ערוך השולחן אורח חיים תקפה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקפה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני תקיעות וברכתה
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן תקפה סעיף א עריכה

מצות עשה מן התורה לתקוע בראש השנה בשופר, שנאמר (במדבר כט א): "יום תרועה יהיה לכם". ובכל תרועה: תקיעה מלפניה ותקיעה מלאחריה, וטעמו של דבר יתבאר בסימן תקץ.

והנה אנחנו תוקעים שני פעמים: אחד לאחר קריאת התורה, והשנית במוסף על סדר הברכות. ואין בזה משום "בל תוסיף", דאין זה אלא במוסיף בעיקר המצוה, כגון אם היה תוקע בשני שופרות כאחד; כמו בלולב אם יוסיף מין אחד – עובר על "בל תוסיף". אבל כשיטול הלולב, ויניחו, ויחזור ויטלו, אפילו מאה פעמים – אין בזה משום "בל תוסיף". וכמו כן בשופר: אם יתקע, וחוזר ויתקע – לית לן בה (תוספות ראש השנה טז ב דיבור המתחיל "ותוקעים").

סימן תקפה סעיף ב עריכה

אמנם למה הצריכו חכמים כן? והנה זהו וודאי דעל תקיעות של המוסף אין שאלה, דעיקר התקיעות הם על סדר הברכות. אבל למה הצריכו לתקוע מקודם? ואמרו על זה בגמרא (שם): כדי לערבב השטן, עיין שם.

ומפירוש רש"י (דיבור המתחיל "כדי לערבב") משמע דהכי פירושו: דכיון שהשטן רואה כמה חביבין מצות על ישראל, שעושין וחוזרין ועושין – משתתק מללמד קטיגוריא. והתוספות בשם הערוך פירשו על פי ירושלמי: דהשטן מתבהל שמא הוא שופר דלעתיד: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ואין לו פנאי ללמד קטיגוריא על ישראל, עיין שם. והדברים צריכים ביאור.

סימן תקפה סעיף ג עריכה

ונראה לעניות דעתי דהכי פירושו: דהנה באמת למה תקנו מלכיות זכרונות ושופרות במוסף? ולמה לא תקנום בשחרית, ושיתקעו בשחרית? אך באמת הש"ס בראש השנה (לב ב) מקשה כן: והרי זריזין מקדימין למצות, והוה ליה לתקן בשחרית. ומתרץ: בשעת הגזרה שנו. ובירושלמי שם (פרק ד הלכה ח) מבואר ביתר ביאור, והיינו שבאמת היה כן, אך שגזרו עליהם שלא לתקוע, מפני שהאומות סברו שהם תוקעים בשביל איזה ענין, ודחו הברכות משחרית למוסף. ואף גם כשבטלה הגזירה – לא רצו להנהיג כבראשונה.

ומבואר שם דכשראו האומות שקורין קריאת שמע, ומתפללין, וקורין בתורה, ואחר כך תוקעין, אמרו: בנימוסיהם הם עוסקים, ולא חשו לזה (עיין בתוספות, ולא כרש"י, עיין שם).

ולפי זה זה שתוקעין מקודם מפני שהיו תוקעין בשחרית על סדר הברכות, ושוב לא היו תוקעין, אך מפני הגזרה דחום על מוסף. ולכן כדי שלא להרחיק עצמם מתקנה הראשונה כל כך, ולקרב התקיעות יותר לשחרית, ולהיות מהזריזין המקדימין למצות – התקינו לתקוע אחר קריאת התורה קודם מוסף.

וזהו עירבוב השטן, שרואה כמה ישראל זריזין במצות, שאף על פי שגוזרין עליהן – מכל מקום מתאמצים לקיים המצות עוד ביתר שאת ויתר עז. שמקודם לא היו תוקעים רק פעם אחת, ולאחר הגזירה שני פעמים. וגם מתבהל שמא זכות קולות שופרות אלו יביא השופר הגדול, ואין ביכולתו לקטרג, ולחנם יקטרג, כיון שהקדוש ברוך הוא רואה כמה המצות חביבות על ישראל, וכמה הם זריזין במצות.

סימן תקפה סעיף ד עריכה

ונוהגין לתקוע על הבימה, במקום שקורין בתורה, כיון שנתקנו אחרי קריאת התורה.

והתוקע צריך לעשות הברכות והתקיעות מעומד, ולא יסמוך על שום דבר. ואם תקע מיושב – יצא, דאין זה לעיכובא. והציבור יכולים גם לכתחלה לישב (עיין מגן אברהם סעיף קטן א).

והמנהג לומר מזמור "כל העמים תקעו כף" שבע פעמים קודם התקיעות. ויש מעמי הארץ שכשלא השלימו שבע פעמים – אומרים בעת התקיעות. וצריך להודיע להם שאסור לעשות כן, ומחוייבים לשמוע התקיעות, ולא לאמר שום דבר בעת התקיעות. כי ה"למנצח" אינו מדינא, ויש מקומות שאין אומרים אותו כלל מפני קלקול זה.

סימן תקפה סעיף ה עריכה

התוקע מברך "ברוך" וכו' "אשר קדשנו במצוותיו, וצוונו לשמוע קול שופר", דהמצוה היא השמיעה. ואם תקע ולא שמע – לא יצא כלל. ויברך "שהחיינו", והציבור עונין "אמן" על שתי הברכות. ויזהרו לבלי לומר "ברוך הוא וברוך שמו", דזהו הפסק בהברכה.

ואפילו אם התוקע כבר יצא – מברך שתי ברכות אלו להוציא השומעים. ויותר טוב היה שהשומע יברכם, ולא התוקע, כיון שכבר יצא ידי חובתו, ובפרט ברכת "שהחיינו", אלא שאין המנהג כן. ומכל מקום התוקע ליחיד, כגון שהוא חולה – טוב שהשומע יברכם (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג). ובפרט מי שתוקע בשביל אשה אחת או רבות, שהם פטורים משופר, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שהן מחייבות את עצמן – בוודאי נכון שהן בעצמן יברכו, ולא התוקע בשבילן, אלא אם כן גם הוא לא יצא ידי חובתו עדיין.

סימן תקפה סעיף ו עריכה

ויתקע:

  • תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה שלוש פעמים,
  • ותקיעה-שברים-תקיעה שלוש פעמים,
  • ותקיעה-תרועה-תקיעה שלוש פעמים.

והטעם יתבאר בסימן תקץ, עיין שם. ולא יפסיקו הציבור ב"יהי רצון" בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, אלא ישתוקו עד אחר תר"ת. ולא כמו שנדפס במחזורים.

וטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר בכך, ולא בצד שמאל; דימין מורה על רחמים, ושמאל על דין. ויש מי שאומר דאיטר יתקע בצד שמאל, שהוא ימין דידיה, דומיא דתפילין (שם סעיף קטן ד). ודבר תמוה הוא: כיון שעושה זה בשביל רבים – יש לילך אחר ימין דרבים. אך הלבוש כתב שעל פי הקבלה טוב יותר לתקוע לצד שמאל, עיין שם.

ויחזיק השופר פיו למעלה מעט, על שם "עלה אלקים בתרועה". ובכל דברים אלו אין עיכוב, ואיך שיעשה – יצא. ומי שמסתפק אם שמע תקיעות אם לאו – תוקע בלא ברכה, דברכות אין מעכבות. וביום שני אינו צריך לתקוע, דהוה ספיקא דרבנן (שם סעיף קטן ג). ואין ספק זה שכיח כלל.

סימן תקפה סעיף ז עריכה

ואם התחיל לתקוע, ולא יכול להשלים – ישלים אחר על סמך ברכת הראשון, ואפילו החליפו כמה תוקעים. ודווקא כשהתוקעים האחרונים היו שם בשעת הברכה, ואם לאו – צריכים לברך. ולא עוד, אלא אפילו בירך ואינו יכול לתקוע כלל – לא הוי ברכתו לבטלה, ותוקע אחר על ברכות של הראשון.

סימן תקפה סעיף ח עריכה

בתקיעות שעל סדר הברכות במוסף – לא יתקע השליח ציבור אלא אחר, כדי שלא יתבלבל בתפלתו. אמנם אם הוא מובטח שלא יתבלבל, ויחזור לתפלתו – רשאי לתקוע. אבל תקיעות מיושב שקודם מוסף – יכול השליח ציבור לתקוע. ונכון שמי שתקע מקודם – יתקע גם במוסף, דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור; אם לא שקשה עליו לתקוע, דאין שום עיכוב בדבר.

והמנהג להקרות לפני התוקע מלה במלה, כדי שלא יטעה, ונכון הוא. ומבררין למקריא האדם היותר גדול בתורה, כי על פי הקבלה יש בזה ענין גדול.

והנוטל שכר כדי לתקוע שופר בראש השנה, או כדי להתפלל, או לתרגם בשבתות וימים טובים במקומות שנהגו לתרגם – אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה, אבל אין בזה איסור.

ועיקר הכוונה של התוקע והשומעים יהיה כדי לקיים מצות עשה, שצונו הקדוש ברוך הוא לתקוע בראש השנה. ואם יודע עוד עניינים בזה על פי הזוהר – אשרי חלקו, אך עיקרה של כוונה כמו שכתבנו, וסתמן כלשמן דמי.

(עיין מגן אברהם, לסגולה כשאינו יכול לתקוע: יהפך השופר ויקרא לתוכו, ויהי נועם, עיין שם. ובתקיעות מיושב – אין לעשות כן, דהוי הפסק בין ברכה לתקיעות; עיין שערי תשובה.)