ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/טור ב

ועליו הטור השני, נקרא בנין נִפְעַל

והוא מקבל כח הטור הראשון ומקרהו. כאשר תאמר מן שָׁמַר – "וּבְנָבִיא נִשְׁמָר" (הושע יב יד) – השם יתברך שָׁמַר ישראל על ידי הנביא, וישראל היה נִשְׁמָר. הנה נִשְׁמַר מקבל מקרה שָׁמַר. אבל: "וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר" (ש"ב כ י), מקבל המקרה מעצמו, ואין לו פועל אחר זולתו; כי פירש "לֹא נִשְׁמַר", שהוא לא שמר עצמו מן החרב.

והפעלים העומדים, לא ימצא מהם בנין נִפְעַל מקבל מקרה בנין הקל. כי בנין הקל מהם המקרה עומד בעצמו, ואיננו יוצא מאתו אל זולתו, והוא הפועל והוא הפעול. אבל "כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי" (תהלים קט כג), "אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" (שמות טז לה), "כֶּעָרִים אֲשֶׁר לֹא נוֹשָׁבוּ" (יחזקאל כו יט), אינם מקבלים מקרה בנין הקל, כי אם מבנין הדגוש שהוא יוצא. כי "נֶהֱלָכְתִּי" מקבל מקרה המְהַלֵּך אותו לא ההוֹלֵך, כי הוא עצמו ההוֹלֵך. וכן "אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת", "כֶּעָרִים אֲשֶׁר לֹא נוֹשָׁבוּ" – מקבלים מקרה הַמְיַשֵּׁב לא היוֹשֵׁב, כי האדם מְיַשֵּׁב והארץ נוֹשֶׁבֶת. כי לא תקרא הארץ נוֹשֶׁבֶת בעבור היוֹשְׁבִים בה, כי אם בעבור המְיַשְּׁבִים אותה, והם הבונים בה בתים ונוטעים בה כרמים ועובדים האדמה ועושים צרכי העיר, כי זולת זה לא היו יוֹשְׁבִים בעיר. אם כן העיר נוֹשֶׁבֶת בעבור המְיַשְּׁבִים, לא בעבור היוֹשְׁבִים, כי המְיַשְּׁבִים הם סבת היוֹשְׁבִים. וכן: "נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל" (בראשית לג ז), מקבל מקרה המַגִּישׁ אותו, ולא הנוֹגֵשׁ, כי הוא עצמו הנוֹגֵשׁ. וכן: "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות כב ז), מקבל מקרה המַקְרִיבִים אותו והם הדיינים. והיה זה בעבור שאינם יכולים לקבל המקרה ממינם שהוא בנין הקל, על כן נשאלים למין אחר שהוא בנין הדגוש או הנוסף, ומקבלים מקרהו. וכן: "נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה" (מ"א א כז), "הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד לב) – מקבל מקרה עושה ההויה, כי הוא סבת ההויה. והנה נִהְיָה כמו הָיָה, אלא שבנִהְיָה נראה בו הפּוֹעֵל. וכן "וְנַעֲלָה הֶעָנָן" (במדבר ט כא), והדומים להם מבנין נִפְעַל מן הפעלים-העומדים, לכל אחד התבונן ותמצא כן.

וכמו שנאמר מהפעלים העומדים פָּעַל מבלי נִפְעַל, כן נאמר נִפְעַל מבלי פָּעַל. כמו נִשְׁבַּע, נִשְׁבַּעְתָּ, שלא נאמר ממנו שָׁבַע, שָׁבַעְתָּ. וכן נוֹתַר, לא נאמר ממנו יָתַר, יָתַרְתָּ, כי אם נוֹתַר, נוֹתַרְתָּ. ולדעת רבינו (יונה) [יהודה], נאמר גם יָתַר, יָתַרְתָּ, אחר שמצאנו: "וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ" (ש"א טו טו). ולפי דעתי, שהוא תֹאר או שם-הפֹעל. ואע"פ שהוא שם-הפֹעל, ויש לנו לבנות ממנו פעולה, אחר שמצאנו בו פעֻלה אחרת, והוא בנין נִפְעַל, אין אנו צריכים לפָעַל הקל. אבל במקום שנמצא שם-פֹעל או שם-תֹאר, נאמר ממנו פָּעַל הקל אם לא נמצא נִפְעַל. כמו מן "דָוֶה" (איכה ה יז), נאמר: דָּוָה, דָּוִיתִי, אֶדְוֶה, יִדְוֶה, אחר שמצאנו ממנו השם והתֹאר.

ומלת "נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה" (יחזקאל ו ט), אמרו שהוא כמו שִׁבַּרְתִּי, והוא יוצא. ואיננו נכון שיהיה בנין נִפְעַל יוצא לעולם, כי אין לעשות מן הפעול פועל. והנכון שהוא עומד כמשפטו, ואֶת, הוא כענין מִן, כמו "הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר" (בראשית מד ד). ופירושו: נשברתי מִן לבם הזונה, ובא בענין "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו ה). וכן "לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל" (ישעיהו מג י), אמרו שהוא כמו יָצַר, כי ידמה פירוש הפסוק: לפני שנוצרתי אני לא נוצר אל, וחלילה חלילה לומר "נוֹצַר" על יוצר כל יתברך ויתעלה, לפיכך פירשו "נוֹצַר" כמו יָצַר, ורוצה לומר: לפני שיצרתי אני, לא יָצַר אל. והנכון כמו שפירשו אדוני אבי ז"ל שהוא עומד ככל נִפְעַל עומד כמשפטו, ו"נוֹצַר" הוא בינוני פעול שהוא התֹאר, והוא פתוח לפי שהוא סמוך למלת "אֵל", כמו "וְנֶאֱמַן רוּחַ" (משלי יא יג). ופירוש הפסוק: לפני שיצרתי אני היצירות, לא היה דבר נוֹצָר על ידי אל זולתי, ואחר שיצרתי כמו כן לא היה דבר נוצר על יד אל זולתי. ופירשנו "נוֹצַר" בינוני ולא עבר, לפי שאין נִפְעַל-עבר סמוך.