ספר החינוך (סדר דפוס ויניציה)/תז

שלא נחל דברינו בנדרים עריכה

שנמנענו שלא לשנות מה שנחייב בנפשותינו בדבור (עי' סהמ"צ ל"ת קנז) ואף על פי שהוא בלא שבועה, ואלה הם הנדרים, כגון שיאמר האדם פרות העולם או פרות מדינה פלונית או מין פלוני של פרות אסורין עליו, וכמו כן שיאמר אשתו אסורה עליו. וכיוצא באלו הענינים שאפילו לקים עליו, ועל זה נאמר (במדבר ל ג) לא יחל דברו. ופירשו זכרונם לברכה (ספרי כאן) לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקימהו, ולשון גמרא שבועות (דף כ:) אמרו זכרונם לברכה, קונמות עובר משום לא יחל דברו. וכן בכל מה שידר האדם לקרבן או לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בהן עובר עליהן משום לא יחל. אבל בענינים אחרים, כגון הנודר לחברו דבר או האומר דבר פלוני אעשה או לא אעשה, שלא בלשון נדר ואסור וקונמות, אף על פי שהוא מכער ולא יעשו כן רק פחותי הנפש בבני אדם אינו עובר בלא יחל, אלא בענין שכתבנו. ואמנם על הכל נאמר בתורה מדבר שקר תרחק. והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בספר המצוות עשה צד) ששתי מצות חלוקות הן נדרי גבוה ונדרי בטוי, וכמו שנכתב למטה, בסדר כי תצא, במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעה).

שרש המצוה בענין הנדרים והשבועות לקים כל דבר כתבתי כבר בסדר "וישמע יתרו", בלאו "לא תשא" (מצוה ל).

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חגיגה י א) הוא אינו מחל, אבל אחרים מוחלין לו, כגון שלשה הדיוטות או יחיד מומחה, כמו שכתבנו במצוה הקודמת, והוא הדין גם כן כשנשאלין על ההקדשות ועל הצדקות כל זמן שלא באו לידי גבאי, ואפילו על התרומה ועל החלה אמרו זכרונם לברכה (נדרים נט א) שנשאלין עליהן עד שלא באו ליד כהן, ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת נדרים [1].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ונדר או אסר אסור על נפשו בלא שבועה ולא קימו עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (תמורה יג א) שהנשבע וממר ומקלל חברו בשם לוקה, אף על פי שאין שם מעשה זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או אסר שלא בשבועה אין בו מלקות.

הערות עריכה