ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קיט ב
ואלה ראשי הפעלים אשר אתה צריך להורותך עליהם
עריכהאתה – "וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" (דברים לג ב), "אָתָה בֹקֶר" (ישעיהו כא יב). ובא "הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ" (ירמיהו ג כב) נקרא בקמץ כבעלי האל"ף. ובאו העתידים מזה השרש בהראות למ"ד-הפעל: "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן" (ישעיהו נו יב), "אֵתָיוּ לֶאֱכֹל" (ישעיהו נו ט), "יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים" (תהלים סח לב), "כְּפֶרֶץ רָחָב יֶאֱתָיוּ" (איוב ל יד), "כִּי שְׁנוֹת מִסְפָּר יֶאֱתָיוּ" (איוב טז כב), "קָרְבוּ וַיֶּאֱתָיוּן" (ישעיהו מא ה). והומרה האל"ף בה"א: "הֵתָיוּ מָיִם" (ישעיהו כא יד), "הֵתָיוּ לְאָכְלָה" (ירמיהו יב ט). ונקדו האל"ף "אֵתָיוּ" וה"א "הֵתָיוּ" בצרי, והיה משפטם בשוא כמו "בְּעָיוּ" (ישעיהו כא יב), מפני שהן אותיות הגרון.
והעתידים בחסרון בנוח פ"א-הפעל: אָאת, יָאת, תָּאת, נָאת – "הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת" (ישעיהו מא כה). כי כבד על הלשון להניע בפלס יִפֶן, יִקֶן.
דוה – אחרי שמצאנו שם-הפעל ממנו "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ" (ויקרא יב ב), ומשקל אחר: "עַל עֶרֶשׂ דְּוָי" (תהלים מא ד), והתאר: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה יז), ומשקל אחר: "עָלַי לִבִּי דַוָּי" (ירמיהו ח יח); נאמר ממנו פעל הקל דָּוָה, דָּוִיתָ, דָּוִיתִי וכולי. אֶדְוֶה, יִדְוֶה וכולי. "הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו ז) – שם לרבים; מן דְּוַי יאמר לרבים דְּוַיִים, ובסמוך דִּוְיֵי – הפ"א בחירק, ובנפול למ"ד-הפעל שב הפ"א לשוא.
היה – לפי שפ"א-הפעל ועי"ן-הפעל ממנו גם כן מאותיות אהו"י, נשתנה מנהגו בחסרון מחבריו, ואמרו בהפסק אֶהִי, יֶהִי בהסתר היו"ד כמנהגה, ומשפטם אִהֶי, יִהֶי על משקל אִפֶן, יִפֶן.[1] ובתשלומם אֶהְיֶה, יִהְיֶה. והקלו המלה עוד ואמרו ברוב אֱהִי, יְהִי, הנה נתחלפה תנועת היו"ד הנוספת בה"א ותנועת הה"א ביו"ד. ונשתמשו עוד בפעל הזה בחלוף היו"ד בו"ו: "וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ" (נחמיה ו ו), "הֹוָה עַל הֹוָה" (יחזקאל ז כו), "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ" (בראשית כז כט), "הֱוֵא אָרֶץ" (איוב לז ו) – בחלוף ה"א באל"ף. ולנקבה: "הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד" (ישעיהו טז ד).
נימוקי רבי אליהו בחור
עריכה- ^ לפי שכבד על הלשון, שהרי לא תבא היו"ד נעה אחר הסגול לעולם, לפיכך שמו הסגול תחת האית"ן והחירק תחת הה"א.