ספרא על ויקרא כו

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ט (עריכה)

[ה] "לא תעשו לכם אלילים"-- זה אחד מן השמות המגונים שנתגנה בהם עכו"ם לשם מעשיה.

"ופסל ומצבה": מה פסל אם עשיתו-- פסלתו, אף מצבה-- אם עשיתה פסלתה. מה מצבה ב'בל תקימו', אף פסל ב'בל תקימו'.

"לא תקימו"-- אלו המרקוליס שעל גבי הדרכים. רבן שמעון בן גמליאל אומר אלו החמנים שבראשי הגגות.

"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה"-- בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים אבל אתם משתחוים על האבנים שבמקדש.

פסוק ב

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בהר פרק ט (עריכה)

[ו] "כי אני ה' אלקיכם את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"-- כנגד זה הנמכר לעכו"ם הכתוב מדבר; שלא יאמר "הואיל ורבי עובדי עכו"ם, אף אני אעבוד עכו"ם; הואיל ורבי מגלה עריות, אף אני אגלה עריות; הואיל ורבי מחלל שבתות, אף אני אחלל שבתות". תלמוד לומר "לא תעשו לכם אלילים..את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"-- הזהיר כן הכתוב על כל המצות. "אני ה' "-- אני נאמן לשלם שכר.

פסוק ג

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה א (עריכה)

[א] "אם בחקתי תלכו"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר (תהלים פא, יד): "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי". ואומר: (ישעיהו מח, יח): " לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי". וכן הוא אומר: (דברים ה, כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה.

[ב] "אם בחקתי תלכו"-- יכול אלו המצות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם", הרי מצות אמורות. הא מה אני מקיים "אם בחקתי תלכו"? להיות עמלים בתורה.

וכן הוא אומר (ויקרא כו, יד) "אם לא תשמעו לי"-- יכול אלו המצות? וכשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מצות אמורות. אם כן למה נאמר "אם לא תשמעו לי"? להיות עמלים בתורה.
[ג] וכן הוא אומר "זכור את יום השבת לקדשו"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "שמור", הרי שמירת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר (דברים ט, ז) "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "אל תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר (דברים כד, ט) "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים"-- יכול בלבך? כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
וכן הוא אומר (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק"-- יכול בלבך? כשהוא אומר (דברים כה, יט) "לא תשכח", הרי שכחת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור"? שתהא שונה בפיך.
[ד] וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "ונתתי את עריכם חרבה"-- יכול מאדם? כשהוא אומר (ויקרא כו, לב) "והשימותי אני את הארץ", הרי אדם אמור. הא מה אני מקיים "ונתתי את עריכם חרבה"? מעובר ושב.
וכן הוא אומר (ויקרא כו, לא) "והשימותי את מקדשיכם"-- יכול מן הקרבנות? כשהוא אומר "ולא אריח בריח ניחוחכם", הרי קרבנות אמורים. הא מה אני מקיים "והשימותי את מקדשיכם"? מן הגדודיות.

[ה] "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם"-- הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות; שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא.

פסוק ד

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א (עריכה)

[א] "ונתתי גשמיכם בעתם"-- ברביעיות. אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בערבי שבתות? אמרו, אפילו שנים כשני אליהו וגשמים יורדים בערבי שבתות -- אינם אלא סימן קללה. הא מה אני מקיים "ונתתי גשמיכם בעתם"? ברביעיות. מעשה בימי הורדוס שהיו גשמים יורדים בלילות; בשחרית זרחה החמה, ונשבה הרוח, ונתנגבה הארץ, והפועלים יוצאים למלאכתם ויודעים שמעשיהם לשם שמים.

"ונתתי גשמיכם בעתם"-- בלילי שבתות. מעשה בימי שמעון בן שטח בימי שלמניציה (ס"א שלמצו) המלכה שהיו גשמים יורדים מלילי שבת ללילי שבת עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב; וצררו מהם חכמים והניחום דוגמא לדורות הבאים להודיע כמה חטא גורם. לקיים מה שנאמר (ירמיהו ה, כה) "עונותיכם הִטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם".

[ב] "ונתתי גשמיכם בעתם"-- לא גשמי כל הארצות. הא מה אני מקיים "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"? שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות; והם באים ולוקחים מכם, ומעשירים אותם בכספים, כענין שנאמר "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים". וכן הוא אומר (דברים לג, כה) "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ"-- שיהיו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לארץ ישראל.

[ג] "ונתנה הארץ יבולה"-- לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד לומר (תהלים קיא, ד) "זכר עשה לנפלאותיו". וכן הוא אומר "תדשא הארץ דשא עשב"-- מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת, בו ביום עושה פירות.

[ד] "ועץ השדה יתן פריו"-- לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות ניטע ועושה פירות בן יומו? תלמוד לומר "זכר עשה לנפלאותיו". ואומר "עץ פרי עושה פרי למינו"-- מלמד שבו ביום שהוא נטוע, בו ביום עושה פירות.

[ה] מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? תלמוד לומר "עץ פרי"; אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר "עושה פרי"!? אם כן למה נאמר "עץ פרי"? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל.

[ו] ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? תלמוד לומר (ויקרא כו, ד) "ועץ השדה יתן פריו".

פסוק ה

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א (עריכה)

[ז] "והשיג לכם דיש את בציר"-- שתהיו עסוקים בדיש עד שיגיע בציר; "ובציר ישיג את זרע"-- שתהיו עסוקים בבציר עד שיגיע הזרע.

"ואכלתם לחמכם לשבע"-- אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קמעא והוא מתברך במיעיו כענין שנאמר (שמות כג, כה) "ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך".

"וישבתם לבטח בארצכם"-- בארצכם אתם יושבים לבטח, ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.

פסוק ו

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק א (עריכה)

[ח] שמא תאמרו "הרי מאכל, הרי משתה; אם אין שלום, אין כלום!" תלמוד לומר "ונתתי שלום בארץ"-- מגיד שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר (ישעיהו מה, ז עיין שם) 'עושה שלום ובורא את הכל'-- מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.

[א] "ושכבתם ואין מחריד"-- לא יראים מכל בריה.

"והשבתי חיה רעה מן הארץ"-- ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם. ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו. אמר ר' שמעון, אימתי הוא שבחו של מקום? בזמן שאין מזיקין או בזמן שיש מזיקין ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. וכן הוא אומר "מזמור שיר ליום השבת"-- למשבית מזיקין מן העולם; משביתן שלא יזיקו. [ב] וכן הוא אומר (ישעיהו יא, ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה"-- מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו. וכן הוא אומר "גמול ידו הדה"-- זו חיה ההורגת את הבריות.

[ג] "וחרב לא תעבר בארצכם"-- אין צריך לומר שלא יהיו באים עליכם למלחמה, אלא שלא יהיו העוברים והשבים עוברים ממדינה לחברתה כדרך שעברו בימי יאשיהו.

פסוק ז

"ורדפתם את אֹיביכם ונפלו לפניכם לחרב"-- שיהיו נופלים לפניכם איש בחרב רעהו.

פסוק ח

[ד] "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו": "מכם"-- מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם. "ומאה מכם רבבה ירדפו"-- וכי כך הוא החשבון?! [ס"א והלא לא היה צריך לומר אלא "מאה מכם שני אלפים ירדופו"?!] אלא אין דומה המרובים העושים את התורה למעוטים העושים את התורה.

"ונפלו אֹיביכם לפניכם לחרב"-- שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.

פסוק ט

[ה] "ופניתי אליכם"-- משלו משל למה הדבר דומה: למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד ועשה עמו מלאכה ימים הרבה. נכנסו הפועלים ליטול שכרם ונכנס אותו הפועל עמהם. אמר לו המלך לאותו הפועל "בני, אפנה לך! הרובים הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט; אבל אתה -- חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך!". כך היו ישראל בעולם הזה מבקשים שכרם מלפני המקום ואומות העולם מבקשים שכרם מלפני המקום, והמקום אומר להם לישראל "בני, אפנה לכם! אומות העולם הללו עשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט; אבל אתם -- חשבון רב אני עתיד לחשב עמכם!". לכך נאמר-- "ופניתי אליכם".

"ופניתי אליכם"-- בטובה. "והפריתי אתכם"-- בפריה ורביה. "והרביתי אתכם"-- בקומה זקופה.

"והקימותי את בריתי אתכם"-- לא כברית הראשונה שהפרתם אותה שנאמר (ירמיהו לא, לא): "אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'". לכן-- (ירמיהו לא, ל): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה".

פסוק י

[א] "ואכלתם ישן נושן"-- מלמד שכל המִתְיַשן מחברו, יפה מחברו.

"נושן"-- אין לי אלא יין שדרכו לכך; מנין לרבות כל המתישן? תלמוד לומר "ישן נושן".

"וישן מפני חדש תוציאו"-- שיהיו גרנות מלאים חדש והאוצרות מלאים ישן ואתם מקפידים האיך נוציא ישן לפני חדש.

פסוק יא

[ב] "ונתתי משכני בתוככם"-- זה בית המקדש. "ולא תגעל נפשי אתכם"-- משאני גואל אתכם שוב איני מואס בכם.

פסוק יב

[ג] "והתהלכתי בתוככם"-- משלו משל למה הדבר דומה: למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו. אמר לו המלך לאותו אריס "מה לך מיטמר מלפני! הריני כיוצא בך!". כך עתיד הקדוש ברוך הוא מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבא וצדיקים רואים אותו ומזדעזים מלפניו ואומר להם "הריני כיוצא בכם!".

[ד] יכול לא יהא מוראי עליכם? תלמוד לומר "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם".

פסוק יג

אם אין אתם מאמינים לי כל הדברים הללו -- "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם"-- אני שעשיתי לכם נסים במצרים, אני הוא שעתיד לעשות לכם כל הנסים הללו.

[ה] "מהיות להם עבדים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים ז, ח) "ויפדך מבית עבדים", יכול שהיו עבדים לעבדים? תלמוד לומר "להם עבדים"-- היו למלכים ולא היו עבדים לעבדים.

[ו] "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם"-- משלו משל למה הדבר דומה: לבעל הבית שהיה לו פרה חורשת והשאילה לאחר להיות חורש בה. והיה לאותו איש עשרה בנים; זה בא וחרש וישב לו, וזה בא וחרש וישב לו; עד שנתיגעה הפרה ורבצה לה. לא הספיק בדעתו לקבל פיוס מאותו האיש אלא בא מיד ושבר את העול וקצץ את הסמלונים. כך ישראל בעולם הזה -- שולטן אחד בא ומשעבדם והולך לו, ובא שולטן אחר ומשעבדם והולך לו; והמענה ארוכה שנאמר (תהלים קכט, ג) "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם". למחר כשיגיע הקץ אין הקדוש ברוך הוא אומר לאומות "כך וכך עשיתם לבני..." אלא מיד הוא בא ושובר את העול ומקצץ הסמלונים שנאמר "ואשבור מוטות עולכם". וכן הוא אומר (תהלים קכט, ד) "ה' צדיק קצץ עבות רשעים".

[ז] "ואולך אתכם קוממיות"-- ר' שמעון אומר מאתים אמה. ר' יהודה אומר מאה אמה, כאדם הראשון. אין לי אלא אנשים; נשים מנין? תלמוד לומר (תהלים קמד, יב) "בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל"; וכמה היא תבנית היכל? מאה אמה.

דבר אחר: "ואולך אתכם קוממיות"-- בקומה זקופה שלא תהיו יראים מכל בריה.

פסוק יד

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ב (עריכה)

[א] "ואם לא תשמעו לי"-- אם לא תשמעו למדרש חכמים. יכול למה שכתוב בתורה? כשהוא אומר "ולא תעשו את כל המצות האלה", הרי מה שכתוב בתורה אמור. הא מה אני מקיים "ואם לא תשמעו.."? למדרש חכמים.

[ב] "ואם לא תשמעו לי"-- מה תלמוד לומר "לי"? אין "לי" אלא זה שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו. וכן הוא אומר "כנמרוד גבור ציד...", שאין תלמוד לומר "לפני ה' "; אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו. וכן הוא אומר "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד", שאין תלמוד לומר "לה' "; אלא אלו שיודעים את רבונם ומתכונים למרוד בו.

[ג] "ואם לא תשמעו לי..."-- מה תלמוד לומר 'לא תעשו'? וכי יש לך אדם שאינו למד אבל עושה? תלמוד לומר "ואם לא תשמעו..ולא תעשו"-- הא כל שאינו למד, אינו עושה.

או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרים? תלמוד לומר "ואם בחקתי תמאסו"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים.
או יש לך שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים אבל אינו שונא את חכמים? תלמוד לומר "ואם את משפטי תגעל נפשכם"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס אחרים, סוף שהוא שונא את החכמים.
או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים אבל מניח לאחרים לעשות? תלמוד לומר "לבלתי עשות"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים, סוף אינו מניח לאחרים לעשות.
או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא חכמים ואין מניח לאחרים לעשות אבל מודה במצות שנאמרו מסיני? תלמוד לומר "את כל מצותי"-- הא כל שאינו למד ואינו עושה מואס באחרים ושונא חכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שהוא כופר במצות שנאמרו מסיני.
או יש לך אדם שיש בו כל המדות הללו אבל אינו כופר בעיקר? תלמוד לומר "להפרכם את בריתי"-- הא כל שיש בו כל המדות הללו, סוף שהוא כופר בעיקר.

פסוק טז

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד (עריכה)

[א] "אף אני"-- איני מדבר אלא באף.

"אני" אשר בניתי, אני אהרוס. "אני" אשר נטעתי, אני אתוש. וכן הוא אומר (ירמיהו מה, ד): "הִנֵּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ".

"אעשה זאת"-- זו קשה לכם יותר מכל, ששמי הגדול הוי עליכם כבעל חוב.

"לכם"-- מידכם היתה זאת; אין הרעה יוצאת מלפני לעולם. וכן הוא אומר (איכה ג, לח : עיין שם) "מפי עליון לא תצא הרעות" אלא הטוב.

[ב] "והפקדתי עליכם בהלה"-- שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו; עד שהראשונה פקודה אצליכם אביא אחרת ואסמכה לה.

"בהלה"-- מכה המבהלת את הבריות ואיזו? זו מכת מותן.

[ג] "את השחפת"-- יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה ובשרו שמור עליו; מה תלמוד לומר "ואת השחפת"? מלמד שהוא נשחף. או עתים שהוא שחוף אבל נוח לו ואינו מקדיח... תלמוד לומר "ואת הקדחת"-- מלמד שהוא מקדיח. או עתים שהוא מקדיח אבל סבור בעצמו שיחיה... תלמוד לומר "מכלות עינים". או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה אבל אחרים סבורים בו שיחיה... תלמוד לומר "ומדיבת נפש".

"וזרעתם לריק זרעכם"-- זורעה ואינה מצמחת. ואם זורעה ואינה מצמחת מה אויבים באים ואוכלים?! אלא זורעה שנה ראשונה, ואינה מצמחת; ובשניה מצמחת ואויבים באים ואוכלים אותה.

דבר אחר: "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם"-- כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר; שתהא עמל בהם ומגדלם והחטא בא ומכלם. וכמו שנאמר (ס"א וכן הוא אומר) (איכה ב, כב) "אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם".

פסוק יז

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרק ד (עריכה)

[ד] "ונתתי פני בכם"-- כשם שנאמר בטובה "ופניתי אליכם" כך נאמר ברעה "ונתתי פני בכם". משלו משל למלך שאמר לעבדיו "פונה אני מכל עסקי ועוסק עמכם" ברעה.

[ה] "ונגפתם לפני אויביכם"-- שיהיה המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב מקיפים אתכם מבחוץ.

"ורדו בכם שונאיכם"-- שאיני מעמיד עליכם אלא 'מכם ובכם'. ובשעה שאומות העולם עומדים על ישראל אינם מבקשים אלא מה שבגלוי שנאמר (שופטים ו', ג'-ד') "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר"; אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם הם מחפשים אחר מטמוניות שלכם שנאמר (מיכה ג, ג) "וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי..."

"ונסתם"-- מפני אימה. "ואין רודף אתכם"-- מבלי כח.

פסוק יח

[א] "ואם עד אלה"-- ר' אליעזר אומר אין המקום מביא פורעניות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה שנאמר "ואם עד אלה".

ר' יהושע אומר, שלא יהיו ישראל אומרים "כָלו המכות ואין לו אחרת להביא עלינו"; תלמוד לומר "ואם עד אלה"-- עוד יש לי אחרים מאלה וכאלה להביא.

"ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתכם"-- אתם עברתם לפָנַי שבע עבירות, בואו וקבלו שבע מיני פורעניות.

פסוק יט

[ב] "ושברתי את גאון עוזכם"-- זה בית המקדש; וכן הוא אומר (יחזקאל כד, כא) "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם". ר' עקיבא אומר "ושברתי את גאון עוזכם"-- אלו הגבורים שבישראל כגון יואב בן צרויה וחבריו. אחרים אומרים "ושברתי את גאון עוזכם"-- אלו הגאים שהם גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולולייניס אלכסנדרי וחבריו.

[ג] "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה"-- זו קשה לכם יותר מן האחרונה; שבאחרונה מהו אומר: "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת" (דברים כח, כג)-- שיהיה השמים מזיעים כדרך שהנחושת מזיע, והארץ לא תהיה מזיע כדרך שאין הברזל מזיע [והיא משמרת פירותיה]. אבל כאן מהו אומר: "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה"-- שלא יהיו השמים מזיעים כדרך שאין הברזל מזיע, והארץ תהיה מזיע כדרך שהנחושת מזיע והיא מאבדת פירותיה.

פסוק כ

"ותם לריק כחכם"-- רבי אומר זה הכרם. ויש אומרים זה הפשתן. ויש אומרים זה הכח. דבר אחר: זה שהוא משיא את בתו ונותן לה ממון הרבה ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו -- נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו.

[ד] "ותם לריק כחכם"-- הרי אדם שלא עמל ולא חרש ולא נכש ולא כסח ולא עדר ובשעת הקציר בא שדפון וירקון והלקה -- ואין בכך כלום; אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש ועדר וכסח ובשעת הקציר בא שדפון והלקה -- הרי שיניו קהות.

"ולא תתן ארצכם את יבולה"-- מה שאתה מוביל לה.

"ועץ הארץ לא יתן פריו"-- שלא יהיה העץ חונט את פירותיו, ובשעה שהיא מפריח יהיה מקליח את פירותיו.

פסוק כא

[ה] "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי"-- אתם עשיתם את דיניי עראי בעולם, אף אני אעשה אתכם עראי בעולם.

"ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם"-- אתם עברתם לפָנַי שבע עבירות, בואו וקבלו שבע פורעניות.

פסוק כב

[ו] "והשלחתי בכם את חית השדה"-- אין לי אלא חיה משכלת. חיה שאינה משכלת מנין? תלמוד לומר (דברים לב, כד) "ושן בהמות אשלח בם". יכול יהיו נושכים ולא ממיתין? תלמוד לומר "עם חמת זוחלי עפר"-- מה אלו נושכים וממיתים, אף אלו נושכים וממיתים. כבר היו שנים בארץ ישראל, חמור נושך וממית ושור נושך וממית.

[ז] "ושכלה אתכם"-- אלו הקטנים.

"והכריתה את בהמתכם"-- מחוץ. "והמעיטה מכם"-- מבפנים.

"ונשמו דרכיכם"-- 'דרך' "דרכיכם"-- לרבות שבילים גדולים וקטנים.

פסוק כה

[א] "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית"-- נקם בברית ונקם שאינו בברית; איזו נקם שאינו בברית (ס"א איזו נקם שהוא בברית)? כגון סימוי עינים שסימו את עיני צדקיהו מלך יהודה.

"ונאספתם אל עריכם"-- מפני המצור. "ושלחתי דבר בתוככם"-- שיהא המות הורג אתכם מבפנים ובעלי דבב מקיפים אתכם מבחוץ.

"ונתתם ביד אויב"-- הלכה אין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים אותו לקברו קוברי מתיהם ניתנים ביד אויב.

פסוק כו

[ב] "בשברי לכם מטה לחם"-- לרבות כל מסעדי לחם. "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"-- מבלי עצים. "והשיבו לחמכם במשקל"-- שתהא פת נפולת והן יושבות ומשקלות אותה בתנור.

ר' יוסי בן דורמסקית אומר "משקל" מה תלמוד לומר? משל: ביד אדם איסר ופרוטה והוא יושב ומשקלו ואומר "אקח בו פת?... אוכל אני ולא שבע; אקח בו תמרים! שמא אוכל אני ושבע!". -- אף על פי כן אוכל ולא שבע שנאמר "ואכלתם ולא תשבעו". דבר אחר: "ואכלתם ולא תשבעו"-- זה רעב של מהומה.

פסוק כט

[ג] "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו"-- אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו. והיתה מודדתו בטפחים בכל שנה, ונותנות משקלו זהב לשמים. ומשהקיפו מצודת ירושלים -- טבחתו בידה ואכלתו, ועליה מקונן ירמיהו ואומר (איכה ב, כ) "רבוני! אם תאכלנה נשים פרים, עוללי טיפוחים!". משיבה רוח הקודש ואומרת (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא!"-- זה זכריה בן יהודע הכהן.

דבר אחר: "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו"-- אין לי אלא אבות אוכלים בשר בנים ובנות; בנים אוכלים בשר אבות מנין? שנאמר (יחזקאל ה, י) "לכן אבות יאכלו בנים בקרבך ובנים יאכלו אבותם".

פסוק ל

[ד] "והשמדתי את במותיכם"-- כמשמעו. "והכרתי את חמניכם"-- אלו הנחשים והקסמים שבישראל.

"ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם"-- וכי מה הפגרים עושים אצל הגלולים? אלא שהיה אליהו זכור לטוב מחזר על כל תפוחי הרעב; מצא אחד תפוח ומוטל ברעב. אמר לו "בני, מאיזה משפחה אתה?". אמר לו "ממשפחה פלונית". אמר לו "וכמה הייתם?". אמר לו "שלשת אלפים". "וכמה נשתייר מכם?". אמר לו "אני". אמר לו "רצונך לומר דבר אחד ולחיות?". אמר לו "הן!". אמר לו "אמור שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". צעק מיד ואמר (עמוס ו, י): "הס! כי לא להזכיר בשם ה'" לא למדני אבא כך!". מה היה עושה? נוטל יראתו ונותנה על לבו ומגפפה ומנשקה עד שכריסו נבקעת ונופל, הוא ויראתו, לארץ. לכך נאמר "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם".

"וגעלה נפשי אתכם"-- זה הגולה. ויש אומרים זה סילוק שכינה.

פסוק לא

"ונתתי את עריכם חרבה"-- 'עיר' "עריכם" [נראה דצ"ל "עריכם" "עריכם":מלבי"ם] -- לרבות הכרכין והמחוזות.
"והשימותי את מקדשיכם"-- 'מקדש' 'מקדשי' "מקדשיכם" -- לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

"ולא אריח בריח נחוחכם"-- כמשמעו.

פסוק לב

[ה] "והשימותי אני את הארץ"-- זו מדה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו מארצינו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח"; לכך נאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה"-- זו האויבים הבאים אחרי כן, לא ימצאו עליה נחת רוח.

פסוק לג

[ו] "ואתכם אזרה הגוים"-- זו מדה קשה לישראל, שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד, הם רואים זה את זה ומתנחמים -- ואתם, אין אתם כן! אלא עתיד אני לזרות אתכם לבין כל האומות כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה לחברתה, שנאמר (ירמיהו טו, ז): "וָאֶזְרֵם בְּמִזְרֶה בְּשַׁעֲרֵי הָאָרֶץ שִׁכַּלְתִּי אִבַּדְתִּי אֶת עַמִּי מִדַּרְכֵיהֶם לוֹא שָׁבוּ".

[ז] "והריקותי אחריכם חרב"-- חרב הנשלחת אחריכם לא במהרה היא חוזרת, וכמים הנשפכים ששוב אין חוזרים לכלים.

[א] "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה"-- זו מדה קשה לישראל; שבשעה שאדם גולה מתוך כרמו ומתוך ביתו וסופו לחזור, כאילו אין כרמו וביתו חרבים. אתם -- אין אתם כן! אלא "והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה". מפני מה? שאין סופכם לחזור.

פסוק לד

[ב] "אז תרצה הארץ את שבתותיה"-- אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא. ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי, שנאמר (ויקרא כ"ו, ל"ד-ל"ה) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... כל ימי השמה תשבות".

פסוק לו

[ג] "והנשארים בכם והבאתי מֹרך בלבבם"-- אינו אומר "והבאתי מִרוּך בלבבם" אלא "והבאתי מורך בלבב" ואיזו? זו אימה ופחדה דאגה ורעדה ויראה.

[ד] "ורדף אותם קול עלה נדף"-- אמר ר' יהושע בן קרחה פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה; עמדנו ורצנו ואמרנו "אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים!". לאחר זמן נפנינו אחרינו, וראינו שאין בריה, וישבנו במקומנו ובכינו, ואמרנו "אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק "ורדף אותם קול עלה נדף".

"ונסו מנוסת חרב"-- מפני אימה. "ונפלו ואין רודף"-- מבלי כח.

פסוק לז

"וכשלו איש באחיו"-- אינו אומר "איש באחיו" אלא בעון אחיו; מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

"ולא תהיה לכם תקומה לפני אֹיביכם"-- זו שעה שנלכדה בה ירושלים.

פסוק לח

[א] "ואבדתם בגוים"-- רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי. אחרים אומרים, "ואבדתם בגוים" -- אין 'אובדן' אלא גולה. יכול אובדן ממש? כשהוא אומר "ואכלה אתכם ארץ אויביכם", הרי אובדן ממש. הא מה אני מקיים "ואבדתם בגוים"? --אין 'אובדן' אלא גולה.

פסוק לט

[ב] "והנשארים בכם ימקו בעונם"-- אינו אומר "ימקו" אלא "ימקו בעונם".

"וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ"-- והלא כבר הבטיח המקום לישראל שאינו דן האבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבותם, שנאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות"?! אם כן למה נאמר "ואף בעונֹת אבותם..ימקו"? אלא בזמן שהם תופסים (ס"א תפוסים) מעשה אבותם, דור אחר דור דוריהם, נדונים על ידיהם.

פסוק מ

[ג] "והתודו את עונם ואת עון אבֹתם"-- לצד התשובה הם הדברים; שמיד שהם מתודים על עונותיהם, מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי".

פסוק מא

[ד] "אף אני אלך עמם בקרי"-- הם עשו את דינַי עראי בעולם, אף אני אעשה אותם עראי בעולם.

"והבאתי אותם בארץ אֹיביהם"-- זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו ישראל אומרים "הואיל וגלינו לבין אומות העולם נעשה כמעשיהם!" אני איני מניחם אלא אני מעמיד נביאיי עליהם ומחזירין אותם למוטב תחת כנפיי שנאמר (יחזקאל כ, לב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקוִק אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" ; על כרחכם, שלא בטובתכם, ממליך אני מלכותי עליכם.

[ה] "או אז יכנע לבבם הערל"-- לצד התשובה הם הדברים; שמיד שהם מכניעים לבם לתשובה, מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם".

פסוק מב

[ו] "וזכרתי את בריתי יעקוב..."-- ולמה נאמרו אבות אחורנית? אלא אם אין מעשה אברהם כדאי -- מעשה יצחק; ואם אין מעשה יצחק כדאי -- מעשה יעקב; -- כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו.

[ז] ולמה נאמר באברהם ויעקב 'זכירה', וביצחק לא נאמר 'זכירה'? אלא רואין את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח.

ולמה נאמר באברהם וביצחק "אף", וביעקב לא נאמר "אף"? אלא מלמד שמטתו של יעקב אבינו שלימה.

[ח] אין לי אלא אבות; אימהות מנין? תלמוד לומר "..את..", ואין 'אֶתִים' אלא אימהות שנאמר (בראשית מט, לא) "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו".

ומנין שהברית כרותה לארץ? תלמוד לומר "והארץ אזכור".

פסוק מג

[ט] "והארץ תעזב מהם ותִרֶץ את שבתֹתיה"-- אני אמרתי להם שיהיו זורעים (ס"א זורעים לי) בשש ומשמיטים לי אחת, בשביל שידעו שהארץ שלי. והם לא עשו כן; אלא יעמדו ויגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי שנאמר "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם".

"יען וביען"-- וכי ראש בראש פרעתי מהם מישראל? והלא לא פרעתי מהם אלא אחת ממאה שחטאו לפני! אם כן למה נאמר "יען וביען"? 'יען במשפטי מאסו'-- אלו הדינים; "ואת חקתי געלה נפשם"- אלו המדרשות.

פסוק מד

[י] "..זאת"-- זו עונה של מדבר; "..גם זאת"-- זאת עונה של בעל פעור; "ואף גם זאת"-- זו עונה של מלכי האמורי.

"לא מאסתים ולא געלתים לכלֹתם"-- וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו?! והלא כל מתנות טובות שנתנו להם, ניטלו מהם. ואילולי ספר תורה שנשתיירה להם לא היו משנים (ס"א משונים) מאומות העולם כלום! אלא "לא מאסתים"-- בימי אספינוס (ס"א אספסיינוס); 'געלתים'-- בימי יון; "לכלתם להפר בריתי אתם"-- בימי המן; "כי אני ה' אלקיהם"-- בימי גוג.

פסוק מה

ומנין שהברית כרותה לשבטים? שנאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"-- מלמד שהברית כרותה לשבטים.

פסוק מו