ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/ספר במדבר/פרשת מטות

פרשת מטות יש בה מצות עשה אחת ומצות לא תעשה אחת


מצות דין הפרת נדרים עריכה

שנצטוינו במצות הפרת נדרים. כלומר, שנדון במי שנדר כאשר צותה התורה, שנאמר (במדבר ל ג) איש כי ידור נדר וגו', כמו שבא מבואר בפרשה, וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה זו (מצות עשה צה) וזה לשונו, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזה הענין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעולה מהפעולות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותינו מצווין שנדון בדין זה בדבר זה, אולם היות הבעל והאב מפירין כבר באר הכתוב זה, ודקדק בו, ובאתנו הקבלה, שהחכם יתיר הנדר לכל, וכמו כן השבועה, וההערה על זה מאמרו לא יחל דברו, ודרשו זכרונם לברכה (חגיגה י א) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, והכלל, שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו (שם) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אלא הקבלה האמתית לבדה, עד כאן.

והעולה מכל זה לדעתו לפי הדומה, כי בהתיר החכם המומחה את הנדר במצות התורה, או שלשה הדיוטות, ויעשו הענין ככל אשר תצוה התורה עליו כהגן וכישר אז קימו עשה, ואם התירו הנדר שלא כמצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו מומחה, אף על פי שהיתרם אינו היתר יש עליהם עונש בטול עשה זה, וכמו שכתבתי למעלה בענין מצות הנחלות (מצוה ת), שהאומר ומצוה אל יירשני בני, אף על פי שדבריו בטלים יש עליו ענש בטול המצוה, דעבר אהרמנא דמלכא שצוה אותנו בדין הירשה, ואולם הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בהשגותיו לסהמ"צ שם), שאין למנות דין זה כלל מחשבון המצות, וזה לשונו, וכן יראה שהפרת נדרים לא תמנה, לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו, רק על פי האב או הבעל, עד כאן. ודברי פי חכם חן.

משרשי ענין הנדר והשבועה, וההיתר שלהם, כבר הרחבתי המאמר בהן כאשר השיגה ידי, בסדר "וישמע יתרו" באזהרת "לא תשא" (במצוה ל).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב א) כל כנויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירות כנזירות, כגון (שם י א) האומר קונם, קונח, קונס, הרי אלו כנויין לקרבן. חרק, חרך, חדף, הרי אלו כנויין לחרם. נזיק, נזיח, פזיח, הרי אלו כנויין לנזירות. שבותה, שקוקה, נדר "במוהא" הרי אלו כנויין לשבועה. וענין לשונות אלו, שאמרו חכמים שהם נדונין כאלו הוציא האדם בשפתיו הלשון כתקנו, ולא נחוש למה שאנו מצריכין פיו ולבו שוין, והרי לא הוציא הדבר כתקנו מפיו, הטעם מפני שיש בלשונות אלו משמעות הענין שכל השומע יגזר עליו שזאת כונת הנשעע או הנודר, ואחר שכן הוא הרי הוא כאלו אמר הדבר מבאר כתקנו, שאם לא תאמד כן נמצא שאין בעלגים נדר ושבועה לעולם [1], וזה אינו באמת.

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב ב) שארבעה נדרים הן שהן מותרין, כלומר מותרין לגמרי, שאין צריכין שאלה לחכם, וכדעת שמואל בפרק ארבעה נדרים (שם כא ב) דהלכתא כותיה, ואלו הן, נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, ונדרי אנסין, ושם באותו הפרק מברר כיצד בכל אחד ואחד. וגרסינן בירושלמי (נדרים ג א) גבי נדרי זדוזין אמר רבי זעירא הדא דתימר בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, כלומר אם היו מעמידין דבריהם, כלומר שלא נדרו אותו נדר לזרז, אלא בדוקא נדרו אותו צריכין שאלה לחכם, והוא הדין בודאי לשאר השלשה השנויים במשנה, שאם היו מעמידין דבריהם שצריכין שאלה לחכם, ומיהו בכל ענין, החכם מתידן כל זמן שימצא פתח להתיר, כלומר, שימצא שום ענין שיאמר עליו הנודר אלו הייתי יודע בשעת הנדר דבר זה לא הייתי נודר.

ואפילו בנולד פותחין להיתר, ובלבד שיהא הנולד מצוי, אבל לא בנולד שאינו מצוי, כן הוא מפרש בגמרא בנדרים (נדרים סד, א). וכן נמי פותחין בחרטה, וכדפסק רבא משמה דרב נחמן במסכת נדרים (דף כב:), דפותחין בחרטה ונזקקין להתיר אפילו למי שנשבע באלהי ישראל, שהיא שבועה חמורה, ודוקא בחרטה דמעקרא, כגון "לב זה עליך", כלומר: שמתוך הכעס נדר אותו הנדר, ואחר שנתמשבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בו כלל, אבל אם נתחרט עכשיו מחמת ענין שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשיו, זו אינה חרטה מעליתא ואין פותחין בה כלל, שהרי כל הבא לשאל על נדרו, ודאי מתחרט הוא עכשיו, ואם כן לא היינו צריכין בגמרא לחזר למצא פתח היתר בנדר, ומצינו בגמרא שהיו מחזרין למצא פתחים לנודרים. אלא ודאי, האמת כמו שכתבנו, דבעינן חרטה דמעיקרא. ועוד, שכל יסוד היתר נדרים, הוא טענת שגגה או אנס (שבועות כו א), שהתורה אמרה "האדם בשבועה" (ויקרא ה ד), פרט לאנוס, וכמו כן בעינן פיו ולבו שוין. ואם כן משום חרטה דמעכשיו, אי אפשר לתלות שגגה או אונס בעת השבועה כלן. אבל בחרטה דמעיקרא, יש טענת שגגה ואונס, שהרי מודה עכשיו שלא היה עושה הנדר מעיקרא אם היה יודע זה.

ויש מגדולי המפרשים שכתבו, דאף על גב דפסקינן הלכה כרבא אמר רב נחמן דפותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל - עכשיו נהגו להחמיר ולא כהלכה, ואין אנו נזקקין למי שנשבע באלהי ישראל אלא במה שהוא כעין ארבעה נדרים השנויין במשנה, ועוד דלא מזדקקינן לשבועות אלא במלתא דאית בה מצוה, כגון עשית שלום בין איש לאשתו או בין אדם לחברו, וכיוצא בענינים אלו. וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה (בכורות לב ב), שהיתר נדרים, בשלשה הדיוטות, ואפילו דלא גמירי וסבירי; והוא, דמסברי להו וסברי, וכשחד מניהו גמיר מכל מקום. וכמו כן אמרו, שהיתר נדרים - ביחיד אם הוא מומחה; והוא הדין כל היכא שיש לו רשות להתיר נדרים ממי שהוא סמוך, שדינו כמומחה. ויש שפירשו, שכל שהוא חכם גדול בישראל, ואפילו היום שאין לנו סמיכה - יקרא מומחה; וחבריו - חלוקין עליו. ודין החוזר תוך כדי דבור מנדרים ושבועות - שחזרתו חזרה. ומה שאמרו שהאב מפר כל נדר, והבעל - נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה; ודין האומר "כל נדר שאדר כל שנה זו" או "מכאן עד עשר שנים" - "הרי הן בטלים"; ודין סתם נדרים - להחמיר, ופרושן - להקל; ודין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו; ודין האומר לחברו "ככרי אסור עליך" או "ככר זה"; ודין המדר הנאה מחברו - שפורע לו את חובו; ודין הנודר מן הבשר - שמותר ברוטב; ואם אמר "בשר זה" - אסור אף ברוטב; ודין מי שנאסרה הנאתו עליו - שמותר ללמדו תורה שבעל פה, אבל לא שבכתב, לפי שנוטלין עליה שכר; ודין מה שאמרו "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם" - באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או שנשבע; ודין התרת נדרים שהוא כל היום, כלומר: לילה ויום, לא מעת לעת, שנאמר "ביום שמעו"; ויתר רבי פרטיה, יתבארו בארכה במסכת המחברת על זה, והיא מסכת נדרים [2].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן ראויות להיתר נדרים, והעובר על זה והתיר את הנדר שלא כמצות התורה בצדדין שכתבנו - אף על פי שאינו היתר בטל עשה זה, כמו שכתבנו בראש המצוה.


שלא נחל דברינו בנדרים עריכה

שנמנענו שלא לשנות מה שנחייב בנפשותינו בדבור (עי' סהמ"צ ל"ת קנז) ואף על פי שהוא בלא שבועה, ואלה הם הנדרים, כגון שיאמר האדם פרות העולם או פרות מדינה פלונית או מין פלוני של פרות אסורין עליו, וכמו כן שיאמר אשתו אסורה עליו. וכיוצא באלו הענינים שאפילו לקים עליו, ועל זה נאמר (במדבר ל ג) לא יחל דברו. ופירשו זכרונם לברכה (ספרי כאן) לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקימהו, ולשון גמרא שבועות (דף כ:) אמרו זכרונם לברכה, קונמות עובר משום לא יחל דברו. וכן בכל מה שידר האדם לקרבן או לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בהן עובר עליהן משום לא יחל. אבל בענינים אחרים, כגון הנודר לחברו דבר או האומר דבר פלוני אעשה או לא אעשה, שלא בלשון נדר ואסור וקונמות, אף על פי שהוא מכער ולא יעשו כן רק פחותי הנפש בבני אדם אינו עובר בלא יחל, אלא בענין שכתבנו. ואמנם על הכל נאמר בתורה מדבר שקר תרחק. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצוות עשה צד) ששתי מצות חלוקות הן נדרי גבוה ונדרי בטוי, וכמו שנכתב למטה, בסדר כי תצא, במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעה).

שרש המצוה בענין הנדרים והשבועות לקים כל דבר כתבתי כבר בסדר "וישמע יתרו", בלאו "לא תשא" (מצוה ל).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה י א) הוא אינו מחל, אבל אחרים מוחלין לו, כגון שלשה הדיוטות או יחיד מומחה, כמו שכתבנו במצוה הקודמת, והוא הדין גם כן כשנשאלין על ההקדשות ועל הצדקות כל זמן שלא באו לידי גבאי, ואפילו על התרומה ועל החלה אמרו זכרונם לברכה (נדרים נט א) שנשאלין עליהן עד שלא באו ליד כהן, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת נדרים [3].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונדר או אסר אסור על נפשו בלא שבועה ולא קימו עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (תמורה יג א) שהנשבע וממר ומקלל חברו בשם לוקה, אף על פי שאין שם מעשה זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או אסר שלא בשבועה אין בו מלקות.

  1. ^ עי' רמב"ם נדרים א טז)
  2. ^ י"ד סי' רלג
  3. ^ יו"ד סי' רג