פתיחת התפריט הראשי

פרק אעריכה

ענין בריאת המלכות וסדר תיקונה כמ"ש בז"א.

הנה מצינו שנקרא נקבה, וסוד הענין כבר בארנו במ"א לפי שאין האור שלה בא אליה אלא ע"י נקב, כמו שאמרו באדרא "ונקיב ועביר מאחוריו מבין חדוי", ולכן נקרא נקבה. ואמנם ר"ת נקבה על שם זמני האשה: פעם נקרא נ'ערה, פעם נקרא ק'טנה, פעם ב'וגרת, פעם ה' תתאה של הוי"ה. ועתה אבאר סוד ד' זמנים אלו.

והנה בזמן הקטנות יש בה ג' זמנים אחרים כמו שיש לז"א: תחלה, עיבור, יניקה, ומוחין דגדלות. -- כן יש למלכות בודאי. וביאור הענין הוא כי קודם עיבור ראשון של ז"א, הנה אז היה ו' נקודות כנודע, וזה היה בזמן ראשון של הז"א, ואז בזמן ההוא היתה המלכות כנגדו ג"כ נקודה אחת שביעית, ואז היה מדתה כשיעור העטרה שביסוד ואז היתה נקרא עטרה, ושיעורה הוא שליש מדת היסוד.

אח"כ בזמן הב' של ז"א -- שהוא עיבור א' שהיה ז"א במעי אמא בינה, כי תחלה היה בחוץ בסוד ו"ק ואח"כ נכנס במעי אמא כדי לתקן, ואז הוא זמן ב' דז"א, ואז היה בסוד ג' כליל בג', כי ו' נקודות שלו נכללו שם ג' בג', וזה כבר נתבאר ענינו אצלינו, ואז גם המלכות נתקנה קצת (כי העיבור ג"כ תיקון לנוקבא כמו לדכורא), ואז המלכות נגדלת כשיעור היסוד של דכורא כולו.

וכדי להבין ענינם אלו היטב אנו צריכין לבאר משאמרו רז"ל "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו". והענין כי הלא המלכות תחת היסוד בקו האמצעי. והטעם כבר נודע כי הנצח-הוד דאמא שבתוך ז"א הם סתומים, ולא היתה המלכות יכולה להתתקן שם. אמנם בקו האמצעית ששם פתוח היסוד דאמא -- שם יכול האור לצאת ולתקן את המלכות, לכן לעולם לא תמצא למלכות אלא באחורי ז"א כנגד קו אמצעי. והנה בהיות ז"א בסוד ו' נקודות לבד, נפרדות כל א' מחברתה כנודע (כי לכן היתה נקראת "רשות הרבים") -- גם המלכות היתה למטה מהיסוד דז"א בבחינת העטרה. ובזה תבין כמה שמות שנקרא המלכות וכולם אמת, כי יש לה כמה שרשים אל המלכות כפי השתנות הזמן. ולכן אל תתמה אם המלכות היא עטרת היסוד שבאדם ואיך היא הנוקבא של האדם. אך הענין הוא סוד גדול, כי כל הקדושה אין שורש הראשון נעקר משם. לכן מקום המלכות היה תחלה שרשה העטרה שביסוד, ואח"כ כשנגדלה נתעקרה משם וגדלה מעט מעט עד שנעשית פרצוף גמור, וחזרה פב"פ עם ז"א -- ולא מפני זה נעקרה מציאתה הראשונה, אלא שנשאר לה שורש דבוק עם ז"א בבחינת עטרה ולא זז משם לעולם. וכן תמצא שבכל קו האמצעי דז"א יש לה שרשים תמיד שם, כי היא תמיד יש לה שורש ביסוד ז"א בסוד עטרה (וזהו סוד "לעולם ה' דברך נצב בשמים" והבן זה). ואח"כ בת"ת מאחוריו, ואינה זזה משם לעולם כמ"ש בסוד "ויעבור ה'", כי שם זה הוא סוד הארה של אותה הבחי' שהניחה המלכות שאחורי ת"ת דז"א, ואע"פ שהיא עתה פב"פ עמו. ויש לה ג"כ שורש א' למעלה בדעת דז"א, ומשם יצאת לאה, וזה שורש יציאת לאה. והבן ושמור עיקר זה.

הרי שבכל קו אמצעי של ז"א יש לה שורש קיים לעולם. ובזה אל תתמה מכמה בחי' שיש אל המלכות. ולא די זה אלא אפילו עם כל ספירה וספירה דז"א יש לה שורש אחד; כי בעת עיבור דז"א נתערבה היא עם כל ספירה וספירה דז"א והשאירה שרשה בכולם. וזהו סוד בתקונים דאיהי שלימו דכל ספירה וספירה, ואין להאריך בכאן. ולפי שבהיות ז"א ו' נקודות היתה היא בסוד העטרה, ולכן אז לא נמצא עדיין נוקבא אל הזכר. אח"כ בזמן הב' של הז"א שהוא עיבור ג' כלילין בג' -- אז גדלה כמדת שיעור יסוד. והענין הוא כי היסוד אינו כשיעור שאר ספירות, כי עליו אמר הכתוב "ומספר את רובע ישראל", כי ארכה דגופא הוא ד' בריתות, הרי כי היסוד הוא רובע הת"ת, והעטרה הוא שליש היסוד. וזהו סוד "וכל בשליש עפר הארץ", כי מדת הארץ הוא מדת "שליש", שהוא עטרה.

וכשנכללו ג' גו ג', כבר בארנו כי הסדר הוא שהנה"י הלבישו לחג"ת, ונמצא חסד בתוך נצח, וגבורה תוך הוד, ות"ת תוך יסוד. והנה המלכות היא תחת היסוד בקו האמצעי, וא"כ כשעלה היסוד וכלל את הת"ת בתוכו והלבישו -- הנה לא היה מקום אל המלכות לכלול בו ולא היה בן זוג לה, וכמו שעיבור זה היה תיקון אל ז"א -- כן היה תיקון אל נוקבא, ולכן הוצרך שנקודת המלכות תעלה למעלה על היסוד ותלביש אותו. נמצא כי היסוד מלביש לת"ת והמלכות מלביש היסוד. ואמנם תבין זה במ"ש פרשה בלק "אשורנו ולא קרוב - דאושיט פסיעה לבר". פירוש זה הפסוק בעיבור זו"ן איירי כנראה מלשון הזוהר שם:


והענין במה שהודעתיך שם כי בעיבור ראשון היו זו"נ בסוד ו' זעירא שבתוך הה' (כי הם ו' נקודות ונכללין ג' גו ג'. נמצא שהם ו' אך שהם קטנים, כי אינם מתגלים רק ג' לבד, חצי ו', ונקרא ו' זעירא). ושם בסוף אותו ו' אושיט פסיעה לבר. והענין כי כאשר התלבש ת"ת ביסוד הוא שוה לעובי שאר הספירות, כי גם נצח מלביש לחסד, והוד לבוש לגבורה. אך כשתלביש גם המלכות ליסוד נמצא שיש שם ג' עוביין שהם ת"ת יסוד ומלכות, ששם הוא מקום המלכות היא עובי קצת כדמות הפסיעה היוצאת לחוץ ועי"ז נכללת המלכות בכל הו"ק, כי מאחר שכוללת כל קו אמצעי כוללת גם ב' קוין אחרים, כי כמו שקו אמצעי ע"י העיבור נכלל בב' קוין אחרים ונעשי' רה"י כנודע -- גם המלכות בהיותה בקו האמצעי נכללת בב' קוין. אמנם בעלייתה להלביש את היסוד ע"י עליה זה נתוסף בה אור ונגדלת כשיעור היסוד שלו. וזה זמן ב' של זו"ן.

אח"כ בזמן הג' דז"א, שהוא סוד היניקה שהוא אחר צאת ז"א לחוץ ממעי אמא -- אז הז"א חוזר ומתפשט ונעשה ו"ק גדולים, ואז הנוקבא "אינה יורדת עמו", פירוש, כי מתחלה "עולה עמו", כשעולה היסוד להלביש הת"ת גם היא עלתה עמו והלבישה את היסוד ונמצאת מאחורי ת"ת ומקפת אותו, ולכן כשיורד היסוד מעל הת"ת ומתפשט למטה אין המלכות יורדת עמו, רק נשארה שם למעלה נגד הת"ת. נמצא שיסוד ירד מעל הת"ת ונשארה המלכות על הת"ת דבוקה בו ממש. וזהו סוד "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו". אך ודאי ששרשה הראשון של העטרה נשארה למטה כנ"ל.

נמצא כי בזמן היניקה נשארה הנוקבא דבוקה מאחורי הת"ת ממש. וע"י היניקה נודע שהז"א נתגדל על ידי החלב, ואז גם אותו המלכות נגדלת גדלות אחר כשיעור הת"ת, ועתה המלכות היא מדה א' שלימה כשאר המדות של ז"א, אך אינו פרצוף רק מדה אחת שלימה. ובאלו הזמנים נקראת מלכות קטנה, אך אינה ממש קטנה גמורה עד שתהיה שלימה, ואז נקראת ה' תתאה של השם, כי כבר יש לה מדה א' גמורה. וכבר ביארנו כי ז"א בקטנותו יש לו גם כן מוחין דקטנות, וגם הנוקבא בקטנותה יש לה מוחין דקטנות. אמנם מוחין אלו הם רמוזין בסוד השם שיש לה עתה שהיא ה' אחרונה ששבשם; כי ו' הוא קו אמצעי ת"ת שבז"א רק שהוא כולל הו"ק כמנין הו', אך עיקר הו' הוא בת"ת קו האמצעי, ושם באחור הת"ת היא ה' תתאה שהיא הנוקבא. וב' אותיות י"ה הם מוחין לז"א ואין להאריך. ונודע כי המלכות אין לה רק ג' מוחין כי אין לה אלא עטרא חדא דגבורה. ומוח ראשון של חכמה הוא אלהים באלפי"ן, ומוח בינה הוא אלהים בההי"ן (כי כל ה' בבינה), ומוח ג' אלהים פשוט, כי הדעת שלה אינו שלם, ומכ"ש בקטנות, לכן אין בו מילוי. ואמנם אלהים דיודי"ן לא נתגלה בה כי אין בה כח. ובמקום יודי"ן לוקחת אלפי"ן.

נמצא כי מוחין שלה, חוכמה ובינה, הם מילוי אלפי"ן וההי"ן, והם ב' אותיות ה"א -- ההי"ן אלפי"ן. ולפי שהוא נוקבא הוא ה' על א'. ולפי שכל עיקר המלכות הוא ה' תתאה -- לכן גם המוחין שלה הם בסוד מילוי ב' אותיות ה"א כנ"ל. לכן נקראת עתה ה'. וכנגד ה' זו פשוטה הוא מוח הדעת שהוא אלהים פשוט, ה' אותיות לבד. הרי כי ג' מוחין אלו רמוזין בה' תתאה של השם.

נמצאת עתה המלכות כלולה מג' קוין -- ימין ושמאל ואמצע -- נגד ג' קוין ה'. נמצא כי המלכות בקטנותה נקראת ה' תתאה, והיא טפילה אל השם הוי"ה. וכאשר נשלמת פב"פ יש לה שם אחר בפ"ע -- אדני או אלהים, כפי הזמנים או המציאות ,ואינה טפילה אליו כנזכר בזוהר.

וכבר אמרנו כי המלכות נקרא אדני גם עתה בקטנותו לוקחת השם הזה ונרמזה בו אך הוא בסוד מנין וחשבון ולא ממש בשם אדני רק בדרך חשבון. כיצד? כשתמנה ב' מוחין אלו שם אלהים דאלפי"ן ודההי"ן הם גימטריא תוק"ף, כי אלו מוחין דקטנות הם דינין ותוקף גמור, וכשתחבר עמהם שם אלהים אמצעי שהוא פשוט -- גימטריא תרע"א כחושבן אדני במלואו.

אמנם בעיבור ב' דמוחין -- אז כבר ידעת איך הת"ת דז"א נעשה כלי בית קיבול למוח הדעת, ועולין ב' שלישים של הת"ת להיותן בסוד הדעת, ואז גם המלכות שהיא שם באחוריים הת"ת עולה עמו ואינה יורדת, ונשארה שם בחינתה במקום הדעת. הרי שכל ג' בחינות אלו יש לנוקבא בקו האמצעי שהוא דת"י. ובזה נתבאר ענין "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו". הרי עד עתה בארנו אות ה' מנקבה שהוא בצאתה מבטן אמה בעיבור א', ועדיין אינה נקרא קטנה ממש, רק ה' תתאה, כי אין לה רק מדה א':


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק בעריכה

אח"כ נקראת קטנה והיא אות ק' של נקבה, וזהו כי הלא האשה עד י"ב שנים ויום א' נקראת קטנה, וענין י"ב שנים אלו הוא כי אין האשה נתקנת עד גמר תקון האדם, וזהו שכתוב "לא טוב היות האדם לבדו", כי תחלה היתה הנוקבא בסוד צלע א' והיא היתה אחורי הת"ת דז"א בסוד ה' תתאה, ואז נתקן אדם שהוא ז"א והגדיל לגמרי, ואח"כ נתקנת הנוקבא. כי אחר הגדלת הזכר עדיין הנקבה קטנה, ואין הנוקבא נתקנת עד גמר תיקון הזכר. לכן אנו רואין בחוש הראות והטבע כי האיש גדול בשנים מאשתו. ואחר שבאו המוחין לז"א והגדיל -- אז מאירין המוחין האלו בנוקבא ונתקנת. וכמו שאין ז"א נקרא "גדול" עד שנגמרו כל המוחין לכנוס בו -- כך הנוקבא שאין בה שום גדלות, אין נקראת "גדולה" עד שיגמרו כל המוחין לכנוס בה ואז נקראת נערה ובוגרת כמ"ש, כי ב' שמות אלו הם בימי הגדלות, אבל בתחלה נקראת קטנה.

וידעת כי הזכר אינו גדול עד תשלום י"ג שנים ויום א', והנוקבא עד י"ב שנים ויום אחד. לכן נבאר עתה אלו הי"ב שנים ויום אחד איך היו מציאותן.

כבר ידעת כי הנוקבא אינה נבראת רק מסיום שליש העליון דת"ת הנקרא חזה, ומשם ולמטה. נמצא כי בנין המלכות הוא מב' שלישי הת"ת ונהי"ם, הם ד' מדות וב' שלישים. וכבר בארנו שהכתר שלה נעשה מב' שלישים שלוקחת מת"ת דז"א, והב' מוחין שלה מב' פרקין קדמאין דנצח-הוד, וחסד-גבורה דידה מב' פרקין אמצעים דנצח-הוד דידיה, ונצח-הוד דידה מב' פרקין תתאין דנצח-הוד דדכורא. אמנם לקו אמצעי שבה, שהוא דתי"ם, אין לה רק בחי' היסוד לבד, וכבר בארנו במ"א ועוד נבאר בדרוש א"ט ב"ח.

ונבאר עתה בחי' הכתר שלה כי כבר נודע מ"ש בענין ה' חסדים המתפשטים בגופא דז"א, ואין לך ספירה אחד מן החסד עד הוד שאין בו חסד אחד מן הה' חסדים. והנה בת"ת דז"א -- שם הוא חסד א' ונחלק לג' שלישים, כי אין לך שום מדה שאין לה ג' פרקים. ואמנם עד החזה הוא שליש א', ועד הטבור הוא שליש ב', ועד סיום הגוף הוא שליש ג'. והנה החסד הזה הנוגע אל הת"ת מתפשט בג' שלישי ת"ת. וכבר בארנו כי החסדים בעת עלייתן מגדילין הם את ז"א; כי יורדין ונופלין ביסוד, ומשם עולין עד הכתר ומגדילין את ז"א. ואמנם בזכר יש עלייה וירידה, אך הנוקבא אין בה הארת החסדים אלו רק בדרך עליה בסוד אור חוזר ממטה למעלה הנקרא "אור נוקבא", וזהו סוד "עלי באר ענו לה".

וכבר בארנו שאין המלכות לוקחת מזה החסד שבת"ת רק חצי שליש; כי שליש שלישי (התחתון מן הג' שלישים) ממנו נתחלק -- חציו עולה לכתר ז"א, וחציו האיר אל האחור וניתן אל כתר דרחל. ושם בארנו כי זהו סוד "ב' מלכים משתמשין בכתר א'", כי מן שליש זה נחלק לב' כתרים לזו"ן. וכמו שפנימית כתר רחל נבנית מחסד שבת"ת שהוא פנימית והוא הדעת המתפשט בו -- כן גוף ומלבוש וכלי של הכתר דרחל הוא נעשה מן כלי של גוף דת"ת דז"א עצמו. נמצא שהמלכות לוקחת חיצוניות ופנימיות ת"ת דז"א לצורך פנימית וחיצונית כתר שלה.

ואמנם הפנימית (שהוא האור אשר לוקחת משם) הוא חצי שליש ת"ת, אך מן החיצונית לוקחת כל הב' שלישים מגולין -- כי אורך הכתר שלה הוא אורך כל ב' שלישים של הת"ת דז"א, וא"כ מוכרח הוא שתקח כל החיצונית של אותן ב' שלישים. אך האור שבהם בפנימיותן אינה לוקחת רק חצי שליש כנ"ל, ועכ"ז ודאי שאינה לוקחת כל הב' שלישים, כי הז"א צריך להשאיר מהם לעצמו. אמנם הז"א לוקח חצי שליש לבחינת גוף חיצונית ת"ת שלו, ושליש וחצי נותן לגוף הכתר דנוקבא. והטעם כי הז"א כיון שמתחלה כל ג' שלישים הם בו, וגם ששם יש הארות רבות (ששם נפתח יסוד דאמא ויש שם אורות רבות) -- לכן יש די סיפוק בחצי שליש להשלים הת"ת שבו, ושליש וחצי נותן אל המלכות להיות אליה כתר בבחינת גוף.

ודע כי אורות אלו הנמשכין מז"א לנוקבא אינן יוצאין ממש ומאירין ועוברין דרך דופני המחיצות דז"א כולם אל הנוקבא, דא"כ ברגע אחת היו ניתנין בה כל המוחין, אך הם ממש דוגמת מוחין דז"א; שכמו שז"א נכנס כל פרק ופרק דנה"י דאמא בו בכל שנה ושנה -- כן בנוקבא. וכדי שיהיה הדבר כן נמצא כי אלו המדות היוצאין אל הנוקבא אינם יוצאין מכל מקום שירצו, רק עולין כולן עד החזה ששם הוא הנקב שעשה בוצינא דקרדינותא בחזה דז"א לעבור משם אל האחוריים, ודרך שם יוצאין כל האורות ונעשין צלם א' אל הנוקבא כמו שיש צלם אחד אל הדכורא, ומשם נכנס מעט מעט כל בחי' ובחי' בכל שנה עד תשלום כל הי"ב שנים של קטנות.

נמצא כי אורות אלו הם עולין תחלה מלמטה למעלה מן היסוד אל החזה כנ"ל, ואח"כ יוצא משם אל האחור, וחוזר ויורד לנוקבא למעלה למטה, מן הכתר עד סיום דגופא. ואחר שעלה -- חוזר ליכפף ולירד. וזהו סוד אותה הבעיא דבבא קמא בפרק הכונס (דף סא.) דבעי על אש נכפפת שהזיקה מהו. וזהו שבארנו, הוא סוד מציאותה הנקרא "אש נכפפת", וכבר ידעת כי מלכות כולה מן הגבורות שהם אש, ולזה נקרא "אש נכפפת".

ודע כי הלא ב' מיני אורות לוקחת הנוקבא: א' -- הוא חסדים שהם ב' חסדים שיש בנצח-הוד ועוד חצי שליש א' שבת"ת, והב' הוא אורות הה' גבורות. ואמנם לעולם אין החסדים מתערבין, רק בתחלה נמשכין החסדים עד שיגמרו לגמרי ואחר כך יוצאין הגבורות. והנה המלכות עיקר הגבורות שלוקחת אינם רק בקו האמצעי שבה -- כי הלא לוקחתן מן הת"ת דז"א שהוא בקו אמצעי. ואמנם בב' הקוין שלה לוקחת החסדים הנ"ל. והענין כי חסד שבנצח דז"א נחלק לג' חלקים; שליש א' ניתן לנוקבא בחכמה שלה, ושליש ב' בחסד שלה, ושליש ג' בנצח שלה. וכן על דרך זה נחלקים ג' שלישי חסד שבהוד דז"א בג' ספירות קו שמאל דנוקבא, שהם בג"ה. ומחצי שליש של חסד דת"ת דז"א ניתן בכתר שלה. [הגהה - וא"ת למה המוחין דנוקבא לא נעשו מחג"ת דז"א רק מנה"י שבו. התשובה כי הנה"י מגולין כנודע אך החג"ת הם אורות סתומים ואין בהם כח להעשות מוחין:]

נמצא כי מן החסדים שלוקחת נוקבא מז"א נתפשטו בכל קו ימין ובכל קו שמאל, אך בקו האמצעי אין החסד מתפשט רק בכתר שלה לבד, ונשארין דתי"ם שבה בלתי חסדים. והנה כבר בארנו כי תחלה נכנסין כל החסדים, ואחרי שאין עוד חסדים לכנוס אז נכנסים הגבורות. נמצא כי בתחלה נעשית הב' קוין דנוקבא ואח"כ קו א' האמצעי.

ונבאר עתה מספר י"ב שנים ויום א' שהם דקטנות.

  • בתחלה נכנס פרק תחתון דנצח הרי שנה א'.
  • ואח"כ פרק תחתון דהוד הרי ב' שנים.
  • אח"כ ב' שנים אחרים בב' פרקים אמצעים.
  • אח"כ ב' שנים אחרים בב' פרקים עליונים -- הרי ו' שנים. ובאלו הו' שנים נגמרו הב' קוין דנוקבא ימין ושמאל.
  • ושנה אחרת בירידת חצי שליש שבכתר -- הרי ז' שנים עד כניסת כל החסדים. (ואחר כך נבאר בע"ה אם הכתר נכנס בראשונה או באחרונה).
  • ואחר שכבר נגמרו לכנוס כל החסדים בז' שנים אלו, אז מתחילין לכנוס הגבורות, כי כשיצאו הה"ח שבז"א ונתפשטו בו -- אחר כך יצאו הה"ג, ולא היה להם מקום להתפשט וירדו אל היסוד דז"א ונתעכבו שם עד עתה, ואז יצאו מן היסוד אל הדעת שבנוקבא (כי כבר ידעת שמיסוד דזעיר אנפין נעשה מאחוריו דעת הנוקבא), ואז יצאו הה"ג בפעם אחת בדעת דנוקבא. הרי ח' שנים.
  • אח"כ ירדו הגבורות -- אע"פ ששרשם נשאר בדעת כמו החסדים בז"א -- ירדו ג"כ הגבורות מדעת דנוקבא דרך קו האמצעי, וירדו עד הת"ת שבה ותיקנו בה בחי' הת"ת -- הרי ט' שנים.
אח"כ ירדו עד היסוד דרך קו האמצעי. וכבר בארנו בענין ז"א כי ירידת החסדים מת"ת אל יסוד א"צ זמן כי המחיצות נסתיימו והם יורדין ברגע. וגם בכאן יצאו הגבורות מן הת"ת וירדו ליסוד ברגע, כי א"צ זמן, כי כמו שיש בז"א סתום ונגלה בענין יסוד דאמא שבתוכו -- כן יש בת"ת דנוקבא מכוסה ונגלה מן היסוד דז"א שכנגדו; רק שבז"א הוא בתוכו ממש, אבל בנוקבא היא כנגד אחור. פי' כי מה שהוא כנגד היסוד דז"א גם בת"ת דנוקבא נקרא אור מכוסה, והוא שכבר בארנו כי כשיוצא האור יוצא ג"כ עמהם מלבושו ונרתקו עמו, נמצא כי אור יסוד העובר ונכנס בת"ת דנוקבא גם הלבוש שלו יוצא חוץ (בחי') ממנו אל הת"ת דנוקבא ושם מלביש את האור ההוא עד מקום שמגיע אורך היסוד דז"א, וכשנגלה היסוד דז"א -- גם כנגדו בנוקבא הוא שם אור מגולה. ונמצא שבמקום אור מגולה א"צ זמן לירד. נמצא כי עדיין לא עברו רק ט' שנים לבד.
  • אח"כ כדרך שעולין החסדים דז"א מן היסוד שלו עד הכתר שבו להגדילו -- כן הגבורות עולין בנוקבא מתתא לעילא עד הכתר שלה. וכשעולין נוסעין ג' נסיעות: א' -- מן יסוד לת"ת, ב' -- מן ת"ת לדעת, ג' -- מדעת לכתר. הרי ג' שנים. ועם ט' הראשונים -- הרי י"ב.


ונבאר ענין אותו החצי שליש של אור שבכתר דנוקבא מתי נכנס.
דע כי אותו החצי שליש של אור הוא נחלק לד' חלקים, וכשנכנסין ב' פרקין תתאין דנצח-הוד נכנס רביע א'. ובב' פרקים אמצעים - רביע ב'. ובב' פרקים עילאין - רביע ג'. באופן כי בהיותה בת י"ב שנים לא נגמר הכתר שלה רק ג' חלקים, וחלק הד' עדיין לא נשלם. והוא כמו שכבר הודעתיך כי לעולם אין הכתר יכול ליגמר וליתקן עד שיתוקן כל הנוקבא, לכן נשאר זה הרביע לכנוס ונכנס באחרונה מכל מה שנכנס. ומה שהתחילו תחילה לכנוס הג' רביעית היה מפני שאין הגבורות יוצא עד גמר של ירידת החסדים -- לכן הוצרכו לרדת תחלה, אך מפני שאין הכתר נגמר עד לבסוף לכן נשאר זה הד' לכנוס עד באחרונה.

ועכ"ז נבאר יותר בזה, כי אחר שזה הד' נשאר למעלה איך נתפשטו הגבורות תחלה? אך הענין הוא כי אם היה נשאר בז"א עצמו עדיין -- אז היתה קפידה בדבר. אך בכאן כבר הוא בראשה, רק לא נגמר להכנס בה, והיה בסוד אור מקיף בראשה -- לכן אין קפידא וכבר יכלו הגבורות להתפשט בה. והנה ג"כ מהטעם הנ"ל תבין שכיון שאין חסר לכנוס רק חלק ד' לבד, וגם שכבר עומד שם ואין חסר כלום רק ירידה מועטת -- לכן אין צריך זמן מרובה שירד, אמנם הוא סוד יום אחד היתר על י"ב שנים. וכבר היו לה י"ב שנים ואחר כך ביום א' של שנת י"ג אז נשלם בחי' הכתר שבה ואז היא גדולה אחר י"ב שנים ויום אחד.

ועל האמת כי אפילו יום אחד א"צ לזה אך יש ענין אחר. והוא כי ירידת והכאת הגבורות ביסוד שבה עם זה הרביע של הכתר, ב' חלוקות אלו הם כולם סוד יום א'‏[1]. הרי בארנו י"ב שנים ויום אחד של הנוקבא קטנה. אח"כ נקראת נערה כמ"ש בע"ה.

ונבאר עתה ענין זה שאמרנו כי הגבורות עולין ג' עליות מן יסוד עד הכתר שהם כד"ת. וטעם הענין בארנו בדרוש פרשה בהעלותך כי אינו דומה עליות הגבורות בנוקבא כמו עליית החסדים בדכורא. כי בדכורא מתפשטין החסדים בכל הג' קוין ועולין עד כח"ב שבו. אמנם בנוקבא אינן עולין רק דרך קו האמצעי שבה שהוא סוד "אל מול פני המנורה", שהוא קו האמצעי כמ"ש במקומו. וטעם הדבר שנודע שיסוד דכורא אינו כמו הנוקבא, כי הוא יותר ארוך, לכן יסוד אמא שהוא נוקבא מסתיים בחזה דז"א ונמצא שיש לזעיר אנפין ב' חסדים וב' שלישים מגולין, ולכן כשעולין מן היסוד אחר הכאתן יש להם כח והסתפקות לעלות עד הכתר שבו. אך הנוקבא כל הת"ת שבה הוא מכוסה מן היסוד שבז"א, כי הוא ארוך ומגיע עד כנגד כל הת"ת דנוקבא, ואין שם מגולה רק בחינת נצח הוד לבד. [כי זהו הטעם שבארנו למעלה כי ירידת הגבורות ביסוד שבה אינם אפילו יום אחד לפי שהגבורות ירדו בשנה ט' מן הדעת עד סיום הת"ת כי כולו סתום, אח"כ בצאתם מסיום הת"ת לכנוס ביסוד המגולה א"צ רק רגע אחד. אך שם בז"א אינו כן כי יש מקום מורד ב' שלישין המגולין מסיום היסוד אמא עד סיום יסוד דז"א -- לכן צריך יום אחד גמור, משא"כ בנוקבא.]

ונחזור לענין, לפי שאין בנוקבא רק ב' גבורות מגולות לבד הנה אם היו מתפשטות ועולות בכל הג' קוין לא היה בהם כח והסתפקות לעלות עד הכתר שבה (והוא מוכרח שיעלו עד שם לפי שבכתר שלה לא יש רק חצי שליש אור לבד כנ"ל, וצריך הארת הגבורות בהכרח). לכן הוצרך שלא יעלו רק דרך הקו האמצעי לבד כדי שיספיקו ויהיה בהם כח לעלות עד הכתר שבה. לכן אינם עולות רק בדרך קו האמצעי לבד:


ועתה נבאר מה שנזכר למעלה שמן האור שבת"ת דז"א נטלה היא חצי שליש ומן הגוף והלבוש של הת"ת נטלה שליש וחצי.
וביאור הדברים כי הלא הם היו ב"ש הגוף ונחלק לד' חצאין -- חציו א' לת"ת עצמו דז"א, ונשארו הג' חצאים (שהם שליש וחצי) לנוקבא; חצי שליש לכתר שלה, וחצי שליש לדעת שלה, וחצי שליש לת"ת שלה. ובזה תבין משארז"ל ותבין איך מן האור של הת"ת דז"א עצמו נעשו ממנו ב' כתרים, אחד לז"א ואחד לנוקבא, והם סוד "ב' מלכים משתמשין בכתר אחד". ומהגוף דת"ת דז"א נעשה ממנו גוף דת"ת דז"א וגופא דת"ת דנוקבא ג"כ. הרי שמן האור נעשו ב' כתרים ומן הגוף שני ת"ת -- חד דידיה וחד דידה. וכ"ז כדי להשתוות בהשוואה א', ובפרט בקו האמצעי שהוא עיקר הגוף שיהיו ב' מלכים שוין בכל מציאותן, ונתפשט ת"ת דידיה עד ת"ת דידה.

גם תבין משארז"ל "גוף וברית חשבינן חד". והענין כמ"ש בדרוש אטב"ח כי עד עתה היה המלכות סוד מדה אחת כנ"ל, וכשרצה המאציל העליון לעשותה פרצוף הוכרח לחלק אותה מדה לי' חלקים ונקודות, ואחר כך ע"י אלו המוחין הנכנסים בה יגדלו הנקודות, וכל נקודה ונקודה שבה נעשה מדה אחת גמורה עד שנעשין בה י' מדות גמורות שהם בחינת פרצוף אחת שלם. ונמצא כי כשנבנית זאת הנוקבא נעשה י' נקודות, ומנקודות הת"ת שבה לא הועיל בה כלל, ולא הוצרכה בה לפי שכבר נבנית ע"י הת"ת שלקחה מז"א כנ"ל. ואז אותה הנקודה של הת"ת ירדה עד היסוד בה ונצטרפה עם נקודות היסוד שבה, ומב' נקודות אלו נעשה יסוד דנוקבא. וז"ס "גוף וברית חשבינן חד", כי הברית שהוא "נקודת ציון" שבה נעשה מנקודת הגוף ומנקודת יסוד ביחד.

והנה לא הוצרכה לירד שום נקודה ולהתחבר עם נקודה שתחתיה רק הת"ת לבד ירד עד היסוד. והטעם כמ"ש במ"א כי היסוד שבה פורח באויר ואין לו על מה לסמוך. והענין כי היסוד של ז"א הוא מגיע עד סיום הת"ת שבה, א"כ היסוד והמלכות שבה אין להם על מה שיסמכו בז"א אך שאר הספירות יש להם על מה שיסמכו בז"א, חוץ מהיסוד והמלכות שבה. וכבר נודע שהנוקבא נקראת "אספקלריא דלא נהרא", דלית לה מגרמה כלום, ושאר הספירות לוקחתם מז"א חוץ משנים אלו. לכן הוצרך נקודת ת"ת שבה -- שכבר יש לה על מה לסמוך בז"א -- לירד עד נקודת יסוד ונתחברו יחד, ובין שניהם היה די הסתפקות וכח כדי לעשות בחינת יסוד.

ואמנם המלכות שבה לפי שכל עצמותה אינה רק חותם א', חותם בתוך חותם, לכן במועט תסתפק וכמ"ש בדרוש אטב"ח, שהרי כל עצמותה נקראת מלכות ומה צורך למלכות שבמלכות רק לצורך חותם בתוך חותם.

והנה בזמן הקטנות נקראת הנקבה חוה אשת אדה"ר, קודם שתזדווג עמו. וגם אחר שתזדווג עמו לעולם נקראת חוה, כי לעולם נשאר בה בחינה זו שעליה נקראת חוה. והענין כבר בארנו שלוקחת חצי שליש אור מת"ת דז"א ואינו נכנס בה רק בד' פרקים כנ"ל. ואע"פ שאיני זוכר היטב מ"מ אכתוב מה שנלע"ד עתה. והוא, שאם נחלק זה החסד שבת"ת דז"א לג' חלקים שלישיים, נמצא שהיא אינה לוקחת רק חצי שליש לבד והוא חלק א' מו' חלקים של החסד הזה. וזהו סוד ו' של חוה, שהיא נוטלת חלק א' מו' חלקים.

ואות ח' שכחתי מה ששמעתי. ואפשר שהוא כן: כי אם לא נעריך החסד כולו, לפי שמקומה אינה רק בב' שלישים המגולין ולכן לא נעריך רק ב' שלישין חסד המגולין לבד, כי היא לוקחת חצי שליש שהוא חלק א' מד' חלקים וגם זה החצי שלוקחת נכנס ממנו רביע לבד בכל פעם, הרי שבכל פעם לא נכנס רק שמינית א', כי הכל הוא רביע, ואח"כ זה הרביע נחלק לד' חלקים -- הרי ב' פעמים ד' שהם ח'. ובכל פעם אינו נכנס רק חלק א' מח'. הרי ח' דחוה.

גם אפשר לומר כי כבר בארנו כי אלו החסדים כשעולין ממטה למעלה מן היסוד ולמעלה הם נגדלים ונכפלים לכפליים. נמצא כי המלכות שנוטלת חצי שליש ונכפל אח"כ ונעשה שליש א' שלם, וכן השליש וחצי הנשאר בז"א הוא נכפל ונעשה ג"ש נמצא כי אותן ב' שלישין המגולין נכפלין ונעשין ד' שלישים. והאמת הוא כי כשלוקחת אותו המלכות אינו רק חצי שליש אלא שאח"כ נעשה שליש גמור. ואם תעריך חצי שליש בד' שלישים הוא חלק א' מח' חלקים. וזהו ח' דחוה. וזה פירוש הב' הוא אמיתי וזהו ששמעתי.

והמלכות עצמה נקרא ה' תתאה של השם -- הרי שם חוה בשלימותה.

הרי עד עתה בארנו ענין קטנה שהוא עד י"ב שנים ויום אחד:


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל


פרק געריכה

אמנם ענין נערה מצאתי כתוב אצל מורי זלה"ה בלשון זה: "משננסרה והיא לוקחת המוחין לבדה חוץ מג"ר - נתוספה בה ה' דנערה".

וביאור אומרו חוץ מג' ראשונות לא יכולתי להבין. אך ביאור של שאר הלשון הוא זה. וצריך אני לבאר עתה ב' הנקודות הנמצאין בנוקבא שהם ציון וירושלם - מה ענינם. ומצינו שציון הוא ביסוד וירושלים הוא במלכות. וכן הוא הדבר. כי נקודת היסוד בנוקבא הוא נקודה הנקרא "ציון", ונקודת ירושלים היא נקודת מלכות שבנוקבא. וכן אמרו באדרא זוטא (ח"ג רצו, א) כי ציון כסותא דנוקבא כבית רחם לאתתא. ואמנם במקום ערותה יש בשר תפוח והיא נקראת עטרה. והוא בשר תפוח בולט בין הירכיים. והבשר זה הוא סוד מלכות שבנוקבא. ולפנים מזה הבשר -- שם סוד בית הרחם, שהוא חדר אחד לפנים מזאת המלכות, וזה נקרא "יסוד שבנוקבא".

וסוד הענין כמארז"ל כי הנוקבא נקרא מלכות, ואם כן אין צורך להיות בה בעצמה בחינת מלכות, כי כל עצמה היא מלכות -- לכן לא נמצא מהנוקבא רק ט' ספירות, שהם מכתר שלה עד היסוד שבה ממש, כדמיון הזכר בחי' גמורות. אך המלכות שבה אינה רק דרך רמז קצת באותו עובי הבולט מן היסוד לחוץ ואע"פ שלא היה צריך -- עם כל זה, שזהו סוד שאמרו רז"ל כדי לשמור החבית של יין צריך חותם בתוך חותם, וזהו ר"ת חבי"ת, שהוא הסימנים שצריכין חותם בתוך חותם והם ח'לב ב'שר י'ין ת'כלת.

והענין כי היסוד חותם אחד והמלכות חותם ב' כנ"ל. וביאור הדברים כי יין משומר הוא סוד הגבורות הניתנין אל המלכות, וצריך להיותן שמורים מן החצונים שלא יתאחזו בהם כי יניקתן מגבורות, ולכן היין צריך לשומרו שהם הגבורות, לא כן החסדים שהם המים. ואמנם החצונים הם יושבין תחת המלכות וקרובים אליה בסוד "רגליה יורדת מות", ואינן נאחזין בה אלא בסופה בתחתיה כנודע. ובמה שיוצא מן היסוד שלה משם יונקים, ולפעמים אותן גבורות נעשין דם שהם דינין גמורים, ואז הוא דם נדות שיונקים החצונים, אך בהיותן שמורים הם יין, כי יין מורה על גבורה המתמתקת בסוד "ויין ישמח". והנה אלו הה"ג הם נשמרות ע"י אלו הב' חותמות, א' הוא היסוד שבו ניתנים הה' גבורות, והב' הוא המלכות, והוא אותו הבשר המקיף מבחוץ. וזהו סוד מלת חותם, לפי שהיסוד דנוקבא כל עצמו לא נעשה אלא מהארת הגבורות שנחתם ונגלף בו דרך ירידה והכאה כנ"ל (כי היסוד בעצמו אין לו מקום להסמך בזכר כנ"ל וע"ש), ולכן נקרא "חותם". וכן המלכות במכל שכן, שאפילו הארת המלכות אינה אלא מהארת היסוד -- הרי כי הוא חותם נמשך מחותם אחר. לכן חותם הוא אותיות חומ"ת, ואלו הם סוד הנזכר בפסוק - "חומת בת ציון" "חומת ירושלים", פי' לציון חומה א', ולירושלים חומה אחרת, שהם סוד החומות השומרות את היין מן החיצונים. גם אותיות חותם הוא תחום, לומר עד כאן תחום של הקדושה ומשם ולהלאה הקליפות. ולכן אסור לצאת חוץ לתחום בשבת, כי התחום הוא מלכות אחרונה. גם חותם אותיות חמו"ת, ופירוש הענין שכל עיקר חותמות אלו נמצאו מן חמות העליונה שהיא בינה (כי מלכות היא בת הבינה, וז"א חתן בינה, ובינה היא חמותו). ואמנם למטה נבאר איך חותם זה נמשך מבינה שנקרא "חמות".


מהדורא בתרא: חותם הוא בדדים. ושאר הצרופים -- תחו"ם חומ"ת -- הוא ביסוד. וחותם הוא בדדים שלו שהוא בת"ת שלו הנקרא אמת, וחותמו של הקב"ה אמת מפני שהוא מכריע בין חכמה בינה ובין חסד-גבורה ובין נצח-הוד, לכן נקרא "חותם" - שבו "נחתמין" כל שאר מדות. וזהו אמת שמבריח מן הקצה אל הקצה. א' ראשונה לאותיות, ת' אחרונה, מ' אמצעי, כי הם חותם כולם. הרי חותם בדדים שלו, דהיינו שליש ת"ת.

ואמא נקרא "'חמות" כנזכר בזוהר, שממנה יוצאים הה' גבורות שהם מנוקדים פתוחי חותם, ולעולם נקרא חותם. (ות"ח העוסקים בתורה הם שומרי העיר בכ"ב אתוון).


ועתה נבאר מציאת אלו החותמות. והענין כי הלא אמרו בגמרא שיש דלתות ברחם האשה כמ"ש "כי לא סגר דלתי בטני" ויש "צירים" לאשה כמ"ש "כי נהפכו עליה ציריה". והענין כי כמו שבחומת העיר יש דלתות וצירים -- כן בחומת המלכות הנקרא "חותם" יש שם צירין ודלתות. והענין הוא כמ"ש ביחוד ה' ע"ש. והענין כי האדם מזריע טפת לובן בנוקבא והנוקבא מקבלת בבית רחם שלה ושם נעשית צורת הולד. ואמנם מנין יש כח באשה לקבל אותה טפה ברחם שלה ושתתעכבה שם ולא תפול ותצא לחוץ, והיאך תוכל לצייר שם הולד?

אך הענין הוא כי הלא כל האברים כולם השאור שבעיסתן הם כ"ב אתוון שהם סוד האבנים שמהם נבנית הבית. וכבר ידעת שיש בתורה כ"ז אותיות שהם כ"ב אותיות וחמשה כפולות. ואמנם כשנצטיירה המלכות ונתן בה הכ"ב אותיות -- הנה האירו ונחתמו הכ"ב אותיות ביסוד שלה, ושם נשאר רשומן. ועל דרך זה כ"ב אתוון דדכורא נרשמים ביסוד שלו כמו שכתב "וישכב במקום ההוא" - וי"ש כ"ב אותיות, כנזכר בזוהר. ומשם הטפה יוצאה כלולה מכ"ב אתוון. גם ביסוד דנוקבא נרשמין כ"ב אתוון דידה, וע"כ יש כח ביסוד שלה לקבל שם הטפה ולציירה שם.

ואמנם מן הכ"ב אתוון נעשין דלתות שבאשה של בית הרחם. והוא, כי צורת ד' צורתה י' וב' ווי"ן כזה <ציור>, כי הי' הוא באמצע הב' ווי"ן ומחברם, ואות י' הוא עוקץ שאחורי הד'. ואמנם הדלתות שברחם האשה הוא סוד זאת הדל"ת שבארנו, ואות י' שבין ב' ווי"ן הוא סוד ציר הדל"ת שכל הדל"ת סובבת עליו, כי אין קיום לב' ווי"ן אלא באות י' שהוא הציר שעליו סובבין ב' ווי"ן. וצי"ר גימטריא ש', שהוא ג' קוין שיש באותו ש', כי ברחם הנוקבא נרשמו כל הג' קוין שהם חג"ת כנודע, וזה נמשך אליה מהאבות עליונים שהם חג"ת, צורת ש'. וזהו סוד "באר חפרוה שרים" וכמבואר שם, והוא סוד היסוד שבה המעלה מ"נ, הנקרא "באר" ולא "בור", והוא עשוי כחפירה ולא בולטת כעין יסוד הזכר, רק כחפירה שקוע, כדי שיקבל טפת הזרע בתוכו. ואמנם המ"ן נעשה ע"י "שרים והנדיבים", שהם האבות שחקקו בה חותמם שהוא צורת ש'. וזהו "והיה שדי בצריך - אל תקרא בצריך אלא בצירך", כי היסוד נקרא שדי שהוא ש' ד"י, ונעשה ע"י הצירים שבו. ועל שמו נקרא שד"י. כי ציר נקרא ש' דשדי, וד"י אותיות י"ד, פי' מן הידים עליונים (שהם "יד חזקה" "יד הגדולה" "יד הרמה", שהם חג"ת) -- מהם נעשה שם שדי שהוא ש' י"ד. וזהו סוד (שמות טו, יז) "מקדש אדני כוננו ידך", כי הכוננות של אדנ"י שהוא המלכות הנה בנין יסוד שלה שהוא עיקר כוננותה נעשה ע"י הידים העליונים. והוא סוד "יצחק מיעך באצבע", ואין להאריך בזה.

[הגהה - ונלעד"ח שאפשר שזהו כוונת הפסוק "אף ידי יסדה ארץ", ר"ל "ידי" - שהם ג' ידים העליונים כנ"ל והם ג' אבות, הם עשו לנוקבא הנקרא "ארץ", בסוד "באר חפרוה שרים" אינון אבות]:

וזהו סוד (תהלים קמא, ט) "שמרני מידי פח יקשו לי", שכבר הודעתיך שמיין דכורין הם מ"ב אחד דהוי"ה, ומיין נוקבין הם ב' שמות מ"ב, כי אין טפה יורד מלמעלה שאין טפיים עולה כנגדן, וב' טפין הם ב' מ"ב שהם גימטריא פ"ד, שהם סוד המ"ן, ועם ד' שברחם -- הרי פ"ח. וזהו סוד "שמרני מיד"י פ"ח" כי אלו הידים העליונים הם שהמשיכו המ"נ למטה, וכשאוחזין בהם החצונים נקרא "יד"י פ"ח".

ונחזור לענין. כי ב' צירין וב' דלתות יש באשה כמו שכתוב "כי לא סגר דלתי בטני" וכן "כי נפהכו עליה ציריה". וסוד הענין הוא שאלו כ"ב אתוון הנ"ל הם נעשין דל"ת וציר א'. והנה אלו האתוון הם כפולין כמ"ש בע"ה, ולכן יש ב' צירים וב' דלתות, וכשתחברם יחד יהיו צורתם ם' סתומה כזה ם' של "לםרבה המשרה" (ישעיהו ט, ו). ואלו הם סוד מ' יום של יצירת הולד. וכאשר נקודת היסוד שלה היא סתומה והולד הוא בתוכה אז הוא צורת ם' סתומה, וכשיולדת נפתח רחמה ואותן הב' דלתות שהיו דבוקות זו בזו ונעשו צורת ם' סתומה נפתחין, ואז הולד יוצא משם. ובהיותה ם' סתומה אז נקרא "גן נעול מעיין חתום", והמ"נ של המעיין חתומים שם וסתומים.

הרי בארנו סוד דלתות שברחם שהם סוד הכלי המקבל בתוכו את הולד, ובתוך כלי זה נתונין המ"נ, כי המ"נ אינו הכלי עצמו אבל הם סוד ה' אותיות מנצפ"ך הכפולות. באופן כי הכ"ב אותיות הם דלתות וה' אותיות מנצפ"ך הם המיין נוקבין, ולכן יש הפרש בין כ"ב אותיות לאלו ה' מנצפ"ך הכפולים, וכאשר מעלה מ"נ הם אלו ה' דמנצפ"ך, ואח"כ בציור הולד נצטייר ע"י כל הכ"ב אתוון, לכן אין ציור הולד עד מ' יום כנגד מ' סתומה הנ"ל. ואלו ה' אותיות מנצפ"ך הם סוד ה"ג שבה שיורדין ביסוד שלה ונרשמות שם. וידוע שהגבורות נמשכין לה מבינה הנקרא "חמות דז"א", וזהו חותם כנ"ל. ועתה נבאר איך הם ב' דלתות.

והענין כי מתחלה נמשכו המוחין בה ונתנו בה הה' גבורות, וכל זה ע"י ז"א כי היו עוברים מאחורי ז"א ולחוץ אליה. ואז נרשמו ביסוד שלה דל"ת אחד וציר אחד והמ"נ (שהם המנצפ"ך), כי כל אלו -- הדל"ת והציר והמ"ן -- הם סוד הכ"ב אתוון וה' של מנצפ"ך שקבלה המלכות ע"י ז"א. עוד יש לה בחי' אחרת והיא כשננסרה המלכות מאחורי ז"א, וכבר כתבתי בתפלת ר"ה ענין הנסירה ושם בארנו שהוא סוד הסתלקות המוחין מז"א ויוצאין לחוץ על ראשו ונכנסין הנה"י של אמא עם מוחין בראש הנוקבא מאחוריו ואז ננסרת הנוקבא דז"א מאחוריו, כי מתחלה כשהיתה מקבלת על ידו היתה דבוקה עמו אב"א אבל עתה כשלוקחת המוחין מאמא עצמה היא ננסרת ונפרדת מן הז"א. ואמנם אז בעת הנסירה לוקחת המוחין פעם ב' בהארה יותר גדולה מבתחלה עד אין קץ, כי מתחלה היה תמצית האור ע"י מחיצות ועתה לוקחת המוחין עצמן ואז נגמרת לתקן. וחוזרת לקחת פ"ב אותן כ"ז אותיות התורה. ואז יש לה ב' דלתות וב' צירין וב' מנצפ"ך.

וענין ב' צירין ושתי דלתות כבר בארנו למעלה שהם צורות ם' סתומה, אבל ענין ב' מנצפ"ך הם סוד י' דמים שבאשה, ה' טמאים וה' טהורים, ואלו המנצפ"ך שלוקחת עתה ע"י אמא הבינה הם ה' טהורים שהם הגבורות ממותקות, אבל אותן שלקחה מתחלה ע"י ז"א הם דינין גמורים. ואלו הב' בחינות הם ציון וירושלים; כי ציון הם השניים שלוקחת ע"י בינה, ולכן ציון הוא רחמים. וירושלים הוא דין, והם הראשונים שקבלה ע"י ז"א. וכבר ידעת כי הבינה -- הנה"י שלה שבהם ניתנין המוחין של ז"א -- הם ג' אהי"ה: אחד דיודי"ן - קס"א, והוא בנצח; ואחד דאלפי"ן - קמ"ג, והוא בהוד; ואחד דההי"ן - קנ"א, ביסוד. ושלשתן הם תנ"ה והוא גימטריא חותם עם הכולל. ולפעמים נעשה "נד"ת דותה", ואין להאריך. אמנם עתה שקבלה פעם ב' המוחין ע"י בינה -- אז קבלה הארה ג"כ מן לבושים שלה, שהם ג' אהי"ה הנ"ל שהם גימטריא חותם. וזהו סוד מלכות שבנוקבא, שהוא סוד החותם החיצון, כי כל עיקרה מן הלבושים של נה"י דאמא וכשאדם מזדווג עם אשתו אז נקרא "חתן וכלה", כי ג' אהי"ה במלואן עם ג' שמות עצמן הם גימטריא חת"ן, כי עתה נכנס בהם. וכן היא נקרא כלה שהם ה' אותיות מנצפ"ך (שהוא אות ה' מכלה), וכל א' כלול מי' -- הרי נ'. וזהו כ"ל מכלה.


ונחזור לענין כי כבר בארנו כי תחלה מקבלת מנצפ"ך אחד ודל"ת אחד על ידי ז"א, ואח"כ כשננסרה לוקחת מנצפ"ך ב' ודל"ת ב'. וזהו סוד האשה בהיותה נערה אמנם לפעמים נקרא "נער", חסר ה'. והענין, כי תחלה כשלוקחת מנצפ"ך א' סוד דינין כנ"ל, אז נקרא נער כמ"ש כי נער שהוא גימטריא ש"ך דינין, וכשלוקחת המנצפ"ך הב' נתוספו בה ה' ונקרא נערה, שהם ה' אותיות מנצפ"ך הב'. וזהו ההפרש שבין נער לנערה. וכבר ידעת כי זמן הנערה ו' חדשים שיש בין נערות לבגרות, והם סוד אלו הה' אותיות מנצפ"ך ועוד הדל"ת שלוקחת עמה מחדש -- הרי הם ו' חדשים של זמן הנערות.

אמנם מ"ש למעלה שמצאתי כתוב אצלי זה הלשון "כשננסרה והיא לוקחת המוחין לבדם חוץ מג"ר נתוסף ה' דנערה והם ו' חדשים דנערות כו'" -- אפשר לפרש כי הכוונה היא כי המלכות כשננסרת ולוקחת המוחין היא לבדה אז ודאי כשהיא גדלה באחורי ז"א דוגמת הז"א כי היא נוגעת בבינה. ואמנם אינה עולה עד ראשה ממש רק נגד המלכות (נ"א ה"א) דבינה שהוא נגד הדעת דז"א. נמצא כי נגדלת הנוקבא ויש לה עתה גדלות ו' מידות, כי ז"א ט' ספירות חוץ מן המלכות שהיא הנוקבא, והיא נגדלת עד ו' ספירות התחתונים חוץ מג"ר, ואלו הם סוד ו' חדשים נערות. כך אפשר לפרש לשון הנ"ל.

אמנם כשחוזרת פב"פ נקרא אז בוגרת. (נ"ל כי אותיות בוגרת -- בו' ג"ר ת', עתה נגדלת גם עד ג"ר חב"ד, ות' זו מורה על נוקבא. א"נ הם חילוק תיבות ב"ת ג"ר ו' - ו' תחתונה, ואז ראוי לזווג גמור). והענין כי בוגרת גימטריא תורה, כי אז מלכות פנים בפנים עם זעיר אנפין ואז נקרא "תורה שבעל פה" המתחברת עם "תורה שבכתב".


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



פרק דעריכה

דרוש אטב"ח והוא לבאר מציאות אלפא ביתא דאטב"ח על תיקון הנוקבא מלכות.

דע כי הנוקבא שהיא שיעור שלה מדה א' מן המדות של ז"א, ונמצא שהיא עשירית כי אין בה רק מדה א' מי' מדות דז"א. אמנם כשנגדלת ונעשית פרצוף גמור מי' ספירות אז נחלקה אותו מדה לי' חלקים נגד י' ספירות, וכל נקודה מהם גדלה ונעשית מדה א' שלימה. וזה סדרה:

  • א"ט - הוא כתר דמלכות
  • ב"ח - הוא חכמה
  • ג"ז - בינה
  • ד"ו - דעת
  • י"צ - חסד
  • כ"ף - גבורה
  • ל"ע - ת"ת
  • מ"ס - נצח
  • ק"ץ - הוד
  • ר"ף - יסוד
  • ש"ן - מלכות.‏[2]

ופי' הענין כשהנוקבא נבנית ונתקנית פרצופה מב' חסדים ומב' שלישים שיש בתפארת-נצח-הוד דז"א, ומהה' גבורות שיש ביסוד דז"א (כמבואר בדרוש הקודם לזה ע"ש).

ונתחיל עתה מן הכתר. כי כתר נקודה א' מי' נקודות שנתחלקה מדת מלכות. אמנם זאת הנקודה של כתר צריכה לקבל עוד ט' נקודות אחרות כמותה ואז יושלם הכתר שלה, ויהיה בה מדה שלימה בי' נקודות. כי מה שהיתה המלכות עד עתה בחינת מדה א' בת י' נקודות, הנה עתה אחר ההגדלה צריכה שכל נקודה מהם יעשה מדה א' בת י' נקדות. ולהיות שמתחלה לא היתה בכתר שלה רק נקודה אחת מן המדה, ועתה נתוסף בה עוד ט' נקודות כמותה ונעשית מדה גמורה (כמו שהיתה מתחלה כל המלכות בכללותיה) -- נמצא כי תחלה היתה בחלקה נקודה א' ועתה בהגדלה נתוסף בה ט' נקודות. וזהו א"ט, שחלקה היא א' ונתנו לה ט' אחרות כדי להשלימה.

ואמנם לבאר זה יותר צריך לומר כי הלא מי שמגדל את הכתר שבנוקבא אינו אלא אותו החסד שבת"ת דז"א, כי בקו האמצעי אין שם שום מוח רק החסדים לבד. אך בב' קוין דז"א ימין ושמאל, שם מתפשטת אמא ב' ירכותיה עם ב' מוחין שבה חו"ב כנודע, אבל בקו האמצעי לא יש מוח, כי כבר נשלם יסוד דאמא בחזה. נמצא כי בקו ימין ושמאל יש מוחין גמורים עד סיום רגליה דז"א, אך בקו אמצעי אין בו בחי' מוח רק עד החזה, ומשם ולמטה לא יש רק חסדים מגולין. וכפי מה שיש בז"א כך יניקת המלכות משם. כי כשתינק מן קו האמצעי לא תינק אלא מהחסדים -- כי לא יש דבר אחר לינק משם, אבל כשתינק מקו הנצח -- אז יונקת ממוח חכמה המתפשט בו וגם מן החסד הא' מן הה' חסדים המתפשט שם וכן על דרך זה בהוד.

ועתה נבאר הענין יותר. ודע ג"כ כי לעולם המגדיל המלכות הם החסדים ‏[3] שהם סוד המים המגדילין האילן ואת הנטיעות, והוא סוד "והוכן בחסד כסא". והנה כשהמים הולכין בשרשי האילן ומגדילין אותו -- אין המים חוזרין להיות גוף האילן עצמו, כי המים גורמין ההגדלה אבל המים עצמן אינן גוף ההגדלה. וזה מבואר למבין. וכן הענין בחסדים אלו -- אינו נעשה גוף ההגדלה רק שגורם להגדיל. לכן בכל הא"ב לא נזכור את החסד עצמו רק ההגדלה לבדה.

והנה החסד שבת"ת ז"א גורם הגדלה בט' נקודות בכתר דנוקבא דז"א -- שלא היה בה רק נקודה א' ונעשית י', וזהו א"ט. ב"ח בחכמה פי' מה שיש אל המלכות בחכמה שבה שהוא ב' נקודות, והגדילו ח' אחרות ונעשו י'. וזהו ב"ח. והענין שכבר ידעת שכבר יש בה נקודה א' ממה שלקחה ממלכות עצמה כנ"ל -- הרי נקודה א'. ועוד נקודה אחרת לוקחת ממוח חכמה המתפשט בנצח דז"א כנודע. והנה נודע כי חכמה שבנוקבא נגד פרק קמא דנצח ז"א, ויונקת ממוח חכמה שבו. משא"כ בכתר שלה שאינה לוקחת מוח בקו אמצעי רק מן החסד. וכבר בארנו שהחסד אינו נכנס בגדלות, רק שהוא גורם הגדלה -- כי כן עתה בנצח -- אע"פ שיש בו חסד א', אין אנו חושבין רק למוח חכמה שבו, כי החסד הוא המגדיל. ושמור כלל זה בידך שלא אצטרך לבארו תמיד, שלעולם אין החסד נחשב ונכנס במספר.

ונמצא שיש בכאן שתי נקודות: אחד נקודת החכמה עצמה של המלכות עצמה, וא' מוח החכמה שבנצח דז"א. ואחר כך חסד שבנצח גרם גדלות ח' נקודות אחרות ונשלמו לי'. כי ב' נקודות הנ"ל אינן בכלל ההגדלה רק ח' הבאים מחדש. וזהו ב"ח.

ג"ז בבינה פי' כי בבינה שבמלכות יש בה ג' נקודות. א' מחלקה שלקחה מן המלכות עצמה כנ"ל, עוד יש נקודה אחרת ממוח בינה שבתוך הוד ז"א כנ"ל בנצח, עוד לוקחת נקודה א' מן הוד אמא עצמה שבתוכה ניתן המוח כנ"ל -- הרי ג' נקודות. ואז החסד שמתפשט בהוד ז"א הוא מגדיל ז' אחרים וזהו ג"ז.

וא"ת גם בחכמה דמלכות נאמר שהם ג"ז, כי ג"כ לוקחת המלכות מנצח אמא שבו נתון המוח. והתשובה כי אלו נה"י דאמא שהם מתפשטין בז"א -- כל עצמן במקומן אינן רק בבחי' הרגלים נ"ה, ולא בבחי' ראש. פירוש: כי נה"י דאמא נעשו כל אחד מהם ג' פרקים, ואע"פ שכל ארכן אינן אלא נצח-הוד -- עם כל זה בבואם לז"א משתנים; כי ב' פרקין עלאין נעשין בז"א חו"ב, וב' פרקין אמצעים ח"ג, וב' פרקין תתאין נעשין בז"א נצח-הוד ממש. אמנם כשנוקבא לוקחת עתה הארה מהם -- אין הארה זו מועלת לה כלום, כי אין המלכות שיעור קומת שלה רק שיעור ב' פרקין תתאין אלו הנ"ל, וכשלוקחת הארה מהם נקרא הארת ‏[4] נ"ה, וא"כ לחו"ב שלה לא תועיל הארה זו כי הארה זו לשימוש רגלים שהם נ"ה והיא צריכה הארה לערך חו"ב שלה, א"כ אין הארה זו מועילה לה כלום. וכן הענין בח"ג שלה -- אינה יכולה לקבל הארה מנ"ה דאמא כי הארת נ"ה אינה שוה לחו"ג שלה, ואע"פ שלוקחתו, עכ"ז אינה עולה בשם ואינה נחשבת כלל.

אמנם הארת נ"ה דאמא בנ"ה דנוקבא -- זה תעלה בשם ותכנס בחשבון ודאי כמ"ש בע"ה. ואמנם טעם זה עצמו שאמרנו בנ"ה דאמא שייך ג"כ בנ"ה דז"א, שאע"פ שודאי הוא כי כשלוקחת הנוקבא הארה מהמוחין שבנ"ה דז"א בודאי שאין האור ההוא יוצא אלא דרך מלבוש שהוא דרך מסך לבושי נה"י אמא ואח"כ דרך מסך נה"י דז"א וא"כ כשיוצאין האורות ועוברין שם בוודאי שהם לוקחין מהם ויוצאין האורות של המוחין מלובשין באותן הלבושים ג"כ. וזה פשוט ואין להאריך בו.

אמנם כמו שאותן אורות שלוקחת מנ"ה של אחמא אינם נכנסין במנין -- כן נ"ה דז"א אינן נכנסין במנין, כי במקומם הם נחשבין לרגלים ולא למוחין, לכן אין עולין בחשבון רק בנ"ה דנוקבא כי שם הם שוין - הארות נ"ה בנ"ה, באופן שאין למנות ולחשוב רק המוחין ולא הלבושין.

וא"ת כמו שבנצח לא מנית רק המוח -- גם בהוד לא תמנה רק המוח, ואיך הם ג"ז ומנית הוד דבינה? התשובה הוא כי אמת הוא שהטעם שאמרנו הוא מספיק לנ"ה דז"א גם בשניהן כי אינן ראוין למנות רק עד הסוף דנ"ה דנוקבא, אמנם באמת אין טעם זה מספיק רק לקו ימין נצח שלה ולא בהוד. והענין כי הנוקבא נאחזת בשמאל תמיד, ואמא דינין מתערין מינה ובפרט בקו שמאל שהם דינין, ולכן בבא הארת הוד במלכות ראוי לחשבה כי כל מציאותה הם גבורות שהם בנין של המלכות. וגם הבינה עד הוד אתפשטת. וזה נראה‏[5] היותה גבורות. ולכן ההוד שלה כולה קו שמאל נכנס במנין.

וכלל הדברים כי החסדים אינן נמנין לעולם, והמוחין נמנין בב' מוחין דחו"ב, ולבושין דנ"ה דזעיר אנפין אינן נמנין לעולם עד למטה בנ"ה דנוקבא כי שם הם שוין בהארתן. ולבושי דנצח אמא הוא שוה לנ"ה דזעיר אנפין, ואינו נמנה ג"כ עד נצח דנוקבא, ולבושי דהוד אמא נמנין עם כלם בכל הקו שלה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל




פרק העריכה

ד"ו בדעת. ודע כי בכאן הוא היפך מאותיות אחרות, כי אותיות הראשונות היו הראשונות עיקרית והאחרונות טפילות. כמו א"ט - א' עיקר וט' הוא מה שנתחדש. וכן בשאר אותיות. אך כאן הוא להיפך; כי אות אחרונה הוא עיקר והראשונה הוא המחודש. כיצד?

ד"ו, פי' כי ו' נקודות יש בה וד' באין מחדש. והענין, שאע"פ שאנו אומרים שבנצח דז"א שם חסד א' -- עכ"ז זו לעצמו וגם לצורכו, אך לצורך הנוקבא אין בו כח להאיר רק בפרק קמא שהוא בחכמה דנוקבא. וכן בהוד אינו מאיר רק בבינה דנוקבא. אך בשאר המשך הקו אין בו כח להמשיך כ"כ. ואע"פ שבדרוש העבר בארנו שהחסדים דנצח מאיר בכל קו ימין דמלכות -- ודאי שכן הוא, אלא שאין הארתו מספקת להגדיל רק בפרק קמא לחודיה. נמצא כי החסדים אינם מגדילים בנוקבא רק בכתר-חכמה-בינה שלה לבד.

וא"ת שאר הגדלה דנוקבא מי גרם לה? התשובה כי מהדעת ולמטה הם נגדלין ע"י הגבורות, כי אין מתפשטין הגבורות רק מהדעת ולמטה, וכ"כ הם משמשות ומגדילות הגבורות את הנוקבא כמו החסדים את הז"א, כי גם הגבורות הם מים ממש המגדילין את האילן רק שהם מ"נ, לכן נקרא "גבורות גשמים" - הרי שהם מים ממש. נמצא שמן הדעת ולמטה כל ההגדלה הוא ע"י הגבורות והסדר הוא כך:

כי הנה דעת נוקבא נגד יסוד ז"א כנ"ל בדרוש העבר, שאחר שכלו החסדים להתפשט עד ההוד -- אז ירדו הגבורות עד היסוד ומשם לוקחם המלכות בדעת שלה המכוון נגדו (כי ת"ת דז"א - כתר שלה, ויסוד שלו - דעת שלה). והנה שם לוקחת ה' גבורות ביחד ונשארין שם מושרשים. אח"כ יורדין ומתפשטין הה' גבורות מחסד עד הוד שבה, ואחר כך מהארת אלו הגבורות המתפשטין מאירין ביסוד שלה כל ה' גבורות ביחד. וכן אח"כ במלכות שלה. וכ"ז הוא ממש כמבואר בחסדים המתפשטין בז"א, שכבר הודעתיך שכולן נרשמין בדעת, והארה שלהם לבד הוא המתפשט מחסד עד הוד, ואחר כך הארה ב' שנתוספו מאלו המתפשטין הם מתקבצין ביסוד. ואין צריך להאריך בזה.

והנה אותן ה' גבורות המתפשטין בה מחסד עד הוד - הם מגדילין אותה. ולכן כמו שלא נכנסו החסדים במספר -- גם הגבורות אינן נכנסין במספר, כי הם מגדילין ואינם ההגדלה עצמה כמו שכתבנו בחסדים, לכן אין להאריך.

אמנם בדעת אנו מונין הה' גבורות עם הנקודה של חלקה שהיה לה מתחלה כנ"ל -- הרי ו'. והגדילו ד' אחרים -- הרי ד"ו. וא"ת למה בדעת נמנין ה' גבורות? הטעם כדי להגדיל ספירה א' מספיק גבורה א' אך כאן הם ה' גבורות, (וא"ת אם כן) [ואם כן]‏[6] לא נמנה אלא ד' גבורות, כי א' צריך להגדיל? זה יתורץ עם מה שאמרו רז"ל (כתובות קג, א) "ברכת הבית ברובה". וזהו ענין גם כן "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו", וכן אמרו רז"ל "אינם דומין מרובים העושין המצוה כו'". כי בהתקבץ ובהתאסף ה' גבורות יחד מספיק להגדיל ולהעלות בחשבון וזה מבואר. הרי ד"ו.


י"ץ בחסד. פי' אין לה רק נקודה א' ומתחדשין ונגדלין בה ט' אחרים וזהו י"ץ.

וא"ת הרי בחכמה שהוא בקו הזה בארנו שהוא ב"ח כי החכמה והמוח שבתוכו נמנה. התשובה הוא קרוב אל זה שבארנו לעיל בענין החסדים -- וכן הוא ענין המוחין, כי אלו המוחין המתפשטין בנ"ה דז"א אינם מוחין (כי אין מוחין אלא בג"ר דז"א אבל משם ולמטה הם הארה בעלמא ואינן מוחין ממש), וא"כ הלואי שיספיק כל אותו המוח המתפשט בכל נצח דז"א לעשות מוח חכמה דנוקבא, והלואי שיהיה בכאן כולו מוח א'. אך שיתפשט בכל קו ימין דנוקבא -- זה אי אפשר. וכיוצא בזה בקו שמאלי, כי אין המוח נמנה ונחשב רק בבינה דנוקבא אך משם ולמטה לא.

והואיל ואתא לידן נבאר עתה שכיון שכן הוא איך נעשה המוח ממש בחכמת נוקבא או בבינה שלה כיון שהוא עצמו אינו מוח. והענין הוא כי ע"י הארת החסדים המגולין אשר שם לפיכך הם מאירין שם הרבה ויכולין להתגלות שם הארתן המלובשת שם ויכולה לעשות מוח ממש כאן בנוקבא. גם זה פירוש על מ"ש בזוהר "דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא", כי בכאן מאירין יותר מלמעלה בכפליים עד שיכולין לעשות מוחין לנוקבא.
ועוד אחרת כי הארת החסדים האלו מאירין מנה"י דאבא לעשות מוחין בראש הנוקבא, ואע"פ שאינן אלא בנה"י דאבא הנתונין תוך נה"י דאמא כנודע, ואז מאירין נה"י דאבא ונה"י דאמא ויצא מהם אור רב.
ועוד אחרת כי בכאן מחזה ולמטה מתגלה יסוד דאבא כנודע והוא מאיר לצדדין בנצח-הוד דאמא, וע"י כל אלו האורות שאמרנו יש כח בנצח-הוד אמא לעשות מוחין בראש הנוקבא אע"פ שאינן אלא בחי' רגלים. וכבר ידעת כי הנוקבא אינה נעשית אלא מנה"י אמא ולא מנה"י אבא ואין להאריך.

אך הלואי שכל האורות אלו יספיקו לעשות לה ג' מוחין, ולא שיספיק לכל ארכה. נמצא כי מכאן ולמטה אין אנו מונין עוד מוחין כנ"ל.

והנה ראוי לבאר כי א"ט וי"ץ הכל אחד, רק שזה אחדים וזה עשיריות; כי א"ט הם י' אחדים וי"ץ הם י' עשיריות. וראוי לידע איך הוא הענין היפך השכל; שראוי היה שלמעלה בראשו יהיה העשיריות שהוא יותר גדול, ולמטה בקצוות מחסד ולמטה יהיה אחדים. והתשובה מבוארת, כי למעלה בראש‏[7] היה המגדיל בחי' חסדים, והנה החסדים עיקרם הם בז"א רק שהארתן יוצא מאחוריו ומגדיל אותה. אבל כאן הגבורות עיקרם בנוקבא בדוקא, ולכן הם מגדילין מאד מאד בבחי' העשירית. וגם החסדים כיון שעיקרם הם בז"א הלואי שכל הארת החסד יצא להאיר בחכמה דנוקבא או בבינה, ואינה בה רק שליש א', כנודע שחסד שבנצח נחלק לג' שלישים, ושליש א' שלו הוא היוצא ומאיר לחכמה דנוקבא ועושה אותו מוח. באופן כשנעריך ערכים אלו נמצא כי הארות הגבורות הם יותר מי' פעמים בנוקבא מאור של החסדים לכן הם כאן עשיריות.

[הגהה - י"ל התינח צ' הנוספים אך חלק העיקרי ע"כ צ"ל שאינו גדול מחלק הג"ר דאם כן אכתי ק' למה בג"ר נמנין לאחדים וכאן נמנים לעשריות. וי"ל כדלעיל אינו דומה המרובין כו' כיון שיש כאן אורות רבים מגדלין ג"כ אותו חלק של המלכות עצמה ט' חלקים אחרים ואעפ"כ אנו מונין שרשם לבד כי הם בטלין אצל שרשה. ואם שגיתי אתי תלין וה' יכפר בעדי]:


כ"ף בגבורה. פי' זה מבואר כי יש לה נקודה א' מעצמה ונקודה אחת שלוקחת מהוד דאמא שמאיר בה כנ"ל, כי בכל קו שמאל אנו מונין לבחי' הוד דאמא לפי שהוא קו שמאל גבורות. הרי הם ב' גבורות. ומתגדלין ומתחדשים בה ח' אורות -- הרי כ"ף.


ל"ע בת"ת. פי' בזה צריך שתדע מ"ש בדרוש העבר בענין "גוף וברית חשבינן חד", כי הנקודה שנתחלקה והגיע בחלק ת"ת של המלכות לא שמשה היא לעצמה אך ירדה ביסוד ונתחברה עם נקודת יסוד, לפי שיסוד אין לו על מה לסמוך בז"א כנגדו, לכך הוצרך להתחבר שם עם נקודת הת"ת והלואי שיספיק. באופן שבת"ת לא יש שום נקודה כלל.

אמנם ה-ל' של ל"ע הם סוד ג' גבורות שיש בת"ת. והענין דע כי הלא אנו רואין הפרש שיש בת"ת משאר קצוות, והוא כי הגבורות המגיעין לחלק נצח הוד הם מוכרחים לעבור דרך הת"ת, משא"כ בשאר. כי הגבורות דחסד וגבורה דנוקבא תוכל לקבל הגבורות שלה מן הדעת עצמו שהוא בנתיים בין חסד וגבורה ויוצאין שתי גבורות ביחד; אחד לקו ימין ואחד לקו שמאל. ולכן אין החסד צריך לגבורה ולא הגבורה צריך לחסד. גם הת"ת א"צ לא לחסד ולא לגבורה, כי יורד אליו דרך קו האמצעי ממש. גם הנצח א"צ לחסד שעליו ולא הוד לגבורה שעליו, כי אין האור בא להם רק דרך קו אמצעי בת"ת ומשם מתחלק להם. באופן שלא יש מי שהוא מוכרח שיעברו בתוכו רק אלו ב' שהם גבורות נצח-הוד שצריכין לעבור דרך הת"ת בהכרח, ושם מניחין הארה שלהן. ועם הגבורה של ת"ת עצמן הם ג' גבורות, והם ל' של ל"ע, ונגדלין ז' אחרים -- הרי ל"ע.

וא"ת הרי הם המגדילין ואיך נמנו בכלל חשבון זה? התשובה זו מבואר כמ"ש בסוד הדעת, כי בהיות גבורות הרבה ביחד הם יכולין להגדילו ולהשאיר שם שרשם באופן כי אלו הג' גבורות אשר שם הם בעצמן נגדלות ונעשית י'. וזה ל"ע. וגם כי בשלמא בשאר ספירות היה להם הנקודות עצמה של חלקה -- שהוא שורש הכל שממנו נבנית ונגדלת הספירות, אבל כאן בת"ת הנה הנקודה שלה ירדה ביסוד, לכן אם אין הגבורות של שם נגדלות בעצמן לא יהיה אפשר לעשות הת"ת.

ואפשר שעם זה שאמרנו יתורץ גם כן מש"ל שאע"פ שהאמת הוא שהה' גבורות כשמתפשטין בגוף הם יורדין מדרגה אחר מדרגה; כי כולן יורדין תחלה בחסד ואח"כ נשאר שם גבורת החסד, ויורדין ד' אחרות למטה בגבורה, וכן על דרך זה עד למטה כדרך החסדים. אך הטעם מובן עם הנ"ל כי שאר ספירות אין צורך שישאר שם שורש גבורות אורן העוברים שם‏[8] , אך הת"ת שאין לו נקודה שלה -- צריך ליקח אותן הג' גבורות להשרישן בו. וזה נלע"ד יותר אמיתי מן הטעם הראשון כי כלל הוא בידינו כי החסדים או הגבורות יורדין מדרגה אחר מדרגה מן חסד עד הוד.


מ"ס בנצח. פי' שיש לה נקודה א' של עצמה, ולוקחת עוד נצח של ז"א, ונצח של אמא. כי בכאן הכל הוא בחי' נצח וניכר האור שלו, לכן הם נכנסין בחשבון כנ"ל. ועוד לוקחת גבורה של הוד שעוברת בה דוגמת מ"ש בת"ת כנ"ל. אך הטעם בכאן הוא שכבר ידעת שנצח-הוד הם ב' פלגי דגופא, אחים ולא יתפרדו, לכן כשעובר גבורות הוד בה מנחת בה שרשה. הרי הם ד' נקודות ונגדלים הו' -- הרי הוא מ"ס. וגם שכבר ידעת כי נצח-הוד הם דמיון זכר ונקבה, לכן איהו בנצח ואיהי בהוד, וכבר ידעת כי עטרא דגבורות היא של נוקבא ועטרא דחסדים הוא של דוכרא -- עם כל זה לוקח הזכר תרין עטרין, ונוקבא א' לבד. וכן כאן נצח נוטל גם רושם גבורת ההוד בו.


ק"ץ בהוד. פי' כבר ידעת סוד א"ב דאי"ק בכ"ר שהם סוד אחדים עשיריות מאות. וא"ט ב"ח ג"ז ד"ו הם אחדים בד' ראשונים. י"צ כ"ף ל"ע מ"ס הם עשיריות, והם מחסד עד נצח. ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם הם מאות והם מהוד ולמטה.

  • נמצא כי ה-ך' פשוטה בא"ב אחר אות ת', והוא ת"ק.
  • ו-ם' סתומה הוא ת"ר.
  • ו-ן' פשוטה הוא ת"ש.
  • ו-ף' פשוטה הוא ת"ת.
  • ו-ץ' פשוטה הוא תת"ק.

הרי יש בו ט' אחדים וט' עשיריות וט' מאות. וכשתרצה להשלים האלף שהם י' מאות -- אז תחזור לאות א' שהוא ראש אותיות, והוא במלואו אל"ף, שהוא אלף ואין להאריך.


ונחזור לענין. כי מהוד ולמטה סוד מאות. וכבר בארנו טעם לאחדים שהם בראש והעשיריות שהם בגוף. ועתה אנו צריכין לבאר למה המאות הם מהוד ולמטה.

ונבאר תחלה ענין ק"ץ מה ענינו, וממנו יתבאר הטעם. והענין כי גם בכאן הסדר של ב' אותיות אלו הם דוגמת ב' אותיות שבדעת שהם ד"ו, שבארנו שאות ב' שהוא ו' היא עיקרית ואות ד' הראשונה המחודשת. וכן בכאן כי אות הראשון שהוא ק' הוא מחודש, ואות צ' היא העיקרית, ואח"כ נבאר הטעם בע"ה.

אמנם ביאור הענין כי הוד אין לה רק גבורה א' ואינו כמו ת"ת ונצח כנ"ל לכן אינה נכנסת בחשבון כי הוא המים המגדילין כנ"ל אמנם ג' נקודות יש בה לבד ואלו הן: א' הוא הנקודה עצמה שיש בה, והוד דאמא, והוד דז"א -- הרי ג' נקודות. והנה בכל הספירות העליונות לא נצטרפו בחינת גבורות קשות כ"כ כמו בכאן. והענין כי נודע כי נצח-הוד הם לבר מגופה ולכן הם דינין קשים. אמנם עם כל זה ההוד הוא דין קשה מאד מאוד, כי הוא סוד קו שמאל בסופו, והלא קו שמאלי הוא גבורה עצמה -- כ"ש בסופו התחתון הנקרא בזוהר "התוכא דדהבא",‏[9] והם ג' קצוות התחתונים של הג' קוין השמאלים; כי אחד הוא קצה דהוד אמא, ואחד קצה דהוד זעיר אנפין, וא' הוא קצה דהוד נוקבא -- הרי ג' הודות ביחד שכל א' לבד הוא דין קשה לאין קץ, ומכ"ש בהצטרפותן יחד שלשתן שהם דינין קשים לאין תכלית. ולכן בהתחברם יחד מכים זה בזה ונגדלים ונרחבים עד אין קץ ונכללים זה בזה עד שמג' נעשין ט', כל אחד כלול מג'. ולא די בזה אלא שגברו עד שהיו בסוד מאות ולא בסוד עשיריות. וזהו הטעם שבכאן הוא סוד מאות. וכבר ידעת כי ה' גבורות מנצפ"ך הם כסדר אותית ך' ם' ן' ף' ץ' והם מתחלקות מחסד עד הוד, ונמצא שהגבורה המגעת להוד הוא ץ' פשוטה והוא אות ץ' מן ק"ץ; באופן כי הם ץ' בעצמן, ולא גדלו על ידי המים המגדילין אותן רק חלק א' והוא ק' -- הרי ענין ק"ץ.

והנה כל החצונים נאחזין בכאן בספירת הוד לטעם הנ"ל. ושמו מוכיח עליו -- ק"ץ -- סוד "קץ כל בשר בא לפני" (בראשית ו, יג) כנודע שהם החצונים, ולכן גם סמא"ל לא היה יכול ליעקב רק בכף ירכו השמאלית שהוא הוד. ובזה תבין סוד נפלא, כי בהתאחז בו החצונים נהפך ונעשה דוה, והוא סוד "והודי נהפך עלי למשחית" (דניאל י, ח). כי כבר ביארנו שה' דמים טמאים הם מסוד ה' גבורות מנצפ"ך אלו, אמנם היתוך הזוהמא אינו אלא לבסוף שהוא גבורות ההוד שהוא הה', ובהאחז שם החיצונים נהפך ונעשה דם נדה ונעשית דוה, שהיא נדה האמורה בתורה. וזהו "נתנני שוממה כל היום דו"ה" (איכה א, יג).

ובזה תבין סוד נפלא במאמר רז"ל כי ימי הגלות הם אלף שנים וזהו "כל היום דו"ה" כמו שכתוב "כי אלף שנים בעיניך וגו'". והענין כי שית אלפי שנין הוי עלמא והם מחסד עד יסוד, ואלף הז' הוא מלכות שהוא שבת העולה עד ה' שנאמר "שבת לה'". והנה חורבן בהמ"ק היה סמוך לאלף החמישי שהוא הוד, כי בו נאחזין החיצונים להיותו גבורות קשות. וזהו כמו שאמר הכתוב "נתנני שוממה כל היום דו"ה", כי מהוד נהפך לדו"ה, שהוא אלף החמישי, לכן אין הגלות נמשך רק שנים אלו כמ"ש בזוהר ולא ישלטו עממין בישראל יותר מאלף שנין, כי אין להם אחיזה רק בהוד לבד. וכבר בארנו לעיל איך הם אלף, כי ק"ץ גימטריא אלף; כי ץ' הוא תת"ק, ועם ק' -- הרי אלף. ואלו הם הנקרא בזוהר "אלף יומין דחול" וזהו סוד "האלף לך שלמה" שהוא חול ואין להאריך.

ובזה תבין ג"כ כי הדעת וההוד הם משונין באותיותן כנ"ל באלפא ביתא דא"ט ב"ח; כי אות ראשונה היא הטפילה ואות השניה היא העיקרית. וטעם הדבר שלהיות אלו כחות הגבורה יותר משאר ספירות שבנוקבא לכן הגבורות שלהם יתירות על המחודשות כי הלא בדעת בארנו שהד' הם מחודשות והו' הם העיקריות והם גבורות. וכן כאן בהוד -- הץ' (שהם תת"ק) הם העיקריות, והק' שהם המועט הם המחודשות, לפי שכשהדינין מתחברים הם מתרבין עד אין קץ. ולכן צריך שלא לעורר ולחבר כחות הדינין ביחד אלא להפרידן לפי שהמים הם נחים ומיושבים אבל הגבורה הם אש ושלהבת ונצוצות עד אין קץ וזה פשוט.

אמנם ההוד כבר נתבאר איך הם גבורות רבות, וגם הדעת פשוט הוא שאין בכל הנוקבא ה' גבורות מקובצות יחד כמו בדעת שלה, ובפרט שאין מתוק כלל בהם שם. ואדרבא למטה הם יותר ממותקות שהם מגולות. אמנם עכ"ז הדעת הם דינין מבוסמים ובפרט שהם למעלה בסוד הדעת והמוחין, אך ההוד הם דינין קשים קרובים אל הקליפות. ולכן הדעת הוא בסוד אחדים וההוד הוא בסוד מאות כנ"ל. וזהו סוד הכתוב "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", כי הנה האותיות של הדעת וההוד הם משונין משאר ספירות והם ד"ו ק"ץ, ואם תצרפם הם אותיות צדק"ו, כי אלו הד' אותיות בדעת והוד "צדקו יחדיו", והם שוים יותר משאר ספירות. וכבר בארנו כי הטעם הוא להיותן גבורות. וזהו סוד "משפטי ה' אמת", שלהיות שאלו השנים שהם דעת והוד והם גבורות ממש יותר מהשאר ונקראו "משפטי ה'" שהם הגבורות, לכן "צדקו יחדיו", והם שוין זה כזה. וגם אותיותן הם צדקו ממש. ודי בזה.


ר"ף ביסוד. פי' כבר בארנו שירדה הנקודה של ת"ת ונתחברה עם הנקודה שלו, והם ב' נקודות -- והרי הם ר'. ומתחדשין ח' אחרים -- הרי ף'. ונלע"ד כי לפי שקיבוץ כל הה"ג הם ביסוד כנודע לכן הם בסוד מאות. גם נלע"ד כי לכן אותיות ר"ף ביסוד כנגד ה' גבורות מנצפ"ך שמתקבצים בו, וחשבונם ר"ף, כנודע שמנצפ"ך גימטריא ר"ף.


ש"ן במלכות. זה תבין כמ"ש בדרוש העבר שהמלכות שבנוקבא אין לה שום סמך בז"א ואפי' נקודה ממש אין לה, ואינה רק הארה בעלמא, והוא סוד החותם, ששם בארנו שהם ג' שמות אהי"ה (דיודי"ן דאלפי"ן דההי"ן), הנמשכין אליה שם מן נה"י דאמא שהם גימטריא חותם, ואינם רק הארה וחותם בעלמא. ואלו הג' שמות שהם ש', ונתוסף בהן ן'‏[10] שהם ז' מדות אחרות -- הרי ש"ן.

הרי כל אל"ף בי"ת דא"ט ב"ח חוץ מב' אותיות אחרות ת"ם שלא שמעתי פירושם ממורי זלה"ה והיה אומר (כי הם ת"ם) שהם למטה בסוד המלכות ולא ביאר אותם.

ואמנם כל אלו אותיות שבארנו הם זוגות, ועוד נשארו ג' אותיות שאין להם זוג והם הנ"ך -- ה' אחדים, נ' עשיריות, ך' מאות. והם סוד כהן. לכן הנושא בת כהן אין זווגן עולה יפה, כי אין להם זווג. ולא שמעתי יותר. וכל אלו התיקונים נעשו בהיותה קטנה.


עץ חיים

שער הכללים
היכל א - היכל ב - היכל ג - היכל ד - היכל ה - היכל ו - היכל ז
שערים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה
כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ
כללי מוהרח"ו ז"ל



  1. ^ הכוונה יותר מבואר בשער ל"ד פרק ו', עיי"ש -- ויקיעורך
  2. ^ ראה בפרק הבא, בו מבואר שאותיות ת"ם לא שמע פירושם מרבו -- ויקיעורך
  3. ^ ס"א מוסיפים "המתפשטים שם"
  4. ^ ס"א (ג"כ)
  5. ^ ס"א ראיי'
  6. ^ כאן הגהתי מעצמה, ללא סמך מהדפוס. וע"פ הגהתי כל המילים שאלה אחת ולא שתי שאלות לפי גירסת הדפוס. גם נראה למחוק מלת "הטעם" בתחילת המשפט. לשיקול הקורא -- ויקיעורך
  7. ^ דפוס קארעץ: בנוקבא
  8. ^ ס"א: כי שאר הספירות א"צ שישאר שם שורש אותם העוברין בהם
  9. ^ (ח"א קט, ב) , (ח"ב רלו, ב)
  10. ^ שהינו בגימטריא ת"ש -- ויקיעורך