ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קיא ב
הבא בהפסק להקל קריאת היו"ד.
והנקבה: בָּנְתָה, באה התי"ו תמורת ה"א למ"ד-הפעל. כי היו צריכים להראותה, כי אם היו מסתירים למ"ד-הפעל בנקבה כמו שעשו בקָנוּ, בָּנוּ, תדמה הנקבה לזכר. כי היינו אומרים בָּנָה לנקבה כמו בָּנָה לזכר, ולא היה בהם הפרש, שה"א בָּנָה שהיא לנקבה וה"א בָּנָה שהיא לזכר היא למ"ד-הפֹעל. לכן היו צריכין על כל פנים להראות בנקבה למ"ד-הפעל, והה"א קשה להראותה, לכן היו צריכים להמירה בתי"ו ואמרו בָּנְתָה. ופעמים נעדרה הה"א ונשארה התי"ו: "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה" (ויקרא כה כא) – משפטו וְעָשְׂתָה. או התי"ו הוא במקום ה"א נקבה ולמ"ד-הפעל נפלה, והוא הנכון. ולכן כשהפילו למ"ד-הפעל היו צריכים להמיר ה"א הנקבה בתי"ו להבדיל בינה ובין עָשָׂה לזכר. וכן "תְּאֻנִים הֶלְאָת" (יחזקאל כד יב), "הָגְלָת שְׁלוֹמִים" (ירמיהו יג יט), "הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ" (שם). והומרה למ"ד-הפעל בנקבה ביו"ד הנראת כמשפט: "בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז ב). ובא במשקל ההפסק להקל קריאת היו"ד, כמו שכתבנו ב"חָסָיוּ", "נָטָיוּ".
הבינוני: בּוֹנֶה, קוֹנֶה. רובם בסגול להפריש ביניהם ובין פעלי האל"ף שהם בצרי – קוֹרֵא, שׂוֹנֵא, מוֹצֵא; והמעט מהם בצרי: "עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו יא), "אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק" (ישעיהו סד ד). והם על פי המסורת: עֹשֵׂה שמנה קמצין, וכל איוב משלי תלים דברי הימים תרי עשר קהלת עזרא דכוותהון,[1] בר מן כ"ב פתחין. וכן בצרי: "יִתְנֹדְדוּ כָּל רֹאֵה בָם" (תהלים סד ט), "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם יְיָ" (תהלים קמז ב), "קֹנֵה שָׁמַיִם" (בראשית יד יט). והמסורת: כל קונה בשתי נקודות. אבל מצאתי "קוֹנֶה לֵּב" (משלי טו לב) בדגש הלמ"ד, אם כן הוא בשלש נקודות מפני הדגש. "בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ" (דה"ב כט כה), "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה" (תהלים פ ב), "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" (בראשית ד ב), "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ" (בראשית מז ג), "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (בראשית מו לד), "מִקּוֹל פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת" (ירמיהו ד כט). ואמרו כי אלה שהם בצרי הם סמוכים. ובאו עם האל"ף בסגול:
נימוקי רבי אליהו בחור
עריכה- ^ ובעלי המסורת נתנו סימן באלה הספרים: אמ"ת דתק"ע.