ערוך השולחן אורח חיים תריא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תריא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שליל יום הכיפורים – דינו כיומו לכל דבר
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תריא סעיף א

דבר ידוע שכל האיסורים שאסור ביום הכיפורים – אסור בין ביום בין בלילה. ומה המה הדברים האסורים ביום הכיפורים? חמשה דברים:

• אכילה ושתייה,
• רחיצה,
• סיכה,
• נעילת הסנדל,
• תשמיש המטה.

ואינו חייב כרת אלא על אכילה ושתייה. מיהו כולהו הוי מדאורייתא לכמה פוסקים.

סימן תריא סעיף ב

וזהו גם דעת הרמב"ם בפרק ראשון דין ד שכתב:

מצות עשה יש ביום הכיפורים, והוא לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר: "תענו את נפשתיכם". מפי השמועה למדו איזהו עינוי שהוא לנפש: זה הצום. וכל (הצום) [הצם] בו קיים מצות עשה, וכל האוכל ושותה בו בטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, וחייב כרת, שנאמר: "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה – ונכרתה מעמיה". ומאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה – למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה. וכל האוכל בו או השותה בו בשוגג – חייב קרבן חטאת קבועה.

עד כאן לשונו. וזה שכתב "ומאחר שענש כרת – למדנו שמוזהרין" משום דהלכה פסוקה היא דלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר.

סימן תריא סעיף ג

עוד כתב:

וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו, או לסוך בו, או לנעול את הסנדל, או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר: "שבת שבתון" – "שבת" לעניין אכילה, ו"שבתון" לעניינין אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה. אבל אם רחץ, או סך, או נעל, או בעל – מכין אותו מכת מרדות.

עד כאן לשונו. הרי דסבירא ליה דכל עינויין אלו הם מן התורה. וכן שנינו בברייתא (עד א): מניין ליום הכיפורים שאסור ברחיצה, ונעילת הסנדל, ותשמיש המטה? תלמוד לומר: "שבתון" – שבות. אלא שאין בהם לאו וכרת, אלא עשה, והיינו לשבות מדברים אלו.

סימן תריא סעיף ד

אבל הרא"ש כתב דכל אלו הם מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא. וראיה: שהרי הקילו בכמה דברים, כמו שיתבאר. ואי הוה דאורייתא – איך הקילו?

אך לדעת הרמב"ם אין זה קושיא, דכמה דברים שמסרן הכתוב לחכמים, כמו מלאכה בחול המועד להסוברים שהוא מן התורה, אלא שמסרן לחכמים. ויש נפקא מינה לדינא בין אלו שני הדיעות: שאם יארע איזה ספק לדעת הרמב"ם – ספיקו לחומרא, ולדעת הרא"ש – ספיקו לקולא. וכמדומה לי שרוב דיעות סוברים דהוי דאורייתא כהרמב"ם (עיין ר"ן, ומגיד משנה, וכסף משנה).

סימן תריא סעיף ה

ומצות עשה לשבות ממלאכה ביום הכיפורים, שנאמר: "שבת שבתון הוא לכם". וכל העושה בו מלאכה – ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר: "ובעשור לחדש השביעי... כל מלאכה לא תעשו". ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה? אם עשה ברצונו בזדון – חייב כרת. ואם עשה בשגגה – חייב קרבן חטאת קבועה.

סימן תריא סעיף ו

וכל מלאכה שחייבין על זדונה בשבת סקילה – חייבין ביום הכיפורים כרת. וכל שבשוגג חייבין בשבת חטאת – גם ביום הכיפורים כן. וכל שבות שאסור בשבת – אסור ביום הכיפורים. וכל שחייב מכת מרדות בשבת – חייב גם ביום הכיפורים. וכל שאסור לטלטל בשבת – אסור לטלטל ביום הכיפורים.

מיהו דבר מאכל ומשקה, אף על פי שאינם ראוים ליום הכיפורים – מכל מקום אינם מוקצים, שהרי ראוים לתנוקות. וכן כל כלי אכילה ושתייה. וכל שאסור לעשותו בשבת – אסור לעשותו ביום הכיפורים.

כללו של דבר: אין בין שבת ליום הכיפורים בעניין מלאכה אלא שבשבת – זדונו בסקילה, ויום הכיפורים – בכרת. וממילא דמזה נמשך גם לעניין פטור: דקם ליה בדרבה מיניה. דבשבת פטור מממון, וביום הכיפורים – חייב, דחיוב כרת אינו פוטר מתשלומין, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן שנא וסימן תכד, עיין שם.

ואף שבגמרא יש מי שסובר דאין עירוב והוצאה ליום הכיפורים – לא קיימא לן כן. וכן צריך ביום הכיפורים עירובי חצרות ושיתופי מבואות, כמו בשבת, כמן שכתב הרי"ף בפרק קמא דביצה, עיין שם.

סימן תריא סעיף ז

ויש בזה שאלה למאן דסבירא ליה בשבת ד"הבערה ללאו יצאת": מקרא ד"לא תבערו" מנלן איסור הבערה ביום הכיפורים? אך זה לא קשה, שהרי גם היא בכלל "לא תעשה כל מלאכה". אך אם כן קילא שבת מיום הכיפורים, דבשבת בלאו, וביום הכיפורים בכרת. וצריך לומר דילפינן קל וחומר משבת דבסקילה, ואינו אלא בלאו – יום הכיפורים לא כל שכן (שאגת אריה סימן ע"א)?

אך להלכה קיימא לן גם בשבת דהבערה לחלק יצאת, וחייב סקילה בשבת. וכן לעניין שביתת עבד, ושביתת בהמה, ומחמר – שוה יום הכיפורים לשבת, דלא חילקה התורה בהם (שם סימן ע"ב).

סימן תריא סעיף ח

לבד דבר אחד אמרו חכמים בדבר שאינו איסור גמור, התירו ביום הכיפורים ולא בשבת, כמו שכתב הרמב"ם שם, וזה לשונו:

ומותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה. ומהו הקינוב? שיסיר את העלים המעופשים, ויקצץ השאר, ויתקן אותו לאכילה. וכן מפצעין באגוזים, ומפרכין ברמונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש. ויום הכיפורים שחל בשבת – אסור בקניבת ירק, ובפציעת אגוזים, ובפריכת רמונים כל היום. וכבר נהגו העם בשנער ובמערב שלא יעשו אחד מכל אלו ביום הצום, אלא הרי הוא כשבת לכל דבריו.

עד כאן לשונו. ביאור הדברים: דאין בזה מלאכה, רק טורח בעלמא. ובשבת אסור לטרוח לחול, אך ביום הכיפורים התירו מפני עגמת נפש, כלומר: שיראו ויצטערו. ואין זה כבורר אוכל מפסולת, דכולהו אוכל נינהו. ומכל מקום נהגו עתה לאסור. וכן יש בגמרא (שבת קיד ב) שהתחילו לזלזל לקנוב גם קודם המנחה, ואסרו. ועל פי זה נהגו שהתינוקות משחקים באגוזים, ואין למחות בידם, אפילו קודם מנחה. ונשתרבב המנהג מדין פציעת אגוזים שנזכר. ועכשיו לא ראינו מנהג זה, ויש למחות בתינוקות העושים כן.

ואם נפלה דליקה ביום הכיפורים – מותר להציל סעודה אחת לצורך הלילה. ובעיקר דיני דליקה גם בשבת נתבאר בסימן שלד, עיין שם.