סמ"ג עשה קצ
הלכות תמידין
כתוב בפ׳ פנחס "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה׳ כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה׳ ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה׳ ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה." (במדבר, כח)
[ומפירש״י וספרי שם] "ואמרת להם" אזהרה לבית דין. "את קרבני" זה הדם. "לחמי" אלו האימורים וכן הוא אומר "והקטיר הכהן המזבח לחם אשה" (ויקרא ג, יא). "תשמרו" שיהו הכהנים לווים וישראלים עומדין על גביו. מכאן למדו [בפרק בתרא דתענית דכ״ח] ותיקנו מעמדות.
"במועדו" ואפילו בשבת ואפילו בטומאה. איברין של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת, שאע״פ שבשאר ימות השבוע האיברין ואימורין שלא נתאכלו מהפכין בהם כל הלילה עד הבקר [כדאיתא בתמורה דף י״ד] שנא׳ היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר, איברי תמיד של ערב שבת אין מקטירין אותן אלא ביום, שהתמיד תחילתו דוחה שבת וסופו אינו דוחה שבת, כך אמר רבה אליבא דרב הונא ביומא. [דף מ״ו] ורב חסדא חולק ואומר כי אף סופו דוחה שבת אמנם בלא משלה בהם האור מבע״י הכל מודים שאינן דוחין שבת כדאמרינן [בפסחים דף נ״ט ופ״ג] ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול בי״ט. ורבי׳ יצחק פי׳ [בתוס׳ דף מ״ו דלעיל] דבמערכה דבין הערבים שהוקטרו עליה, הכל מודים שדוחה את השבת ומהפכין בהן כל הלילה, לא נחלקו אלא לעשות להם לשחר בשבת מערכה שנייה. [היינו כר׳ עקיבא בשבת דף קי״ד] חלבי שבת קרבין בלילי י״ט שחל להיות במ״ש אבל אין קרבין בלילי יה״כ שנאמ׳ עולת שבת בשבתו ולא בשבתות אחרות ולא עולת חול בי״ט [בפסחים דף נ״ט] וי״ט שחל להיות בשבת מקטירין חלבי הפסחים בלילי י״ט מפני שהן כחלבי שבת.
"שנים ליום" דרשינן בתמיד [דף ל״א] שנים ליום נגד היום שהרי לפשוטו לא הוצרך שזה הייתי יודע מהכבש א׳ תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים אלא שנים ליום כנגד היום נגד השמש מכאן אמרו תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שנייה ושל בין הערבים שהשמש במערב היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שנייה שלא אפילו כותלי ההיכל והאולם [מפירש״י וספרי דלעיל] את הכבש האחד אע״פ שכבר נאמר בפ׳ ואתה תצוה וזה אשר תעשה היא היתה אזהרה למילואין וכאן צוה לדורות. "העשויה בהר סיני" להטעינה כלי כעולת הר סיני אותה שנקרבה לפני מתן תורה שכתוב בה וישם באגנות. הסך על המזבח נסך שכר יין המשכר פרט ליין מגיתו. [ביומא דף כ״ה]
תמיד של שחר זמן שחיטתו משיאירו פני המזרח ומושך זמנו עד ד׳ שעות ביום [בברכות דף כ״ו] ותמיד של בין הערבים מכי ינטו צללי ערב והוא משש שעות ומחצה ולמעלה עד סוף היום והיו רגילין בכל יום לשוחטו בח׳ שעות ומחצה וקרב בתשעה ומחצה כדאי׳ [בפסחים דף נ״ח] ושם מפרש הטעם שיהא פנאי להקריב נדרים ונדבות קודם תמיד של בין הערבים ות״ר בפסחים [שם] מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת״ל וערך עליה העולה ואמר רבא העולה העולה ראשונה שנאמרה ראשונה בפרשת פנחס. ות״ר [שם] אין שוחטין שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים דאמר מר [שם] והקטיר עליה חלבי השלמים עליה של מערכת השחר השלם כל הקרבנות כולן חוץ מקרבן פסח לבדו דאמר מר בזבחים [דף י״ב] ובתמיד [דף נ״ט] יאוחר דבר שנאמר בו בערב בין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד [שם דף נ״ח] לפיכך ערב פסח בין בחול בין בשבת היה תמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה כדי שיהא להם פנאי לשחוט את פסחיהן ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת היו שוחטין אותו בשש שעות ומחצה בתחלת זמנו וקרב בשבע ומחצה כדי שיהא להם ריוח ביום כדי לצלות את פסחיהם קודם שיכנס השבת.