר חנוכה – מצוה להניחה בפתח הסמוך לרשות הרבים. עיין שם.)

סימן תרעא סעיף כא

קיימא לן דאסור להשתמש לפני נרות של חנוכה, ויתבאר בסימן תרעג. ולפיכך כשמדליק בביתו על שולחנו – צריך נר אחר, כדי להשתמש לאורה. ולא אמרינן: כיון שמוכרח הוא על כל פנים להדליק על שולחנו – הרי בעל כרחו משתמש לאורה, דאפילו אם ידליק נר אחר – הרי גם אורה מסייע לתשמישיו. דמכל מקום מחוייב להדליק נר אחר, כדי שיהא השימוש גם בנר של חול, וגם משום היכר שידעו שאסור להשתמש לאורה.

ואם יש שם מדורה – אינו צריך נר אחר, שיכול להשתמש לאור המדורה. אך אם אדם חשוב הוא, שאין דרכו להשתמש במדורה – צריך להדליק נר אחר. ומזה יצא המנהג שגם השמש שבו מדליקין הנר חנוכה – ידלק גם כן לא רחוק מהנרות חנוכה, כדי שאם ישתמש – ישתמש בפני השמש, ולא בפני הנרות.

סימן תרעא סעיף כב

מצוה להניחה למטה מעשרה טפחים סמוך לקרקע, דבזה יש היכר שהוא למצוה. דנר של חול שלתשמיש – אין מניחין כל כך נמוך (רא"ש). ומכל מקום לא יניחה בפחות משלושה סמוך לקרקע, דבכי האי גוונא אין היכר למצוה כלל. ומכל מקום אם הניחה למעלה מעשרה – יצא, ובלבד שתהא למטה מעשרים אמה. דאם הניחה למעלה מעשרים אמה – פסולה, דלמעלה מעשרים לא שלטא עינא. ואפילו הורידה למטה – פסולה, דבעינן הדלקה במקום הכשר. וצריך לכבותה, ולהניחה למטה מעשרים, ולהדליקה.

ויש אומרים דהאידנא שמדליקין בבית – כשר אפילו למעלה מעשרים, דכיון דהבית יש לה קירוי ודפנות – העין שולטת אף למעלה מעשרים, כמו בסוכה בדפנות מגיעות לסכך.

והטור חולק בזה, דדווקא בסוכה שהעין שולטת על כל הסכך. אבל הכא בהנרות, שהם למטה מן הגג – אין נפקא מינה. וכן נראה מדעת רוב הפוסקים, שלא חילקו בכך.

וכשמדליק בחלון נראה דאין חילוק, ויכול להניחו בכל מקום שירצה, בין למטה משלושה לקרקעית החלון, ובין למעלה מעשרה טפחים, דבחלון יש היכר בכל מקום (וכן משמע במגן אברהם סעיף קטן ו).

וכשמדליק בפתח, ויש שם אסקופה – נראה לי דחשבינן מן האסקופה, ולא מן הקרקע. ויניח לכתחילה בתוך עשרה טפחים סמוך להאסקופה, ולמעלה משלושה טפחים מהאסקופה. ופשוט הוא דאם הפמוט גבוה – דחשבינן ממקום הנרות, ולא מראש הפמוט.

והרמב"ם לא הזכיר כלל הך דבתוך עשרה טפחים, משום דבגמרא יש דיחוי על זה. אבל רוב הפוסקים פסקו כהטור והשולחן ערוך, משום דזהו דיחוי בעלמא, אבל להלכה קיימא לן כן. וכן עיקר לדינא, וכן אנו נוהגים.

סימן תרעא סעיף כג

מצוה להניח נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח. דאם לא כן, כיון דמדליקין בחוץ – לא יהא ניכר שזהו נר חנוכה, שהרי אין היכר כלל שהבעל הבית הניחו שם (רש"י כב א דיבור המתחיל "מצוה").

ומניחו מצד שמאל, כדי שיהא מוקף במצות: מזוזה מימין, ונר חנוכה משמאל. ולכן אם אין שם פתח הראוי למזוזה – מניחו בימין, דבכל מקום ימין עדיף. ואם הניחה בתוך חלל הפתח על המשקוף הצדדים, והוא רחב הרבה – יניחנו מחציו של הכניסה לצד הבית לצד שמאל, ולא מחציו של היציאה.

(הבית יוסף, והב"ח, והט"ז סעיף קטן ו – האריכו בזה. אבל הפירוש הפשוט – כמו שכתבתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תרעא סעיף כד

והנה עתה אין אנו מדליקין בחוץ. ואף שאין סכנה אצלינו, מכל מקום כמעט הוא מהנמנעות, מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר, גשם ושלג ורוחות חזקים. ואי אפשר להניחם בחוץ, אם לא להסגירם בזכוכית. וכולי האי לא אטרחוהו רבנן. ועוד: דבזה לא יהיה היכר למצוה כל כך. וגם לא בכל המקומות יניחו לעשות כך.

ולכן כולנו מדליקין בבית. ולכן כיון שההיכר הוא רק לבני הבית, ואין היכר לבני רשות הרבים כלל – אין לחוש כל כך, אם אין מדליקין בטפח הסמוך לפתח. ומכל מקום המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם, ואין לשנות. או שמדליקין בתוך הפתח על המשקוף השמאלי.

אמנם אם רבים הם בני הבית, וכל אחד רוצה לקיים המצוה בפני עצמו – אי אפשר להדליק בטפח הסמוך לפתח, שיתערבו הנרות, ולא יהיה היכר כלל כמה ימים בחנוכה. ולכן טוב יותר שכל אחד יברך במקום מיוחד על החלונות וכיוצא בו. ומכל מקום לא ידליקו במקום שמדליקין כל השנה, כמו על השלחן וכיוצא, בו כי אז לא יהיה היכר כלל. ואף שההיכר הוא רק לבני הבית – מכל מקום גם כן צריך קצת היכר.

וכן המנהג להדליק נר חנוכה שלא במקום שמעמידין נרות כל השנה. ויותר טוב מן הכל דאם יש לו חלון הפתוח לרשות הרבים – יעמידם אצל החלון, ויראו גם בני רשות הרבים דרך החלון, ואיכא פרסומי ניסא (מגן אברהם סעיף קטן ח). וכן אני נוהג.

סימן תרעא סעיף כה

כתבו הטור והשולחן ערוך דבבית הכנסת מעמידין המנורה לצד דרום, לזכר המנורה שהיתה בדרום. אבל אופן הסידור תלוי בפלוגתא דמנחות (צח ב) אם מזרח ומערב מונחין, או צפון ודרום. ולכאורה מדרבי סבר שם מזרח ומערב מונחים – הלכה כרבי מחבירו. אבל הרמב"ם וסמ"ג כתבו בהלכות בית הבחירה דצפון ודרום מונחים.

אך המנהג אצלינו לסדר בין מזרח למערב, וכן כתב רבינו הרמ"א. ומכל מקום הנוהגים בין צפון לדרום – יחזיקו במנהגם (מגן אברהם סעיף קטן ט), דיש להם לסמוך על דעת הרמב"ם והסמ"ג.

סימן תרעא סעיף כו

ופשוט הוא שאין יוצאין בנרות של בית הכנסת, וצריך כל אחד לחזור ולהדליק בביתו, אפילו מי שבירך בבית הכנסת. דהחיוב הוא על כל בעל הבית, ומה שמדליקין בבית הכנסת הוא משום פרסומי ניסא בעלמא.

ואי קשיא: דאיך מברכין על נרות בית הכנסת? דיש לומר: דמשום פרסומי ניסא מברכין, כמו שמברכין על הלל דראש חודש.

אמנם גם רבינו הבית יוסף בסעיף ז כתב שמברכין על נרות בית הכנסת, ואיהו הא סבירא ליה דאין מברכין על הלל דראש חודש (עיין שערי תשובה סעיף קטן י שהחכם צבי הקשה זה). אך גם זה ניחא. חדא: דעל פי רוב יש אורחין או רווקין שאין להם בית, ויוצאין בההדלקה של הבית הכנסת. ואפילו אינו כן, כיון דכל עיקר ההדלקה הוי משום פרסומי ניסא, ובבית אין אנו יכולים לקיים הפרסומי ניסא כבזמן הגמרא להדליק בחוץ, ולכן בבית הכנסת הוי עיקר פרסומי ניסא, וראוי לברך שם.

ומכל מקום אין יוצאים בזה, כמו שכתבתי. ובבית הכנסת נוהגים להדליק בין מנחה למעריב, דאז יש יותר פירסום. ובערב שבת יש נוהגין להדליק קודם מנחה בבית הכנסת. וכן הוא מנהגינו, שהרי גם הדלקת נרות שבת מדליקין קודם מנחה. ואם המדליק הוא השליח ציבור, וממהר את עצמו להתפלל – יכול לברך ולהדליק נר אחד, והשאר ידליק השמש או אחר. וגם בביתו אין איסור שהבעל הבית יתחיל בהדלקה, ואחר יגמור. ומכל מקום טוב שהבעל הבית בעצמו יגמור כולם, להדליקם בעצמו.

סימן תרעא סעיף כז

אמרינן בגמרא (כג א): חצר שיש לה שני פתחים משני צדדים – צריכה שתי נרות. ופירש רש"י: שיש לבית שני פתחים, עיין שם. והולך לשיטתו, דההדלקה היא על פתח הבית אצל החצר.

אבל להתוספות הוה כפשוטו, והטעם: משום חשדא, דשמא בני עירו שילכו בצד זה, ולא יראו נרות, יאמרו: כי היכי דבהאי לא אדליק, בהאי נמי לא אדליק. אבל כשהן ברוח אחת – הלא יראו שיש נרות בפתח השני. ופשוט הוא דכשמדליק בשני מקומות – לא יברך רק ברכה אחת בהדלקה ראשונה, ובהדלקה שנייה לא יברך כיון שאינה אלא מפני החשד.

וזהו הכל בזמנם, שהיו מברכים ומדליקין על פתח החצר או פתח הבית. אבל האידנא, שכולם מדליקין בפנים הבית, ואין ההיכר אלא לבני הבית ולא לבני רשות הרבים, אפילו יש לחצר או לבית הרבה פתחים להרבה רוחות – אין מדליקין אלא במקום אחד. שהרי בני ביתו יודעים שהכל בעל הבית אחד. וכן המנהג פשוט.

סימן תרעא סעיף כח

ודע: דרבינו הרמ"א בסעיף ח, על דין שנתבאר דכששני הפתחים הם ברוח אחד – אינו צריך להדליק בשני הפתחים, כתב: דזהו כשהם בבית אחד. עד כאן לשונו. ומשמע דאם בשני בתים – צריך להדליק בשניהם, אפילו מרוח אחת. וכן כתב להדיא בספרו דרכי משה סוף סימן זה בשם הכלבו, עיין שם.

ואינו מובן כלל, דהא בגמרא שם מבואר להדיא דהחשדא הוא משום בני העיר, שיודעים שהם של אדם אחד. אלא דבשני רוחות יאמרו שגם ברוח האחרת לא הדליק, כמו שכתבתי, ולא ברוח אחת. ואם כן מה לי בבית אחד, ומה לי בשני בתים, כיון שיודעים שהם של אדם אחד?

ואם נאמר דבשני בתים לא ידעו שהם של אדם אחד, מנא לן לומר כן? וצריך עיון.

(ואפשר לומר בשנדקדק על החשד, שיאמרו מדבהאי פיתחא לא אדליק וכו', למה יחשודו אותו בכך? ואינו דומה לפיאה, שדרכן רק להניח בסוף הקצירה, עיין שם. אלא וודאי דגם בני העיר אינם בקיאים כל כך שאין כאן רק בעל הבית אחד, אלא דהם יתלו יותר שאין כאן רק בעל הבית אחד כשהן ברוח אחת ובבית אחד, ובאחד הבתים הודלק. אבל בחסר אחד מהן – יסבורו ששני בעלי בתים הם. ודייק ותמצא קל.)