ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/עז
שלא ילך אחד מן הדיינים אחר דעת דיין אחד גדול או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו. ואם הוא דין התלוי בגזרת הכתוב או מצד גזרה שווה או היקש, שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינים ולא על הרוב. שנאמר "ולא תענה על ריב לנטות" (שמות כג, ב), רוצה לומר: לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך. או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם -- לא תעשה כן. ולשון מכילתא (שם): "לא תענה על ריב לנטת" שלא תאמר "די לי שאהיה כרב פלוני" אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן? תלמוד לומר "אחרי רבים להטות".
ובזה הלאו בעצמו נכלל שהמלמד (סנהדרין לד.) זכות בדיני נפשות לא יחזור וילמד חובה, כמו שאמר "לא תענה על ריב לנטות", כלומר לא יהיה דבריך להטות אותו לחובה. וכמו כן נכלל בו אין פותחין בדיני נפשות לחובה. ויבוא הפירוש כן "לא תענה על ריב לנטות" כלומר לא יהיה פתח דבריך להטות אותו לחובה, כי על כרחינו בתחילת הדין יש לנו לפרש אותו, שאי אפשר לומר שבכל הדין יזהיר שלא תענה בו לחובה שאם כן לא יהיה שום אדם נדון לעולם. וכמו כן שמענו מזה הלאו שאין (דף לו:) מתחילין בדיני נפשות מן הגדול אלא שלמטה הימנו יגיד תחלה דעתו, וזהו "לא תענה על ריב" כמו 'על רב', כי בלא יו"ד הוא נכתב, כלומר לא תענה על גדול אלא הוא יענה אליך, שאתה תדבר תחלה. והעניין הוא כדי שלא יסמכו על דברי הגדול.
כל אלה הדברים למדנו מ"לא תענה על ריב לנטות". ועניין זה מכוח חכמת התורה שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (אותיות דרבי עקיבא) שבעים פנים יש לתורה. ולפי שיודע אלהים כי העם מקבלי התורה בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה ויבינו בה הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות, ומסר להם הפרוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו ולא נתנה במלות רחבות יותר, לפי שכל מלותיה גזורות ומחויבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה, כי מלבד משמעות מצותיה היקרות שאנו מבינין בה, נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות, עד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה גודל החכמה שהניח האל ברוך הוא בתוכה שאמרו עליה (בראשית רבה, א) שהביט הקדוש ברוך הוא בה וברא את העולם.
משרשי מצוה זו כמו שאמרנו תחילה שלא ילך אחד מן הדיינין אחר חבריו אלא יבין הדברים מעצמו. הטעם מפני שאפשר שמתוך כך יבוא הדין כולו לפעמים על דעת אחד מהם. הבן הדבר כי כן הוא. ולא רצה השם יתברך למסור דין נפש לדעת אחד. אבל בדין ממון שנתן להשבון, אין חוששין לכל זה ואפילו לשלושה מוסרין אותו לכתחילה על סמך דאי אפשר דליכא בהו חד דגמיר. ושאר הדברים שנלמדו ממנו, כגון מלמד זכות שלא ילמד חובה ושאין פותחין לחובה ואין מתחילין מן הגדול, כל זה לחמלת השם יתברך על בריותיו, כאדם החומל על בניו דרך משל, כמו שכתוב "בנים אתם ליי אלהיכם וגו'" (דברים יד, א). והגע עצמך על דרך משל: אם יוליד איש מאה, ובנה להם עיר והושיבם שם, וראה שלא יתקיימו בישוב אלא אם כן יגזור עליהם שכל המכה רעהו יענש בממונו ואם ימיתהו יומת, וקם האחד ועבר על גזרתו – אם ימחל לו הרי הישוב בטל, שלא תישאר מורא על הנשארים. מה יש לו לעשות ואל יראה במות בנו השני? יחזור על כל פנים בכל צד שיוכל לפטרו מן הדין. אם יוכל מוטב, ואם אי אפשר בשום צד, יצווה להמיתו כדי לקיים ישוב האחרים. וכן הדבר הזה, והבינהו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יז.) שאם פתחו כולם לחובה שפטור, ואם המזכין והמחייבים שוים (דף מא.) שמוסיפים עליהם, ועד כמה מוסיפין, ואם אומר אחד איני יודע מה יהא בכך, ומה שאמרו שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה דוקא בשעת משא ומתן נאמר, אבל בגמר דין חוזר להמנות עם המחייבין. ואם פתח אחד ואמר יש לי ללמד חובה ונשתתק או מת שהוא כמי שאינו יודע, והמזכה ומת רואין אותו בגמר דין כאילו הוא במקומו, ותלמיד הבא ללמד חובה משתקין אותו, ואם אמר ללמד זכות מעלין אותו עם סנהדרין, ואם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום דרך מוסר, והנדון בעצמו שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו, והוא שיש ממש בדבריו, ויתר פרטיה -- מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין ("ארבע מיתות").
ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנשים, שאינן דנות, כמו שאמרנו למעלה בהרבה מקומות. ואל יקשה עליך מה שכתוב בדבורה הנביאה "היא שפטה את ישראל" (שופטים ד, ד), שאפשר לנו לתרץ שלא היה הדין נחתך על פיה, אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאין ונותנין עמה אפילו בדברים של איסור והיתר ודינין גם כן, ולכן כתוב עליה "והיא שפטה את ישראל" וכו'. או נאמר שקבלוה עליהם ראשי ישראל ואחריהם כל אדם לדון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים (כתובות נו.) דכל תנאי שבממון קיים. ומכל מקום כל זה שאמרנו שאינן דנות, הוא כדעת קצת המפרשים וכדעת הירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) שכן נמצא שם מפורש. אבל לדעת קצת מן המפרשים, כשרות הן לדון. ואמרו כי מקרא מלא הוא שנאמר והיא שפטה. ומה שאמרו בסנהדרין (דף לד:) דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון, ונשים ודאי אינן כשרות להעיד כדמוכח שם, אפשר שיאמרו לפי דעתם זה לפי שאין למדין מן הכללות (עירובין כז.). והנראה מן הדברים ומן הסברא שאינן בתורת דין, כדאיתא בירושלמי וכדמשמע לפי גמרין דרך פשיטות.
ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בלבד, שאין דנין דיני נפשות אלא שם. והעובר על זה ולא רצה ללמד בדין מה שרואה בדעתו וסומך על חבריו, או שפתח לחובה, או שחזר ולמד חובה אחר הזכות, או גדול שפתח תחלה -- עברו על לאו, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/077