ערוך השולחן אורח חיים רסד

קיצור דרך: AHS:OH264

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רסד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

במה מדליקין, ובמה אין מדליקין
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן רסד סעיף א

בזמן חכמי הש"ס לא היו מדליקין כמו בנרות שלנו של חלב ושל שעוה, אלא היו מדליקין בשמנים, ועושים פתילות ונותנים לתוך השמנים, כמו שאנו מדליקין היום בנפט שלנו.

ואמרו חכמים שיש פתילות שאין מדליקין בהן, לפי שהאור מסכסכת בהן, שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד, אלא נדעך וקופץ, (רש"י כ"א.) או שאין נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ, (שם) והשלהבת קופצת. וכן יש שמנים שאין מדליקין בהן, מפני שאין נמשכים אחר הפתילה, ויבא להטות. (שם) ובפתילות שהאור מסכסך בהן - חיישינן שיתקן הפתילה בשבת. (ב"ח)

סימן רסד סעיף ב

וכך שנו חכמים במשנה (כ':): במה מדליקין ובמה אין מדליקין: אין מדליקין לא בלכש - והוא מין ארז שיש בו כמו צמר גפן בין העץ ובין הקליפה, (טור) ולא בחוסן - והוא פשתן שלא נפוץ ויש בו פסולת, ולא בכלך - והוא פסולת של משי, (שם) ולא בפתילת האידן - והוא מין ערבה שיש בו כמו צמר גפן בין קליפה לעץ, (שם) ולא בפתילת המדבר - והוא מין עשב ארוך ומוך שבתוכו ראוי להדליק בו, (שם) ולא בירוקה שעל פני המים - והוא הירוק שגדל סביב הספינה כששוהה לעמוד במקום אחד על פני המים. (שם) וזהו הכל פסולי פתילות, וכן אין לעשות פתילות לא מצמר ולא משיער. (גמרא)

ונראה דמכל מיני צמר, בין מכבשים בין מגמלים ומעזים - אין מדליקין, ולדעת רש"י גם בקנבוס שקורין קאנאפלי"א ובצמר גפן שקורין באוו"ל אין מדליקין, ורבינו תם חלק עליו, דמאלו הפתילות טובות מאד, ונהגו כר"ת, (טור) ועד כאן פסול פתילות.

סימן רסד סעיף ג

ומכאן ואילך פסול שמנים: לא בזפת ולא בשעוה, כלומר להתיך שעוה ולתת בתוכה פתילה כמו בשמן - אסור, אבל נרות שעוה שלנו - טובים להדלקה. (תוספות שם) ולא בשמן קיק, ויש בגמרא ג' פירושים בזה ע"ש, והרמב"ם בפירוש המשנה כתב: זרועי עשב שמנים, והשמן עב ביותר, והטור כתב: שמן העשוי מגרעיני צמר גפן, ושני הפירושים בגמרא שם. ויש עוד פירוש בגמרא, שיש מין עוף וקיק שמו, ונותנין השומן שלה בנר ודולק ע"ש, ולא זכרו זה מפני שאינו מצוי כלל. (דרישה)

ולא בשמן שריפה, וזהו שמן של תרומה שנטמא ואסור באכילה ועומד רק לשריפה. ויש בגמרא (כ"ג:) שני אוקימתות: חדא דמיירי בכל ערב שבת, והאיסור הוא אף על גב דשמן יפה הוא ונמשך אחר הפתילה, מכל מקום מפני שמצוה עליו לשורפו - חיישינן שמא יטה כדי שתכלה מהר. והשנית, דמיירי בערב שבת שחל בו יום טוב, והאיסור הוא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב. ומהרמב"ם מבואר שתפס כן, דבשבת לא הזכיר זה כלל, וביום טוב פרק ג' הזכיר זה לעניין חלה שנטמאת ע"ש, וממילא דהוא הדין בתרומה דהכל אחד.

סימן רסד סעיף ד

ולא בשומן האליה, ולא בחלב כשמדליקין בו כמו בשמן, אבל נרות שלנו של חלב - טובים מאד. ולא בעטרן, והוא פסולת של הזפת, ומתחלה זב עב ואינו נמשך אחר הפתילה, ואחר כך זב צלול. ואף שנמשך אחר הפתילה, מכל מקום מפני שריחו רע - חיישינן שמא יניחנו ויצא, וחובה לאכול בשבת במקום נר. (גמרא כ"ה:)

וזה שאנו מדליקין בנפט שלנו שקורין גאז"א, מפני שהגם שאינו ריח טוב - מכל מקום גם ריחו רע לא מיקרי. ועוד, דכשהוא סגור בפמוט ומעמידים עליו כלי זכוכית כדרך הלאמפי"ן שלנו - אינו מריח כלל, וגם בבית שרים מדליקין אותו.

ואין לשאול בעיקר הטעם 'שמא יניחנו ויצא', והא כמה רגילין לאכול בחצר. ויש לומר שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים שבבית - פשיטא שמותר לאכול בחצר, (ב"ח בשם הגהמ"י) אבל מיהו על כל פנים שלא תהא צער מעצם הנרות.

וכן אין מדליקין בצרי, והוא שרף הנוטף מעצים שקורין קטף, והטעם מפני שיש לו ריח טוב מאד והריח נודף, וחיישינן שמא יסתפק ממנו. (גמרא שם) ותניא בתוספתא: "הנותן שמן לנר - חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו - חייב משום מכבה". (רש"י) ויש בגמרא עוד טעם על צרי, מפני שהוא מעופף ונדבק בכותלי הבית ומבעיר הבית, וחיישינן שיהא בהול על ממונו ויבא לכבות. (תוספות שם)

ומכאן יש ללמוד שלא לסתום התנור בעץ מטעם זה, וכמה פעמים באים לחילול שבת מצד זה. (מג"א סק"ט) ואצלינו סותמים התנור, מפני שהתנור גדול והגחלים מקוטמים ורחוקים הרבה מהכיסוי, ואין חשש בזה.

סימן רסד סעיף ה

אמרו חז"ל שם דטבע השמנים הרעים האלו שאם נותנין לתוכן שמן יפה כל שהוא - נמשכין אחר הפתילה. ועם כל זה, גם בכהני גווני - אסרו חכמים, שאם אתה מתירו בעירוב שמן יפה - יבא להדליקו גם בלא עירוב, ויבא לידי הטייה.

ואין זה כגזירה לגזירה, מפני שזהו קרוב לוודאי שיבא להטות, ועוד דכולי חדא גזירה היא, דבשעה שגזרו שלא להדליק בהם גזרו על כל האופנים, בין שיהיו בפני עצמן בין על ידי תערובות. (ט"ז סק"ד) והעיקר כתירוץ הראשון, שכן כתבו רבותינו בעלי התוספות. (כ"ג: סד"ה 'גזירה' וזה לשונו: דכשאינו מהותך וודאי יטה לפי שאינו נמשך וכו' ע"ש)

סימן רסד סעיף ו

בשמן דגים מדליקין, אבל בקרבי דגים שנימוחו - אין מדליקין אף שהוא נמשך אחר הפתילה, אך דגזרינן נימוחו אטו לא נימוחו, ולא נימוחו אינו נמשך אחר הפתילה. וכן חלב מבושל ומהותך, אף על פי שנמשך גם כן אחר הפתילה - מכל מקום אסרו חכמים, דגזרינן משום חלב שאינו מהותך דאינו נמשך.

אמנם אם נתן בקרבי דגים שנימוחו ובחלב מהותך מעט שמן יפה - מדליקין בהם, ולא גזרינן אטו לא נתן בהם שמן ואטו לא נימוחו ולא מהותך, דזהו גזירה לגזירה גמורה ולא גזרינן. (גמרא שם) אבל בדין הקודם לא הוי גזירה לגזירה, מהטעמים שבארנו בסעיף הקודם. ועוד דבכאן הוי שלש גזירות כמובן, וכולי האי לא גזרינן. (והר"ן הצריך בחלב מהותך שתהא מתחלת יציאתו מן הבהמה ע"ש, ומכל הפוסקים אינו משמע כן, וזהו כוונת המג"א בסקי"א ע"ש)

סימן רסד סעיף ז

וכן הדין בפסולי פתילות: אם כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו, אף על פי שעתה האור אינו מסכסך - מכל מקום אין מדליקין בו, משום דגזרינן שמא יבא להדליק בדבר שאין מדליקין בו בלבד, כמו שגזרו גבי שמנים.

אמנם זהו רק אם הכוונה היתה ששניהם ידלקו, אבל אם לא היתה כוונתו להדלקת שניהם, אלא דמתוך שהיה דק הוסיף בתוכו להעבותו - מותר אף על פי ששניהם דולקים, דבכאן לא שייך שנחשוש שידליק בו לבדו, שהרי לא היתה כוונתו כלל להדליק בו. ומרש"י שם משמע דבנתכוין להעבותו אינו כורכם ביחד, דלא בשביל העובי עושה כן אלא כדי שלא תטבע הפתילה הכשרה בהשמן, מניח הפסולה למטה וסומך עליה הכשרה.

ויש שרוצים לומר דלרש"י בהדלקת שניהם אסור בכל גווני, (עיין ב"י וט"ז סק"ב) ולעניות דעתי נראה דגם רש"י יודה להרי"ף שמתיר, אלא שמפרש בגמרא כוונה אחרת ע"ש. (ולשון הב"י בסעיף ב' שכתב: "ואם נתכוין להקשות... כדי שלא תשלשל למטה" ע"ש, פתח בלשון הרי"ף וסיים בלשון רש"י, עיין טור וב"י ודו"ק)

סימן רסד סעיף ח

מטעם שנתבאר מותר לכרוך דבר שמדליקין בו על גבי גמי או קש, כדי ליתן הפתילה בעששית, שהרי אינו מתכוין להדלקתם. וכן מותר ליתן גרגיר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת כדי שיהא דולק יפה בשבת, דזהו סגולה שתדלק יפה, ואין בזה שום חשש.

ושארי פתילות חוץ מאלו שחשבנו - מותר לידלק בהם, ונראה דצמר גפן הוא היותר טוב מכולם, שאורה צלול ונמשך יפה אחר הפתילה. וכן כל השמנים חוץ מאלו שחשבנום מותרים בהדלקה, אך שמן זית - מצוה מן המובחר. ושארי שמנים קודמים לשעוה, ושעוה לחלב. (מג"א סקי"ב) אמנם אצלינו שהחלב מזוקק הוא יותר טוב מנר של שעוה, כמו שאנו רואים בחוש.

וכבר נתבאר דזה שאסרנו שעוה וחלב - זהו בהדלקה כשמן, אבל אם כרך שעוה או חלב סביב הפתילה כנרות שלנו - מדליקים בהם, וכן זפת. ואם כרך שמן פסול ופתילה פסולה ביחד - אסור להדליק בו. (שם סקי"ג) ושמן אף על פי שהוא נמשך מאד אחר הפתילה, אבל שמרי שמן - אין נמשכין ואסורים בהדלקה לשבת. (שם סק"ז)

סימן רסד סעיף ט

כל הפסולים להדלקה, בין פסולי פתילות בין פסולי שמנים - אסורים בין בנרות שעל השלחן לאכילה ובין שארי נרות שבבית, שהרי כולם עשוים לאור וליהנות כנגדן בתשמישים. ואם הדליק בדברים האסורים - אסור להשתמש לאורן אפילו תשמיש שאין צריך עיון, דחיישינן להטייה, (שם סק"א) ואפילו יש אחר עמו אסור. (א"ר סק"ג)

ולא דמי למ"ש בסימן ער"ה בהא דאסור ללמוד לאור הנר שמא יטה, דשנים מותרים, דשאני התם דהחשש הוא משום דדבר הצריך עיון יש לחוש לשכחת שבת מפני העיון, וכשיש שנים השני יזכירנו. אבל בכאן, דהחשש מפני שאין הנר דולק יפה ישכח ויטה - יש לחוש גם בשנים שישכחו מפני העדר האור. ולא דמי לעיון, דרחוק ששנים יהיו הרבה טרודים בעיון, וישכחו ששבת היום.

סימן רסד סעיף י

אבל רבינו הרמ"א כתב בסעיף א', דיש אומרים דאם יש נר אחד מדברים המותרים - מותר להשתמש לאור האחרים, וכן דבר שאפשר בלא נר - מותר לעשות אפילו אצל נרות האחרים, ולצורך שבת יש להקל בדיעבד עכ"ל.

ויש מי שפירש דהכי פירושו, דאם יש נר מותר - מותר להשתמש אצל האסורים אפילו כשהן עומדות בחדר אחר, דכיון שיש נר אחד כשר - יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים. ודבר שאפשר בלא נר, כגון למשוך יין מן המרתף וכיוצא בזה - מותר תמיד גם בלא נר כשר, ויש להקל לצורך שבת. וכשעומד הפסול אצל הכשר - מותר בכל עניין להשתמש אצלם, אפילו אם אין בזה צורך שבת כל כך. (מג"א)

סימן רסד סעיף יא

והלבוש השמיט זה לגמרי, ובאמת קולות גדולות הן, ויש על זה קושיות מסוגית הש"ס, ומרוב הפוסקים לא נראה כן. וגם אין זה סברא כלל דכשיש נר כשר יזכור גם על הפסולים, וגם מ"ש 'אפילו אצל נרות האחרים' מיותר לגמרי, דהא מיירינן בנרות האחרים.

ולכן נראה לי דהכי פירושו, דכשיש נר כשר עומד בחדר שיש נרות פסולים - מותר להשתמש לאורם, דלא יבא להטות מפני שיש לו אור יפה מהכשר, אבל בחדר אחר - אסור. ואחר כך קאמר דדבר שאפשר בלא נר - מותר לעשות אף כשאין נר כשר כלל, וכן נראה לעניות דעתי שיש להורות, ולא להקל ביותר. (וכ"מ מדברי הא"ר סק"ג)

סימן רסד סעיף יב

המדליק את הנר צריך שידליק רוב מהפתילה מה שיוצא מן הנר, דאם לא כן קרוב להכבות. וכן בנר של שעוה ושל חלב, צריך שידליק רוב הפתילה שעל ראש הנר. אבל אין צריך להבהב הפתילה, דלא קיימא לן כמאן דסבירא ליה דצריך הבהוב, דגם בלאו הכי תדלק יפה.

אמנם הבה"ג פסק דאין מדליקין לא בסמרטוטין, והיינו בגדי פשתן שבלו, ולא בפתילה שאינה מחורכת. וצריך לומר דסבירא ליה דהגם דקיימא לן דאין צריך הבהוב - זהו הבהוב גמור, כלומר שידליקה בטוב ולכבותה דנעשית קרוב לאפר, דאחר כך יפה להדליקה. אבל קצת חירוך - צריך, דאם לא כן לא תדלק בטוב. ולכן אין מדליקין בסמרטוטין, דבהם אי אפשר להבהב מפני ישנן. (עיין ב"י ותבין מה שהכריחני לזה ודו"ק) והנשים נהגו להדליק הפתילה ולכבותה, כדי שתהיה מחורכת ותאחז בו האור יפה.

ואין מדליקין על השלחן בנר ישן של חרס, (מג"א ססקט"ז) מפני שהוא מאוס. ואם הוא מצופה כמו פאליוו"א או של זכוכית - אינו מאוס ומותר להדליק בו.

סימן רסד סעיף יג

יום טוב שחל להיות ערב שבת - אין מדליקין בחתיכת בגד שיש בו ג' על ג' מצומצמות, דמפני שכל שיש בו ג' אצבעות על ג' אצבעות שם כלי על זה לעניין טומאה, וכיון דאדליק בה פורתא - הוה ליה שבר כלי ואין מדליקין בשברי כלים ביום טוב, כמ"ש בסימן תק"א. אמנם אם גידלה מערב יום טוב ועשאה פתילה - כבר נתבטלה מתורת כלי ומותר להדליק בה. (גמרא כ"ח:)