ערוך השולחן אורח חיים תרה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תרה סעיף א

עריכה

המנהג מכפרות שנוהגים לשחוט על כל בן זכר תרנגול, ועל כל נקיבה תרנגולת – כמה גדולים אין דעתם נוחה מזה. והרמב"ן והרשב"א ז"ל ביטלו המנהג הזה משום ניחוש ומשום דרכי האמורי, כמו שכתוב בתשובת הרשב"א (תצ"ה ועיין בית יוסף). ולכן כתב רבינו הבית יוסף דיש למנוע המנהג.

סימן תרה סעיף ב

עריכה

אמנם כמה גדולים קיימו המנהג, וגם בתשובת הגאונים נמצא זה. וגם ברש"י שבת (פא ב) הביא מתשובת הגאונים, שהיו עושין כפרות בזרעים, ובערב ראש השנה היו מסבבין על הראש ואומרים: "זה חליפתי", עיין שם. אך הטור הביא שהיו עושין בתרנגולים ובאילים, ובערב יום הכיפורים.

סימן תרה סעיף ג

עריכה

וז"ל רבינו הרמ"א:

ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה. וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו. ואין לשנות, כי הוא מנהג וותיקין. ונוהגין ליקח תרנגול זכר לזכר, ולנקבה לוקחין תרנגולת. ולוקחין למעוברת שני תרנגולים, אולי תלד זכר. ובוחרין תרנגולין לבנים על דרך שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים – כשלג ילבינו". ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים. ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברים, ולהרבות בצדקה, והכל מנהג יפה. ויש להסמיך שחיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו, וסמך ידיו עליו דמות הקרבן, וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר, מקום שהעופות יכולות לקחת משם.

עד כאן לשונו.

סימן תרה סעיף ד

עריכה

ובאיזה דברים פקפקו הגדולים? והיינו בהידור אחרי לבנים, דזהו כעין דרכי האמורי, שהיו מחפשין אחר תרנגול לבן, כדאיתא בפרק "לפני אידיהן" (יד א). ולכן לא יהדר אחר לבן, אלא אם אירע לידו יקניהו (מגן אברהם סעיף קטן ג, וב"ח).

וגם לא יקח תורים ובני יונה הראוים להקרבה, דלא ליתחזי כקרבן (שם). וכן מה כתב לסמוך ידיו – אין לעשות כן, דמיחזי כסמיכה בקרבנות. ואף שתרנגולים אינם ראויים לקרבן – מכל מקום לא גרע מבשר זה לפסח, דאסור, ואיך נעשה כן לכתחילה? ולכן אין לעשות כן (ט"ז סעיף קטן ג).

והטעם לזריקת המעיים להעופות – כדי לרחם על הברואים, וגם מן השמים ירחמו עלינו. וכתבו שטוב לשחוט באשמורת, שהוא זמן הרחמים, ויאמרו: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי" – ראשי תיבות חת"ך, על שם "החותך חיים לכל חי". והעניין דאם נגזר מיתה חס ושלום – יהיה זה תמורתי.

(ולדעתי היה יותר ראוי לומר "זה תחתי", ולא לשון "תמורה", ששניהם נשארים בקדושתן, עיין תמורה כו ב, ודייק ותמצא קל.)

סימן תרה סעיף ה

עריכה

וכל זה בעצם הדבר. אבל בעונותינו הרבים אנו רואים הקלקול בשחיטה מריבוי הכפרות, מהדחק והלחץ. ואין השוחטים משגיחים מפני העייפות והטורח, וכמה טרפות יצאו מתחת ידם. וגם הסכין – אי אפשר להיות בדוק כראוי. וגם ידי השוחט כבדות.

ועתה בזמן הזה – מצוה וחובה להמעיטן, ולא ליכנס ביום הקדוש בחשש שחיטה. וכבר טרחו גם בדורות שלפנינו לבטלן, ולא עלתה בידן, כי ההמון דבוק בזה כמו על מצות אתרוג ועוד יותר. ולכל הפחות לראות להתחיל בשחיטתן איזה ימים מקודם, ולמנוע האשמורת, שידי השוחט כבדות אז.