קטגוריה:במדבר כג ח

<< | ספר במדבר • פרק כ"ג • פסוק ח' | >>

נוסח המקרא

מהדורת הכתיב:

מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם יהוה

המהדורה המנוקדת:

מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה.

המהדורה המוטעמת:

מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהֹוָֽה׃

המהדורה הדקדוקית:

מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖/ה אֵ֑ל וּ/מָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהוָֽה׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	מָא אֲלוּטֵיהּ דְּלָא לָטֵיהּ אֵל וּמָא אֲתָרְכֵיהּ דְּלָא תָּרְכֵיהּ יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):	מָה אֲנָא לָאִיט וּמֵימְרָא דַיְיָ מְבָרֵךְ יַתְהוֹן וּמִן אֲנָא מַזְעֵיר וּמֵימְרָא דַיְיָ מַסְגֵי יַתְהוֹן:
ירושלמי (קטעים):	מָה אֲנָא לַיִיט דְבֵית יַעֲקב וּמֵימְרָא דַיְיָ מְבָרֵךְ יַתְהוֹן וּמָה אֲנָא מַזְעֵיר דְבֵית יִשְרָאֵל וּמֵימְרָא דַיְיָ מַסְגֵי יַתְהוֹן:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"מה אקב לא קבה אל" - (במ"ר) כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו כשהזכיר אביהם את עונם כי באפם הרגו איש לא קלל אלא אפם שנאמר (בראשית מט) ארור אפם כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל מה נאמר שם (שם כז) גם ברוך יהיה במברכים נאמר (דברים כז) אלה יעמדו לברך את העם במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם אלא על הקללה לא רצה להזכיר עליהם שם קללה

"לא זעם ה'" - (ברכות ו) אני אין כחי אלא שאני יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך וזהו שנאמר (מיכה ו) עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אותו בלעם וגו' למען דעת צדקות ה'

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[ו] כשהיו ראויים לקלל וכו'. פירוש, כי "לא קבה" הוא לשון עבר, כמו "לא זעם ה'", ואם כן על כרחך פירושו שהיו ראוים לקללה, דאם לא כן, למה היה הקדוש ברוך הוא מקלל אותם - אם לא היו ראוים לכך, אלא שהיו ראוים לקללה, ואפילו הכי לא קלל הקדוש ברוך הוא אותם. ואם לא היה לשון עבר, הוי למכתב 'מה אקוב לא יקוב אל', ואם כן על כרחך אנו צריכין לפרש כמו שאמרנו:

[ז] והוא לא כעס כל הימים. פירוש, הא דכתיב "לא זעם" לשון עבר, כלומר שעד היום הזה לא זעם ה', ואף על גב שדרך הוא לזעום בכל יום, והקדוש ברוך הוא לא זעם כל אותן הימים:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל – כְּשֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִתְקַלֵּל, לֹא נִתְקַלְּלוּ: כְּשֶׁהִזְכִּיר אֲבִיהֶם אֶת עֲוֹנָם, "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" (בראשית מט,ו) – לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָרוּר אַפָּם" (ב"ר צח,ה). כְּשֶׁנִּכְנַס אֲבִיהֶם בְּמִרְמָה אֵצֶל אָבִיו, הָיָה רָאוּי לְהִתְקַלֵּל; מַה נֶּאֱמַר שָׁם? "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (בראשית כז,לג). בַּמְּבָרְכִים נֶאֱמַר: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם" (דברים כז,יב); בַּמְּקַלְּלִים לֹא נֶאֱמַר 'וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְקַלֵּל אֶת הָעָם', אֶלָּא "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה" (שם יג), לֹא רָצָה לְהַזְכִּיר עֲלֵיהֶם שֵׁם קְלָלָה (מדרש תנחומא בלק יב).
לֹא זָעַם ה' – אֲנִי אֵין כֹּחִי אֶלָּא שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַשָּׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ, וְהוּא לֹא כָּעַס כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבָּאתִי אֵלֶיךָ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ" וְכוּלֵּיהּ "וּמֶה עָנָה אוֹתוֹ בִּלְעָם" וְגוֹמֵר "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (מיכה ו,ה; סנהדרין ק"ה ע"ב).

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק •

לא זעם ה': אותם, לא הכעיסם כדכתיב והעם אשר זעם ה' שהקב"ה זעם אותם לשון הכעיס אחרים הוא:

(ט-י). כי מראש צורים אראנו: מפרש הטעם למה לא זעם אותם הקב"ה ולמה אינו חפץ לקללם, שהרי מראש צורים שאני עומד עכשיו אני רואה אותם ומראש הגבעה אני רואה כי לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם , וגם יש בהם בנים קטנים שאין להם מניין, כי לא נמנו אם מבן עשרים שנה ומעלה, נמצא מספרם יותר ויותר:
כי מי מנה עפר יעקב לכך אינו חפץ לקללם כדכתיב בנינוה ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, אם הגדולים חטאו הקטנים מה חטאו:
רבע ישראל זרע ישראל, לפי שע"י הרביעה נוצר האדם:

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

מה אקוב לא קבה אל. אף כשהיו ראויין לקללה במעשה העגל לא זז מלחבבן לא פסקו ענני כבוד והמן והבאר, וכן כתוב בעזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך מארץ מצרים ויעשו נאצות גדולות, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה, ורוחך הטובה נתת להשכילם ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתת להם לצמאם. ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה אל, אמר כן על יעקב שנקרא אל שנאמר (בראשית לג) ויקרא לו אל אלהי ישראל, ודרשו רז"ל מי קראו אל, אלהי ישראל, ולומר שאף בשעת כעסו כשקלל לא קלל אלא אפם, ומה אזעום לא זעם ה' בכל הימים הללו, וכל כחי וחכמתי אינה אלא בשעת כעסו.

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"מה אקב", ר"ל לא לבד שאי אפשר שאאור אותם שהוא שתחול עליהם הקללה להמעיטם, כי גם אי אפשר שאקוב אותם שהוא רק פרישת הקללה בפה מבלי שתחול בהם שזה

גדר קבה, גם זה אי אפשר אחר שלא קבה אל, ולא אוכל לפרוש עליהם קללה מבלי רצון ה', ונגד לכה זועמה ישראל, אמר ומה אזעום איך אעורר עליהם זעם אם לא זעם ה' ואינו

קוצף עליהם:

אור החיים

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •

מה אקוב לא קבה וגו' כי מראש וגו'. קשה אם ה' קללו לזה מה מקום לקללו בלעם, גם אם זעם בו ה' מה צורך בזעימת בלעם הלא לא קרא לו בלק אלא לקלל למי שאינו מקולל וגו', עוד צריך לדעת מה נתינת טעם במאמר כי מראש צורים וגו' למאמר מה אקוב וגו'. ולעמוד על כוונת הדברים יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל, ממה נפשך אם הוא חייב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל, בשלמא הברכה לפי שמדה טובה מרובה, גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד תקובל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה כי לא יריע ה' לאדם חנם חס ושלום:

אכן עיקר הדבר הוא לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטוא, ומדה זו היא אחת מי"ג מדות רחמים שנאמרו למשה ונוהגת תמיד זולת בעת אשר יזעום ה' דכתיב כי רגע באפו (תהלים, ל) אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר ליפרע ממנו, אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום:

עוד אשכילך כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה, ולא בכל המדה הוא פוגם אלא בשורש נשמתו, והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם וליהנות ממקור החיים, וחלק זה המרוחק נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה או לא נפרע על חטאו, וזה הוא סוד נושא עון שאמרו רז"ל שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו (זוח"ג פ"ג ב) כאומרו (ירמיה, ב) תיסרך רעתך, וכתיב (ישעי', סד) ותמוגנו ביד וגו', והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזעם למהר להשליט השליט באדם לרע לו:

עוד יש לדעת כי חלק הארור יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב דכתיב (דברים, כח) ישלח ה' וגו' את המארה וגו' ואת המגערת, והם שמות כתות המחבלים, קללה הוא כנגד עבירות חמורות וזעם כנגד עבירות קלות, ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כולם זעומים בשביל מעשיהם הרעים היו דבריו מועילים להם, וחשב בלק כי עם בני ישראל לא יחדל מהם עון וכשפיו יגידו לו כי לא נמלטו מתחלואי הנפש שהוא ענף המרוחק כמו שאמרנו, לזה אמר בלעם מה אקוב וגו' פירוש כי בכל ענפי הקדושה שבה נאחזים עם בני ישראל אין בו בשורש העליון שום שליטה מחלק המרוחק שבאמצעותו יעורר הדין עליהם, והנה ב' מדות עליונות שישראל מתיחסים עליהם שם אל ושם הוי"ה ברוך הוא שם אל שכן נקרא יעקב ישראל פירוש ישר אל לשלול אל השורש מקום שהוא בחינת הרע והוא חלק המרוחק, ושם הוי"ה דכתיב (שם לב) כי חלק ה' עמו, והם ב' הדרגות הקדושה שהשיגו ישראל ולזה אמר מה אקוב לא קבה אל כי שורש נשמתם שבבחינה זו אין בו רושם מזה חלק הרע כמו שאמרנו למעלה, גם בערך מקום עליון שהם שורשי נשמות הצדיקים שבבחינת שם הוי"ה לא זעם ה' פירוש אפילו דקדוקים שה' מדקדק עם הצדיקים לא נמצא שם, ומעתה מה יועילו קללותיו וזעמיו, ותאמר שיחפש בשורש הקודם להם ובענפים הסובבים, לזה בטל טענה זו מטעם שבקש ולא מצא, והוא אומרו כי מראש צורים אראנו וגו' פירוש צורים הם האבות כידוע והוא הביט וראה ראש הצורים שהם תרח ואבותיו ולא ראה מקום שממנו יעורר הדינים עליהם:

ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך כי טעם שאני אומר לא זעם ולא קבה לא שבקשתי בחלק מהם לבד לא כן הוא אלא אני רואה ראש צורים, גם חפש אחר שורש האמהות והוא אומרו ומגבעות אשורנו, ובכל זה לא מצא מקום שיכנס דרך שם, ולהיות שיש להקשות בדבר איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים תרח ואבותיו גם בתואל ולבן, לזה אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב פירוש לבדד שאין שורשו משורש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא אלא לבדד מין מחצב נשמות ישראל אין לו שום קורבה מהמולידים, ואומרו ובגוים לא יתחשב פירוש שאפילו עם אותם שנקראים גוים שהם אחיהם ממש והם ישמעאל ועשו ששניהם נקראים גוים, ישמעאל דכתיב (בראשית, יז) ונתתיו לגוי גדול, ועשו דכתיב (שם כה) שני גוים, לא יתחשב, וכן אמר ה' לאברהם (שם כא) כי ביצחק יקרא לך זרע למעט ישמעאל ועשו שאינם נחשבים זרעו, מעתה אין מקום לקלל לישראל לא לצדיקים ולא לבינונים, והגם שהיו ביד ישראל עונות עון העגל והמרגלים וכדומה, כבר אמר ה' עליהם לשון סליחה, ואולי כי לטעם זה לא היה ה' מתכעס כל אותם הימים שהיה בלעם רוצה לקלל ח"ו:

עוד יכוון באומרו הן עם וגו' מתמיה על בלק שרוצה לקלל ישראל ואמר הן עם זה הוא העומד אחר כלות כל האומות יעמוד בדד ישכון וכל האומות אין מבטח להם אפילו שנים רבות ואיך רוצה לעקור אומה המתקיימת עד סוף העולם, ואומרו ובגוים לא יתחשב פירוש לא בא לגדר חשבון מעלתם כשיהיו לבדד כי אין דומה להם בכל הגדולות שיגיעו האומות: