עץ חיים/שער לד (הכל)
מתוך: עץ חיים/שער לד/פרק א (עריכה)
פרק א - מ"ב
עריכהענין ש"ע נהורין שיש באנפין דנוקבא דז"א[1].
דע שד' בחינות נמשכות אל המלכות [מן הז"א].
- [2]א' הוא מן הנפש שלה שנתן היסוד של הזכר בה כדי שתוכל לעורר מ"נ בעת הזווג, כי ע"י הנפש הזו היא נעשית כלי.
- והב' הוא רוח.
- והג' הוא נשמה שנותן בה, והם שם מ"ה ושם ס"ג.
- והד' הוא מ"ש בפרשת תרומה בריה דרב ספרא על הפסוק אור זרוע לצדיק[3] שהנה נשמות הצדיקים הם עצמם מזדווגים עם המלכות והם העושין נשמות כמ"ש "ואת הנפש אשר עשו בחרן". והנה רוב הזווגים הנעשין בזמן הגלות הם באופן זה.
והנה אלו הד' בחינות הנ"ל הם אלו הד' בחינות המלויין הנ"ל, וארבעתן נכללין בבחי' הא' שהוא כללות מהמילוי והוא הנקרא נפש. נמצא שזה המילוי כולו בכללו בחי' נפש אך בו נרמזין כל הד' בחינות דרך פרט.
כבר נתבאר בשער ל"א פ"ה דרך כללות הג' פרצופים שהם רחל ויעקב ולאה. ונבאר פרטן. ונתחיל ברחל הנקרא נוקבא דז"א האמיתית כנ"ל, שהיא נקודה עשירית מן הי' נקודות הכוללות כל עולם האצילות כנ"ל, והיא המלכות שבהם, והיא אשת ישראל הנקרא "זעיר אנפין" בכ"מ. וכבר נתבאר כי היא יוצאת מן הת"ת מהארת המוחין של נה"י דאמא והיא עומדת באחורי ז"א בתחלת בריאתה ותקונה אב"א מהחזה דז"א ולמטה עד סיום רגליו ומקום זה הוא שיעור קומה שלה בכל הי' ספירות.
והנה סיבת היות רחל אב"א עם ז"א הטעם הוא כמ"ש שהחצונים אינן יכולין להתאחז כלל עם הקדושה בבחי' פנים שלה, אפי' בפנים של הנוקבא, רק בבחינת האחוריים לבד. כי הנה החצונים נקראו "אלהים אחרים", וכל יניקתן ואחיזתן הוא בשם אלהים הקדוש. ונודע כי כל בחינת אלקים הם באחוריים של הקדושה. והנה רחל -- שהיא הנוקבא האמיתית של ז"א כנ"ל -- אם היתה עומדת כדמיון לאה אשר פניה כלפי אחורי ז"א הנה היה אחוריה נשארין בגלוי והיו החיצונים נאחזים בה מאד לפי שהיא נקבה כנודע, כי רגליה יורדות מות. והטעם הוא לפי שהיא דינין גמורים ושם אחיזת החיצונים. ונוסף ע"ז כי היא אחרונה שבכל י' ספירות דאצילות ולכן היו נאחזין בה הקליפות מאד. ולכן כדי שלא יתאחזו בה הקליפות לסבת הנ"ל, ובפרט שהוא נוקבא דז"א העיקרית והאמיתית ואין אנו רוצין שיתאחזו בה הקליפות (משא"כ בלאה כמ"ש במקומו) -- ולכן הונחו זו"ן אחור באחור, דבוקים יחד, אחד באחד יגשו, ורוח החיצונים לא יעבור ביניהן ולא יעבור זר בתוכם כלל להיותן מדובקים ומחוברין יחד ממש עד שצריך אחר כך נסירה ממש כמאמר רז"ל על הפסוק "ויבן ה' אלהים את הצלע", ונשארו פני ז"א ופני רחל מגולים כי אין שם אחיזת החיצונים כלל. ואחר אשר נתבסמו ונמתקו ע"י הנסירה אלו האחוריים שלהם -- אז חוזרין זו"ן פב"פ אחר ננסרו, כי כבר אין כח בחיצונים להתאחז אפילו באחוריים.
ובזה תבין סוד פסוק "נזורו אחור", כי תמיד כשישראל חוטאין למטה אז חוזרין זו"ן להיות אחור באחור. וטעם הדבר הוא כי אז ע"י מעשה התחתונים הרעים היו הקליפות יכולין להתאחז באחוריים המגולין אם היו פנים בפנים, לכן צריכין לחזור אחור באחור כדי שיתכסו האחוריים ולא יתאחזו בהם החיצונים.
והנה סבת התחלת תיקון רחל מן החזה הוא כי עד שם אורות הנה"י של התבונה מכוסים, ושם נסתיים יסוד תבונה והאורות מגולין. ובפרט כי שם מתחיל גילוי יסוד דאבא להתגלות. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ" הנאמר בתקונים, כי אבא יסד ברתה. והענין כי במקום גילוי יסוד אבא שם מתחיל בנין המלכות רחל הנקראת "ארץ". משא"כ בלאה שעיקרה מן המקום של התבונה, שעדיין לא נתגלה אבא אלא מהחזה ולמטה.
וטעם התדבקות רחל בז"א אחור באחור בכותל א' לשניהן -- משא"כ ביעקב וז"א -- יתבאר לקמן.
ועתה נבאר התפשטות שיעור קומת רחל נוקבא דז"א באחוריו מכנגד החזה ולמטה עד רגליו, ויציאתה[4] מבחי' הארת המוחין והכלים דנה"י דאמא.
הנה נתבאר כי ה' חסדים דדעת דז"א דמצד אמא נתחלקו מחסד עד הוד שבז"א. והחסד שמתפשט בתוך הת"ת דז"א מתחלק לג' שלישים כמבואר, וב' שלישים התחתונים שבו (שהם מן החזה עד סיום הגוף שהוא הת"ת) הוא בגלוי. משא"כ שליש עליון שעדיין הוא מכוסה תוך כלי יסוד אמא. לכן ב' שלישי חסד התחתונים להיותן מגולין הם מספיקים כפלים מאילו היו סתומים. ולכן שליש אחד לבד דז"א הספיק לצורך ת"ת עצמו לב' שלישי תחתונים וחצי שליש עלה לכתר שלו וחצי ניתן אל רחל לכתר שבה.
ובזה תבין למה נשים פטורות מן התפילין, כי אין לרחל בחי' אורות מקיפים שהם סוד התפילין כמו שיש ליעקב כמ"ש למטה בענין יעקב. והרי שלקחה רחל כלי ואור לצורך כתר שלה, ושם לעיל נתבאר היטב ענין הכתר הזה וע"ש. ואח"כ מן הארת פרק תחתון של כלי דנצח דאמא אשר בתוכו שליש אחרון של אור המוח הנקרא חכמה דז"א המלובש בג' פרקי נצח דז"א. הנה הארת ג' פרקים אלו מתלבשין בקו ימיני של רחל לצורך חח"ן שבה -- בין בבחי' הכלי בין בבחי' אור המוח בתוכו. וכן מבחי' החסד מה"ח המתפשטים אשר אחד מהם מתפשט בנצח דז"א כנ"ל -- גם הוא להיותו מגולה הספיק חציו להאיר בנצח דז"א וחציו להאיר בכל קו ימין של רחל. וכעד"ז בפרק אחרון דהוד אמא המתלבש בתוכו שליש אחרון של מוח בינה דז"א ושניהן מתפשטין תוך הוד דז"א ומאלו נעשה ג' ספירות, בינה-גבורה-הוד דקו שמאלי דרחל. וכן מבחי' חסד של ה"ח המגיע לחלק ההוד דז"א להיותו מגולה הספיק חציו להוד דז"א וחציו לכל קו שמאלי דרחל.
ואמנם בקו האמצעי שלה -- זולת הכתר שלה שלקחה מחסד ת"ת דז"א, לקחה ג"כ הארה הה' גבורות שהיו ביסוד של ז"א כנ"ל מצד הדעת דאמא -- ואלו[5] הה' גבורות נתחברו בדעת שלה ונתקבצו שם (אבל שאר הקו שלה שהוא דעת-תפארת-יסוד שבה אין בהם חסדים). והנה יש לשאול כי כמו שה' חסדים יצאו מן היסוד דבינה ונתגלו מהחזה ולמטה ונפרדו ונתחלקו בה' ספירות ז"א בחג"ת נ"ה -- א"כ גם הה' גבורות יתחלקו? בשלמא בז"א לא היו יכולין להתחלק הה' גבורות אחר שכבר נתחלקו שם הה' חסדים -- לכן ירדו אל היסוד דז"א, אמנם משם ולמטה למה לא נתחלקו גם הגבורות כי כבר אין להם כלי שיקבצם יחד ויחברם וא"כ מי גרם להם שיתקבצו ויתחברו בדעת שלה כל הה' ביחד?
אבל הענין כי יסוד דאבא אשר נתגלה עתה בגלוי מהחזה דז"א ולמטה כנ"ל האיר הארה אל הה' גבורות שביסוד דז"א ושם מתחברין יחד ומתאספים היטב והוא ממתיק הדינין הקשים שבהם ע"י חיבור הזה. וכיון שנתחברו שם -- לכן כאשר יצאו בדעת של רחל נשארו שם ג"כ מחוברים כולם בלתי פירוד.
והנה אחר שאלו הה' גבורות נתקבצו ביסוד שלו (אשר זהו בחי' הדעת שלה) -- אז חוזרין האורות ומתפשטין למטה, הה' גבורות מחסד עד הנצח-הוד שלה על דרך שנתחלקו הה' חסדים בזכר, ואח"כ חוזרין חמשתן ביחד ומתקבצות ביסוד שלה בעת הזווג שלה עם הז"א. ונודע כי גם ביעקב כשמזדווג עם רחל מתקבצות כל הה' חסדים שלו ביסוד שלו:
מתוך: עץ חיים/שער לד/פרק ב (עריכה)
פרק ב
עריכהובו כ"ב כללים לענין נוקבא:
עריכהא. צ"ע כי כיון שהנקודת מלכות לא יצאה כי אם הכתר, אם כן ע"ד שבז"א שמסתלקין מוחותיו שלא ישלטו בהם החיצונים בעת הפגם לפי שהם מובחרים -- גם ט' תתאין דמלכות היה להם להסתלק, ואדרבא כתוב בתפלת עמידה כי ט' תתאין נחתי בבריאה וכתר שלה נשאר באצילות, והיה לה להיות בהיפך. ונוכל לתרץ חצי הקושיא כי גם מז"א נופלים, בסוד "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", ועכ"ז קשיא דא"כ היה לצאת ב' הנקודות באופן אחד ולא הפוכים כיון ששניהן שוין בנפילה:
ב. צ"ע לישב ענין הנזכר בי' נקודות; שג"ר יצאו בשלימות, והרביעית יצא ו"ק, והה' יצאה נקודה א'. צריך לחלק בחי' אלו כפי מספר הרפ"ח ניצוצין שכתובים אצלינו בענין ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם ד' חלוקות הב"ן דמלכות אשר כוללים ה' פרצופים -- איך יסודר בשיקולו מספר נפילת הניצוצים שלהם עם בחי' מה שיצאו מכל אחד:
ג. גם צ"ע כי אם לא יצא רק כתר דמלכות והכתר לא יש בו שבירה כי אין חשש בו שהוא גבוה -- א"כ מה נשבר ומה ירד לקליפות? ועוד איך מבררים א"א ואו"א ניצוצותיהם שנפלו ולא יתקנו עד ביאת משיח? וא"ת שאינו רק ניצוצי כתר -- אי אפשר, שהרי (היא) נק' כמ"ש בערך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם רפ"ח כנודע, א"כ כל בחי' יצאו וירדו. ועוד כי הפרש בין לאה ורחל הוא כי רחל היא פרצוף שלם מכל הי"ס שלה[6]:
ד. מ"ק למה בכתר של רחל מספיק חצי שליש ובמוחין צריך שליש וחצי? והתשובה הוא מפני שבנצח הוא ע"י מסך ובכתר הוא מגולה מז"א ועי"ז (ס"א וע"ז) מכה החסד בחכמה ובנצח דבינה אשר בתוכו והוא סתום מנצח דז"א עצמו:
ה. צריך שתבין בענין מה שאנו אומרים כי המלכות לפעמים יונקת מת"ת ולפעמים מכתר ולפעמים מבינה -- איך נייחס קבלתה לשום אחד מהמדרגות אחר שידענו היות כל מיני שפע בא מכתר? והענין כי כאשר לא תועיל אותה ספירה רק למעבר יתכנה השפע אל הכתר וכאשר יתעכב שם בבינה או בת"ת וכיוצא יקרא קבלתה ע"ש אותו המקום אשר נתעכב שם וכבר בארנו זה באורך בפרשה חקת על הזוהר המתחיל ת"ח בשעתא דחכמתא עלאה עיין בביאורו:
ו. מ"ק למה המוחין דנוקבא לא נעשו מחג"ת דז"א רק מנה"י שבו? והתשובה כי הנה"י הם מגולין כנודע אך החג"ת הם אורות סתומים ואין בהם כח להעשות מוחין:
ז. ענין הגדלת נוקבא דז"א בי"ב שנים ויום א'. הם קו ימין ג' שנים, וקו שמאל ג' שנים, וקו אמצעי ג' שנים -- הרי ט' שנים. וענין ג' שנים ויום א' שביאתה ביאה -- כתר ודעת ות"ת. ויום א' הוא של הכנסת יסוד. אח"כ מאירין ג' אמצעים בב' קוין ימין ושמאל הם ג' שנים אחרים הרי י"ב ויום אחד:
ח. מ"ב ויפל ה' אלהים תרדמה גי' תרגום כי כל האחוריים הם בסוד רבוע כנודע, והנסירה היתה בהיות בו אחוריים אלו הנק' תרדמה כנ"ל, ואח"כ הביאה פב"פ. והענין כי בכ"א מט' ספירות דז"א יש בה הוי"ה א' ובאחוריים שלה הוא גימטריא ע"ב כנודע. והרי
ט' פעמים ע"ב ט' פעמים ע"ב שווה 648 גי' תרדמה (והם גי') תרגום. [הגהה - וצריך עיון שהאחוריים אינם אלא אלקים]. וכולם ניתנין אל המלכות בעת הנסירה. והבן זה מאד:
[הגהה - ונל"ח כי הרי ט' כחות המלכות הם נאחזות בז"א ועם ט' כחות אלו שהם כח א' לבד נשלם לי"ס כנזכר שם ובעת הנסירה נשאר הוא בט' ספירות לבד ואז ט' כחות אלו מתחברין עם כח נקודה א' לבד דמלכות ונגדלת ונעשית י"ס גמורות והוא ט' לבד כנודע כי אותה הנקודה שלה לעולם נפרדת ממנו והיא בחי' בפ"ע אך אותן הט' חלקים אחרים הם מתדבקים בו ולפעמים ננסרין והבן זה מאד:
ואמנם יש בה ב' בחינות והוא פנים ואחור. ובעת האחור כל הט' שלה של אחור הם בו ובחי' העשירית של אחור היא לבדה בה. ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו. ואח"כ בנסירה מתחברין כל הט' (ס"א כל הי') אחוריים בה יחד ונגדלת כמוהו. ואחר כך בפנים יש נקודה אחרת לבד בבחי' פנים ויושבת בסוד תפילין דיד לעולם עמו ואינה זזה משם לעולם, ואז כל הט' בחינות דפנים שלה אז ניתנין בה אחת לאחת עד שנגדלת פב"פ כמוהו. באופן כי כשאנו אומרים שאחר שנגדלת אב"א אז חוזרת להיות נקודה קטנה בפנים, פירוש הוא על אותה נקודה דבחינת פנים, שעדיין בבחי' פנים שלה אין לה רק נקודה אחת. אמנם כל האחוריים הם שלמים לגמרי. והבן זה מאד.
והנה ידעת כי בכל ספירה וספירה יש בה פנים ואחור בסוד אותיות ולא בסוד מספר, וכנגדם אחור ופנים בבחינת מספר. ונמצא א"כ כי כל בחי' אחוריים של המספר הם של הנקבה הדבוקה בזכר שהם אחוריים של אותיות והם אב"א, והפנים של מספר שמצד א' ופנים של אותיות שמצד אחר עדיין אין להם כלל רק שני האחוריים לבד. ובעת הנסירה ננסרין האחוריים של המספר מהאחוריים של בחי' אותיות (שלו), ואח"כ באים המוחין דבחי' פנים שלו ושלה ואז הפנים שלה ניתנין לה ע"י ופנים שלו נשארין בו, וכמו שהאחוריים לוקחת תחלה על ידו ואח"כ ע"י אמא -- כן בבחי' הפנים, תחלה ע"י ואח"כ ע"י אמא כנודע.
ודע כי כל זה הוא מבחי' שלהם עצמם אך אפשר שגם האחוריים של מלכות דאו"א בבחי' מספרם יהיו בחי' פנים אל ז"א עצמו וזה מובן. והמשל לכל זה, הנה המוחין של ז"א דבחינת אחוריים היה בכתר שלו שהם י' י"ה יה"ו יהו"ה, ומחובר עמו מספר האחוריים אלו שהם י' אותיות ממש כיוצא בהם אלא שהם בבחי' מספר ע"ב. ואח"כ בעת הנסירה נשאר י' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' אותיות לבד אל הכתר דז"א, וי' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' המספר שהם ע"ב בכתר נוקבא. אח"כ באו המוחין דפנים אל זו"ן ואז באה שם הוי"ה בכתר ז"א דפנים בבחינת ארבע אותיות לבד ובאה הוי"ה זו עצמה בפנים דכתר נוקבא אלא שהוא בסוד מספר שהוא גימטריא כ"ו, ועד"ז בכל הט' ספירות אחרות כפי הנראה ממ"א כי אחר שהם אב"א ונתן לה בחי' הגבורות. אח"כ נסתלקו ממנו המוחין וניתנו בינה וגבורה לבדם אל הנוקבא ע"י אמא והם דינין קשין ואז המוחין שנסתלקו שהם חכמה וחסד שנשארו מקיפים כנודע נעשו מ"ן ונזדווגו או"א והוציאו מנצפ"ך אחרים ונתחדשו ונמקו עתה הגבורות כי הרי הם דינין יותר ממותקין וחוזרין לכנס כל המוחין עם המנצפ"ך החדש תוך ז"א ונמשכין לנוקבה ע"י בכל ט' ימי תשובה:
[הגהה - וכפי הנלע"ד משם הוא שלאה לוקחת הדינין על ידי אמא להיותה במקום מכוסה מהחזה ולמעלה ואחר שננסרה לאה כולה עם עקביים שלה הנכנסין תוך כתר דרחל נמצא כי ביום ראשון של ר"ה ננסרה לאה וכתר דרחל ואח"כ חזרו המוחין תוך ז"א לנסר את רחל מהחזה ולמטה שכבר היא במקום מגולה ויכולה לקבלם ע"י ז"א עצמו משא"כ בלאה וא"כ נמצא כי לאה ננסרת קודם שופר דיום א' דר"ה והנסירה היא שמקבלת גבורות חדשות ע"י (אימא) וננסרת אז. ואחר השופר דיום א' ע"י השופר ההוא עצמו באו המנצפ"ך חדשים לרחל אלא שהם ע"י ז"א עצמו וננסר כתר רחל ביום א' עצמו (ע"י) השופר.
כלל העולה כי הם צריכין בין ללאה בין לרחל (הנקראים ירושלם וציון כנזכר במ"א) צריכות ב' מיני גבורות קשות וממותקות שהם הישנות קשין וחדשות מתוקות אלא שהקשות דלאה לוקחת ע"י זעיר אנפין והמתוקות ע"י אמא, ושניהן נקרא קשות בערך דיני רחל המתוקות. ודרחל הקשות והמתוקו' שניהן נמשכין לה ע"י ז"א עצמו אלא שאלו הם קודם השינה ואלו הם אחר השינה שהוא סוד השופר. ונמצא א"כ כי המ"ן נעשה קודם כל דבר ואח"כ נכנסו נה"י דאמא תוך לאה לנסרה ויצאו משם בז"א לנסר את רחל. והבן מאד כנלע"ד ע"כ:
ט. הנה מצינו שהמלכות נקראת נקבה, טעם הענין הוא כמ"ש באדרא קמ"א (ח"ג קמא, ב) "תנא: מתפשט האי ת"ת מטבורא דלבא ונקיב ואעבר בגיסא אחרא ותקין פרצוף דנוקבא עד טבורא ומטבורא שארי ובטבורא שלים", כי אורות דמלכות רחל נתנם לה ע"י בעלה ז"א בן בכור שנוטל פי שנים חלקו וחלקה. ואח"כ נקיב בחזה שלו ומשם דרך הנקב ההוא יוצאין אורות שלה לאחורי ז"א כי שם עומדת היא, כמ"ש אחור וקדם צרתני, ואז נגדלת שם ונתקנת כל פרצופה. ונודע כי המלכות היא ה' אחרונה שבשם הוי"ה ועי"כ נקרא נקבה, ר"ל נקב ה', כי על ידי הנקב הנ"ל נבנית המלכות שהיא ה' אחרונה ונעשית על ידו נקבה. גם טעם אחר כי זמני גידולה הם ד' זמנים הרמוזין בר"ת נקבה -- נ'ערה ק'טנה ב'וגרת ה' תתאה .ואע"פ שאין כן סדרם אלא קנה"ב כמ"ש בע"ה -- עם כל זה נקרא נקבה בסדר אותיות אלו להורות גם טעם א' שהיא נקב ה'.
והנה אע"פ שכל זמן מאלו הד' יש בה פרטים רבים, הנה הכללים אינם רק ד' כנ"ל. ואמנם פרטם הם ע"ד מה שהיו בז"א. הנה נודע כי ז"א היה לו כמה בחינות: אם בעת יציאת המלכים, אם בשעת עיבור א' של התיקון, אם ביניקה, אם במוחין דבחינת אחור, אם במוחין דבחי' פנים, אם בישראל סבא ותבונה, אם באבא ואמא, אם בדיקנא דאריך אנפין, וכיוצא בזה פרטים רבים אחרים. ובהכרח כי דוגמת כל הבחי' הנ"ל יהיו כנגדן מדריגות בנוקבא.
ותחלה נבאר כל פרטים שיש בזמן הא' שהוא זמן קטנה. ופרטיו הם כך, אע"פ שיש בכל פרט מהם פרטים אחרים יותר בפרטות. ונתחיל לבאר ענינו.
(הנה בעת צאת המלכים יצאו ג' ראשונות (שהם א"א ואו"א) שלימים בי' ספירות אך היו מבחי' ב"ן לבד (שהוא בחי' נפש), וגם הכלים לכל א' אך לא היו מתוקנים בבחי' פרצוף כיון שלא בא עדיין שם מ"ה החדש. והז"א בבחי' ו"ק לבד דב"ן עצמות וכלים ובלי תיקון פרצוף. ונוקבא יוצאת בבחי' ספירה אחת לבד, עצמות וכלים משם ב"ן. ובעת התיקון עתיק א"א ואו"א נתוסף בהם תיקון בשם ב"ן שלהם שנעשה פרצוף שלם ומשם מ"ה כל הי' ספירות, וז"א נתוסף בו ג' ראשונות דשם ב"ן עצמות וכלים משם מ"ה כל הי"ס עצמות וכלים, ונוקבא ניתוסף בה ט' ספירות משם ב"ן עצמות וכלים, ומשם מ"ה הי"ס עצמות וכלים. ובזה תבין איך בכל פרצוף מהה' פרצופים יש בהם בחי' מ"ה וב"ן, בין בזכרים בין בנקבות, והם בחי' רוח ונפש של אותו פרצוף. גם תמצא כי בעת הפגם מסתלקים מז"א ג' ראשונות דב"ן הנקרא גדלות וגם כל הי' ספירות דמ"ה שבו, ומנוקבא מסתלקין ט' ספירות ראשונים דב"ן וי' ספירות דמ"ה).
והנה בצאת המלכים יצאו מבחי' ב"ן מעיני א"ק והיו בו י' אורות של י' ספירות דב"ן שהם כללות כל עולם אצילות. ותחלה נעשה בחי' כלים ואח"כ יצאו האורות לכנוס בכלים. ואמנם הי' כלים האלו היו קטנים ונקרא "נקודות", פי' כי לא היה כל כלי וכלי מהם גדול כדי שיוכלו כל הי' חלקי האור הנקודה ההיא להתפשט בתוכו דמות צורת אדם כמו שהוא עתה אח"ז התקון, רק חלק העשירית שבה לבד באופן שכל כלי מהם היה גדול כשיעור כלי של כתר של עתה של הנקודה ההיא שהיא עשירית א' מי' חלקי הכלי, ואותו עשירית נקרא "נקודה", כי הנקודה היא י' שהיא עשירית. ולכן נקרא י' נקודות. וכולן בחי' הכתרים לבד וכנ"ל. והנה שרשם אינם רק ה' נקודות לבד אלא שהג"ר כל א' יש בו י' אורות אך הכלי (נ"א הכל) הוא שיעור אור א' מהם לבד. והו' נקודות אחרות אינם רק נקודה א' לבדה שהוא כנגד ז"א דאצילות. והטעם שנקרא ו' נקודות הוא בבחי' כל המוסיף גורע אל אותו הנקודה דז"א, ור"ל כי אותה הנקודה שהיא ראויה שיהיה בו י' אורות כמו שיש לכל א' לג' נקודות העליונים כנ"ל הנה בזו לא היה כך כי לא יצאו רק ו' חלקי נקודה ההוא אחרונות מדעת חסד ואילך ואורות הג' נקודות עליונים לא יצאו כי נשארו בשרשם למעלה. והרי יש בנקודה זו ו' חלקי הנקודה בבחי' האור. וכן אין כח בכלי שלה רק ו' חלקים מן חלק א' לבד של הנקודה שהיא כתר שבו לבד, באופן כי ו' נקודות אלו אינם רק מעט יותר ממחצית נקודה א' בלבד, ונקודה החמישית (שהיא עשירית שבכולן מן הי' נקודות הכללות כנ"ל) הוא נקודה מלכות דאצילות נוקבא דז"א. ואמנם אע"פ שאנו קורין אותה "נקודה", אינה כשאר הג' נקודות ראשונים שכל א' היתה הכללות מי' אורות אמנם אין בה רק חלק א' חלק האור הנקודה (ההיא), והיא בחי' אור הכתר שבה. וכן בבחי' הכלי לא היה בה רק עשירית א' לבד מי' חלקי (כלי) הכתר הראויה אליה אחר התיקון.
כלל העולה כי נקודה עשירית של י' נקודות של המלכים שאינו רק ה' נקודות לבד כנ"ל, והנה היא קטנה מכל שאר הנקודות -- בין באור בין בכלי. בין באור -- אין בה רק עשירית האור, ובכלי -- אין בה רק עשירית שבעשירית הכלי. והג' נקודות העליונים האור ההוא שלם בכל חלקיו והכלי אין בה רק עשירית בלבד. והנקודה הרביעית (הכוללת ו' נקודות כנ"ל) -- האור שבו הם ו' נקודות התחתונים שלימות בלבד והכלי הוא ו' חלקים של חלק עשירית הראוי' אל הכלי אחר התיקון. באופן כי הז"א היה אז ו' נקודות כמנין ו' של הוי"ה, והם מדעת עד יסוד (כי נ"ה הם תרי פלגי גופא ונחשבין לא'), ונמצאו שהם ו' נקודות כמבואר אצלינו.
ואז הנקודה של נקבה היתה בסוף היסוד דז"א בסוד העטרה עצמה דיסוד, בחי' נקודה ז' אליו, עטרה בראש צדיק שהוא היסוד. וכבר בארנו לעיל כי זה הנקודה היתה בחי' כתר שבה וע"כ נקרא "עטרה", כי כתר ועטרה הכל הבנה א', כי עטרה לשון סובב כמו "עוטרים את דוד ואנשיו", וכתר מלשון "רשע מכתיר את הצדיק" ומלשון "כותרת". כי הכתר מקיף את הד' מוחין בסוד גולגלתא. וכן עטרה מקפת ראש היסוד בסוד "ועטרותיהן בראשיהן של צדיקים". נמצא כי עטרת היסוד היא עצמה נקודה (דנוקבא) (המלבש) ממש בבחי' הכתר שבה כנ"ל.
ואמנם שיעור (גדלה הוא) גודל העטרה שהוא חלק א' מג' שלישים מדת היסוד. ואמנם מדת יסוד רובע מדת הת"ת שהוא הגוף כמ"ש בע"ה בפסוק זה, כי אין מדתו כמדת גודל שאר הקצוות כנראה בחוש העין, וז"ש "ומספר רובע ישראל" (במדבר כג, י) כמש"ל בע"ה, א"כ נמצא כי העטרה שהוא שליש היסוד ויסוד רביעית ת"ת, א"כ יהיה מדתה בקרוב (למעלה שהוא) חלק א' י' חלקים שבכל כלי וכלי שלכל ספירה וספירה וע"כ נקרא נקודה לבד כנ"ל. וזהו סוד "וכל בשליש עפר הארץ", שהוא הכלי של המלכות הנקרא "עפר הארץ", מדדו המאציל כשיעור העטרה שהוא שליש היסוד. ופסוק זה נאמר בין בבחי' הראשונה של המלכות הנקרא "ארץ" בזמן המלכים שמלכו בארץ אדום שהיתה היא עצמה עטרה כנ"ל, ובין בזמן התיקון שנפרדה המלכות פרצוף בפ"ע כמ"ש, אז נשארה העטרה דבוקה שם ביסוד ועליה נאמר "וכל בשליש עפר הארץ".
והנה הסבה שמתחלה יצאה המלכות תחת היסוד בבחינת עטרה ולא במקום אחר, וגם למה היא דבוקה שם -- הטעם הוא כי נודע כי לעולם, אפילו קודם התיקון, דנה"י דאמא היו נכנסין תוך גופא דז"א ע"ד שאר הזמנים. והנה נ"ה הם סתומים אך היסוד הוא פתוח תוך ז"א והוא בקו האמצעי ויוצאין אז האורות דרך היסוד ומתקנים שם את המלכות, ע"כ יש לה שורש שם בסוד העטרה. וזכור טעם זה לכל הזמנים ולכל המדרגות המלכות, שלעולם אין דיבוקה והתחלת יציאתה אלא בקו האמצעי נגד היסוד או נגד הת"ת או נגד הדעת וכיוצא וכמ"ש בע"ה. והטעם לפי שכל בניינה הוא מיסוד אמא שבתוכה הגבורות, והיסוד דאמא הוא תוך קו אמצעי דז"א, וע"כ מקומה שם תמיד. ואמנם לפי שגם הו' נקודות לא יצאו מקושרים יחד כולם אלא נפרדין כל א' מחבירו (בסוד הרה"ר ולא בסוד הרה"י כמבואר במקומו), ע"כ גם הנוקבא היתה למטה מן היסוד בבחינת עטר,ה וע"כ בהיות הנקבה בבחי' עטרה לא נמצא אז עדיין נקבה אל הזכר:
י. אדנ"י מילוי המילוי ד"ל אותיות. ואם תמלא התי"ו ביו"ד יהיה ל"ה אותיות, והי' היתירה היא מעולה מאד משאר אותיות והוא סוד מוחין עילאין שבה בשבתות ויו"ט ור"ח לבד, אך בחול היא חסרת י' שהוא המוחין. לכן הוא גימטריא ד"ל כי אז היא עניה ודלה. אך ע"י י' היא ל"ה אותיות שהם גימטריא יו"ד ה"י, ב' מוחין דילה כנודע, כי נשים דעתם קלה ואין בה רק ב' מוחין:
יא. דע כי המלכות כוללת כל השמות כולם בענין זה כי הלא ד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גימטריא רל"ב, וג' אהי"ה קס"א קנ"א קמ"ג גימטריא תנ"ה. תנ"ה ורל"ב הם תרפ"ז. והנה אדנ"י במילואו גימטריא תרע"א. וי"ב אותיות המילוי וד' אותיות אדנ"י כולם הם י"ו. ותרע"א וי"ב אותיות המילוי וד' אותיות אדנ"י כולם הם י"ו. ותרע"א עולה תרפ"ז כמנין כל השמות הנזכר:
יב. דעת המלכות. תחילה היה לה ב' כלים לחוד, אמצעי וחיצון. וגם המקיף היה באופן אחר. אח"כ בביאה ראשונה הניח בה ז"א רוחא לעשותה כלי ואז נתוסף בה דעת פנימי שהוא שם ב"ן, והוא סוד בנימין. ואז חוזר דעת שלה להיות בחינת זכר ונתחדש בה אור מקיף הזכר:
יג. מ"ב. שם ב"ן הוא הנוקבא דז"א. והטעם למה במילוי ע"ב ומ"ה וס"ג יש י' אותיות, ובב"ן אינו רק ט' אותיות, והוא כי היא חסירה בחי' יסוד, כי כבר ידעת שהנקבה התחילה שיעור קומתה מנה"י דדכורא. והנה נצח-הוד שבו הם ארוכים והיסוד קצר, לכן הנ"ה שהיו ארוכים הגיעו עד סיום קומתה. אמנם היסוד דדכורא שהוא קצר לא הגיע עד היסוד שבה ונשארה חסרה ממנו. וזהו הטעם שהמלכות נקרא נקבה כי לא נבראת בסוד היסוד לטעם הנ"ל. משא"כ בבינה. וע"כ נקרא בינה דכורא כנזכר בזוהר. וגם זהו הטעם שלא היה בה רק ב' מוחין לבד שהם מנצח-הוד שלו, אבל מן היסוד לא היה בה מוח ג', כי מן היסוד (שלו) נברא שיעור קומת גופה הכולל ו"ק, כי גם היסוד יש בו ו' זעירא, וממנו נעשה גוף המלכות שיש בו ו"ק. אבל בחי' היסוד שלה אין בה ו' שניה, כי ו' שני דז"א נעשית ו' ראשונה במלכות וחסר לה ו' שני -- לכן כל תאוות הנקבה לו' זו השניה שהוא יסוד כדי למלאות חסרונה:
יד. תחילה היתה הנקבה דבוקה באחוריו, יען הכלים שלה עדיין קטנים בבחינת עיבור. ואח"כ נתפשט בבחינת יניקה. ואח"כ בבחינת גדלות. וכל זמן זה הנפש שלה או הרוח או הנשמה היה נמשך לה מתוך פנימותו ויוצא לה לחוץ דרך איבריו, וע"כ הוכרחה להתדבק שם, שרוחניות העובר מתוך מחיצותיו ומחיצותיה מתדבקים אותם שם ונעשים גוף אחד. וכשנכנס הרוחניות שלה היתה (היא) אחוריו והוא לבדו מלביש נה"י דאמא. ונמצא אמא ז"א ונוקבא -- זה תוך זה, בסוד נר"ן. ואחר כך ננסרה ומסתלק הרוחניות שלה מתוך ז"א ועי"ז אין המדבקות כנ"ל, ונפרדין, ואז נהפכין פב"פ והם שוין, ושניהן ביחד מלבישין לאבא ואמא ולנצח-הוד דא"א, דהיינו ז"א מלביש לאבא, ואבא מלביש לנצח דא"א, והיא מלבשת לאמא, ואמא מלבשת את הוד דא"א:
טו. ג' כלים יש במלכות.
- ובכלי ראשון יש ג' בחינות --
- כלי שלה,
- וכלי מלבוש ז"א בתוכו,
- וכלי מלבוש אמא בתוכו, ומוחין דנפש בתוכם.
- ובכלי שניה ג' בחינות אחרות כנ"ל. והרוח בתוכם.
- ובכלי הפנימי ג' בחינות הנ"ל והנשמה בתוכם.
ונמצא שיש ביסוד שלה ג' בחינות של ג' ג'. והכלי שלה נקרא יסוד, והכלי של אמא נקרא חותם. והמוחין שבתוכם הן נפש והן רוח הן נשמה הם בחינת ה' גבורות דמ"ן עצמן. והכלי דז"א אפשר שהוא שם ב"ן המעלה מ"ן או אפשר שהמוחין שבפנים שהם ה"ג והם שם ב"ן המעלה מ"ן והוא רוחא דשדי בגווה אך המ"ן הם הברורין שבררה היא במוחא וירדה שם בבחי' טפה דזווג דמ"ן:
טז. דע שיש בחינת היסוד גם בקטנות ונקרא נחש הנושך את רחם האיילה היא הנקבה בקטנותה ג"כ שאז אין ברחמה רק ה"ג ולכן רחמה צר עד שיכנסו בה ה"ח ונקרא [אז] נחש יען שהיסוד נקרא שדי וכשאין לו רק הלבושין דאהי"ה הנקרא ד"ם אחוריים כנודע אז עולה ד"ם שד"י כמנין נח"ש.
גם אחוריים דאהי"ה דיודי"ן הם תקמ"ד. תסיר מהם ת"ק מלוי שד"י -- נשאר מ"ד. ועם שד"י פשוט כמנין נח"ש.
גם ידעת שהיסוד נקרא אל שד"י. ומלוי שד"י יש ט' אותיות. ועם ה' אותיות דא"ל שד"י כמנין נח"ש עם הכולל.
ובמלוי א"ל שדי -- אל"ף למ"ד שי"ן דל"ת יו"ד גימטריא אלף, סוד אלף מפתחאן, כנזכר פרשת ויקהל דף רי"ט ע"ב:
יז. צירים ודלתות שביסוד דנוקבא הם בחוץ, ועד שם הוא בחינת נחש דאתי על חוה, אך לא בפנים גו היסוד הפנימי. ונלע"ד שכל זה הוא בסוד כלים החיצונים ששם נחש דאלהים דקטנות, ובו נאחזין הקליפות וכנגדו ביסוד שבה הם הצירים החיצונים. ובפנים מול החדר הוא מ"ן:
יח. החדר הפרוזדור שנזכר במסכת נדה הם בחינת יסוד ומלכות שבנוקבא:
[הגהה - יסוד הנקבה כי כשהיא טמאה משפעת דם וכשיולדת אז הדם עולה ומתהפך לחלב. והענין כי סוד אהי"ה בריבוע גימ' ד"ם כמ"ש באות א' של מלוי וא"ו. והנה בהיותה למטה אז הדינין נמשכין, כי כל זמן שנמשכין הם מתגברין אך כשהוא מתעלה למעלה בסוד ד' יודי"ן דע"ב אז חוזר רחמים ונקרא חלב. וחלב גימ' מ' נגד ד' יודי"ן דשם ע"ב:
יט. נוקבא דז"א נקרא 'צלע' ו'כנסת ישראל' ו'כלת משה' ו'שושנה עליונה'. וז"א נקרא 'משה' ו'ישראל' ו'דעת'. אך יעקב נקרא ת"ת, ונוקבא נקרא 'סלע' ו'שושנה תחתונה'. ועיין בפירוש מורי זלה"ה בריש פ' בראשית בנוסח הג' על ר' חזקיה פתח כו':
כ. כבר בארנו במ"א ענין הגדלת נקבה. ואמנם דרך כלל הוא כי אז מאחורי הת"ת האירו [בה] ה' חסדים וה' גבורות ויצאו וניתנו בה. וגם שם היה בבחי' צלם על ראשה והיו נכנסין בי"ב שנים כנודע. ואז ה' חסדים ניתנו בג' ראשונות שבה להגדילה מבחינת נקודה אל מדה שלימה, והגבורות הגדילו שאר גופה באופן שנעשה י' ספירות שלימות ופרצוף שלם. וירדו ה"ג הרושם שלהם והארתם שם ביסוד שלה דוגמת הארת ה' חסדים ביסוד דז"א.
והנה כל האברים נעשו ונצטיירו בכ"ב אתוון כנודע, כי גוף הוא מן האותיות לכן הארת כ"ב אתוון דכורין שמהם נצטייר עצמותו לצורך גופו עצמו נתקבצו ביסוד שבו ונעשה כלי והארת כ"ב אתוון דנוקבא [שבה], שמהן עצמן נצטייר עצמות גופה נתקבצו ביסוד שבה ונעשה בה כלי. והנה ה' אותיות מנצפ"ך היתרות הזכרים הם המיין דכורין עצמן שבתוך פי היסוד שלו שנעשה מכ"ב אתוון והם ה' חסדים, וכ"ז לוקח במוחין דגדלות קודם הנסירה. וה' אותיות מנצפ"ך הנקבות היתרות הם מ"ן שבתוך היסוד שלה שנעשה מכ"ב אתוון דילה והם ה' גבורות. והרי יש עתה דלת א' וציר א' מהכ"ב אתוון דילה ומ"ן פשוטים ממנצפ"ך ביסוד שלה. כל זה קודם הנסירה הנז' במ"א. ונמצא כי מן הארת כ"ב אותיות דדכורא שהם האברים שלו ממש נעשה כלי דיסוד דכורא, ומהארת ה' חסדים עצמן המגדילין את האברין נעשו מיין דכורין. וכן בנוקבא, מהארת כ"ב אותיות שהם האיברים עצמן שלה נעשו יסוד כלי שלה ומהארת ה' גבורות שלה נעשה מ"ן שבה:
כא. הטעם שהמלכות נקרא "כה" משום שנוטלת י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, וט' דז"א -- הרי כ"ב תיקונים. ובה יש ג' תיקונים שהז"א נותן לה ג' שהם תורה נביאים כתובים -- הרי כ"ה. י"ג דאריך אנפין, וט' דזעיר אנפין, וג' שהזעיר אנפין נותן אליה:
כב. המלכות נקראת תבל הכינוי זה נקרא כך בשעה שהמלכות מתחברין בה רי"ו העליון בסוד מזלא קדישא ורי"ו תחתון שבה בסוד ע"ב קד"ם כנ"ל, וכמבואר אצלינו בכוונת ק"ש בעת השינה. והנה
ב' רי"ו ב' רי"ו שווה 432 הם תבל. ואז נקרא כך.
הטעם שהבינה נקרא "הוא" -- לא מפני ההעלם, שהרי אבא נעלם ממנה ונקרא "אתה" וגם אריך אנפין נקרא "הוא", אלא משום כי תיבת "הוא" לעולם בכתר, ואמא הוא כתר לז"א, ואריך אנפין הוא כתר לאבא ואמא:
מתוך: עץ חיים/שער לד/פרק ג (עריכה)
פרק ג
עריכהסדר תיקון בריאת נוקבא דז"א. ובו יתבאר לך מ"ש בגמרא האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו. ונבאר כמה מיני שינוי זמנים היו בה. ונבאר תחילה למה נקראת המלכות "נקבה". גם נבאר מה הפרש יש באורות עליונים שלזה נקרא זכר ולזה נקרא נקבה. גם נבאר איך מצינו שנשמות זכרים באים מן הנקבה ונקרא זכרים כמו דוד המלך ע"ה וזולתו.
דע כי הדעת כולל ב' עטרין והם חסדים וגבורות. והחסדים נקראים זכרים והגבורות נקראים נקבות. ואעפ"כ יש גבורות זכרים ויש גבורות נקבות. והענין הוא שודאי הוא שעיטרא דחסדים נשאר בז"א ועיטרא דגבורות לוקחת רחל. והנה בארנו במ"א שלפי שאין הנקבה לוקחת רק עטרא דגבורה לכן ארז"ל דעתן של נשים קלה וא"כ גם הזכר יהיה דעתו קל אם אין בו רק מחצית דעת דוגמתה שהם עטרא דחסד. אמנם בהכרח הוא ששורש עטרא דגבורה נשארת בדעת הזכר. ולא די בזה -- גם הו"ק דזכר -- כמו ששם מתפשטין הה"ח כנודע, כן מתפשטין שם הה"ג עם הה"ח, וע"כ גם אלו הגבורות שנשארו בו נקראו זכרים. וכאשר ניתנין בעת הזווג מן הזכר לנקבה דרך היסוד יוצאין משם בגלוי מפי היסוד ואין שם מחיצה ואין האור נחלש כחו ממה שהיה. לכן נקרא זכרים.
אמנם הגבורות שיצאו מתחלה אל הנקבה לתקן פרצופה ונתפשטו תחלה בו' קצוות על דרך הזכר כנ"ל, ואח"כ היא נותנת אותן בעת הזווג בבחינת טפת מ"נ -- אלו הם נקבות. ועוד סבה אחרת, שכאשר יצאו אלו האורות של הגבורות מן הזכר אליה הנה עברו דרך גופא דז"א ממש מן האחוריים שלו ואז בהכרח בעברו דרך מחיצה נחלש כחו ומתמעט הארתו וע"כ נקראו אלו האורות נקבות. וזה סוד שאומרים תמיד בכל מקום "תשש כחו כנקבה", כי חלישת הכח הוא כינוי אל הנקבה, משא"כ כשנתפשטו האורות תחלה בזכר שאז יצאו בגלוי מפי יסוד תבונה שהוא רחם נוקבא המלובש תוך הזכר ומשם יצאו בכחם בגלוי בלתי חלישת כח, אלא עדיין הם בכחם על דרך שיצאו ממוח אבא ממש ולכן נקרא זכרים.
גם הענין יותר מבואר שנודע שב' עטרין אלו הם חסד-גבורה, ב' זרועות דא"א כמבואר אצלינו, ושם בודאי שניהן זכרים אלא שבעודן מתפשטין בזכר נקראים זכרים אע"פ שנותנם בעת הזווג אל הנקבה, וברדתן להתפשט מהן בגוף הנקבה אז נקרא נקבות. וזהו ענין כמה נפשות כמו נפש דוד המלך ע"ה וכל שורש קין כנזכר במקומו. וזה טעם למה אשה נקרא נקבה והוא כמ"ש באדרא דעבר בוצינא דקרדינותא ונקיב בחדוי דז"א ונפיק לבר מאחוריו לכן היא נקראת "נקבה", שכל האור שלה יוצא דרך נקב ההוא. זהו פירוש לשון נקבה - נקב ה', שהמלכות שהיא ה' תתאה, כל אור שלה יוצא דרך נקב ההוא.
והנה ז' זמנים היו אל הנוקבא דז"א עד שהיתה ראויה לזווג וחזרה עמו פנים בפנים ויש בחי' אחרת ג"כ ויתבאר במקום אחר בע"ה. ואלו הם.
- א' - בהיותה קודם תיקון שאז היתה נקודה קטנה.
- הב' - בעיבור א' של התיקון ואז היתה נקראת פסיעה לבר.
- הג' - בזמן היניקה ואז נקראת ה' תתאה ואז נקראת צלע.
- הד' - משם ואילך עד שתהיה בת י"ב שנים ויום א' והמשך זמן זה נקראת קטנה ואז נקראת ג"כ חוה אשת אדם.
- הה' - אחר שעברו עליה י"ב שנים ויום א' שאז כל המוחין דגדלות שבה נגמרו להכנס ואז נקראת נער חסר ה'.
- הו' - בעת הנסירה ואז נקראת נערה בה'.
- הז' - כשחוזרת עמו פב"פ לזווג ואז נקראת בוגרת.
והנה ז' זמנים אלו כללותן הם הה' אחרונות שאז התחילה להקרא בשם נקבה ונכללין בד' כי בחינת הה' וו' שניהן א'. ואלו הד' מדריגות נרמזין בד' אותיות נקבה, אע"פ שאינן כסדר אותיות, והם נערה קטנה בוגרת ה' תתאה. ולכן נרמזו ד' זמנים אלו בנוטריקון שהם נקב"ה.
ותחלה צריך שתדע שלעולם בחי' המלכות הוא בקו האמצעי דז"א מאחוריו, לפי שהנה"י של אמא המתפשטין תוך ז"א -- הנצח-הוד הם סתומים ויסוד שלה המתפשט תוך קו אמצעי דז"א כנודע הוא לבדו פתוח, ומהם מתגלין האורות תוך ז"א, לכן אין המלכות עומדת אלא נגד סיום היסוד דאמא שהוא בקו האמצעי, ובכל קו האמצעי של ז"א יש אל המלכות שורש שם. וזהו הענין "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו", כפי השתנות הזמנים מקומותיה משתנים בקו אמצעי ולעולם נשארין שרשים קיימין שם כנודע, כי כל דבר שבקדושה אינו נעקר שרשו משם. ובזה אל תתמה בכמה בחי' שנמצאו אל המלכות. כי הנה תחלה היתה מקומה בעטרה שתחת היסוד ושם היא רמוזה המלכות, ואח"כ נגדלה (ועמדה) ונעקרה משם ועלתה על הת"ת שבו כמו בתפלת השחר, ואח"כ נתקנית לגמרי וחוזרת עמו פב"פ. ולא מפני זה נעקרה שרשים הראשונים, ושם נשארין קיימין לעולם, אשר זהו הענין "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו", כי בכל גידול של הז"א גם היא היתה נגדלת עמו ונשארין שרשיה קיימין בו. וגם למעלה באחורי הדעת דז"א יש לה שורש א' אשר משם נעשית לאה וזהו שורש יציאת לאה שם וזכור כלל זה.
ולא עוד אלא אפי' עם כל ספירה וספירה מספירות ז"א יש לה שורש א' שם, כי בעת העיבור שהיתה שם עם ז"א אז נתערבה היא עם כל ספירה וספירה שבו והשאירה שורש בכולם. וזה סוד בתיקונים ובזוהר ויקרא דף פ"ו (ח"ג פו, א) דאיהו שלימא דכל ספירה וספירה. ובזה אל תתמה אם המלכות נקראת עטרה של היסוד או אם היא פרצוף נקבה ממש לבדה. ונתחיל לבאר כל בחינת הנוקבא:
מתוך: עץ חיים/שער לד/פרק ד (עריכה)
פרק ד
עריכהבחינה א. הנה תחלה קודם התיקון היה ז"א בסוד ו' נקודות נפרדות זו מזו, והיה נקרא רשות הרבים כנזכר במקומו, ונקרא ו' של הוי"ה כמנין ו' נקודות שהיה אז בו. ואז היה המלכות ג"כ נקודה אחת שביעית אליו והיתה למטה מיסוד של ז"א בבחי' עטרה שבו. ולכן לא נמצא אז עדיין נקבה אל הזכר. וכבר נתבאר זה בבחינת ד' דקריאת שמע, ועיי"ש שורש הדברים. והנה אז שיעור מדתה העטרה שביסוד, שהיא שלישית מדת היסוד, אשר זהו סוד "וכל בשליש עפר הארץ", כי "מדת הארץ" שהיא מלכות היתה כמדת העטרה הנקרא 'שליש מדת היסוד', ואז נקראת עטרה.
בחינה ב. היתה בזמן העיבור ראשון של ז"א בתוך הבינה, ואז נתוסף תיקון ז"א, כי ו' נקודותיו שהיו נפרדין תחלה קודם התיקון עתה נכללין ג' גו ג', כי נה"י הלבישו לחג"ת. ונמצא חסד תוך נצח, וגבורה תוך הוד, ות"ת תוך יסוד. והנה נקודת המלכות שהיתה תחלה תחת היסוד כנ"ל גם היא עלתה שם עם היסוד, וכאשר עלה היסוד וכלל את הת"ת בתוכו והלבישו -- לא היה מקום למלכות לכלול בו, ולא היה לה בן זוג. וכמו שהעיבור ההוא היה לצורך תיקון ז"א -- ג"כ היה לצורך תיקונה, והיה באופן זה: כי גם הנקודה שלה עלתה והלבישה את היסוד, וע"י עלייה זו נכללה המלכות גם בכל הו"ק, כי בהיותה כוללת קו האמצעי כוללת גם את ב' קוין האחרים, ועי"ז העיבור גם היא בהיותה שם בקו האמצעי נכללת בכולם ונעשה הכל בחינת רשות היחיד.
נמצא כי נקודת המלכות הלבישה את היסוד בסוד עטרה, והיסוד הלביש את הת"ת, ואז היתה נקראה "פסיעה לבר". וזהו שאמרו פ' בלק דף ר"ג (ח"ג רג, ב) "אשורנו ולא קרוב כיון דהוי במיעהא דאמא אושיט פסיעה לבר וכו'". וביאור "אשורנו" לשון פסיעה כמו (תהלים יז, ה) "תמוך אשורי במעגלותיך". והענין כנ"ל כי הו' נקודות שהיה תחלה בז"א נכללין ג' גו ג', והיה ו' זעירא שבאות ה' ראשונה של הוי"ה, כי הם ו' אבל אינן מתגלין רק חצי ו' לבד, לכן הוא ו' זעירא. ושם בסוף אות הו' זעירא אושיט פסיעה לבר כזה []. והטעם הוא כי כאשר הלביש היסוד את הת"ת היה עביו שוה אל שאר הקוין, אבל כאשר גם המלכות עלתה והלבישה גם היא את היסוד יש שם עובי ג"ס לכן נתוסף שם עובי נקודת המלכות ונעשית כעין פסיעה היוצאת בחוץ בסוף הו', ואז ע"י העיבור נגדלה ונעשית כשיעור כל קומת היסוד של ז"א. ואמנם שיעור מדת היסוד הוא רובע מדת הת"ת כנזכר זוהר בלק דף ר"ד (ח"ג רד, ב) על "ומספר את רובע ישראל", דשיעורא דגופא הוא ד' בריתות, וברית רובע ישראל הוא כשעורא דגופא דז"א ע"ש:
[מ"ק - הטעם שהמלכות בראה בסוד פסיעה לבר הוא מפני שאח"כ בהגדלה היתה צריכה לבא ולהיות באחורי ז"א כנודע כי שם ביתה, ולכן נשארה שם בסיום הו' וחזרה משם מל' באחור של ו' וכאשר נתארכו ג' אחרונות של הו' ע"י הגדלה (שהם נה"י דז"א כנ"ל) אז נשארת שם באחוריים שלהם (באחורי הת"ת ונק' ה' אחרונה שבשם):
בחינה ג. מ"ב היתה בזמן היניקה של ז"א אחר שיצא מבטן אמא ונתפשטו ו"ק גדולים. ואז כשנתפשטו וירד היסוד מעל גבי הת"ת אז לא ירדה היא עמו למטה כבתחלה תחת היסוד אבל נשארה שם למעלה דבוקה באחורי הת"ת דז"א. וזהו סוד "האשה עולה עמו ואינה יורדת עמו", כי כשעלה היסוד עלתה עמו, וכשירד לא ירדה עמו. וזכור מש"ל כי שרשה הראשון שבעטרה נשארה למטה לעולם.
והנה ע"י היניקה מתגדל ז"א כנודע, וגם היא נגדלת עמו ונעשית כשיעור ספירת הת"ת דז"א ממש, והרי היא עתה מדה שלימה גדולה ככל ספירת ת"ת דז"א. משא"כ תחלה בהיותה כשיעור היסוד או העטרה שהם מדות קטנות כנ"ל. אמנם עדיין אינו פרצוף רק מדה אחת שלימה גדולה ככל שאר ספירות דז"א. ועתה היא נקרא ה' תתאה של הוי"ה.
והנה נתבאר כי ז"א נגדל ביניקה והיה לו ג"כ בחי' מוחין דקטנות וגם הנוקבא נגדלו בה מוחין בקטנותה. והנה המוחין שלה דיניקה נרמזו בשם שיש לה עתה שהיא אות ה' אחרונה דהוי"ה כנ"ל. והענין כי שם הוי"ה דיניקה אשר בז"א לבדו -- ב' אותיות י"ה הראשונים הם מוחין דז"א, והו' כוללת כל הו"ק שבו, אבל עיקר הו' הוא בת"ת שהוא קו אמצעי שבו. ושם באחור ו' זו שהוא בת"ת -- שם היא עומדת ה' תתאה שהיא הנוקבא.
ונבאר ענין המוחין שלה. הנה המוח של חכמה שבה הוא אלהים דמילוי אלפין, ומוח בינה שלה הוא שם אלהים דמילוי ההי"ן (כי כל אות ה' הוא בינה), ומוח ג' הוא אלהים פשוט בלי מילוי מפני שהדעת של הנקבה הוא ק"ל ומכל שכן בזמן הקטנות. והנה שם אלהים דיודי"ן אין בה כח להתגלות בה ובמקומו היה בה אלהים דאלפי"ן. נמצא כי ב' מוחין דחו"ב שבה הם מילוי אלפי"ן וההי"ן. וזה נרמז במה שנקרא ה' זו במילוי זה ה"א - ההי"ן אלפי"ן, ולפי שהיא נקבה גברה ה' על א', ולפי שכל עיקרה של מלכות עתה היא אות ה' תתאה -- לכן גם המוחין שלה הם בסוד מילוי ב' אותיות ה"א כנ"ל. לכן נקראת עתה ה"א. וכנגד ה' זו פשוטה הוא מוח הדעת שבה שהוא אלהים פשוט שיש בו ה' אותיות לבד כמנין ה' פשוטה. והרי הג' מוחין נרמזו בשמה שהיא ה' תתאה של הוי"ה.
גם נרמזו ג' מוחין בציור ג' קוין שיש באות ה', שהם ג' קוין חו"ב ודעת באמצע. ונודע מ"ש בזוהר בראשית דף ס"א (ח"א סא, א) "ויברא אלהים את שני המאורות", כי תחלה המלכות בקטנותה היא טפלה אל הזכר ונקרא ה' תתאה ובהשלמותה פב"פ יש לה שם שלה בפ"ע כגון אדני או אלהים וכיוצא בה כפי הזמנים וכפי המציאות, ואינה טפילה אליו אז.
והנה גם בקטנות ודאי צריך שיהיה רמוז בה שם אדני, אמנם אינו רק דרך רמז במנין ובמספר וחשבון לבד. כיצד? כשתמנה מספר ג' מוחין אלו הנה ב' ראשונים דההי"ן ודאלפי"ן הם גימטריא תוק"ף, כי אלו המוחין דקטנות הם תוקף ודין גמור, ובפרט קטנות הנקבה. ומתחבר עמהם מוח הדעת שהוא אלהים פשוט -- יהיה שלשתן גימטריא תרע"א כחשבון אדני במלואו.
והנה עתה עדיין נקרא ה' תתאה ונקרא צלע כמ"ש "לא טוב היות האדם לבדו", כי תחלה היתה הנוקבא אחורי ת"ת לבד בבחינת צלע א' שהיא ה' תתאה כנ"ל שלא היתה רק מדת ת"ת:
בחינה ד. מ"ב היא בזמן שנקרא קטנה, שהיא עד י"ב שנים ויום א'. והענין כי אין האשה נתקנת עד אחר גמר תיקון האדם וכמ"ש "לא טוב היות האדם לבדו", כי אחר שנתקן האדם והיתה חוה עדיין בסוד צלע לבד אז תיקנה ועשאה עזר כנגדו שלימה. כי כן אנו רואים בחוש הראות שלעולם האיש גדול בשנים מהאשה, ונמצא כי אחר שנכנסו מוחין דז"א והגדיל אז מאירין מוחין אלו בנקבה ונגדלת גם היא. וכמו שאין הז"א גדל עד שיגמרו כל המוחין לכנוס בו והוא עד תשלום י"ג שנים ויום א' -- כן הנוקבא אינה נגדלת עד שיגמרו כל המוחין לכנוס בה והוא עד תשלום י"ב שנים ויום א' ואז תקרא נערה כמ"ש.
והנה מקום הנוקבא עתה היא באחורי החזה של ת"ת, ואורות היוצאות מן ז"א לכנוס בה אינם יוצאים ועוברים דרך כל אורך מחיצת גוף ז"א -- דא"כ היה הדבר נמצא שברגע היו נכנסין בה כל המוחין. אמנם הבוצינא דקרדינותא הנזכר באדרא דף קמ"א נקיב ואעבר מאחוריו כו', כי במקום החזה דז"א נקיב נקב א' ודרך שם עוברים האורות לאחור, ושם עומדת ראש הנוקבא, ושם עושין צלם א' ע"ג ראש הנוקבא על דרך הנ"ל בצלם דמוחין דז"א, ונכנסין מעט מעט בהמשך זמן עד תשלום י"ב שנה ויום א' ואז נגמרין לכנוס המוחין.
ונמצא כי אורות אלו היוצאין אל הנוקבא הם עולין תחלה מלמטה למעלה; מן היסוד עד למעלה בחזה ת"ת של ז"א תוך פנימית גוף דז"א, ושם נוקבין ויוצאין לחוץ באחורי החזה על ראש הנוקבא, ואז נכפפין ויורדין ונכנסין תוך הנוקבא מלמעלה מן הכתר שלה עד למטה בסיום גוף שלה דרך כפיפת קומה. וזהו ענין אותה הבעיא הנזכר במסכת בבא קמא בפרק הכונס (בבא קמא סא, א) על האש נכפפת שהזיקה, כי כבר ידעת כי אורות המלכות הם גבורות הנקרא אש והם יוצאין מבחינת אש נכפפת כמבואר כאן:
מתוך: עץ חיים/שער לד/פרק ה (עריכה)
פרק ה
עריכהוהנה דע כי האורות היוצאין אל הנוקבא מן הז"א מכל ג' ספירות נה"י שבו (כמ"ש למטה) אינן יוצאין לבדן. אלא כדרך שבהיותן תוך ז"א היו מלובשין תוך נה"י דאמא ואח"כ תוך נה"י דז"א -- כן כשיוצאין משם יוצאין הם ולבושיהם עמהם מבחינת נה"י דאמא ומבחינת נה"י דז"א, כי הרי בצאתן עוברין דרך המסכים ההם א"כ כמו שהם יוצאין כך הארת המסכים יוצאין עמהם ומתלבשים תוך הנוקבא על דרך שהיו בז"א אורות אלו תוך נה"י דאמא, ונה"י דאמא תוך נה"י דז"א, ונה"י דז"א תוך הנוקבא כולה.
והנה כמש"ל כי כשיצאו האורות מז"א לכנוס בנוקבא יצאו הם ונרתקן עמהם (שהוא בחינת הארה נה"י דאמא ומנה"י דז"א עצמו), ונכנסו מלובשים בתוכם בתוך הנוקבא -- וא"כ נמצא כי כמו שיש בז"א חסדים סתומים שהוא עד החזה (כי עד שם הגיע סיום מסך היסוד דאמא), ומשם ולמטה מתגלין החסדים בתוכו -- כן הענין כאן בנוקבא, כי הנרתק שלקחו הגבורות עמהם מן יסוד דז"א אשר שם היו ומשם יצאו ונכנסו אל הדעת שבה, ואותו נרתק של יסוד דז"א מתפשט תוך קו אמצעי של הנוקבא. ולהיות היסוד דז"א אשר הוא זכר והוא ארוך לכן מתפשט בכל קו אמצעי עד סיום הת"ת דנוקבא, לכן נמצא כי הז"א יש בו מגולין שתי שלישים חסד שבת"ת ושתי חסדים שלימות של נצח הוד, אבל בנוקבא אין בה גלוי רק לשתי גבורות עצמן שנתפשטו בנצח הוד שלה לבד. והרי זה שינוי א' בענין גבורות עצמן אל החסדים.
עוד יש שינוי אחר בענין המקום בעצמו. כי בז"א שנגמר יסוד דאמא בחזה שלו, יש הרחק גדול משם עד היסוד שלו, וכאשר יוצאין משם החסדים הם נופלין ויורדין ממקום גבוה במרוצה גדולה. אבל גבורות היוצאין מיסוד דז"א אל יסוד דמלכות, הוא סמוך ממש ונדבק בו, כי הרי נתבאר שמסתיים בסוף ת"ת דנוקבא וכמעט שאין ניכר שם בחי' ירידה כי כל זמן שמתפשטין ויורדין נתונים בתוך היסוד דז"א שהוא כמו מחיצה אליהם ואינו נקרא נפילה, אבל כשנגמר היסוד דז"א ואין מחיצה אליהם אז נקרא נפילה.
והנה סבת ב' שינויים אלו גורם שינוי ג' והוא כי בז"א היו ג' חסדים פחות שליש מגולין, והם אורות רבים משל נקבה. וגם שיורדין במרוצה ממקום גבוה מאד כנ"ל -- לכן יש בהם כח אח"כ לעלות מאד מאד, כנראה בחוש הראות, כי כאשר יפול האבן ממקום גבוה תחזור מכח הכאת ירידה שהיתה בחוזק לחזור לעלות למעלה בכח שיעור גדול וכשנפילתה היתה ממקום נמוך לא תחזור לעלות כ"כ בגובה. לכן היה כח בחסדים המגולין -- לב' סבות הנ"ל -- להתפשט בג' קוין בז"א ולעלות בשלשתן עד הכתר, ומגדילין את כל הז"א כנ"ל, כי הגדלות דז"א הם ע"י מים שהם החסדים. אבל הנקבה שמקום ירידת הגבורות הוא מועט מאד עד שכמעט אינו נקרא ירידה, וגם בענין שיעורם הם ב' גבורות בלבד (ושם בז"א היה קרוב לג' חסדים) -- לכן אילו היו אלו הגבורות מתפשטות בעלייתן דרך הג' קוין, לא היה בכח אלו הב' לעלות עד הכתר ולהגדילו, כי היו מתפשטים כחם באלו הג' קוין והלואי שיוכלו לעלות עד חכמה ובינה שבה בלבד. והנה אנו צריכין להגדיל הכתר שבה. ולכן הוצרך שאלו הב' גבורות דנצח הוד שירדו עד היסוד שבה, שכאשר חוזרין לעלות יתקבצו שניהן ויעלו דרך קו האמצעי הם בלבד עד שיעלו אל הכתר ויגדילוהו.
וא"ת הרי עתה כשחוזרות אלו הגבורות לעלות דרך קו האמצעי להגדיל כתר שבה הם מתלבשין תוך הלבושים הנ"ל (שהם לבושי נה"י דאמא ונה"י דז"א), וא"כ הרי הם סתומים כמתחלה ומה הועילו בגילוין למטה? והרי אחר שהם לא התחזקו והוסיפו כח כדי שיוכלו להגדיל רק מחמת הגילוי שנתגלה ע"ד הנ"ל בחסדים דז"א, וא"כ עתה שחוזרין לעלות ונכנסין כבראשונה דרך פי היסוד דז"א ממקום שיצאו וחוזרין ומכסין ומתלבשים -- הרי חזר אורם להחליש ולהתמעט ואיך יוכלו לעלות אל הכתר שבה?
אך התשובה הוא ע"ד מ"ש בחסדים דז"א. כי כאשר יצאו מהיסוד דאמא ונתגלו, קנו הארה גדולה בעצמן והארתן שהיה תחלה נעלמה בהם מחמת צרות המקום -- נתפשטה והאירה בהם, ולכן אף אם עתה יחזרו להתכסות כבר שיעורם גדול מבראשונה וכאשר נכנסין ביסוד דאמא המקום מתרחב יותר ממה שהיה בתחלה, וגם החסדים המכוסים קונים הארה גדולה ועי"כ מתגדלין, כי אין המקום יכול לסובלן, וכן היה הענין הזה כאן בגבורות הנוקבא.
ואמנם טעם הדבר למה אנו צריכין יותר התגדלות הכתר משאר בחינות שבה הוא כי בב' הקוין ימין ושמאל שבה הם מאירין שם ב' מוחין חו"ב של ז"א המתפשטין בכל אורך ב' קוין. אמנם בקו האמצעי אין שום מוח דז"א מתפשט בו, רק בחינת חצי שליש אור של חסד של ת"ת דז"א שנכנס בכתר שלה כנ"ל, לכן מוכרח שיעלה הארת אלו הגבורות עד הכתר כדי שיהיה שם בחי' מוחין דכתר דאל"כ יהיה הכתר גרוע מחו"ב ע"ד שנתבאר בענין עליית החסדים בכתר ז"א. ולטעם זה כדי שיספיקו הארתן לעלות עד כתר שבה -- לכן לא נתפשטו בדרך עלייתן רק בקו האמצעי בלבד דרך יסוד ז"א אשר שם, כי ממנו יצאו ודרך בו עולות עד הכתר ומגדילות אותה.
ודע כי עיקר הסיוע והעזר אל ההמצאה הזאת שיתקבצו יחד ויעלו דרך קו האמצעי הוא ע"י יסוד אבא אשר מתפשט תוך ז"א והוא יסוד זכר והוא ארוך עד יסוד דז"א והוא מכוון נגד קו האמצעי של הנוקבא ומאיר בה. ומכח הארה ההוא מקבץ אותן הגבורות יחד בקו האמצעי שלה ועולין דרך שם עד הכתר שבה. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ", כי ע"י יסוד אבא תיקן ויסד "ארץ" שהיא הנוקבא.
וכבר נתבאר ענין זה בפרשה בהעלותך[7]. כי הנה נצטווה שמתחלה כאשר היה מדליק אותן נרות המנורה יהיה מכוין בכוונתו שכאשר ירדו הגבורות למטה בדרך ירידתן שאז הוא זמן הדלקתן והארתן וכמו שכתב "יאירו שבעת הנרות", ואז יכוין באותן ב' הגבורות שיהיו נוטים אל מול פני המנורה שהוא קו אמצעי בלבד. וז"ש רז"ל "המתן עד שתהא שלהבת עולה מאליה", ר"ל עד שתחזור לעלות שלהבת אור אותן ב' גבורות למעלה. אבל בעת שכבר מתחילין לעלות -- לא נצטווה בכך, והוא הוסיף על מה שנצטווה לפי שאמר בלבו אחר שהגבורות נתגלו למטה ונפרדו איש מעל אחיו, ודאי שכשיעלו יעלו ג"כ נפרדות דרך ב' קוין, לכן המתין יותר בכוונתו ולא זז משם בכוונתו עד שעלו הגבורות ממטה למעלה דרך קו אמצעי לבד הנקרא "אל מול פני המנורה". וז"ש "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה וגו'", ולא אמר "האיר את ז' נרותיה" אלא "העלה". אמנם אחר שכבר התחילו לכנוס דרך קו האמצעי א"צ להמתין עוד כי אין חשש כיון שחזר (ונתחברו) כבראשונה והם עולין דרך מחיצות, כי ודאי לא יוכלו להטות ימין ושמאל ועי"כ יעלו עד כתר ויגדילו אותו. וזה שארז"ל "ויעש כן אהרן - מגיד שבחו שלא שינה", ר"ל כי אע"פ שנצטווה שיאירו ז' נרות אל מול פני המנורה, שהוא בעת ירידתן הנקרא 'הארה', והוא "אל מול פני המנורה העלה" ג"כ, ולא הארה בלבד, וא"כ זהו התוספת שבח הוא לטעם הנ"ל ואינו נקרא שינוי, א"כ ראוי לשבחו.
וטעם היות ענין זה ע"י אהרן כי אהרן היה כהן בסוד החכמה שהוא אבא, וחסד ביה תלייא. ואהרן הוא יסוד אבא המלובש תוך ז"א שכן הוא גימטריא של אהרן - ע"ב קפ"ד, שהם אחוריים דע"ב דיודי"ן שבחכמה והוא בחי' אחוריים דיסוד אבא, ומשם שורש בחי' אהרן כנודע במקומו, כי בחינת אחוריים הם מתגלין בו כי פנימיות היסוד סתום ואינו נראה רק חיצונותו לבד שהוא נקרא אחוריים שלו והוא גורם קיבוץ הגבורות שבנוקבא לעלות דרך קו האמצעי כי זהו ענין "ה' בחכמה יסד ארץ":
מתוך: עץ חיים/שער לד/פרק ו (עריכה)
פרק ו
עריכהונבאר ענין כל הנ"ל עד עתה איך נמשך בהמשך י"ב שנה ויום א' אשר כל זמן זה נקראת קטנה כנ"ל.
- והנה כניסת חצי שליש אור החסד דת"ת דז"א בכתר שלה כנ"ל הוא שנה א'.
- ואח"כ תחלה נכנס פרק תחתון דנצח ז"א בראשה בחכמה שבה -- הרי שנה ב'.
- ואח"כ נכנס פרק תחתון דהוד ז"א בבינה שבה -- הרי שנה ג'.
- ואח"כ אלו הב' פרקין תתאין יורדין עד חסד-גבורה שבה, ונכנסים במקומן פרק-אמצעי-דנצח בחכמה, ופרק-אמצעי-דהוד בבינה -- והרי ה' שנים.
- ואח"כ הב' פרקין תתאין יורדין לנצח הוד שבה, וב' אמצעים בחסד-גבורה שבה, ונכנסים במקומן פרק-עליון-דנצח בחכמה, ופרק-עליון-דהוד בבינה -- הרי ז' שנים.
- והרי נגמרו הכתר וכל הב' קוין, וכל זה ע"י אורות של החסדים. וכבר נתבאר לעיל שהגבורות אינן נכנסים בה עד שיגמרו כל החסדים לכנוס בה, לכן עתה בשנה ח' יצאו הה' גבורות מן היסוד ז"א ונכנסו בדעת שלה מכוון נגד היסוד כנ"ל.
- ואחר כך בשנה ט' נשאר שורש הגבורות בדעת שלה והאורות שלהם נתפשטו דרך קו האמצעי עד הת"ת שבה.
ואח"כ ירדו ירידה אחרת עד היסוד שבה, דרך קו האמצעי, וירידה זו עד היסוד שבה, וירידה זו היא במקום גילוי שאין שם מחיצות היסוד דז"א מגעת (כי כבר נסתיים בסיום הת"ת), וכיון שכן הוא א"צ זמן כי תכף ומיד יורדות, שאין שם מחיצות לעכב ירידתן, ועם כל זה זמן מועט הזה נבאר אותו באחרונה כמה הוא.
- ואח"כ חזרו ועלו הגבורות להגדיל הכתר כנ"ל, ונסעו ג' מסעות והם: א' מן היסוד לת"ת, ב' מן ת"ת אל הדעת, ג' מן הדעת אל כתר. והרי הם ג' שנים. ועם ט' הראשונים -- הרי י"ב שנים.
ועדיין חסר עתה יום א' יותר על י"ב שנים כדי שתהיה נערה. ונבאר עניינו. דע כי אע"פ שלמעלה ביארנו כי חצי שליש אור של חסד דת"ת דז"א הניתן בכתר של הנוקבא הוצרך שנה א' לכנוס -- עם כל זה לא נכנס כולו ביחד בשנה ראשונה אלא בכמה פעמים. והוא, כי נחלק חצי שליש ההוא בד' חלקים. וכאשר נכנסו ב' פרקין תחתונים דנ"ה דז"א בתוכה, אז נכנס חלק א' מן חסד בכתר שבה, וכשנכנסו ב' פרקין אמצעים נכנס חלק ב', וכשנכנסו ב' פרקים ראשונים אז נכנס חלק ג'. וכניסת ג' חלקים אלו היה שנה א' כנ"ל.
והנה נת"ל כי אי אפשר להגבורות לכנוס בה עד שיכנסו כל החסדים, לכן נכנסו תחלה כל החסדים ונתפשטו בכל קו ימין ובכל קו שמאל ובכתר שבה כנ"ל, ואח"כ נכנסו הגבורות בדעת וירדו וחזרו ועלו עד הכתר כנ"ל. ולהיות כי אי אפשר לעולם שיתוקן הכתר עד שיתוקן כל פרצוף -- לכן נתאחר חלק הד' מן החסד הנכנס בכתר שלה לכנוס כנ"ל עד שיעלה שם הגבורות בכתר שלה. והרי נשלם תיקונה, ואז נכנס חלק הד' ההוא באחרונה, ואז נגמר כל תיקונה. באופן שנתקיימו ב' דברים -- כי לא נכנסו כל הגבורות עד שיכנסו כל החסדים, וגם שלא נגמר הכתר ליתקן עד באחרונה ע"י חלק הד' מחסד בלבד שנכנס באחרונה.
ועם כל זה צריך לתת טעם בענין איך נתפשטו הגבורות בה כיון שעדיין נשאר חלק ד' של חסד לכנוס בכתר. אבל הענין כי לא היה אותו החלק עדיין בתוך גוף ז"א, אמנם כבר יצאו ממנו והיה על ראש הנוקבא בסוד אור מקיף כבתחלה, ולכן יוכלו הגבורות להתפשט בה, ואח"כ נכנס בה גם חלק הד' הנ"ל בכתר שלה.
ועתה נבאר יום א' היותר על י"ב שנים מה עניינו, כי הנה נת"ל כי שם בז"א היה זמן ירידת החסדים אל היסוד שבגילוי שיעור יום א', כי אע"פ שהם בגלוי עכ"ז המקום גבוה ב' שלישי הת"ת מן החזה (שמשם התחלת ירידתם בגלוי), אבל כאן בנוקבא תכף כשיוצאין מן היסוד דז"א הנשלם בסיום ת"ת שלה הם נכנסים ביסוד שבה ומקום התחלת ירידתן בגלוי הוא שיעור מועט מאד, לכן אין צריך יום א' לירידתו בלבד אבל בהצטרפות ירידה זו הקטנה עם ירידת חלק ד' שהיה מקיף אל הכתר ושם ג"כ לא היה צריך זמן לכניסתו בכתר, והצטרפו' שניהן יהיה יום א'. והרי נתבאר ענין י"ב שנים ויום א'.
נמצא כי ביום א' של שנת הי"ג היותר על י"ב שנים נגמרת תיקונה כולה, ונגמרת כניסת החסד בכתר שלה לגמרי, ועתה כבר יכולה להתתקן ולהקראת נער חסר ה' כמ"ש למטה, אבל עדיין בכל הי"ב שנים ויום א' לא היתה נקרא אלא קטנה.
גם עתה נקרא באלו י"ב שנים ויום אחד חוה אשת אדם. והענין איני זוכר מה ששמעתי בזה. ואכתוב ב' פירושים שאני מסופק איזה מהם שמעתי.
והענין כי הנה נתבאר שחצי שליש חסד שבת"ת דז"א נחלק לד', ונכנסו בד' זמנים בכתר שלה. והנה חצי שליש הזה נקרא שתות החסד דת"ת דז"א, שהוא חלק א' מו' חלקים שבו, וזהו ענין ו' של חוה, והמלכות המקבלת האורות האלו היא ה' תתאה כנודע וזהו אות ה' של חוה. ומה שנשאר עתה אות ח' של חוה הוא הספק אצלי. ונלע"ד ששמעתי כי הענין הוא כי אם לא נעריך מה שלוקחת מן החסד שבת"ת דז"א לצורך הכתר בכל החסד אלא נעריך אותו בב' שלישין המגולין לבדם (כי שם שיעור קומת הכתר שלה כנודע), נמצא כי חצי שליש שלוקחת הוא רביע א' של הב' שלישים המגולין[8], וגם זה הרביע לא נכנס בפעם א' אלא נחלקה לד' חלקים ונכנס בד' פעמים, והרי הם ב' פעמים ד' שהוא ח'. ובכל פעם אינו נכנס רק חלק א' מן הח' -- הרי זו ח' של חוה.
ונלע"ד יותר אמיתי ששמעתי והוא זה הפירוש הב' שנבאר, והוא כי שם נתבאר בענין גדלות החסדים דז"א שלסיבת גילוין הגדילו ונכפלו כפליים ממה שהיו בעת היותן מכוסין, נמצא כי אותן ב' שלישי חסד דת"ת הז"א מגולין נכפלו ונעשו ד' שלישים, ועכ"ז כשלוקחת הנוקבא חלקה מן החסד ההוא בתחלה אינו רק חצי שליש אלא שאח"כ נגדל ונעשה שליש א' שלם. לכן אם נעריך חצי שליש בד' שלישים שנגדלו ונכפלו כנ"ל יהיה חלק א' מח'. וזהו ח' של חוה. והרי נתבאר שם חוה שהוא קודם שתזדווג עם אדם, ועכ"ז גם אח"כ נשאר בה בחי' זו אשר לסבתה נקרא חוה, לכן נקרא חוה לעולם.
והנה נתבאר כי מקום עמידתה הוא מסיום שליש עליון דת"ת ז"א, והוא מהחזה ולמטה. נמצא כי שיעור מקום הנוקבא הוא בב' שלישים תחתונים דת"ת ונהי"ם דז"א. והנה כתר שלה נעשה מב' שלישים תחתונים דת"ת, וב' מוחין חכמה ובינה שלה מב' פרקין קדמאין דנצח-הוד, וחסד וגבורה דילה מב' פרקין אמצעים דנ"ה, ונצח-הוד שלה מב' פרקין תתאין דנצח-הוד שלו. ואמנם לכל קו אמצעי שלה -- שהם דתי"ם -- אין לה רק בחי' היסוד שלו לבד וכמ"ש בע"ה בענין אטב"ח.
ועתה נבאר ענין אורות היוצאין מתוך ז"א אל הנוקבא. הנה נודע כי ה"ח מתפשטין בגופא דז"א מחסד שבו עד הוד שבו, וכל חסד וחסד שבו נחלק לג' שלישים, כי חסד-דחסד מתפשט בזרוע ימין שיש בו ג"פ, וכן חסד-שבגבורה בג"פ דזרוע שמאל, וכן חסד-שבנצח בג"פ שבשוק ימין, וכן חסד-שבהוד בג"פ שבשוק שמאל. וחסד-שבת"ת נחלק ג"כ לג' שלישים, והם שליש אחד עד החזה, ושליש אחד עד הטבור, ושליש א' עד סיום הת"ת.
ואחר שנתפשטו בו ה"ח אח"כ יוצא ה' גבורות מדעת שבו, ולא היה מקום להתפשט, כי כבר נתפשטו שם החסדים -- לכן ירדו עד היסוד שבו ונתעכבו שם עד זמן תיקון הנוקבא.
והנה ב' מיני אורות לוקחת הנוקבא לתיקון גופה:
- אור א' הוא ב' שלישים אור החסד מהחזה דת"ת דז"א ולמטה, ועוד ב' חסדים שלימים דנ"ה כי שם מקום עמידתה כנ"ל. ואלו ב' חסדים וב' שלישים הם מגולין תוך ז"א, כי יוצאין מן היסוד דאמא הנגמר ונשלם בחזה דז"א.
- אור הב' הוא ה' גבורות שבו ביסוד דז"א כנ"ל.
והנה אור החסדים הם ניתנין בכל קו ימין ובכל קו שמאל שבה, וכתר לבד אשר בקו האמצעי שלה. אמנם הגבורות הם בקו האמצעי שלה בדעת שלה ואח"כ מתפשטים בכל ו"ק שבה. אמנם בדת"י ובמלכות שבה אין בה חסדים כלל. גם דע כי תחלה נכנסים בה החסדים ואח"כ יוצאין הגבורות מז"א ונכנסין בה. נמצא כי בתחלה נעשה ב' קוין ימין ושמאל שלה, אחר כך נעשה קו האמצעי שלה.
ודע כי חסדים המתפשטים בז"א היה בהם ירידה ועלייה; כי תחלה ירדו מן הדעת עד היסוד שבו, ואח"כ חזרו ועלו להגדילו עד כתר שבו כמבואר במקומו. אבל הנוקבא אין לה הארת החסדים שלוקחת מן ז"א כנ"ל אלא בדרך עלייה, אור חוזר ממטה למעלה הנקרא אור נוקבא, וזהו סוד "עלי באר ענו לה", והם ע"ד הנ"ל שעולין מן היסוד עד החזה ושם נוקבין ויוצאין.
והנה הגבורות הם באופן אחר. כי הנה הם ירדו ביסוד שלו, והנה דעת שבה מכוון באחור היסוד שלו כנ"ל (כי כתר שלה נגד ב"ש ת"ת שבו, ודעת שלה נגד היסוד שלו), ואחר שנתפשטו החסדים הנ"ל בכתר ובב' קוין שלה כולם ימין ושמאל -- אז יוצאין ה' גבורות מן יסוד שלו וניתנין בדעת שלה המכוון כנגדו ושם נשארין כולם. ואח"כ מתפשטין בגופא כמ"ש בע"ה.
ועתה נבאר סדר התחלקות החו"ג הנ"ל. והנה כמו שהיא לוקחת מחיצוניות עצמו דגופא דז"א לתיקון פרצופה -- כן היא לוקחת מאו"פ שהם החסדים הנ"ל. ונתחיל מכתר שבה ונאמר כי הנה מת"ת דז"א, מן הגוף והכלי עצמו, נעשה הגוף והכלי של כתר רחל עצמה ממש. ושיעור המקום מהחזה עד סיום ת"ת הם ב' שלישי הגוף. אמנם ודאי שגובה הכתר שלה הוא כשיעור המקום מן החזה הנ"ל אבל אינה לוקחת כל אותן הב' שלישים, כי ז"א צריך להשאיר לעצמו חצי שליש והם לבחי' גוף של הת"ת עצמו, ושליש וחצי נותן לנוקבא לגוף הכתר שלה.
וטעם הדבר, כי הז"א כיון שמתחלה היה בו כל הג' שלישים ועוד יש בו שם הארות רבות (ששם הוא בגלוי יסוד דאמא שבתוכו ויש שם אורות רבים) -- לכן יספיקו לו החצי שליש להשתלם גוף הת"ת שלו, ושליש וחצי לקחה נוקבא לכתר שלה בבחינת גוף. וכך סדר התחלקותן. כי חצי שליש לוקחת לגוף הכתר שלה, וחצי שליש לגוף הדעת שלה, וחצי שליש לגוף הת"ת שלה.
אמנם ענין האורות התחלקותן בענין אחר. כי הנה אור החסד שבת"ת דז"א נחלק גם הוא לג' שלישים ע"ד הגוף של הת"ת הנ"ל, ושם בענין ז"א נתבאר מה נעשה בב' שלישים עליונים דחסד ההוא. ואמנם מן שליש תחתון שבו נחלק לב' חצאים; וחצי עלה עד הכתר דז"א, וחציו ניתן דרך האחור כנ"ל בכתר דנוקבא. נמצא כי מן אור שבחסד שבת"ת לקחה חצי שליש האור לצורך אור כתר שבה, ומגוף הת"ת לקחה שליש א' וחצי לצורך גוף הכתר והדעת והת"ת שבה.
ובזה תבין ענין ב' מלכים שמשתמשין בכתר א'. כי האור שליש א' תחתון שבת"ת דז"א נחלק לב' -- חציו עלה לכתר דז"א כנ"ל וחציו ניתן בכתר דנוקבא, ומן הגוף של ת"ת דז"א נעשה ממנו גוף הת"ת דנוקבא ומתפששט ת"ת שלו עד הת"ת שלה. וסבת כל זה היה כדי להשוותן יחד, ובפרט בקו האמצעי שהוא עיקר הגוף כדי שיהיו ב' מלכים שוין בכל מציאותן. ומן אור החסד המתפשט בנצח דז"א הנחלק שם לג"פ של הנצח -- שליש עליון ניתן בחכמה שבה, ושליש אמצעי בחסד שבה, ושליש תחתון בנצח שבה. וכן על דרך זה נחלק לג' שלישים אור החסד שבהוד דז"א בקו שמאלי שבה שהם בג"ה שבה. ואחר שנגמרו כל הב' חסדים וב' השלישים להתפשט בה וכסדר הנ"ל -- אחר כך יצאו הה' גבורות שהיו ביסוד דז"א וניתנו משם אל הדעת שבה ונשאר שם שרשם.
ואח"כ יורדין הארות הה' גבורות אחר שנשאר שרשם שם בדעת שבה, ומתפשטין הארות אותן הה' גבורות מחסד עד הוד שבה. ואחר כך יצאו הארת אלו הה"ג שנתפשטו בה"ק והארתן לבד נכללת ביסוד שלה. ואח"כ הארה דהארה הה' גבורות שביסוד יוצאה ונכללת במלכות שבה, ובסוד "חותם בתוך חותם", כי חותם הוא הארתה שנתקבצה ביסוד, והארת החותם ההוא נתקבצו במלכות שבה. וכל זה הוא ממש ע"ד התפשטות החסדים בגופא דז"א (וכן) בדרך שבארנו שם, כי חסדים נקראים מים המגדילין האילן. וכן הענין בגבורות שהם מגדילין הנוקבא כי גם אע"פ שנקרא אש בערך החסדים הנקרא מים -- עם כל זה בערך הנקבה הם מים ממש המגדילין אותה, אלא שהם מיין נוקבין ונקראים "גבורות גשמים" כנודע, כי מים ממש הן. אח"כ חוזרין הגבורות המגולין ועולין עד הכתר כמ"ש בע"ה. הרי נשלם בנין הנוקבא.
ועדיין יש פרטו' רבים, ובפרט בענין היסוד והמלכות שבה מהיכן נעשו לה, ולמטה בא"ב דאטב"ח נתבאר היטב:
מתוך: עץ חיים/שער לד/פרק ז (עריכה)
פרק ז
עריכהועתה צריך לבאר דרך פרט סדר ירידת אלו הגבורות וסדר התפשטות שלהן בגוף הנקבה, ואח"כ סדר עלייתן למעלה עד הכתר שבה. ונבאר דרוש זה על מצות העלאת המנורה כמ"ש פ' "בהעלותך את הנרות", מה ענין מצוה זו הגדולה ומה ענין שבחו של אהרן שלא שינה וכמאמרם ז"ל.
והנה הענין כי המנורה היא רחל נוקבא דז"א העומדת באחור ז"א, וז' נרותיה הם שבעה קצוותיה מחסד עד המלכות שבה. וכמו שהחסדים המתפשטין בו"ק דז"א הם נקראים "ה' אורות מאירין", שהם ה' "אור" דיום ראשון דפרשת בראשית -- כן הה' גבורות המתפשטין בנוקבא בז' קצוות שלה הם ג"כ אורות שבה המאירין בז' נרות המנורה שהם ז"ק[9], [10] כי הם בחי' שלהבת הנר המאירה, אלא שהאורות של ז"א נקרא "מאורי יום" ושל נוקבא נקראת "מאורי לילה". וקודם שנבאר ענין העלאתן, שהוא חזרת הגבורות ממטה למעלה עד הכתר כנ"ל, נבאר ענין הדלקתם שהוא ירידת אורות הגבורות מלמעלה מן הדעת שבה עד היסוד שבה כמ"ש "יאירו שבעת הנרות". אך החזרה נזכר במש"ה בהעלותך וכמ"ש בע"ה.
והנה בסדר ירידתן אני מסופק בב' אופנים אלו איזה מהם הוא. ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה שניהם אלא שאין בידי לישבן יחד כמו שהקדמתי בהקדמת הספר שאיני רוצה להוסיף ולגרוע נקודה אחת מכל מה ששמעתי ממורי זלה"ה.
א' -- כי בעת צאת הגבורות מן הדעת שלה יוצאות ב' גבורות ביחד, א' אל החסד שבה, וא' בגבורה שבה, לכן אין החסד צריך אל הגבורה שבה, ואין הגבורה צריך אל החסד שבה. וגם ת"ת א"צ לא לחסד ולא לגבורה, כי אור גבורה שלו מתפשט מן הדעת ויורד אליו דרך קו האמצעי. והנה נצח-הוד א"צ זה לזה, וגם אין צריך אל חסד-גבורה אשר למעלה מהם. אמנם נצח-הוד הם צריכין אל הת"ת, כי ב' אורות הגבורות שלהם יוצאין מן הת"ת ונחלקים, זה לימין וזה לשמאל בנ"ה. אח"כ כולם הם מתקבצין הארתן ביסוד כנ"ל.
ואופן אחר נ"ל ששמעתי בודאי כי החסדים של ז"א וגבורות של נוקבא יורדין מדרגה אחר מדרגה מן החסד עד הוד, כי מתחלה כולן יורדין בחסד ביחד, ואח"כ נשארה גבורה שלו שם, ויורדין הד' גבורות אל גבורה, ונשארה גבורתה שם, ויורדין ג' גבורות בת"ת, ונשאר שם גבורתו, ויורדין ב' גבורות בנצח שלה, ונשאר שם גבורתו, ויורדת גבורה אחרונה בהוד. ואח"כ הארת כל אחד יורדין ביסוד. ואח"כ הארת הארתן במלכות שבה.
אלו הב' אופנים, נלע"ד ששמעתי גם שניהם כנ"ל:
- ^ בדפוס קארעץ: באנפין דונקבא ודז"א - ויקיעורך
- ^ נ"א האחד הוא ב"ן שמן הנפש שלה , נ"א וכן הוא שמן הנפש שלה
- ^ ראה (ח"ב קסו, ב) -- ויקיעורך
- ^ נ"א ויצאה
- ^ אולי צריך להגיה אלו הה'... -- ויקיעורך
- ^ ס"א: פרצוף שלם להי' ספירות שלה
- ^ ראה גם דברי רבינו לקמן בפרק ז' -- ויקיעורך
- ^ 1/2*1/3 = 1/4*2/3
- ^ ס"א ז"ת
- ^ ס"א שהם בחינות של המאורות