ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/לד א
משקל "שָׁמְרוֹ" "זָכְרוֹ". ורבי משה הכהן תפש עליו ואמר כי לא יאמר "שָׁמְרוֹ" מן "שְׁמוֹר" ולא "זָכְרוֹ" מן "זְכוֹר", כי אם "שָׁמְרֵהוּ" "זָכְרֵהוּ". ואיננה תפישה, כי אחר שנמצא כן עם המקור, למה לא יאמר גם כן עם הצווי. ויש לומר כי נו"ן-ו"ו "וְקָבְנוֹ" כנוי הנסתר, ואף על פי שבאה הנו"ן רפה ובחולם שלא כמנהג[1]. וכן בא כמוהו "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע" (משלי ה, כב), וכן "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" (אסתר ג, ח).
פָּקְדֵנִי. ונמשך הקמץ במלת "שָֽמְרֵ֥נִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ" (תהלים טז, א), כמו שנמשך במלת "מִיָּֽרְדִי־בֽוֹר" (תהלים ל, ד), וכן "תַּחַת רָֽדְפִי־טֽוֹב" (תהלים לח, כא).
פָּקְדֵם. ובא כנוי הנסתרים במ"ם-ו"ו – "שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל" (תהלים פג, יד); "הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ" (תהלים נט, יב).
פָּקְדֵנוּ.
פָּקְדֶהָ – בקמץ הה"א, כמו "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד, יג). או פָּקְדָהּ – "בּוֹא כָתְבָהּ עַל לוּחַ אִתָּם" (ישעיהו ל, ח).[2] או בנו"ן ה"א – פָּקְדֶנָּה, כמו "וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ" (ירמיהו לו, טו); "שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ" (איוב ה, כז).
פָּקְדֵן.
ואשר יבאו בפלס פְּעַל, כשנחברם עם הכנוים יעמד השוא ונאמר: "רְפָאֵנִי יְיָ" (ירמיהו יז, יד); "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי" (בראשית כג, ו); "קוּם מְשָׁחֵהוּ" (ש"א טז, יב); "קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו); "וּקְרָאֶנָּה" (ירמיהו לו, טו); "שְׁמָעֶנָּה" (איוב ה, כז); "אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ" (משלי ד, ו) וכן כל הכנויים על זה הדרך.
ואשר עי"ן-הפֹעל גרונית מן פְּעַל או מן פְּעוֹל, כשנחברם עם הכנויים נאמר הפ"א בשוא והעי"ן בקמץ – פְּעָלֵהוּ, פְּעָלֵנִי – "קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ" (תהלים סט, יט); "סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה" (תהלים קיט, קיז); "בְּחָנֵנִי יְיָ" (תהלים כו, ב); "בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים" (ישעיהו כו, יג); "הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי" (ישעיהו מה, יא). ואף על פי שהפעלים שעי"ניהם גרונית יבואו ברוב לגזרת פְּעַל בפתח, צריך להודיע כי כן יֵאָמֵר לעולם, ואפילו אותן שיהיו לגזרת פְּעוֹל בחולם, שלא לחטף על האות הגרונית אם יהיה
נימוקי רבי אליהו בחור עריכה
- ^ א"א: כי היה ראוי להיות "וְקָבֶנּוּ" כמו כל נו"ן-וי"ו כינוי הנסתר, כמו "יִשְׁמְרֶנּוּ" ודומיהם.
- ^ א"א: וכתב ראב"ע על "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא, יט) – שניהם זרים, כי הדין להיות בשניהם בקמץ ומה שלפניה בסגול, פי' לַמְּדֶהָ שִֹימֶהָ, כמו "נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ" (משלי ד, יג). וא"א כי זה וזה יכשר.