סמ"ג לאו טז
שאנו מוזהרין על ברכת השם, שנאמר אלהים לא תקלל, ונאמר בעונשו ונוקב שם ה' יומת. וזה הכלל: כל שענש עליו הכתוב כרת או מיתת בית דין, הרי זה מצות לא תעשה חוץ ממילה ופסח שהן בכרת והן מצות עשה [עי' לעיל בסימני הספר סי' רי"ט ולקמן במצוה רי"ט ובתחלת מצות ס"ט ובמצוה ל"ד גם בריש אלו הן הלוקין אומר מזה בדף י"ג]. ואמרינן בפ' ד' מיתות אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד פי' בכתיבתו ויש אומ' אף בקריאתו. ויברך אותו בשם מן השמות שאינן נמחקין, שנאמר ונוקב שם ה' בנקבו שם עד שיברך שם בשם. ועל שם המיוחד חייב סקילה ועל הכנויין באזהרה.
בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי נגמר הדין מוציאין כל האדם לחוץ ושואלין את הגדול שבעדים ואומרי' לו אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר אף אני כמותו שמעתי, ואם היו העדים רבים צריך כל אחד ואחד מהם לומר כזה שמעתי. כל השומע ברכת השם חייב לקרוע ואפילו על ברכת הכינוי חייב לקרוע, והוא שישמענה מישראל, אחד השומע מפיו ואחד השומע מפי השומע. אבל השומע מפי העכו"ם אינו חייב לקרוע, ולא קרעו אליקים ושבנא אלא מפני שהיה רבשקה ישראל משומד.
כל העדים והדיינין סומכין ידיהן על ראש המגדף ואומרי' דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין לך בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא על מגדף בלבד, שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם וגו'. גרסינן בב"ב כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז כו', פי' שאם בירך אחד את ה' או אמר לעבודה זרה אלהי אתה וחזר בו, אפילו תוך כדי דיבור והוא שיעור שלום עליך ר', אינו כלום אלא נסקל.
המגדף שלא בעדים הרי זה בכרת, שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו'. ובכריתות [ד' ז'] אמרי רבנן שבא ליתן כרת למברך את השם, כשם שתולין המגדף לאחר סקילה, שנ' בי קללת אלהים תלוי וגו' בך, תולין העובד עבודה זרה אחר סקילה, ואין שאר הנסקלין נתלין אלא אלו ששניהם כופרין בעיקר. כדאמרי' בסנהדרין [ד' מ"ה] ותניא איש איש מת"ל לרבות את העכו"ם שמצווין על ברכת השם כישראל.