טור אורח חיים תקסח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקסח (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמעעל התורהספריאשיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור עריכה

נדר להתענות ואכל כזית, אבד תעניתו. והני מילי שאינו יום ידוע להתענות הילכך אבד תעניתו של אותו היום ויאכל וישלימנו ביום אחר, אבל אם יש לו יום ידוע להתענות, כגון ביום שמת אביו או רבו ושכח ואכל כזית, ישלים תעניתו.

נדר להתענות ומצטער, יכול ללוותו ולפרוע וא"צ התרת חכם. והני מילי בתענית סתם כגון שנדר להתענות יום אחד וקבלו במנחה, אבל אם יש לו יום ידוע להתענות, כגון יום שמת בו אביו או רבו, אין יכול ללוותו ולפורעו.

וכן תענית חלום אין לווין אותו, שצריך להתענות מיד למחרת ואפילו בשבת, וצריך להתענות יום אחר על שביטל עונג שבת. וא"צ שיהיה תענית האחר מיד ביום ראשון של אחר השבת. כתב רב עמרם ור' קלונימוס שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין אנו בקיאין בפתרון החלומות לידע איזה רע ואיזה הוא טוב ואין מתענין בספק, וכ"כ אבי העזרי.

והמתענה בשבת, י"א שאומר "ענינו" ברכה בפני עצמה. ונראה יותר לכוללו באלהי נצור בלא חתימה, כדפרישית לעיל בסוף ברכות[1].

אין תענית צבור בבבל ליאסר במלאכה ולהפסיק מבעוד יום אלא ט"ב בלבד. הלכך יחיד שקבל עליו תענית, לא חיישינן שמא תענית צבור קבל עליו ומותר בכולן.

בית יוסף עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

נדר להתענות ואכל כזית אבד תעניתו וכו' בפ"ק דתעניות כתב הרי"ף ירושלמי בפרק קונם יין נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו רבי אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ולא אמרן אלא אם אכל אבל אם טעם לא וכתב הרמב"ם בפ"א מה' תעניות שכח ואכל משלים תעניתו ומיירי באמר יום זה אבל אמר יום סתם כתבו בפ"ד מה' נדרים ודברי הרא"ש והר"ן על הירושלמי הזה אכתוב בסמוך אצל לוה אדם תעניתו ופורע וכתב הר"ן בשם הרא"ה דהא דאמרינן שכח ואכל כבר אבד תעניתו והוא שאכל ככותבת שכן שיעור אכילה לתענית ומי"ה ילפינן לה ע"כ אבל הרא"ש גורס שכח ואכל כזית אבד תעניתו וכך הם דברי רבי': כתב הגה"מ בפ"א שכח ואכל משלים תעניתו פירוש גומר תעניתו אם ירצה אבל אם ירצה לוה תעניתו דקיי"ל לוה אדם תעניתו ופורע וכך הם דברי הרשב"א בתשובה ששאלוהו במ"ש הראב"ד דההיא דלוה אדם תעניתו אפי' באומר יום זה הוא דהירושלמי הזה הויא תיובתיה דאם כדבריו למה באמר יום זה מתענה ומשלים והשיב מאן אמר לך דמשלים בע"כ ושלא יהא רשאי ללות ישלים תעניתו ודי עכ"ל: וכתב סמ"ק בתענית חלום שאינו יכול ללות ולשלם אם שכח ואכל כזית מתענה ומשלים: כתוב בתה"ד סימן קנ"ו שכח ואכל יותר מכזית בי"ז בתמוז יראה דאין מתענה יום אחר ואע"ג דנוהגין המדקדקים כשמתענים תענית יום זה כגון שאמר הריני בתענית למחר ואעפ"כ מתענה יום אחר אע"פ שאין צריכים כדכתוב בא"ז דאם לא רצה ללות ישלים ויפטר ואם רצה ילונו ויפרענו וא"צ להשלים מ"מ מחמירין המדקדקים למיעבד תרוייהו משלימים מפני קבלת יום זה ופורעים לקיים תענית שלם וצ"ע באשיר"י פ"ק בההוא דירושלמי דלוה אדם תעניתו ופורע אי מתיישב שפיר פסק דא"ז דלעיל אמנם בתע"צ קבוע מגזירת חכמים וחובה להתענות ואם שכח ואכל צריך להשלים ע"כ שהרי יום זה אסור באכילה מדרבנן וא"צ לפרוע אחר תחתיו דדוקא יום זה חובה ולא אחר וא"א לתקן את אשר עוות אם לא שכוונתו להתענות לכפרה על עונו ושגגתו עכ"ל :

נדר להתענות ומצטער יכול ללותו ולפרוע ואין צריך התרת חכם וה"מ בתענית סתם וכו' בפ"ק דתעניות (יב.) א"ר יהודה א"ר לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלים לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה איכא דאמרי כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר נדר מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא וכתב הרי"ף לישנא בתרא והרא"ש כתב פר"ח היכא דאיכא צערא או אונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה מכלל דרב במצטער קאמר ע"כ משמע דכלישנא קמא ס"ל וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' נדרים הנודר לצום והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר אלמא דאי לאו משום דבר מצוה או כבוד אדם גדול אינו יכול ללוות וכ"כ בהג"א וז"ל לוה ופורע ולא בלבד שהתענית קשה עליו או שנזדמנה לו סעודה של מצוה כגון ברית מילה או סיום מסכת אלא אפי' שמחת מריעות משום דרכי שלום נמי שרי ע"כ אלמא דאי ליכא חד מהני אינו יכול ללותו. וזה שכתב הרמב"ם דמפני כבוד אדם גדול שרי נראה דהיינו כמו מה שכתבו הגהות דמשום שמחת מריעות מפני דרכי שלום שרי ושניהם למדו מדגרסינן בגמרא רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אמי עבדו ליה עגלא תליתאה אמרו ליה ליטעום מר מידי אמר ליה בתעניתא יתיבנא א"ל לוזיף מר וליפרע לא סבר לה מר להא דאר"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע א"ל תענית חלום הוא ואמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואר"ח ובו ביום הרי דאי לאו משום דתענית חלום הוה היה לוה אותו אע"פ שלא היתה סעודה של מצוה אלא מפני כבוד רב אמי דאדם גדול הוה או מפני דרכי שלום ולהרי"ף שלא כתב אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה אם רוצה ללוות תעניתו הרשות בידו דלא יהא אלא נדר ונדר בלי שום טענה יכול לשלומי ביומא אחרא ועוד שהרא"ש כתב הרי"ף לא הביא לישנא קמא משום דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי ע"כ ומשמע לכאורה דלרב ברצונו תלוי אם רצה ללות לוה אף על פי שאין לו אונס כלל אלא שממ"ש הרא"ש פר"ח היכא דאיכא צערא או אונס לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא מקבל עליה אי מצי מצער נפשיה אלמא דרב במצטער קאמר ע"כ משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער או אנוס כגון מפני כבוד אדם גדול או מפני דרכי שלום וכיוצא בזה הא לא"ה לא וז"ל הרשב"א בתשובה מה שכתבת בלוה אדם תעניתו ופורע שאין לו לאדם ללות אלא באונס גדול טעות הוא בידך שהרי אמרו לוזיף מר וליפרע ושם לא היה אונס גדול כמו שאמרת עכ"ל ויש לתמוה עליו למה כתב שהוא טעות דבההוא לוזיף מר כיון שהיה שם כבוד אדם גדול אין לך אונס גדול מזה. ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש פוסקים כלישנא קמא הכי נקטינן:

ומ"ש ואין צריך התרת חכם שם כתב הרא"ש ראיתי רבותי שהיו מזקיקים להתיר נדר תענית בג' דכיון שאמר הריני בתענית מחר הו"ל כמו נדר ויראה כיון דצריך לפרוע לא נתבטל הנדר אלא מאומד הדעת אמרינן שהיה בדעתו להתענו' יום א' ולא לקבוע יום זה לחובה וגם מירושלמי דנדרים יש ראיה דקאמר מלתיה דרב אמרה מתענין לשעות דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע ולגמרא דידן דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית א"א לפרושי אלא דמיקרי תענית מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו. כתבו הגה"מ בפ"א פסק הר"מ כשמתענין בה"ב אחר החג או אפי' בי' ימי תשובה ואירע ברית מילה מצוה לאכול וא"צ התרה אע"ג דדבר שאינו כי אם מנהג צריך התרה הכא א"צ כי לא נהגו להתענות בכה"ג ודוקא האוכלים שם אבל אם שולחין לאדם מן הסעודה לבית אין לו לאכול מיהו מי שקבל עליו תענית במנחה באחד מעי"פ צריך התרה ע"כ:

ומ"ש רבינו וה"מ בתענית סתם כגון שנדר להתענות יום א' וכו' שם כתב הרא"ש בירושלמי פרק קונם יין משמע דוקא ביום סתם אבל ביום זה לא דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל כזית אבד תעניתו רב אמר בשם רבנין דתמן והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענה ומשלים משמע ביום סתם הוא דאבד תעניתו לפי שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה אינו לוה ופורע לפיכך משלים אע"פ שאכל כזית והתם מייתי לה לעיל ההיא דלוה אדם תעניתו ופורע וסוגיא דשמעתין לא משמע הכי מדקאמר שמואל וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלים צערא הוא דקביל עילויה אי מצי מצער נפשיה וכו' ואי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבדיה זמנא אחריתי כשיהיה בריא וחזק ויוכל לעשותו. ונ"ל דאפי' למה שהביא ראיה מהירושלמי דיש חלוק בין ביום זה ליום סתם דה"פ יום זה היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד כגון שמת בו אביו וכיוצא בו וביום סתם דהיינו שקבל עליו להתענות יום אתד ובמנחה קבל עליו להתענות אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מקרי יום זה וע"כ צריך לפרש כן דהיאך תמצא שקבל עליו יום סתם והלא צ"ל הריני בתענית למחר עכ"ל. וכ"כ הגהות אשיר"י בפ"ק דשבת דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם שקבל עליו להתענות יום שמת בו אביו וכיוצא בו ויום סתם היינו שאומר יום פלוני ובפ"ק דתענית כתבו בשם א"ז שכח ואכל כזית איבד תעניתו והוא שאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים אם אינו רוצה ללותו על יום אחר ישלימו אחר שאכל ויפטור ע"כ. וכתב בתה"ד סי' ר"ע נראה דהא דכתב הא"ז דאפי' ביום זה יכול ללותו ר"ל ביום זה כגון אתענה ביום פלוני אבל ביום קבוע מודה שאין יכולין ללוות דמסתמא לא פליג אירושלמי והר"ן כ' וז"ל. י"א דכי אמרינן לוה אדם תעניתו ופורע ה"מ בשקבל עליו סכום תעניות ולא פירש ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותם הימים דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה"ג לוה ופורע וסמכי לה מהירושלמי שהביא הרי"ף נדר להתענו' ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנין אמר והוא דאמר יום סתם אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים ומשמע להו דהיונו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיכול להתענו' יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר דלוה ופורע משלים והתם נמי מייתי לעיל מינה הך דלוה אדם תעניתו ופורע ואחרים אמרו דאפי' ביום זה לוה ופורע דהא אמרינן הכא לא יהא אלא נדר ומנדר דצדקה הוא דאתיא עלה וכדכתיבנא והתם בפ"ק דערכין מסקינן דאפי' באומר סלע זו לצדקה כל שלא באת ליד גבאי לוה ופורע וכן דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל והך ירושלמי דכתיבנא לא מוכח מידי דהיינו טעמא דביום סתם אבד תעניתו לפי שעדיין הוא מחוייב להתענות יום א' אבל ביום זה כל ששכח ואכל אינו מחוייב שיפרענו והרי נדרו בטל מעתה ומש"ה מתענה ומשלים עכ"ל והדעת הראשון הוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד מה' נדרים הנודר לצום י' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה ביום א' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר ע"כ וכך נראה שהוא דעת הרא"ש במה שפי' הירושלמי דקאמר דביום סתם לוה ופורע היינו שקבל עליו להתענו' יום א' ובמנחה קבל עליו להתענו' אותו תענית למחר ובשביל קבלתו לא מיקרי יום זה דמשמע הא אם לא קבל עליו קודם לכן להתענו' יום א' אלא במנחה קבל עליו להתענו' למחר מקרי תענית זה ואינו יכול ללותו אלא דא"כ קשה למה הוצרך לדחוק ולהעמיד הא דקאמר בירושלמי דיום זה מתענה ומשלים בשיום זה קבוע לו להתענו' תמיד לימא דהיינו בשלא קבל עליו להתענו' קודם לכן אלא עכשיו במנחה קבל עליו להתענו' למחר לכן נ"ל שהוא סובר דאפי' בכה"ג יכול ללותו ובמה שפי' הירושלמי לא בא אלא ליישב דיום סתם דקאמר בירושלמי היינו שקבל עליו במנחה להתענו' מחר ולדידיה כיון שמקבל עליו במנחה להתענו' למחר אין חילוק בין בקבל עליו קודם לכן להתענו' יום א' ללא קבל ובירושלמי חד מנייהו נקטי ואמרי דלוה ופורע וה"ה לאידך דתרווייהו בחד שיאטה שייטי כך נ"ל לפי מ"ש בפ"ק דתעניות אבל ממ"ש בפ"ק דשבת משמע דאינו יכול ללות אלא בקבל עליו להתענו' יום א' ובמנחה קבל עליו אותו תענית למחר אבל ביום זה ממש אינו יכול ללוות: ולענין הלכה כיון דהרמב"ם סבר דהיכא דלא נדר להתענו' קודם לכן סך ימים אלא קבל עליו סתם להתענו' ביום זה אינו יכול ללוותו כלל אפי' מפני דבר מצוה והרא"ש בפ"ק דשבת משמע דהכי ס"ל הכי נקטינן. כתוב בת"ה סי'ער"ה שמי שנדר להתענו' שני וחמישי שנה תמימה או חצי שנה נוכל לומר דדמיין ימים הללו קצת ליום קבוע הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכן משמע בא"ז וכו' אפס י"ל דכל זה מיירי אם לא ירצה ללוות ומ"מ הדעת נוטה בנידון דידן דאין ללוות התעני' אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגוייהו ואעפ"כ צריך להתענו' מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל ומ"ש שצריך להתענו' מקצת היום וכו' נראה שהטעם מפני שכתב הרא"ש בפ"ק דתעניו' דמיקרי תעני' מה שהתענה מקצת היום לענין זה דא"צ לשאול על נדרו: במרדכי סוף תעניו' מצאתי כתוב מספקא לר' שמא דוקא תעניתו אבל תע"צ שמא אינו רשאי לפרוש מן הצבור ע"כ ורב"י כתב בפשיטות נראה שהתעני' שמתענין הצבור אינו לוה ופורע ואם שכח ואכל משלים תעניתו כיון שאינו יכול לפרעו וכ"כ הכלבו בשם הראב"ד דתע"צ שהסכימו עליו על כל צרה אינו רשאי ללות ולפרוש מהם ואצ"ל בד' צומות שיש להם זמן קבוע שאינו לוה וכ"כ בפסקי התוס' ופשוט הוא והכי דייק תיבת תעניתו וכתב עוד הכלבו בשם הראב"ד שאפי' באומר יום זה לוה ומיהו מי שקבל עליו שני וחמישי של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוין. כתב הרא"ש וז"ל הראב"ד פירש לא יהא אלא נדר אילו אמר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מי לא מצי יזיף ופרע והאי נמי כל כמה דלא עביד תעניתא כמאן דלא בא ליד גבאי דמי שהרי בידו הוא וקבלת תעני' אינו אלא לצדקה כאילו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה ותמורתה יתן לעניים ואומדן דעת הוא דאדעתא דהכי קביל הלכך לוה ופורע ומ"ש ותמורתה יתן לעניים לא ידעתי למה כיון דצריך לפרוע תעניתו אפשר שר"ל שבו תלוי הדבר אם ירצה יתן תמורתה לעניים ולא יתענה ואם ירצה יפרע תעניתו ולא מסתבר לי דהא אמרינן גדולה תעני' מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו נמצא שאין התשלום שוה עכ"ל ורבינו ירוחם כתב כל זה ואח"כ כתב וראיתי לאבותי נוהנין לפדותו כשיש בו צער או אונס ע"כ ותימא כיון דאיכא צער או אונס מה היו צריכים לפדותו הרי יכולין הם ללותו וי"ל דמיירי כשלא היו רוצים לצער עצמם להתענו' יום אחר א"נ שהם היו סוברים כדברי האומרים דבמקבל עליו להתענו' יום זה אינו רשאי ללותו ובמקום צער או אונס היו פודים אותו בדמים ונותנים לעניים: כתוב בכתבי מה"ר איסרלן סי' ס' שמי שהוא נדור ובא להתענו' סך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וכ"כ בהגהת מרדכי ס"פ איזהו נשך: עוד בכתבים הנזכרים סי' ס"א שב' ימים וב' לילות רצופים נ"ל להשוותם נגד מ' תעניות שאינן רצופים:

וכן תענית חלום אין לווין אותו שצריך להתענות מיד למחרת ואפי' בשבת כלומר שצריך להתענות מיד למחרת הלילה שראה החלום ואפי' אם הוא בשבת אלמא דלא מהני לבטל חלום רע אלא תענית של אותו יום עצמו הילכך ליכא למימר ביה שילוה אותו וכבר נתבאר זה בעובדא דר'יהושע בריה דרב אידי (יב:) שכתבתי:

ומ"ש שצריך להתענות יום אחר על שביטל עונג שבת פשוט הוא בפ"ק דתעניו' ובפ"ק דשבת (יא י) ול' רבינו אינו מתוקן כל צרכו ושעור דבריו כך הם וכן תענית חלום אין לווין אותו שצריך להתענות בו ביום עכ"פ כדי לבטל חלום רע ואפי' בשבת צריך להתענו' על חלום רע וצריך להתענות ביום אחר על שביטל עונג שבת:

ומ"ש וא"צ שיהיה התענית האחר מיד ביום א' שלאחר השבת כ"כ המרדכי בפ"ק דשבת וה"ה בפ"א מה' תענית ובשם הרשב"א מצאתי כתוב דוקא מי שתשש כחו ואינו יכול להתענות ב' ימים רצופים שאל"כ ראוי לו שלא יתעכב לבקש סליחה וכפרה ע"כ וכבר כתבתי בסי' רפ"ח שהזוהר בפ' ויקהל מצריך להתענו' ביום שאחר השבת מיד וגם בהג"א בפ"ק דתענית כ' שהמנהג להתענות באחד בשבת ואין לשנות המנהג וכתוב בתה"ד סי' רע"ח כתוב במנהגים מתענה בשבת לא יתענה באחד בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה אבל המתענה בי'"ט ראשון משום חלום יתענה בי"ט שני עכ"ל ודבר תימה הוא לומר שיתענה בי"ט שני דאע"ג דבקיאים בקביעא דירחא מ"מ הרי אנן נוהגים בו קודש ואסור לזלזל בו הלכך לא יתענה עד מוצאי י"ט אח"כ מצאתי בשבלי הלקט וז"ל נמצא בספר החסידים אדם שהתענה תענית חלום בשבת וחנוכה לא יתענה בא' בשבת בחנוכה אלא ימתין עד לאחר חנוכה ויתענה אבל אם התענה בי"ט בשביל חלום יתענה בי"ט האחרון ונ"ל דהכא שבקוה לחסידותייהו שאין להקל ולבטל עונג י"ט דלא גרע י"ט שני של גליות מחנוכה ופורים עכ"ל: וכ' בהג"מ פ"א מה' תענית פסק ה"ר אלחנן הנודר להתענות בשבת או בר"ח וחנוכה ופורים צריך למיתב תעני' לתעניתיה כדאמר בפ"ק דר"ה (יח:) צאו והתענו על מה שהתעניתם וזה היה בחנוכה ובשוגג וכן הדין בתענית חלום ע"כ ומשמע דה"ה למתענ' בעי"ה תעני' חלום שצריך להתענו' תענית אחר שהרי הוא מצווה לאכול בו ואית ליה סמך בקרא דאורייתא:

כתב ר"ע ורבי' קלונימוס שבזמן הזה אין להתענו' תענית חלום בשבת וכו' כ"כ הגה"א בפ"ק דתעני' ואח"כ כתבו ומנהג בזמן הזה שמתענין בשבת תענית חלום וכן היו נוהגין רבותינו ואם הוא ת"ח ישב כל היום כולו וילמוד בתעניתו ויתכפר לו והמרדכי כתב בפ"ק דשבת דאין להתענו' אלא על חלום שראה תלת זימני ע"כ. והעולם נוהגין להתענו' בשבת על אחד מג' חלומות והם הרואה ס"ת שנשרף או יה"כ בשעת נעילה וקורות ביתו או שיניו שנפלו וי"א שהקורא בס"ת הוא אחד מאלו ואחרים אומרים שהרואה שנושא אשה הוא אחד מהן וי"א הרואה שהוא יה"כ אע"פ שאינו שעת נעילה והא דרואה שיניו שנפלו דוקא שיניו אבל הרואה שנשרו לחייו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה כדאיתא בפרק הרואה (נו:):

והמתענה בשבת י"א שאומר ענינו ברכה בפ"ע וכו' נתבאר בסי' ר"ך: דין המתענה בר"ה ת"ח אכתוב בסי' תקצ"ז המתענה תעני' חלום אם צריך להמתין עד שקיעת החמה כתבתי בסי' תקצ"ב:

אין תע"צ בבבל ליאסר במלאכה ולהפסיק מבע"י אלא ט"ב בלבד ספ"ק דתעני' (יא:) א"ר ירמיה בר אבא אין ת"צ בבבל אלא ט"ב בלבד. כ' הרא"ש פי' ראבי"ה לפי שאין שם נשיא דגרסינן בירושלמי פ"ב דמכילתין רבי חלבו אמר לרבי יודן פוק עמן דצערך עבר א"ר יוסי הדא דתימא אילין תעניתא דעבדין ליתנא תעניתא דלית נשיאה עמנא וכ' ראבי"ה דיחיד שקבל עליו תעני' סתם לא חיישינן שמא ת"צ קבל עליו כיון שאין ת"צ בבבל והביא ראיה שכן הצבור כשמקבלין עליהם תענית ב' וה' וב' ומברכין למי שמתענה אומרים תעני' סתם ואינם אומרים תעני' יחיד וכ' עוד הרב אלפס לא הביא מימרא דרב כהנא אמר יחיד שקבל עליו תענית אסור בנעילת הסנדל חיישינן שמא ת"צ קביל עליה ונראה דס"ל כמש"ל בשם אבי"ה דהאידנא ליכא למיחש משום דקיי"ל אין ת"צ בבבל עכ"ל. ומיהו המרדכי כתב בשם אבי"ה כשמקבל התעני' אומר אהא בתעני' יחיד למחר עכ"ל משמע דלכתחלה צ"ל כן וכ"כ רבי' בסי' תקס"ג: כ' בתשובו' מהר"י ויי"ל כשבא יום שמת אב או אם באדר שמעתי שהורה מהר"י מולן לצום בשתיהן. אבל נראה שיש לצום באדר שני ולא בראשון דאמרינן בנדרים (סג.) הנודר עד אדר אם לא ידע שהשנה מעובר' עד אדר הראשון ואם יודע שהשנה מעובר' עד אדר השני והכא נמי הא ידע ואני רגיל כמו מהר"י ז"ל עכ"ל מצאתי כתוב מתענין יום המיתה כ"כ אגודה ועל המתענים יום הקבורה כתב הבל הוא וראייתו מדקאמר שמואל יום שמת בו אביו וכ' מהר"י קולון בשורש ל"א שאם אירע יום שמת בו אביו בשבת או בר"ח יש לדחותו למחר כ' מהרי"ל בתשובה על אשה שנדרה לילך על קברי הצדיקים שבמקום פלוני ועכבה ימים רבים ואח"כ אירע שהשכירוה לילך שם פסק דדי בהליכה זו דכיון דלא נדרה להוציא מעות דמיא לנודר לקנו' בית בא"י דאין מחייבין אותו עד שימצא הראוי לו דאדעתא דהכי נדר הכא נמי ל"ש וכן הנודר להתענו' סכום ימים רצופים ומקלע ליה בהון תעני' חובה או שאר תעניו' חובה מי לא נפיק הלא לצעורי קביל עליה ה"נ ל"ש ודמיא נמי להא דתנן (חגיגה ז:) ישראל יוצאין ידי חובת שמחה בנדרים ובנדבו' אלמא אע"ג דבעי לאיתויי שלמי נדר או נדבה אפ"ה נפיק ביה ידי שמחה אלמא לא אמרינן כיון דאי לא נדר בעי אתויי שלמי שמחה ברגל לא ליפוק ידי נדרו ולא דמיא להאי (נזיר יג:) דהריני נזיר ונזיר לכשיהיה לי בן וכו' דמייתי ליה מהר"מ בשמחות דהתם תרי נדרי נינהו כ' הרמב"ם בפ"א כל השרוי בתעני' בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג ואונן כענין שנאמר (איכה ג) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו :

בית חדש (ב"ח) עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • נדר להתענות וכו'ירוש' פ' קונם יין הביאו הרי"ף בפ"ק דשבת ופ"ק דתענית נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו ר' אבא בשם רבנן דתמן והוא שאמר יום סתם ומתענה יום אחד כדי לקיים נדרו הואיל ושכח ואכל ביום זה איבד תעניתו הא אם אמר יום זה מתענה ומשלים ולא אמרן אלא אם בלע אבל אם טעם לא כלומר אפי' אמר יום סתם אם לא אכל אלא טעם בלבד מתענה ומשלים אותו היום. ונראה דהאי טעם היינו בטעם עד רביעית וחזר ופלטו כדלעיל בסימן הקודם הא לאו הכי הו"ל אכילה. ומ"ש באלפסי ואכל כבר וכך תפס הר"ן לשון זה הוא מגומגם אבל הרא"ש גורס ואכל כזית ולהר"ן בשם הרא"ה צ"ל דהיה גורס ואכל ככותבת ורבי' נמשך אחר גירסת הרא"ש והכי נקטינן והא דתניא ושכח ואכל נראה דלאו דוקא שכח דאפי' היה מזיד נמי אלא אורחא דמילתא נקט דלאו ברשיעי עסקינן דעובר על נדרו במזיד ותדע שהרי בסמוך כתב רבי' דאפי' לכתחלה יכול ללות ולפרוע כשאינו יום ידוע להתענות אם כן פשיטא דשכח לאו דוקא ולכן לא כתב רבי' שכח אלא כתב נדר להתענות ואכל כזית:
  • ומ"ש אבל אם יש לו יום ידוע וכו' כ"כ הרא"ש לשם דיום זה היינו כשיום זה הוא קבוע לו להתענות בו תמיד כגון שמת בו אביו וכו' וה"ה במתענה תענית חלום כמ"ש הסמ"ק או שהיה תע"צ או שנדר על יום זה להתענות בו דהני כולהו יומי קביעי נינהו להתענות בהם ולא נקרא יום סתם אלא כשנדר להתענות יום אחד או סכום ימים ולא פירש ימים ידועים ואח"כ בורר להתענות יום ידוע לקיים נדרו וקבלו במנחה לשם אמרינן כיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו אם טעה ואכל בו כז'ית איבד תעניתו של אותו יום וכו' וכך הוא דעת הרמב"ם בפ"א מה' תענית ועיין במ"ש לשם ה"ה ובת"ה סימן קנ"ז כ' בשם המדקדקים דאף בנדר להתענות יום זה דחייב להשלים תענית מ'מ מחמירין להתענות יום אחד אבל אם היה י"ז בתמוז ושאר צומות הכתובים א"צ להתענות יום אחד אם לא שכונתו להתענות לכפרה על עונו ושגגתו עכ"ל ומביאו ב"י והדבר פשוט דמ"ש רבי' בנדר יום זה להתענות ואכל כזית ישלים תעניתו דלאו דוקא באכל כזית בלחוד אלא אפי' אכל סעודה גמורה לא יאכל יותר כל אותו היום דמי שאכל שום וריחו נודף אינו אוכל עוד שום ויהא ריחו נודף יותר שהרי ביום זה קי"ל דאסור באכילה מפני נדרו אלא כיון דשיעור אכילה הוי בכזית נקט כזית:
  • נדר להתענות ומצטער וכו' בפ"ק דתענית אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר קביל עליה דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשיה קביל עליה אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשיה ונראה ממ"ש הרא"ש והמרדכי ע"ש ר"ח דרב נמי מודה דאי מצי מצער נפשיה ואינו יכול ללות ולפרוע בחנם אלא היכא דלא מצי לצעוריה נפשיה קאמר דלוה ופורע ופליג עליה שמואל וקאמר שאין זה נדר גמור אלא כקבלה לדבר מצוה ואין במשמע קבלתו אלא אי מצי למצער נפשיה אבל היכא דלא מצי אינו זקוק לפרוע ואיכא תו התם א"ד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אוחרא וכתב הרי"ף לישנא בתרא וכתב הרא"ש שמה שלא הביא הרי"ף לישנא קמא משום דאף ללישנא קמא הילכתא כרב באיסורי עכ"ל אלמא דס"ל להרא"ש דהך דרב לוה ופורע הילכתא היא והיינו היכא דלא מצי לצעורי נפשיה אבל אי מצי מצער נפשיה אינו רשאי ללות בחנם כמ"ש ר"ח וז"ש רבינו נדר להתענות ומצטער יכול ללות ולפרוע וכך היא דעת הרמב"ם פ"ד דנדרים וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דתענית דמשום מצוה או כבוד אדם גדול או מפני דרכי שלום לשמחת מריעות שרי ללות ולפרוע הא לאו הכי לא ועיין במ"ש התוס' לשם (בדף י"ב) ד"ה אי מצי:
  • ומ"ש ואין צרוך התרת חכם כן הכריע הרא"ש דלא כדעת רבותיו שהיו מזקיקים להתיר:
  • ומ"ש וה"מ בתענית סתם וכו' כ"כ הרא"ש דהכי משמע מהירושלמי שמחלק בין יום סתם דאיבד תעניתו ליום זה דמתענה ומשלים דמשמע דה"ט דיום סתם שיכול ללות ולפרוע לפיכך איבד תעניתו שהרי יכול להתענות יום אחר תחתיו אבל יום זה אינו לוה ופורע לפיכך משלים אע"פ שאכל כזית ואע"פ דלאחר כך כתב דסוגיא דתלמודא לא משמע הכי אלא אפי' ביום זה נמי לוה ופורע אם ירצה אלא שמכ"מ לא איבד תעניתו כיון שקיבל עליו יום זה ומתענה ומשלים אם אינו רוצה ללותו על יום אחר מה שא"כ ביום סתם שמחוייב להתענות יום אחר ואיבד תעניתו של אותו יום והוא דעת הרשב"א בתשובה ודעת הא"ז בהג"א לשם וכ"כ בהגה"מ פ"א שכן הורה ר"י וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד מ"מ מאחר שחזר הרא"ש וכתב וז"ל ונ"ל דאפי' למה שהביא ראיה מהירושלמי דיש חלוק בין יום זה ליום סתם דה"פ וכו' משמע דלא ברירא ליה להרא"ש דינא היכא הוי ולכך תפס רבינו לחומרא דביום זה אינו לוה ופורע:
  • ומ"ש וכן תענית חלום וכו' כבר כתבתי דלאו דוקא תענית חלום אלא ה"ה תע"צ או נדר להתענות ביום זה אלא כיון דאתא לאורויו לן דין תענית חלום בשבת נקט תענית חלום ותו דתענית חלום מפורש לשם בעובדא דר' יהושע בן לוי דאין לוין אותו:
  • ומ"ש וא"צ שיהיה התענית האחר מיד ביום א' וכו' כ"כ המרדכי פ"ק דשבת אבל בהגה"א פ"ק דתענית כתב שהמנהג להתענות בא' בשבת מיד ואין לשנות המנהג וע"ל בסי' ר"ך ובסי' רפ"ח:

דרכי משה עריכה

(א) ובמהרי"ל מעשה באחד ששכח ואכל בעשרה בטבת וצוהו מהרי"ל להתענות בה"ב לכפרה:

(ב) וכ"כ רי"ו פי"ד ח"א ובהגה"ה פ"ק דשבת באשר"י משמע דכה"ג מקרי יום סתם:

(ג) ונראה דה"ה חש"מ וכ"כ מהרי"ל.

(ד) וכתב באגור דאומר אחר תפלה אלהי בזמן שבית המקדש קיים כו':

(ה) כתב בספר של מהרא"י ז"ל שב' ימים וב' לילות רצופים יש לחשבן ולהשוותן נגד מ' יום שאינן רצופים עכ"ל ומצאתי כתוב במנהגים וז"ל בתשובת מהר"ם מ"ץ סי' ס"ב בקנס לאחד שעבר חרם קדמונים להתענות מ' יום בכל שבוע ב"ה וכתב על זה ואם רוצה להתענות נגד זה ג' ימים וג' לילות רצופין לא יפטור בכך למען ישים אל לבו עונותיו ימים רבים ויתכפר לו באריכות הזמן עכ"ל הר"מ הר"י פירש שאין לדמות ג' ימים למ' יום אע"פ שאינן רצופים מהר"ם מזמין אמר ששמע ממהר"ש שנראה לו ששני ימים ולילות רצופין בתענית חשובין כמ' יום שאינן רצופין כתב מהר"י ברין אם אדם בריא דוקא ג' ימים וג' לילות ואם חלש די בב' ימים וב' לילות וכן בתשובת מוהר"ר חיים פלטיאל על נשים שמוצאות אצליהם ילדים כתב שג' ימים וג' לילות חשובין כמ' ימים רצופין ע"כ מצאתי ונראה דכל זה לא מיירי אלא לענין אדם שנתחייב להתענות מ' יום מכח איזה חטא ובהא מיירי כאן אבל מי שנדר להתענות מ' יום לא יוכל לפטור נדרו אפי' בג' ימים וג' לילות ויותר אלא צריך לקיים מה שנדר וכ"ש אם היה המ' יום שמתענין קודם ר"ה ויה"כ דוגמת מ' יום שהיה מרע"ה בהר שדוקא קאמר ולא יוכל לפטור עצמו בג' ימים ולילותיהן ודלא כמו שהורה מוהר"ר שלמה לוריא ז"ל לאחד שנדר להתענות מ' יום קודם ר"ה והורה לו להתענות בעד זה ב' פעמים ב' ימים וב' לילות ונ"ל שטעה בהוראה זו מטעם שכתבתי ומצאתי ראייה לדברי במנחות פ' הרי עלי עשרון במשנה שור שוה מנה והביא שנים במנה לא יצא אפי' זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר לא יצא וה"ה כאן ואע"ג דיש לחלק בין קבלת תענית לגדר כדלקמן סי' תק"ע מ"מ נראה דבזה אין לחלק וצריך לקיים מה שקיבל עליו ולא דמי להא דכתבתי בשם הראב"ד דיכול לפדות תענית במקום צער או אונס דשאני התם דאדעתא דהכי לא קיבל עליו אבל כאן דסוף סוף יצטער עצמו צריך לקיים מה שקבל עליו או ישאל על קבלתו כן נ"ל.

  1. ^ הכוונה לסימן ר"כ.