ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/שפט
שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיוחדת לו, מדכתיב (במדבר ד, יט): "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ" ולשון המניעה שבאה בזה הוא שנאמר בלוים (שם יח, ג) "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרְבוּ", ואחר כן שב הכתוב ודבר אל הכהנים ואמר, "וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם־אַתֶּם", ירצה לומר בזה שאתם כמו כן יכלול אתכם לאו זה, כי כמו שהלוים נמנעים ממלאכתכם כך אתם ממלאכתם. ולשון ספרי: "’אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ’, אזהרה, ’וְלֹא יָמֻתוּ’. עונש, אין לי אלא הלוים. שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין. תלמוד לומר ’גַם הֵם’, ומעבודה לחברתה מנין, תלמוד לומר ’גַּם אַתֶּם’. ומצאנו שבקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמרלו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מו המשוררים". הנה התבאר שכל לוי שיעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן הכהנים הוזהרו שלא יקרבו במלאכת הלוים, ואולם אם עברו בזה אינם במיתה אלא במלקות. ואמרו במכילתא, "’אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרְבוּ’, יכול אם נגעו יהו חייבין, תלמוד לומר ’אַךְ’, משום עבודה הם חייבים ולא משום נגיעה, אין לי אלא הלוים על ידי כהנים, הכהנים על ידי הלוים מנין תלמוד לומר ’גַּם אַתֶּם’", ושם נאמר, "הלוים על של כהנים במיתה, ואין הכהנים על של לוים אלא בלא תעשה".
משרשי המצוה, לפי שעבודת שתי כתות אלה היא עבודה יקרה ומקודשת, על כן צריכה המלאכה להשמר מאד מן היאוש מן העצלה והשכחה, ואין ספק כי כל מלאכה המוטלת על שני אנשים או יותר, הפשיעה מצויה בו יותר ממלאכה המוטלת על האחד לבדו, כי הרבה פעמים יסמכו שניהם כל אחד על חברו ותתבטל המלאכה מביניהם, זה דבר ברור לכל אדם, ודרך משל אמרו ז"ל (בבא בתרא כד, ב), על כיוצא בזה, "קדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא".
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (שקלים פ"ה, מ"א), חמשה עשר ממונים היו במקדש, אחד על הזמנים, כלומר לכוין עת הקרבן, ומיד מזרז אותם ואומר עמדו כהנים לעבוד ולוים לדוכן וישראל למעמד, וכיון ששומעין קולו באין כל אחד למלאכתו. וכהנים ולוים ידועים היו עובדים שם, וכמו שאמרו ז"ל כי משה ושמואל הרואה ודוד המלך חלקום לארבעה ועשרים משמרות כדאיתא בתענית, ועובד כל משמר שבת אחת וחוזרין חלילה. וכלי אנשי המשמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי האבות, וכל יום מימי השבת עובדין בו אנשים ידועים, וראשי האבות מחלקין להם אנשים ידועים איש איש על עבודתו, ולא היו רשאין לסייע זה את זה, וכן הלוים לא היה רשאי לסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר.
ומאלו הט"ו ממונים שזכרנו, הראשון כבר אמרנו שהיה ממונה על הזמנים, והשני היה ממונה על נעילת שערים, שלישי על השומרים, רביעי על המשוררים וכו', כמו שבא במשנה. ויתר פרטיה במקומות בסדר קדשים ובספרי ובמכילתא כמו שאמרנו למעלה[1].
ונוהגת בזמן הבית, בכהנים ולויים.
ולוי העובר על זה ועשה במקדש במלאכת כהן, או אפילו במלאכת חברו הלוי, חייב מיתה בידי שמים. וכן כהן שעבר ועשה במלאכת הלוי עבר על לאו, אבל אינו חייב מיתה, כמו שאמרנו למעלה. ומן הדומה כי הכהן שסייע במלאכת חבירו הכהן גם כן במיתה.
הערות
עריכהקישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/3892