פתיחת התפריט הראשי

ערוך השולחן אורח חיים תעב

סימן תעב סעיף אעריכה

אף על גב דבשבת ויום טוב מוסיפים מחול על הקודש, ויכול לקדש ולאכול מבעוד יום, מכל מקום בליל פסח אינו כן, דכתיב: "ואכלו את הבשר בלילה הזה" – דבעינן לילה ממש. ואיתקש מצה לפסח (טור), דכתיב: "על מצות ומרורים יאכלוהו".

וזהו ששנינו במשנה ד"ערבי פסחים", שלא יאכל עד שתחשך. כלומר: דלא ככל ערב שבת וערב יום טוב (תוספות שם). וכך שנינו בתוספתא, דפסח ומצה ומרור – מצותן משתחשך. ולכן גם כוס של קידוש, שהוא אחד מארבע כוסות, וגם אכילת שאר ירקות, ושארי שינוים שעושין כדי שישאלו התנוקות, וכל שכן אמירת ההגדה, דבעינן דליהוי בשעת זמן אכילת מצה ומרור (בית יוסף בשם תרומת הדשן). ועוד: שהרי הקידוש הוא בשביל אכילת מצה ככל קידוש במקום סעודה, וכיון שאכילת מצה בלילה – גם הקידוש צריך להיות בלילה (ט"ז סעיף קטן א).

סימן תעב סעיף בעריכה

ומכל מקום יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום, כדרך בני חורין ששולחנם ערוך זמן רב קודם האכילה. ועוד: כדי לאכול מיד כשתחשך, בשביל התינוקות שלא יישנו. ואף אם הוא בבית המדרש ולומד – מצוה למהר ולקום ולילך ולעשות הסדר.

וכך אמרו על רבי עקיבא, שמימיו לא אמר "הגיע עת לעמוד מבית המדרש" חוץ מערבי פסחים..., בשביל תינוקות שלא יישנו (קט א). ורבי אליעזר אומר שם: חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו. ורבי עקיבא היה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח, כדי שלא ישנו וישאלו.

וטעמו של דבר: לפי שראינו שהתורה הקפידה על שאלות הבנים בלילה הזה, כדכתיב כמה פעמים "כי ישאלך בנך...", וכל עיקר סיפור יציאת מצרים הוא על ידי שאלות הבנים ותשובות האב, דעל ידי זה נתבררה האמונה הטהורה. לפיכך עשו כל הפעולות שהתינוקות יהיו ערים ולא ישנים בעת הסדר. וכך חובה עלינו לעשות.

ועניין חטיפת מצה, פירשו רש"י ורשב"ם שאוכלין מהר, או מגביהין את הקערה. והרמב"ם בפרק שביעי כתב: חוטפין מצה זה מיד זה, עיין שם.

(וזהו המנהג שהתינוקות חוטפין האפיקומן מתחת הכר. עיין ח"י סעיף קטן ב.)

סימן תעב סעיף געריכה

ויסדר שולחנו בכלים נאים כפי כוחו. דאף על גב דבכל ימות השנה טוב למעט בכלים נאים זכר לחורבן, מכל מקום בליל פסח עושין כל סימני חירות. ואף אם יש לו כלי כסף במשכנות, אם אין הבעלים מקפידין ראוי להעמידן על השולחן בליל פסח.

וזהו הטעם שהצריכו חכמינו ז"ל הסיבה, מפני שכך היה בימיהם שבני חורין היו אוכלין דרך הסיבה, על כרים וכסתות, דרך גדלות. ולכן יכין מושבו מבעוד יום, ומקום המושב שיהיה בהסיבה דרך חירות.

ודע שהטור כתב בשם ראבי"ה, דבזמן הזה במדינתינו שאין רגילין לאכול בהסיבה – אינו צריך להסב, עיין שם. אבל כל רבותינו לא סבירא להו כן. ואדרבא נראה לעניות דעתי דכיון שמצוה לעשות שינויים בליל זה, כמו שכתב הרמב"ם בפרק שביעי שצריך לעשות שינויים בליל זה כדי שיראו הבנים וישאלו, אם כן אין לך שינוי טוב מהסיבה, שאין אנו רגילים בזה ועכשיו עושין אותו.

וראיה לזה: שהרי במשנה (קטז א) בשאלת "מה נשתנה" – לא הוזכרה שאלת ההסיבה, ובנוסחא שלנו ישנה. והטעם דבזמן המשנה לא היתה שינוי, ולא היה לבן מה לשאול על זה. אבל עכשיו שואל על השינוי, ולכן העיקר כדברי רוב הפוסקים שחיוב יש בהסיבה.

סימן תעב סעיף דעריכה

ועוד ראיה ברורה דצריך הסיבה ממשנה ד"ערבי פסחים", ששנינו דאפילו עני שבישראל – לא יאכל עד שיסב. כלומר: דלא תימא כיון דעני הוא ואין דרכו בהסיבה אינו צריך הסיבה, קא משמע לן דלא. והוא הדין לדידן.

ורבינו הרמ"א בסעיף ב כתב דאפילו עני שאין לו כרים – יסב (כן צריך לומר) על הספסל. עד כאן לשונו, כלומר: יעשה איזה הסיבה כל דהוא על הספסל, להניח בגדו או חפץ אחר; ובלבד שלא יהא בלא הסיבה, דהסיבה מעכבת.

(הב"ח כתב דאבל אינו מיסב, ודחו דבריו הח"י והכנסת הגדולה. אבל הט"ז והמגן אברהם הביאו זה. ואצלינו נוהג להסב, אך לא בריבוי כרים. ובלבישת הקיט"ל יש דעות, ויכול לעשות כרצונו. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעב סעיף העריכה

כשהוא מיסב – לא יטה על גבו ולא על פניו, שאין זה דרך הסיבה. ולא דרך כבוד אלא על צדו. ולא על ימינו אלא על שמאלו. דעל ימינו יש סכנה, משום דהושט הוא על צד ימין, וכשהוא מטה על ימינו – נפתח הכובע שעל הקנה מאליו, והמאכל צריך ליכנס לושט, ואם יטה על ימין – יכול להקדים כניסת המאכל אל הקנה מאל הושט ויבוא לידי סכנה. ולבד זה דרך השרים להטות על צד השמאלי. והסיבת ימין – לא שמה "הסיבה" (גמרא קח א, עיין שם ודייק ותמצא קל).

ודע דבהסיבה אין חילוק בין איטר לאחר. דאף על גב דבידיו הוא הפוך מכל אדם, אבל לא באיברים הפנימים. ולכן גם האיטר צריך להסב על צד השמאלי של כל אדם (ויכול לסמוך על ירך חבירו).

סימן תעב סעיף ועריכה

אמרו חכמינו ז"ל (קח א):

אשה אצל בעלה – אינה צריכה הסיבה. ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה.

ופירש רשב"ם דמפני שכפופה לבעלה – אינה צריכה הסיבה. ו"אשה חשובה" מקרי כשבעלה מתפאר בה, וגדולה במעלה יותר ממנו, ואם כן אינה כפופה לו וצריכה הסיבה. וממילא דאשה שאין לה בעל – כל אשה צריכה הסיבה. וכן אם אין הבעל בביתו – כל אשה צריכה הסיבה.

אבל בשאילתות (פרשת צו) כתב: אשה אינה צריכה הסיבה, דלאו דרכייהו דנשי למיזגי, עיין שם. ועל כל הנשים קאי, דגירסתו לא היתה "אשה אצל בעלה" אלא "אשה" סתם. וכן הוא ברי"ף. והטעם משום דאין דרכן להטות על צידן. ואם אשה חשובה היא, כלומר גדולה בנוי או בעושר, כאשה חשובה שבפרק "אין מעמידין" (כה ב), שדרכה להטות – צריכה הסיבה כאיש. ועכשיו אין דרך נשים בהטייה כלל, ואין נשים שלנו עושות הסיבות.

ורבינו הרמ"א בסעיף ד כתב דנשים שלנו מקרי חשובות, וצריכות הסיבה. רק שסומכות על ראבי"ה, דבזמן הזה אין להסב. עד כאן לשונו, וזהו מהמרדכי.

ולעניות דעתי קשה לומר כן, דאם כן למה האנשים לא סמכו על ראבי"ה? ועוד: דהוא דעה יחידאי. אלא נראה שסמכו על השאילתות והרי"ף לפי גירסתם. וחשובה לא שכיח, ואפילו אם היא חשובה – אינה מחזקת עצמה כן.

סימן תעב סעיף זעריכה

בן אצל אביו – צריך הסיבה אפילו הוא גם רבו מובהק דמסתמא לא קפיד, אלא אם כן יודע שמקפיד. ותלמיד אצל רבו – אינו צריך הסיבה, דמורא רבך כמורא שמים. ואין לו להסב בפניו, דזהו כנוטל שררות לעצמו. ואפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן נותן לו רשות, דאז אם ירצה – יכול להסב. אבל אם אינו רוצה – לא כפינן ליה, שיכול לומר שאף ברשותו אין לי העזה להסב בפניו. וגם הרב אינו מחוייב ליתן לו רשות, מפני שכן הוא דרך התורה שהתלמיד יתיירא מרבו יראת המעלה. ואם יושב אצל תלמיד חכם המופלג בדורו, אפילו לא למד ממנו כלום ואינו רבו – דינו כרבו, ואינו צריך הסיבה מפני שגם עליו מוטל יראתו.

ופשוט הוא דכל זה הוא באוכלין על שולחן אחד. אבל אם אוכל על שולחן בפני עצמו, אפילו באותו חדר – צריך הסיבה, דבכי האי גוונא לא מיחזי כהתנשאות בפני רבו. והשמש אף על פי שמתעסק בצרכי בית, וצריך לקום ממקומו בכל שעה, מכל מקום צריך הסיבה בעת אכילתו ושתייתו.

(והכסף משנה בפרק שביעי פירש הטעם: משום דכל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, עיין שם. ונראה שהרבותא היא מטעם שכפוף להבעל הבית. והייתי אומר שפטור ולא אבין, דמאי שייכות זה לזה? וכי גריע הוא משארי פועלים שחייבין בהסיבה, כדאיתא בגמרא שם בשוליא דנגרי? ולא אמרינן זה רק בתלמיד בתורה, ולא בשארי מלאכות. וצריך עיון.)

סימן תעב סעיף חעריכה

יש שכתבו דכל הפטור מהסיבה ומיסב נקרא "הדיוט", כדאיתא בירושלמי פרק קמא דשבת (מגן אברהם סעיף קטן ו בשם רש"ל וט"ז). ויש ששאלו: הא מצינו כמה חומרות שאדם יכול להחמיר על עצמו (שם). ויש לומר דכאן וודאי כן הוא, דהא זה לא משכחת לה אלא בתלמיד שרבו נתן לו רשות, וזהו הדיוטותו – שאין לו לעשות דבר שזהו נגד כבוד רבו אף אם נתן לו רשות. וכן כל כיוצא בזה.

(וכן באבל למאן דפוטר – הוא גנאי נגד המת.)

סימן תעב סעיף טעריכה

וכל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה – לא יצא, וצריך לחזור ולאכול או לשתות בהסיבה.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ז דיש אומרים דבזמן הזה דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו, שבדיעבד יצא בלא הסיבה. ונראה לי אם לא שתה כוס שלישי או רביעי בהסיבה – אין לחזור ולשתות בהסיבה, דיש בו חשש שנראה כמוסיף על הכוסות. אבל בשתי כוסות ראשונות – יחזור וישתה בלא ברכה. ולכתחילה יסב כל הסעודה. עד כאן לשונו.

ובדיעבד יצא כשאכל בהסיבה הכזית מצה של "המוציא" ושל אפיקומן וארבע כוסות. ומדברי הרמב"ם שכתב בפרק שביעי "ובשאר אכילתו ושתייתו אם היסב – הרי זה משובח", עד כאן לשונו, משמע דגם לכתחילה אינו צריך. אלא שאם עשה – הרי זה משובח.

(עיין ח"י סעיף קטן ט"ו בשם מהרא"י, דכזית "המוציא" אינו צריך הסיבה. וכוונתו למה שכתב בסימן תע"ה דיש לאכול ב"המוציא" שני זיתים, עיין שם. אבל לעניות דעתי לא נראה כן. וזה שכתב "כזית מצה", משום דמעיקר הדין אינו צריך רק כזית. ודייק ותמצא קל.)

סימן תעב סעיף יעריכה

והנה זה שכתב שיש חשש כמוסיף על הכוסות בהאחרונות ולא בראשונות, הטעם משום דבראשונות מותר להוסיף, מה שאין כן באחרונות כמו שיתבאר.

והנה לפי זה האידנא שאין נוהגין להוסיף גם בראשונות – אין לחזור ולשתות, דנראה כמוסיף (מגן אברהם סעיף קטן ז). אמנם הרא"ש כתב דכיון ששתה שלא כתיקונן – הוברר הדבר דשלא ממניין הכוסות היה, ומה שישתה עתה הוא של חובה, עיין שם. ויש מי שאומר שבכל הכוסות אם שתה בלא הסיבה – אינו צריך לחזור ולשתות כוס אחר (ב"ח בסימן תע"ט וח"י סעיף קטן י"ד).

וכן נראה עיקר, דהא בגמרא (קח א) אפסקא הלכתא דרק שני כוסות צריכים הסיבה, אלא דמפני הספק מצרכינן הסיבה לכולהו. ואם כן בכל כוס הוה ספיקא דרבנן ולקולא.

ויראה לי דגם רבינו הרמ"א עיקר טעמו מפני זה, ולא מפני סמיכתו על דעה יחידאה, ולא מפני כמוסיף על הכוסות. אך דבשני ראשונות דמדינא מותר להוסיף – מה איכפת לן כשמוסיף? ועתה שאין מוסיפין גם בהם – אין לחזור ולשתות, כמו שכתבתי. ויש מי שכתב דבתחילת הסדר יהיה דעתו לחזור ולשתות בין הראשונות, ואז אם טעה ושתה בלא הסיבה – יחזור וישתה בלא ברכה (מגן אברהם שם).

סימן תעב סעיף יאעריכה

צריך לשתות הכוסות על הסדר כתקנת חכמים:

  • הראשון על הקידוש,
  • והשני אחר ההגדה,
  • והשלישי לברכת המזון,
  • והרביעי להלל.

ואם שתאן בבת אחת, כלומר ששתה כוס אחר כוס עד ששתה ארבע כוסות – לא יצא ידי ארבע כוסות. ונראה דהוא הדין אם שתה שנים שלא על הסדר, כגון שאחר קידוש שתה שני כוסות – לא עלתה לו רק לקידוש, ואחר ההגדה צריך לשתות כוס שני.

ויראה לי דאם שתה הכוס באמצע הגדה – יצא אף קודם ברכת "אשר גאלנו", דברכות אין מעכבות. ואמירת ההגדה אין לה שיעור, ונמצא ששתה אחר ההגדה. אבל אם שתה באמצע ברכת המזון או באמצע הלל – לא יצא, כיון דתקינו רבנן אחר כל ברכת המזון ואחר כל ההלל.

עוד נראה לי: אם לא שתה אחד מהכוסות בשעתו, כגון שלא שתה אחר קידוש – ישתיהו אחר כך, שהרי אין לזה תקנה אחרת וכן בכל הכוסות (כן נראה לעניות דעתי).

סימן תעב סעיף יבעריכה

שיעור הכוס: רביעית, לאחר שימזגנו אם רוצה למזגו, כגון יינות שלהם שהיו חזקים. וביינות שלנו לא שייך מזיגה.

ושיעור רביעית הוי כלי שמחזיק אצבעיים על אצבעיים, והגובה רוחב שני גודלים וחצי גודל וחומש גודל (טור). ושיעורו כדי הפלת ביצה ומחצה מים.

ויש מן הגדולים שרוצים עתה לכפול השיעורים מפני שהביצים נתקטנו, וכמה מהמדקדקים נוהגין כן. וכבר בארנו לעיל סימן קס"ח סעיף י"ג וביורה דעה סימן שכ"ד שאינו כן, עיין שם היטב.

וגם לעניין יין צמוקים שלנו יש הרבה לפקפק. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ר"ד סעיף ט"ו וסימן ער"ב סעיף ז ללמד זכות. ומה נעשה אחרי שבמדינתינו אין היין מצוי? והיין הבא ממרחקים, לבד שהוא ביוקר ורוב ישראל אין ידם משגת, יש בהם הרבה חששות כידוע. ואם אין לו יין – יקח מי דבש שקורין מע"ד לארבע כוסות.

סימן תעב סעיף יגעריכה

וצריך לשתות כולו או רובו. ואם יש בהכוס הרבה רביעיות – יכולים לצאת בו כמה בני אדם כשיעור רביעיות שבו, אבל לא בשיעור רוב רביעיות שבו, מפני שצריך רביעית לכל אחד, אף על פי שלעניין שתייה יוצאין ברובו.

אמנם יש אומרים עוד דכוס אחד, אפילו מחזיק הרבה רביעיות – אינו עולה רק לאדם אחד, ומחוייב לשתות רוב הכוס איך שהוא. וכן עיקר לדינא, שכן הוא דעת הרמב"ן והמרדכי (עיין בית יוסף).

וצריך לשתות השיעור בבת אחת, ולכל הפחות שלא בהפסק גדול. וישתה כדרך שתיית רביעית. ובדיעבד יצא כששתה בהפסק עד כדי אכילת פרס. ואם שהה יותר משיעור זה – לא יצא, וצריך לשתות כוס אחר. אבל בפחות מזה – יצא.

(המגן אברהם סעיף קטן י"א כתב דבשני כוסות ראשונות אם שהה יותר מרביעית – יחזור וישתה, עיין שם. ולעניות דעתי כיון דהעיקר לדינא שלא כהרמב"ם, כמו שכתבתי בסימן תרי"ב, עיין שם – אינו חוזר.)

סימן תעב סעיף ידעריכה

מי שאינו שותה יין מפני ששונאו או מזיקו, מכל מקום מחוייב לדחוק עצמו לקיים מצות ארבע כוסות ביין, לבד כשהוא חולה. ומצינו בתנאים ואמוראים שהיה היין קשה להם מאוד, ומכל מקום נדחקו לקיים מצוה זו דארבע כוסות.

ומצוה לחזור אחר יין אדום אם אין הלבן משובח ממנו, דכתיב: "אל תרא יין כי יתאדם". ויוצאין ביין מבושל ובקונדיטון. ואצלינו אינו מצוי זה.

ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה – ימכור מלבושו או ילוה או ישכיר עצמו לארבע כוסות, או לקבל מגבאי צדקה. ואם אין לו רק ארבע כוסות לשני הלילות – יקחם כולם ללילה הראשונה שהיא עיקרית. דאנן בקיאין בקביעא דירחא, ולכן יקיים ארבע כוסות בליל זו כתיקונם (מגן אברהם סעיף קטן י"ד). ונר ביתו קודם לארבע כוסות משום שלום בית, כמו שכתבתי בסימן רס"ג.

סימן תעב סעיף טועריכה

וגם הנשים חייבות בארבע כוסות, ובכל המצות השייך לאותו לילה, כמו אכילת מצה ואמירת ההגדה. ואם אין יכולות להגיד בעצמן – ישמעו ההגדה. משום דכתיב: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות" – כל שישנו באכילת חמץ – ישנו באכילת מצה, והנשים ישנן באיסור חמץ, דלא תעשה – מצוות נשים כאנשים. ולכן חייבות גם באכילת מצה, אף על גב שזהו מצות עשה שהזמן גרמא.

וממילא כיון שחייבות במצה – חייבות גם בפסח ומרור, שהרי איתקשו זה לזה, כדכתיב: "על מצות ומרורים יאכלוהו". ואף על גב דמרור בזמן הזה דרבנן, מכל מקום כל דתיקון רבנן – כעין דאורייתא תיקון, וממילא שגם חייבות בכל מצות הלילה, שכולן עניין אחד הן. ועוד: שהרי בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ולכן פשיטא שהחיוב עליהן בכל מצות הלילה, שהוא רק משום גאולת מצרים.

ולכן צריך ליתן כוס לכל אחד מבני ביתו, הן זכרים הן נקיבות. ואפילו תינוקות שהגיעו לחינוך – מצוה ליתן לכל אחד כוסו לפניו. ו"הגיע לחינוך" מקרי כבן חמש כבן שש (ח"י סעיף קטן כ"ז). ואם לא נתן – לא עיכב (שם). ויכול ליתן להם כוס קטן (עיין ט"ז), ואין צריכין לשתות אלא מעט.

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט"ו דאין ליקח כוס שפיו צר כעין קלו"ק גלא"ז, מפני שלא יוכל לשתות רביעית כאחד. ובכוס של ברכת המזון – בלאו הכי אין לוקחין אותו, ועיין לעיל סימן קפ"ג, וכן בכוס של קידוש. ועיין לעיל סימן רע"א. עד כאן לשונו.

ולפני תינוקות – אין קפידא. ויראה לי דאף על גב דבכל מקום אין הבנות בכלל חינוך, מכל מקום בליל פסח צריך לחנכן גם כן, מפני שעיקר האמונה תלוי ביציאת מצרים.

ומצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים, כדי שיראו שינוי וישאלו. והתורה הקפידה על שאלת הבנים בלילה הזה, כמו שכתבתי בסעיף ב.