ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/יב א
כנוי המדבר הוא בפתח, אם לא בהפסק. ונמצא בזקף קמץ בדבר גדעון והוא לשון רבים ליחיד, כי לא היה יודע עדיין גדעון שהוא מלאך ואמר "בִּי אֲדֹנָ֔י בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ו טו), ואמר לשון רבים לתפארת. וזה לבדו הוא שבא כן בלשון רבים בכנוי המדבר ליחיד. ואֲדֹנָי שהוא שם הנכבד נקוד בקמץ.
וכן בלשון תפארת: "וְלָקַח בְּעָלָיו" (שמות כב י), "כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ" (ישעיהו נד ה), "וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי" (איוב לה י), "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו" (תהלים קמט ב), "בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם" (ישעיהו מב ה), "כִּי אֱלֹהִים קְדֹשִׁים הוּא" (יהושע כד יט).
ויבא גם בלא תפארת ליחיד: "בְּסֵפֶל אַדִּירִים" (שופטים ה כה), "פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם" (יחזקאל מו ו). ויש לפרש כי "בְּסֵפֶל" הוא סמוך ל"אַדִּירִים", רוצה לומר ספל הראוי לשתות בו גדולים ואדירים, ו"תְּמִימִם" רוצה לומר שה"פַּר" וה"בָּקָר" תמימים. ורז"ל פירשו כי אמר "תְּמִימִם", לפי שקרבן ראש חדש בשני פרים, כמו שכתוב בתורה (במדבר כח יא), ואמר יחזקאל "פַּר" להורות שאם לא מצא שנים יביא אחד (מנחות מה א).
והשתים עשרה
עריכהבת ארבע אותיות עם הה"א הנוספת או התי"ו, להורות על יחידה נסתרת או נמצאת או מדברת-בעדה שפעֻלתה בזמן הֹוה, והנמשל פּוֹעֲלָה, או פּוֹעֶלֶת וכֻלו בסגול.
ואם בהפסק העי"ן בקמץ: "וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָֽׁבֶת" (יהושע ב טו), "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָֽדֶת" (קהלת א ד). וכבר באו מהם בהפסק בלתי קמץ: "אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶ֑לֶת" (עמוס ט יא), "וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶֽנֶת" (רות ד טז), "וַאֲחֹתוֹ הַמֹּלֶ֑כֶת" (דה"א ז יח).
ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יהיה פתוח כֻלו: "וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ" (במדבר לא יז), "וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע" (ויקרא יא ג), "בֹּרַחַת כָּל הָעִיר" (ירמיהו ד כט), "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת" (בראשית יח י). ובא "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַֽחַת" (בראשית טז ח) פתח כֻלו, אף על פי שהוא סוף-פסוק.
ונוספה בו יו"ד: "אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַ֙בְתִּי֙ לִי" (מיכה ז ח), "אֹהַ֣בְתִּי לָדוּשׁ" (הושע י יא) – לפי שהם מלעיל נאמר כי היו"ד נוספת, ואִלו היה לכִנוי היה הטעם בתי"ו. ועוד כי ב"אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ" אין בו ענין לכִנוי. אבל ב"אֹיַבְתִּי" יש בו ענין לכִנוי, ואפשר שתהיה