ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תא
שנצטוו ישראל שיקריבו על ידי משרתי השם יתברך, שהם הכהנים, שני כבשים בני שנה תמימים לעולה בכל יום, האחד בבקר והשני בין הערבים, שנאמר (במדבר כח, ב): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי וְגוֹ' שְׁנַיִם לַיּוֹם עוֹלָה תָמִיד". ומכל מקום עיקר האזהרה לבית דין, כלומר החכמים מורי התורה שבישראל, כי עליהם מוטלת מלאכת הצבור, וכמו שדרשו ז"ל (ספרי), "ואמרת אליהם", אזהרה לבית דין .
משרשי מצות הקרבנות כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה עשה א' העולה על רוחי בפשט הענין, ואחר אותם הטעמים אני ממשיך גם כן טעם התמידין לומר שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פַּעֲמַיִם ביום, בזריחת השמש ובנטותו לערוב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה ונשים כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ברוך הוא, כאומרי כמה פעמים שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים, לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו, וכל זה למה, כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו כי חפץ חסד הוא, וכמו שדרשו ז"ל (ספרי) "אשה ריח ניחוח לה'", שאמרתי ונעשה רצוני, כלומר שכל חלק גבוה מכל קרבן אינו רק חפצו ברוך הוא שעשה העבד מה שציוהו למען יכשר לזכות בטובו ברוך הוא.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (יומא כח, א) שזמן שחיטתן של תמידין הוא:
- הכבש האחד, של בוקר – קודם שתעלה חמה משיאור כל פני מזרח, ופעם אחת דחקה שעה את הציבור בבית שני (משנה, עדיות ו, א) והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.
- והכבש השני, של בין הערביים (פסחים נח.) – משש שעות ומחצה, למעלה עד סוף היום, זהו זמנו.אבל היו שוחטין אותו לעולם בשמונה שעות ומחצה, וקרב בתשע ומחצה. ושתי שעות אלו שמאחרין אותו, היה כדי שיקריבו קורבנות היחידים או של ציבור בינתיים, לפי שאסור להקריב קורבן אחר תמיד של בין הערבים.
וכמעשה תמיד של שחר, היה מעשה תמיד של בין הערבים. אלא שאותו של שחר נשחט על קרן צפונית-מערבית של בית המטבחים, על טבעת שניה. ושל בין הערבים על קרן צפונית-מזרחית, על טבעת שניה, כדי שיהא נגד השמש. ויתר פרטיה מבוארים במסכת תמיד ובפרק שני מיומא (פ"א מהל' תמידין).
ונוהגת מצוה זו בזמן הבית. והיא מן המצוות שהן מוטלות על הציבור, ויותר על הכהנים. ואם שמא חס ושלום יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום - ביטלו עשה זה, והשגגה נתלית על כל עדת בני ישראל היודעים בדבר, אם יש כוח בידם לתקן בשום צד. והרמב"ן ז"ל חשב בחשבון המצוות שני תמידין לשתי מצוות עשה, לפי שהן מצוות שאין מעכבות זו את זו, וזמנה של זו לא זמנה של זו.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/401