סידור בית יעקב (עמדין)/שער הדגים

נסגר שער הגיא. ונפתח שער הדגים. לחודש אדר. כשם מזלו. גם זרע יוסף ובנימין נמשלו כדגים:

(א) שבטו בנימין. לר' אליעזר יוסף:

(ב) לעולם קורין פרשת שקלים בשבת הסמוך לראש חודש. ואם חל בשבת קורין בראש חודש:

יוצר לפרשת שקלים

החזן מתחיל ברוך אתה עד ומושיע ומגן

מִסּוֹד חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. וּמִלֶּמֶד דַּעַת מְבִינִים. אֶפְתְּחָה פִּי בְּשִׁיר וּרְנָנִים. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל פְּנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים:

שיר מרובע ע"ס א"ב עד מם ואח"כ חרוז א' לסיים מעין ברכה. וכל היוצר חיבר הקליר

אָז מֵאָז זַמּוֹתָ בְּכָל פֹּעַל. בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל כֹּל לְךָ לְהַעַל. גַּדְתָּ בְּכֵן לְמָשׁוּי מִמֵּי שַׁעַל. דַּעַת מִפְקַד יֹפִי פַּעֲמֵי נַעַל: הַעַל הֵמִירוּ כְּבוֹד רֵעַ בְּבַעַל. וְזֶה לְלֹא זֶה פָּצְחוּ בְמַעַל. זוּנָחוּ בַּחֲרוֹן אַף וְנֶגֶף וְגַעַל. חָל בַּעֲדָם חֶבֶר וְהַצֳּרִי תַעַל: טֹרַח מַשָּׂאָם הֻגַּד לוֹ שְׂאֵת. יִשְׁרָם לְהָלִיץ תְּלוּי רֹאשׁ לָשֵׂאת: חזן כָּפְרָם פָּץ תֵּת לְאוּמִים מַשְׂאַת. לְנַטְּלֵם לְנַשְּׂאֵם בְּכִי תִשָּׂא אֶת:

רֹאשִׁי עַל כָּל רֹאשׁ נִשֵּׂאתָ. גֵּוִי עַל מְרוֹמֵי קָרֶת הִתְנַשֵּׂאתָ: חזן אַהֲבָה עַל כָּל פֶּשַׁע כִּסִּיתָ. בְּגִין צֵל יְמִינְךָ לְגוֹנְנִי הִתְנַשֵּׂאתָ:

אז. אתה ה' עמקו מחשבותיך קודם הבריאה בכל פועל שפעלת. ורצונך להעלות לך כל הדברים במספר ומשקל. ולכן הגדת למשה לידע מספר ישראל. מרוב חבתם: (זמות. חשבת: גדת. הגדה: למשוי. זה משה. ע״ש מן המים משיתהו. וע״ש מי מדד בשעלו מים: יופי. אלו ישראל, ע״ש מה יפו פעמיך בנעלים): העל. אך מפני שמעלו בך ועשו העגל ואמרו זה אלהיך לדבר שאין בו ממש. לכן נעזבו ממך וחרה אפך בם ומאסתים והיה בם נגף. ומשה התפלל בעדם והעלה רפואה למכתם וינחם ה' וחזר לאהבתם: (רֵֵע. תואר להקב״ה ע״ש רעך ורע אביך: פצחו. פתחו פה: זונחו. נעזבו: וגעל. לשון מיאוס: חל. התפלל: חבר. משה: והצרי. רפואה: תעל. לשון עליה): טורח. והגיד למשה לישא טרחם ומשאם. ולהיות עליהם מליץ יושר. ולהעלותם עליון בכל מיני עילוי. ע״י מצות השקלים: (תלוי ראש. הרמת ראש): ראשי. אתה בחרתנו ונשאת ראשינו במתן תורה. ואף גופינו העלית. שהכנסתנו לא״י הגבוה מכל הארצות. ואהבתך לאבות וביחוד לאברהם. גרמה לכסות פשעינו ולהגן עלינו בצל ימינך: (בגין. לשון הגנה):

ברוך אתה יי. מגן אברהם: אתה גבור. עד להחיות מתים:

שיר מרובע ע"ס א"ב כפול מן מ' עד קו"ף. ואחר כך חרוז מעין הברכה

מַעְתִּיק פִּלּוּסִים צָר וּבוֹרֵא רוּחַ. מְמַדֵּד וּמְשַׁקֵּל נֶזֶל עִם רוּחַ. נֶגֶף לְבַל יַזִּיק לְנִדְכְּאֵי רוּחַ. נוֹבַבְתָּם תֵּת פִּדְיוֹן לְכָל רוּחַ: שְׂרִיג זֵד שֵׂעִיר טֶרֶם עָמָד. סָקַרְתָּ כִּי לְמוֹקֵשׁ וְלִצְנִין יָעֳמָד. עַצְתָּ זֶה לָזֶה שֶׁמַע בְּמַעֲמָד. עִתּוּד שְׁקָלִים מֵרֹאשׁ חוֹדֶשׁ לִלְמָד: פָּרָשָׁה זֹאת לַהֲגוֹת בְּקֵץ זֶה. פְּלָסֶיהָ לְהַקְדִּים לְפֶלֶס צָר וּבוֹזֶה: חזן צוּרַת מַטְבֵּעַ כְּחָז אֲבִי חוֹזֶה. צִוָּה צוּר לְצַיֵּר כֵּן תֵּת מַתַּן זֶה:

שְׁמוֹ מְשֻׁתָּף בְּעַם לוֹ עֲמוּתִים. וְעָלָיו כָּל הַיּוֹם הֵם מוּמָתִים: חזן יָעִיר וְיַחֲשׂוֹף זְרוֹעַ לְיַד מִמְתִים. בְּזִיל נִטְפֵי לֶקֶשׁ לְהַחֲיוֹת מֵתִים:

מעתיק. ה׳ העוקר הרים ממקומם לפעמים, יצר הרים וברא רוח. והעמיד ההרים נגד הרוח, שלא ינשב בכח להזיק לבריות. והמים תיכן במדה, ולרוח עשה משקל, שלא יזיקו. וה׳, מאהבתו לישראל שלא יזיקם נגף, דבר להם ליתן פדיון לכל נפש מחצית השקל. (פלוסים. הרים, על שם "ושקל בפלס הרים": נזל. מים, על שם שנוזלים: לנדכאי רוח. לישראל המדוכאים: נובבתם. לשון דיבור, על שם "ניב שפתים"): שריג. ועוד טעם למצוה זו, כי ראית שיעמוד ענף מזרע עשו (זה המן) למכשול וקוץ מכאיב לישראל, ויתן שקלים בעדם לאבדם. לזה יעצת למשה להכריז במעמד כל ישראל על השקלים, וכן יעשו בכל שנה הכנה מראש חודש אדר ללמוד מצוה זו: (שריג. ענף, מלשון "שלשה שריגים": זד. רש .העושה בזדון: סקרת. ראית, מלשון "ומשקרות עינים": עתוד. הכנה, מלשון "ועתדה בשדה"): פרשה. ולהגות פרשה זו בזמן הזה, כדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן הצר והבזוי: (בקץ. בזמן: פלסיה. שקליה, מלשון "ושקל בפלס"): צורת. כאשר ראה משה צורת מחצית השקל שהראהו ה׳, צוה ה׳ למשה כזה יתנו: (אבי חוזה. משה אדון הנביאים: צור. הקב״ה, מלשון "צור ישראל": ציר. שליח, זה משה): שמו. אבקש מה׳, ששמו משותף עם ישראל, שהם רעים אהובים לו וכל היום נהרגים על קידוש שמו, שיעור כנשר קנו ויגלה זרוע עוזו לישראל המוסרים את עצמם למות מיד ה׳, ויזכנו בהזלת טיפי מלקוש העתידים להחיות המתים: (עמותים. ריעים, מלשון "מיד עמיתך": ליד ממתים. מלשון "ממתים ידך ה׳", תהלים יז):

ברוך אתה יי מחיה המתים

א"ב מרובע מן ק עד ת ואות ת י"ב פעמים

קְצוּבָה הִיא זֹאת לְשׁוֹעִים וְקַלִּים. קְצִינִים וְרָשִׁים יַחַד בָּהּ שְׁקוּלִים. קָצִין לְבַל יָעוֹז מוּל מַקְהֵלִים. קְרֹא לוֹמַר הוֹנִי פְּדָאַנִי מֵעִקּוּלִים: רוֹב עָם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר. רָב עִם צָעִיר מֵעֶשְׂרִים לְהִסָּפֵר. רְאוּיִים לְעֹנֶשׁ וְזַהַר בְּסֵדֶר לְהִתָּפֵר. רֶשַׁע וְכָל פֶּשַׁע לְכַפֵּר וּלְהָפֵר: שְׁעוּרִים בָּזֶה שִׁעוּר בְּמִפְקָד לְהַגְבֵּר. שְׁתִילֵמוֹ לִנְשִׂיאַת רֹאשׁ אוֹתָם לְחַבֵּר. (חזן) שִׁקְלֵי כֶסֶף כִּפּוּרִים כָּפְרָם לְהַדְבֵּר. שְׁמוּרִים לְזִכָּרוֹן תֵּת לְכָל הָעוֹבֵר: תָּמְדוּ מֵאָז כָּל עֲדַת קְדוֹשִׁים. תְּרוֹם בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים תְּרוּמַת קָדָשִׁים. (חזן) תְּכוּנָה לְבֶדֶק הַבַּיִת וְכָל אִשִּׁים. תֵּת בְּיַד הַכֹּהֲנִים כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים: תֵּפֶן בְּאוֹן פִּיד טִיט רִפְשֵׁנוּ. תַּבִּיט בְּדָכְיֵנוּ וְעוֹד בֵּל תַּכְפִּישֵׁנוּ: (חזן) תִּקְרָא דְּרוֹר כְּמֵאָז בּוֹ לְהַחְפִּישֵׁנוּ. תֵּת הֲמוֹן לְאוּמִים תַּחַת נַפְשֵׁנוּ: תִּזְכּוֹר לְהַעֲלוֹת נְשׂוּאֵי רֶחֶם מִדָּכְיָם. תְּמוּכִים נְזוּרִים בְּהוֹד טוּב עֶדְיָם. (חזן) תֹּקֶף עוֹז אִדְּרוּךָ עַל יָם. תִּזְכּוֹר לָעָם מִסְפָּרָם כְּחוֹל הַיָּם:

קצובה. מצות מחצית השקל קצובה לעני ולעשיר, כדי שהעשיר לא יענה עזות נגד הקהל לומר: ממוני פדה אותי מהחטא: (לשועים. לעשירים, מלשון "ולא ניכר שוע לפני דל": קלים. אביונים: מעיקולים. מעוונות, מלשון "משפט מעוקל"): רוב עם. וכל ישראל, זקן, וצעיר מבן עשרים ומעלה, ראויים להספר, וליזהר להתחבר יחד בסדר מצוה זו, ליתן מחצית השקל כדי לכפר עליהם מכל חטא ולהפר מהם כעס וחימה, וראויים לעונש כשיעברו על מצוה זו: (וזהר. וליזהר: להתפר. להתחבר): שעורים. ואפילו המתגבר ומהדר במצות לא יוסיף ממחצית השקל. והרוצה להוסיף לשקול גם בעד בניו הקטנים הסמוכים על שולחנו רשאי. והשקלים הגינו על ישראל להדבר עמים תחתם, וישראל שמורים על ידם מכל נזק: (שתילמו. בנים קטנים, מלשון "בניך כשתילי זיתים"): תמדו. בזמן הבית התמידו ישראל לתרום השקלים בג' זמנים בשנה, ונתנום ביד הכהנים להיות מוכן לבדק הבית ולקרבנות (תמדו. לשון תמיד: אשים. קרבנות, מלשון "אשי ה'"): תפן. אבקש מה', שתפנה ברחמיך להביט בחוזק שברנו וטביעתנו בטיט רפשנו ועומק שפלותנו, ולא נהיה עוד מעוטף באפר, ותקרא לנו חירות כמאז בי״מ: (באון. לשון חוזק: פיד. שבר: בדכינו. לשון עומק, מלשון "ישאו נהרות דכים"): תזכור להעלות. ישראל מעומק שפלותם, ויהיו סמוכים עליו ומוכתרים ביופי הכתרים שניתנו להם במתן תורה. וזכות שירת הים תזכור להם להעלות מספרם כחול הים: (נשואי רחם. ישראל הנשואים מני רחם: נזורים. לשון נזר ועטרה: אדרוך. מלשון "נאדרי בכח"):

יִמְלוֹךְ יְיָ לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדוֹר וָדוֹר הַלְלוּיָהּ: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל אֵל נָא:

יושב. כשישראל מקלסין לה', ממתין להם ולפי שסיימו "מחיה המתים", ואין אומרים עוד הקדושה מפני קילוסי הפיוטים, אומרים פסוק זה. ומסיימים "אל נא", נבקשך להמתין מעט ונאמר הקדושה:

מִי יוּכַל לְשַׁעֵר כָּל הַפְּקוּדִים. אֲשֶׁר בְּחֶבֶל וּבְחֶלֶשׁ לֹא נִפְקָדִים. בְּרִית כְּרוּתָה לָמוֹ מֵאָז בְּפִקּוּדִים. לְבַל יֶחְסַר הַמָּזֶג מֵחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים. אִם כְּתֹרֶן וְכַנֵּס יֻשְׂרָדוּ מֻפְקָדִים. לֹא יֻמְעֲטוּ מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מְנֻקָּדִים. וְאִם לְנֶגֶף וְאֶנֶף בְּאַף מֻפְקָדִים. כֶּסֶף תֵּת כֹּפֶר הֵם מֻפְקָדִים. וּבְכָל עֶרֶב נִשְׁמָתָם בְּיָדְךָ מַפְקִידִים. אֵלֶּה הַפְּקוּדִים וְהַמִּתְפָּקְדִים. שְׁמֹר פִּקּוּדִים וְנִפְקָדִים וְשׁוֹקְדִים. לִהְיוֹת מְשֻׁקָּדִים וּלְךָ קוֹדִים:

חַי וְקַיָּם נוֹרָא וּמָרוֹם וְקָדוֹשׁ:

מי. יתפאר שיוכל לשער מספר ישראל אשר בשום גורל לא נספרים. וה' כרת ברית להם שלא יחסרו לעולם מהמנין שבספר במדבר: (בחבל ובחלש. מיני גורל: חומש הפקודים. נקרא חומש במדבר. לפי שמתחיל במנין ישראל): אם כתורן. ואפילו שפעמים גורם החטא שנשארים מתי מעט על ידי מגפה או מלחמה. מכל מקום לא יחסרו ממנין שישים רבוא. ואפילו יש עליהם פקודת נגף בחרון אף כמו בעגל. ואחר מעשה העגל נצטוו למנותם על ידי מחצית השקל לכופר שלא יזיקם המניין. וכל זה מפני שהם סגולת ה': (יושרדו. מלשון שריד ופליט: מנוקדים. מנויים. מלשון "היה נוקד" (מלכים ב ג, ד)): ובכל לילה נותנים הנשמות בפקדון בידך. ואתה פוקדם ובוחנם בכל רגעי בוקר: ולי מה יקרו. ביתר שאת צדיקיהם הממונים להנהיג הדור. ונספרים תמיד מרוב חבתם. ומצווים מה' לשמור פקודיו תמיד. ופעמים נחסר מהם על ידי מיתה על ק״ה קידוש השם. ועל ידי שממהרים לשקוד על דלתי תורה ותפילה יום יום. ועל ידי זה זוכים להתקשר לה' ולהיות מצויר בצלם אלהים ולהשתחוות לפניך חי וקים כו': (פקודים. המצות: ונפקדים. ונחסרים: ושוקדים. וממהרים. מלשון "לשקוד על דלתותי" (משלי ח, לד): משוקדים. מקושדים, מלשון "נשקד עול" (איכה א, יד). או מצויירין, מלשון גביעים משוקדים: קודים. משתחווים):

המשך להנ״ל. וחתום אלעזר קליר בירבי. והשיר כפול

אוֹמֵן בְּשָׁמְעוֹ כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ. חָל וַיֵּחַת אֵיךְ אוֹתָם דְּרוֹשׁ: לָעָם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. אֵיכָכָה אֶסְפְּרֵם וְלֹא נִתְּנוּ לְהִסָּפֵר: עִקָּרָם כַּנֶּאֱמָר לוֹ הַבֵּט וּסְפוֹר. שָׁב וַיּוּשַׁב אִם תּוּכַל לִסְפּוֹר: זַרְעָם כְּחוֹל יַמִּים וְכוֹכָבִים סְפוּרִים. וַאֲנִי אֵיךְ אֶסְפְּרֵם וְלָעַד פָּרִים: רָם חִוָּה לוֹ אוֹת מִסְפָּרָם. אֵיךְ לִמְנוֹתָם וְלַעֲמֹד עַל סִפְרָם: בִּקּוּר רָאשֵׁי שְׁמוֹתָם לְחֶשְׁבּוֹן תַּעֲלֶה. וּמִדַּת מִנְיָנָם בְּיָדְךָ אָז תַּעֲלֶה: יָקָר שְׁלִישִׁי בְּתוֹכָם לֹא הֻפְקַד. כִּי לִגְיוֹן מֶלֶךְ לְבַדּוֹ נִפְקַד: רָשׁוּם מִבֶּטֶן לְהִפָּקֵד בְּמִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ. וּצְבָאוֹ וּפְקוּדָיו נִמְנִים מִבֶּן חֹדֶשׁ: בְּשָׁמְעוֹ אֹמֶר וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר. פָּץ בַּמֶּה יִתְרַצֶּה אֶשְׁכּוֹל הַכֹּפֶר: יְצִיר מַה יִּתֵּן פִּדְיוֹן נַפְשׁוֹ. וְיִמְצָא חֲנִינָה פְּנֵי שָׂם נַפְשׁוֹ: קָדוֹשׁ כְּחָפֵץ לְהַצְדִּיק עַם זֶה. כְּמִין מַטְבֵּעַ אֵשׁ הֶרְאָהוּ בַּמַּחֲזֶה: לִמְּדוֹ זֶה יִתְּנוּ וְלֹא יִתְמַתְּנוּ. וְלַכֹּל יְתַנּוּ אֵת אֲשֶׁר נָתְנוּ: יָהּ לֹא מְצָאנוּךְ שַׂגִּיא כֹחַ. כַּאֲשֶׁר נִקִּיתָ חֵטְא גִּבּוֹרֵי כֹחַ: [חזן] רַחוּם כְּרִחַמְתָּ נְשׂוּאֶיךָ בְּכֶסֶף כִּפּוּרִים. כֵּן שְׁעֵה שְׂפָתֵינוּ בְּשִׁלּוּם פָּרִים:

אל נא. לעולם תוערץ ולעולם תוקדש. ולעולמי עולמים תמלוך ותתנשא. האל מלך נורא מרום וקדוש. כי אתה הוא מלך מלכי המלכים. מלכותו נצח. נוראותיו שיחו. ספרו עזו. פארוהו צבאיו. קדשוהו רוממוהו. רון שיר ושבח תוקף תהלות תפארתו:

אומן. כששמע משה מה' למנות ישראל, פחד. כי איך ידרוש מספר עם אשר לא ימד, ולא נתנו להיספר: (אמון. משה. על שם "כאשר ישא האומן" (במדבר יא, יב): חל ויחת. נרתע ונפחד): עיקרם. כשאמר ה' לאברהם, "הבט וספור הכוכבים" (בראשית טו, ה), תיכף היה כחוזר מדבריו וסיים "אם תוכל לספור". ואני איך אספרם? שהם כחול הים וכוכבים, ופרים ורבים לעולם: (עיקרם. אברהם, העיקר והשורש שלהם): רם. אך ה' הגיד לו אות וסימן איך לידע מניינם. לצרף חשבון ראשי שמותם וזה מניינם (ר' מראובן מאתיים אלף. ש' משמעון שלש מאות אלף. יהוה יוסף יששכר, זבולון דן נפתלי, גד אשר בנימין, תשעים ושבעה אלף. ושלשת אלפים נפלו בעגל. הרי שש מאות אלף): יקר. ושבט שלישי שהוא לוי היקר בעיני ה' ונבחר לעבודתו, לא נמנה בתוכם. כי חיל המלך נמנה בפני עצמו: (לגיון. חיל): רשום. ולמוד שבט זה להמנות מבטן. כיוכבד שנולדה בין החומות ונמנית בשבעים נפש. ונמנה לצבא מבן חודש: בשמעו. כששמע משה מאמר ה', "ונתנו איש כופר נפשו", אמר: כמה צריך ליתן יציר כפיו פדיון נפשו, שיתרצה לו ה' וימצא חן לפני השם נפשו בחיים:(פץ. פתח פיו ודיבר. מלשון "ואנכי פציתי פי" (שופטים יא, לה): אשכול הכופר. תואר להקב"ה): קדוש. אך ה', שרוצה לזכות ישראל, הראה למשה מטבע אש כמו מחצית השקל. ולמדו שזה יתנו ולא יאחרו להביא. ויספרו לכל שבח בוראם, שנתרצה בדבר קטן, ויודו לה' ויאמרו, יה כו': (יתמתנו. לשון מתון ועיכוב): יה. לא מצאנו אותך שתכביד עולנו לפי כחך הגדול. אפילו בזמן שבאת לטהר חטאינו. ועתה שבטלו הקרבנות, נבקש ממך: רחום. כמו שריחמת ישראל על ידי השקלים שנתנו לקרבנות. כן תקבל עתה ברצון שיח שפתנו כקרבן: (שעה. פנה: בשלום. מלשון "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג)): אל נא. נבקשך להמתין עוד עד שנסיים הפיוטים ונאמר הקדושה. וזהו לעולם תוערץ כו':

חזן וקהל עַד אֶשָּׂא רֹאשׁ. כְּמוֹ מֵרֹאשׁ. לְהַקְדִּישׁ לְקָדוֹשׁ:

חזן וקהל עַד בְּמֹאזְנֵי צֶדֶק. יַכְרִיעֵנִי לְצֶדֶק. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ:

המשך להנ"ל, על סדר א"ב, ואות ת מרומז במלת תרים. והשיר משולש.

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה אֵת אֲשֶׁר נַעֲשָֹה. בִּהְיוֹתִי בֶּטַח וְשָׁקֵט בְּנָכוֹן וְנִשָֹּא. גּוֹעַלְתִּי בְּעֵבֶר וּשְׁקָלַי אֵיךְ אֶשָֹא: עד אשא דֵּי שְׁקָלַי עַד לֹא שָׁקַלְתִּי. הִנָּם לְמַס עוֹבֵד הַיּוֹם שָׁקַלְתִּי. וּבְחֵטְא עִוּוּל שֶׁקֶל לְרָשָׁע נִשְׁקַלְתִּי: עד במאזני זוּזַי לְלֹא תַתִּי לְשָׁכְנִי בְּגִילָה. חַבְתִּי לְתַשְׁלוּם דַּרְכְּמוֹן לְעוֹלֵי גוֹלָה. טֻבְּעוּ גַם הֵם וְהוּעֲרַמְתִּי מְגֻלָּה: עד אשא יוֹשֶׁר שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת מְשֻׁלָּשׁוֹת סְאִים. כְּנוּסוֹת לְמִקַּח שַׁי מְרִיאִים וְשֵֹיִים. לֻקָּחוּ וְאֵין עוֹד בִּצְעִי נוֹשְֹאִים: עד במאזני מִדַּת שׁוֹפְרוֹת תַּקְלִין חַדְתִּין וְעַתִּיקִין. נְדָבוֹת אֲשֶׁר בָּם הָיוּ מְעַתְּקִין. סָרוּ כַּמָּה מֶנִּי וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִין: עד אשא עֹצֶם הֲמוֹן חוֹגֵג שׁוֹטֵף כַּנָהָר. פֻּזָּר וְנוֹתַרְתִּי כְּתֹרֶן בְּרֹאשׁ הָהָר. צֶדֶק מְלוֹנִי שׂוּעֲרָר כְּתֵל הָר: עד במאזני קַן צִפּוֹר קְרָא לִמְרוֹם הָרִים. רֹאשׁ נְשֹוּאֶיךָ כְּמֵאָז בּוֹ לְהָרִים. שִׁבְעָה וּשְׁמוֹנָה עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ תָּרִים: עד אשא

עד אשא. חוזר למה שסיים, "שעה שפתינו" כו'. ואומר: עד שאזכה לגאולה ואקריב קרבן כמקודם:—
אלה. עתה בגלות אזכור העבודה שנעשה בבית המקדש כשישבתי בטח בארץ ישראל. ועתה נזרקתי לחוץ לארץ בעבר הנהר, ואיך אקיים מצות השקלים: (נכון ונשא. תואר לבית המקדש: גועלתי. נזרקתי. מלשון הגעלת כלי, שזרק הבליעה לחוץ):
די שקלי. לפי שלא נתתי מחצית השקל בזמן הבית, אני נותנם היום למס. ובחטא זה הוכרעתי לחובה: (נשקלתי. הוכרעתי):
זוזי. לפי שלא נתתי מחצית השקל (שהוא ב' זוזים) בשכני בירושלים בשמחה, נחרב בית ראשון. וכשעלו מגולה בבית שני, חויבתי ליתן מטבע גדולה, להשלים מה שחסרתי קודם. ועתה נחרב גם בית שני ובוטל גם זה, ונשארתי ערום ומגולה מהמצוה: (דרכמון. שם מטבע: טובעו. נתבטלו. מלשון "טובעו בים סוף": והוערמתי. נשארתי ערום):
יושר שלש קופות. שכל אחת מג' סאה, היו במקדש, שבהם התקבצו השקלים לקנות קרבנות שורים פטומים וכבשים. ועתה נלקחו ואין במה לכפר עוונותי: (שי. דורון וקרבן: מריאים. שורים פטומים: בצעי. שם כולל לכל עבירות):
מדת. ב' שופרות^[1] היו במקדש. על א' כתוב תקלין חדשין ועל הב' תקלין עתיקין. ובהם נתנו הנדבה עד שנתקבץ הון עתק. וזה כמה שנים שבטלו ממני ונעשה דבר ישן: (מעתקין. נקבצו להון עתק: עתיקין. ישנים):
עוצם. בזמן הבית הלכו בני ישראל המון רב ועצום שוטף כנהר לחוג בירושלים. ועתה נתפזרו ונשארתי בדד כתורן העומד יחידי בראש הר. וירושלים נחרב כעיר הנדחת: (שוערר. נחרב):
קן ציפור. (תואר לביהמ"ק). יהי רצון שתכין בית המקדש ותבנהו במרום הרים. ותרים בו ראש בני ישראל כמקודם. ותמנה עליהם ראשים שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם:

לפי שיש במצווה זו מספר (ישראל) ומשקל (מחצית השקל) סידר פיוט זה. לשבח לה' שנתן לנו התורה. שנדע בה כל חכמת מספר ומשקל ומדידת כלי ושטח. וארוכה מארץ מדה כו'. והכל עשה למען ישבחוהו כל אחד לפי כוחו. ונערץ ונקדש בעליונים ותחתונים:

סלוק וּבְכֵן וּלְךָ תַעֲלֶה קְדוּשָׁה. כִּי אַתָּה קְדוֹשׁ יִשְֹרָאֵל וּמוֹשִׁיעַ:

אָז רָאִיתָ וְסָפַרְתָּ. וְהֵכַנְתָּ וְחָקַרְתָּ וּמָדַדְתָּ וְכַלְתָּ וְשָׁקַלְתָּ. וְאָמַדְתָּ וְצָבַרְתָּ. וּפָקַדְתָּ וְחָשַׁבְתָּ וְסָכַמְתָּ. וּמָנִיתָ וְסָפַרְתָּ. וְקָצַבְתָּ וְחָרַצְתָּ וְגָזַרְתָּ. וְטִפַּחְתָּ וְשִׁעַרְתָּ וְהִבַּטְתָּ וְהֵבַנְתָּ. וְהִשְֹכַּלְתָּ וְשַׁרְתָּ וְסָקַרְתָּ. וְכָתַבְתָּ וְחָרַטְתָּ וְחָקַקְתָּ וְצִיַּנְתָּ וְחַרְתָּ. וְלִמַּדְתָּ וְהוֹדַעְתָּ וְחִוִּיתָ וְהוֹרֵיתָ. וְגָזַרְתָּ וְצִוִּיתָ וְקָרָאתָ וְעָנִיתָ וְדִבַּרְתָּ וְאָמַרְתָּ:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יוצר לפרשת זכור

החזן מתחיל ברוך אתה וכו'. עד ומושיע ומגן

מִסּוֹד חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. וּמִלֶּמֶד דַּעַת מְבִינִים. אֶפְתְּחָה פִּי בְּשִׁיר וּרְנָנִים. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל פְּנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים:

שיר מרובע. ע"ס א"ב. ואות ש"ת כפול. ואח"כ חרוז לסיים הברכה. וכל היוצר חיבר הקליר:

אַזְכִּיר סֶלָה זִכְרוֹן מַעֲשִׂים. בַּיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים. גָּחוֹן גָּח מִבֵּין עֲכָסִים. דֵּרְאוֹנוֹ לְהַזְכִּיר לְרֶקֶב כְּעָסִים: הַחוֹחַ הֵנֵץ מִגַּלְגַּל וְדַרְדַּר. וּמִדּוֹר לְדוֹר גֻּלְגַּל וְדוּרְדַּר. זֵכֶר עֲוֹן אֲבוֹתָיו הוּקְדַּר. חַטַּאת אִמּוֹ בְּלִי לְהַעֲדַר: טָרַף אַף וַיַּשְׁחֵת רַחַם. יְחוּמָתוֹ מִקְּלוֹט בְּהֵרָיוֹן יַחַם. כְּהוּפְקַד לְשָׁלִישׁוֹ חֵטְא נוֹחַם. לֻבַּט לְהִלָּחֵם בְּלוֹחֲמֵי לָחֶם: מַהֲלַךְ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. נָע וְנָד מִכְמוֹרֶת לְפָרְסָה. סָע מִשֵּׂעִיר וְהִכְמִין פְּרוּסָה. עָיֵף וְיָגֵעַ מְבוּשָׁיו לְסָרְסָה: פּוֹעֵל^[2] שְׂטִימַת בְּכוֹרָה לַעְכּוֹר. צְמִיתוּת צֹאן קָדָשִׁים לִמְכּוֹר. קְלוֹנוֹ הוּחֲרַט בְּעֵט לִזְכּוֹר. רֵאשִׁית גּוֹיִם לְגַלַּע בְּזָכוֹר: שַׁדַּי זָכַר לַיְלָה חוֹלֵק. שׁוֹרֶשׁ וְעָנָף בַּחֲלַקְלַק לְהַחֲלֵק: חזן תְּמוּר כִּי חֲשָׁלָיו הִמָּלֵק. תָּבַע לְהִזָּכֵר מַעַשׂ עֲמָלֵק: לָאַחֲרוֹנָה יִסְעוּ שֶׁבָּם שָׁלַט. כִּי הֶעָנָן מַטָּם פָּלַט: חזן לְעֵת יִמָּחֶה לֹא יוּמְלָט. יְגוֹנֵן עַם גָּנוֹן וּמוּפְלָט: ברוך אתה יי מגן אברהם:

אזכיר סלה. לעולם: מעשים. מעשי הנסים:
האלה. בחודש אדר:
גחון. לפי שקם עלינו עמלק להרע, ונמשל לנחש רע, ונמשך משורש נחשים בעלי ארס, לכן חוב עלינו להזכיר סרחונו, שירקב שמו על כל שכיעס לה': גחון. נחש, על שם "ועל גחונך תלך". "גח" נמשך מלשון "גוחי מבטן"):
החוח. הוא הקוץ, שצמח מקוצים, ונתגלגל מדור לדור. בדור משה, יהושע, שאול, מרדכי, וכן בכל דור. וגם עוון עשו זקנו נזכר לו. וגם לא נמחה חטאת אמו מלהזכר תמיד: (מגלגל ודרדר. מיני קוצים: הוקדר. הושחר):
טרף. עשו כעס בלידתו והשחית רחם אמו, ולא יכלה עוד להתחמם ולקלוט זרע להתעבר: (יחומתו. אמו, מלשון "יחמתני אמי"):
כהפקד. כשנזכר עמלק שהוא שלישי לעשו, חטא יעקב לעשו בלקחו ממנו הברכות: (נוחם. עשו, על שם "מתנחם לך להרגך"):
לבש. נתייגע וטרח ללחום בישראל אוכלי לחם התורה:
מהלך. עם שהיה רחוק ת' פרסה ממנו, מכל מקום משנאתו נדד ממקומו, לפרוס מצודה לישראל:
סע. נסע מהר שעיר והטמין מצודה פרוסה, כדי לסרס מבושי ישראל, שהיו עייף ויגע מטורח הדרך:
פועל. וכל זה היה בפועל שנאת מעשו ליעקב עבור הבכורה, ורצה לעכור זרעו ולמכור ישראל לעולם.
ולכן הוחקק בעט חרפתו בתורה לזכר עולם, לגלות ולזכור שהיה מראשית גוים ללחום בישראל: (לגלע. עניין התגלות):
שדי זכר. זכות אברהם. להחליק ולהכרית שורש וענף מזרע עמלק, עבור שפתי חלקות שלהם, שאמרו: אחינו אתם, בואו לאכול, ונפלטו מתוך הענן והרגום:
תמור. תחת שהרג הנחשלים: (חשליו. הנחשלים: המלק. מלשון "ומלק את ראשו"):
תבע. ה' וציוה לזכור תמיד מעשה עמלק:
לאחרונה. שבט דן שנסע אחרון, היה בם עיקר שליטת עמלק. שפלטם הענן לחוץ מפני פסל מיכה שבידם: (מטם. שבטם:)
לעת. וכשיבוא זמן למחות זרע עמלק, לא ימלט גם אחד, ואז יגן ה' על ישראל הגנונים בצילו ופלטים מכל רעה בחסדו ית':

אתה גבור עד להחיות מתים:

שיר מרובע. על סדר תשר"ק. ואות א"ב כפול. ואחר כך חרוז לסיום הברכה

תְּמִימִים בְּעוֹדָם בְּסִין רְפוּדִים. שִׁבּוּץ עֲדִי עֲדָיִים אֲפוּדִים. רָצוּ שְׁלוֹל מַתַּן לַפִּידִים. קָפְצוּ יָדַיִם רָפוֹת בִּרְפִידִים: צוֹרֵר אָסַף כָּל אֲסַפְסוּף. פּוֹשֵׁעַ סְבִיבוֹת מַחֲנָם אָסוּף. עֲלוֹת פְּעָמֵימוֹ מִמְּצוּלוֹת סוּף. סִבֵּר לְקָמְלָם כְּקָנֶה וָסוּף: נֻדָּד וַיָּעָף שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. מְחַזֵּר בְּנִינֵי חֲמִשָּׁה עֲמָמִים. לֵץ הֻכָּה וּפֶתִי הֶעֱמִים. כֻּלַּל לְהִתְיַחֵס נְדִיבֵי עַמִּים: יָהַר לֵץ וְהֶעֱמִיד מְסִלָּה. טִכּוּס בַּחוּרֵי בְּזִמָּה סִלָּה. חַמּוּקֵי יְרֵכַי בָּם לְפָסְלָה. זֶרַע לְהַרְבִּיעַ וּלְהַתְעִיב סְגוּלָה: וַיִּשְׂטוֹם שְׂטִימַת יְשִׁישׁוֹ הַמְחוּבָּא . הֵחֵל לָבֹא מֵרֹאשׁ בַּמַּחְבָּא. דָּגַר שֵׁנִית בְּחֶרֶב לְהוּבָה. גָּשׁ בַּשְּׁלִישִׁי בַּעֲלִיל בְּחוֹבָה: בְּמָשְׁלוֹ שֶׁשְׁכִי בְּאוֹם מוֹשְׁלִים. בַּפֶּרֶק עָמַד מְסוֹר נְשׁוּלִים: חזן אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִיד נִכְשָׁלִים. אָז מֵאָז זִנֵּב כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים:

שׂוֹנְאֶיךָ הֵם יִלְבְּשׁוּ בוֹשֶׁת. כְּמוֹ בְצַלְעִי שָׂמְחוּ בַיַּבֶּשֶׁת^[3]: חזן בַּעֲטוֹתְךָ עֲשֶׂרֶת עֶדְיֵי תִּלְבּוֹשֶׁת. לְהַגְשִׁים תֶּחִי לְצוֹלַעַת תַּחְבּוֹשֶׁת:

ברוך אתה יי מחיה המתים

תמימים. בעוד שהיו ישראל מסודרים במחניהם במדבר סין. מחוגרים בתכשיטין יפים ממצרים:
(תמימים. ישראל: בסין. במדבר סיני: רפודים. מסודרים. מלשון "רפידתו זהב"):
רצו. לקבל התורה שניתנה בלפידים. אך כשבאו לרפידים, סגרו ידיהם ונתרפו באמונה, ואמרו "היש ה׳ בקרבנו". ולכן צורר עמלק אסף אסיפת עמים ובא עליהם. ופושע זה מוכן משעה ראשונה להתאסף סביב מחניהם ולהוט אחריהם:
(שלול. על שם "עלית למרום שבית": קפצו. סגרו. מלשון "לא תקפוץ את ידך"):
עלות. ומיד אחר שעלו ממצולות ים סוף, אף שנפל פחדם על הכל, מ"מ לא היה ירא, וקוה להכריתם כקנים ואגמי מים:
(סבר. קיוה. תרגום "קויתי", סברית):
נדד. ממקומו ויעף אחרי ישראל ג' פעמים. והלך משעיר דרך ארץ ישראל ששם ה׳ עממין, ומחזר אחריהם שילכו גם כן עמו. אך יתרו כשראה שפרעה הוכה, נכבו אשו וכעסו:
כלל. ולכן זכה ליכלל וליכתר ביחוס ישראל.
יהר. אבל עמלק נתגאה בליצנותיו. והעמיד חילו על המסילה חוץ לענן. והתקין בחוריו בזימה לפסול ולתעב את ישראל שנקראו סגולה:
וישטום. וכ״ז מפני שטימת שנאת עשו זקנו:
(ישישו. זקינו. כמו "גם ישיש". איוב טו י):
החל. חזר לפרש הג׳ פעמים שאמר למעלה. א׳. בתחילה בא עליהם בסתר, והגיד לפרעה כי ברח העם: ב׳. כשעלו מהים, קיבץ חילו ויצא לקראתם בחרב: ג׳. בא עליהם בפרהסיא, עבור חטאם שאמרו "היש ה׳ בקרבנו":
(בעליל. לשון גילוי. כמו "בעליל לארץ". תהלים יב):
במשלו. וגם בזמן שמשל בבל על ישראל והגלם מא״י, עמד עמלק על הדרך להכרית פליטיהם. והיה אז בימי בבל כמאז בימי פרעה:
(ששכי. תואר לבבל. כי ששך באתב״ש הוא בבל:
נשולים. נשלכים. כמו "ונשל הברזל". דברים יט):
שונאיך. עתה אבקש, שזרע עמלק ילבשו בושה, כמו ששמחו על שברי בעת צמאו ישראל למים ברפידים. בעת שתלבש ב״י בגדי נקם יפים. ואנחנו לא נצמא עוד למים. ונזכה לגשמי תחיה ורפואה לאומה הצולעה:

שיר מרובע עם א"ת ב"ש. וחסרים אותיות כל. ולזה אין לו קישור לפ' ימלוך. ולזה הוסיף אחי הקליר החרוז יקש לץ. וחתום יהודה

אֲצִילֵי מְרֵעִי נֶכֶד שֵׂעִיר. תּוֹלְדוֹת אֵלֶּה בְּנֵי שֵׂעִיר. בְּקַשָּׁם אָצוּ אִשִּׁי לְהַבְעִיר. שְׁאוֹנָם חָרְשׁוּ כִּשְׂדֵה עִיר: גּוֹי גָּדוֹל שֶׁלֹּא הִזְכַּרְתָּ. רִשְׁיוֹנוֹתָיו לָמָה אָז זָכַרְתְּ. דְּגָלִים בְּלֹא הוֹן מָכַרְתָּ. קְדוֹשִׁים בַּזּוֹנָה וּבַיַּיִן הִמְכַּרְתָּ: הִזָּכֵר לַאֲדוֹמִים נָוֶה נִאֲרוּ. צָרִים אֲשֶׁר חוֹמוֹת עִרְעֲרוּ. וְעַד הַיְסוֹד עָרוּ עָרוּ. פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת וּפָעֲרוּ: זֶה אֵין לְפָנֶיךָ שִׁכְחָה. עֶבְרָתָם שָׁמְרָה נֶצַח מִלְּשַׁכְּחָה. חֵלֶף לֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכוֹחָה. סִפְרָם חֲתוֹם לְיוֹם תּוֹכֵחָה: טַעַם חוֹק בְּדַת מוּכָח. נִזָּכֵר כִּי לֹא תִשָּׁכַח: חזן יוֹם בּוֹא עִמָּם לְהִתְוַכַּח. מִכָּאן צִוִּיתָ לְעַמְּךָ לֹא תִשְׁכָּח:
יָקַשׁ לֵץ לְחָרֵף צְבָאוֹת. הַחֲתוּמֵי בְרִית בְּצָבָא וָאוֹת. וְהוּפְקַד מִדָּה בְּמִדָּה לְתוֹצְאוֹת: חזן דַּעַת כִּי לְעֵת הַמְּצִיאוֹת. הוּא יִפָּקֵד בְּשֵׁם יהוה צְבָאוֹת:

אומרים ימלוך ואתה קדוש:

המשך להנ"ל

אֵל נָא בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זָכוֹר. בּוֹ בַּלָּשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ נָא אַתָּה זְכוֹר. וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית מִלִּזְכּוֹר. וְאַתָּה אֵל וְלֹא אִישׁ לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר. בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי יֵשׁ לָךְ לִזְכּוֹר. אֲבָל תָּשׁוּחַ נַפְשִׁי עַד זָכוֹר תִּזְכּוֹר. וּמַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר. וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכֹּר. אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכּוֹר. לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכוֹר. חוֹק כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת זְכוֹר. וְאוֹמֵר אִם אֶשְׁכָּחֵךְ עַתָּה לָהּ זְכוֹר. וְתִפְקוֹד וְתִזְכּוֹר. כְּאֵב צָר לַעְכּוֹר. פִּיהוּ לִסְכּוֹר. לָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר. וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר. נְקוּבֵי בֵן בְּכוֹר: חזן נְכוּרֵי בְּלֶתֶךְ וָכוֹר. וּפְאֵרָךְ אֶזְכּוֹר. וְאַרְצָךְ לִזְכּוֹר. בְּפָרָשַׁת זָכוֹר:

חַי וְקַיָּם נוֹרָא וּמָרוֹם וְקָדוֹשׁ:

המשך להנ״ל. וחתום אלעזר קליר בירבי. והשיר כפול

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ. קְצוּצֵי לְקַצֵּץ. בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ. רְצוּצֵי לְרַצֵּץ: לֵץ בְּבֹא לְלוֹצֵץ. פֻּלָּץ וְנִתְלוֹצֵץ. כְּעָץ מְחַצְצִים לְחַצֵּץ. כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ: עָב בָּקַע מֵרֹאשׁ. יְחִידִים מֶנּוּ גְרוֹשׁ. חָל וַיֵּלֶךְ וַיִּפְרוֹשׁ. וַיָּשָׁב עַל גַּבִּי חֲרוֹשׁ: זֻמַּן וְהוּנְקַב לְרֹאשׁ. רֵאשִׁית גּוֹיִם לָרָע לִדְרוֹשׁ. הֱיוֹת לְכָל בּוֹגְדִים רֹאשׁ. וְצִפְעוֹ תְּלוֹת בְּמִבְחַר בְּרוֹשׁ: רָץ וְהִקְרָה בַדֶּרֶךְ. עֲיֵפֵי טַרְחוּת דֶּרֶךְ. וּפָץ לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ. תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ: בְּנָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ. שָׁלַח יָד בְּחַמּוּקֵי יֶרֶךְ. וְעַל כָּל רֹאשׁ דֶּרֶךְ. זִנֵּב כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ: יָעַף וְעָף וְחָשׁ. וּמֵחוּר פֶּתֶן רָחַשׁ. וְנוֹדָע כִּי הוּחַשׁ. מִשּׁוֹרֶשׁ נָחָשׁ: רָגַשׁ וְלָחַשׁ. וְעֵת לֵידָתוֹ נַחַשׁ. וּבִכְשָׁפָיו הוּכְחַשׁ. וּבְחַלָּשׁ נֶחֱלָשׁ וְלֹא חָשׁ: בִּכְשָׁפָיו הִלְּלוֹ. וּבִקְסָמָיו חִלְּלוֹ. יוֹם הֶעֱמִיד וְזִלְּלוֹ. שֶׁמֶשׁ הִדְמִים וְזִלְזְלוֹ: יָגַע וְלֹא הוּנַח לוֹ. וְלַחֲרָפוֹת נִחֲלוֹ. עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ הִזְחִילוֹ. לְהִמָּחוֹת הוּא וְכָל חֵילוֹ: קָט וְשֵׁן חָרַק. וְנֶאָצוֹת שָׁרַק. זְמוֹרָה בְּאַפּוֹ הֵרַק. וְחַרְבּוֹ הִבְרַק: לַמִּילָה פֵּרַק. וּכְלַפֵּי מַעְלָה זָרַק. וּלְשֵׁם שֶׁמֶן תּוּרַק. בְּעַזּוּת יָרוֹק יָרַק: יָהּ אֶשְׁכּוֹל הַכּוֹפֶר. צָו אֶל מָשׁוּל עוֹפֶר. זִכְרוֹן מִשְׁלֵי אֵפֶר. כְּתוֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר: חזן רוּשָׁם בְּזֶה סֵפֶר. בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים לְהֵחָפֵר. לְהִמָּחוֹת מִסֵּפֶר. וְלֹא יִכָּתֵב עִם כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בַּסֵּפֶר:

אץ קוצץ. המן הרשע הכורת, מזרע עמלק הכורת והורג, מיהר להכרית ישראל נטעי נעמנים כרותי ברית, ולפוצצם בדיבורו שהלשין עליהם, ולשבר הנשברים בגלות מדי:
לץ. כשבא עמלק ללעוג מישראל ולסרסם:
כעָץ. בתה שיעץ לשבור כאבן שיני חכמי ישראל. נדמה לנץ שדורס הצפורים:
כעץ. מלשון עצה:
מחצצים. תואר לישראל, מלשון "מקול מחצצים" (שופטים ה, יא):
לחצץ. מלשון "ויגרס בחצץ" (איכה ג, טז):
עב בקע. בתחילה נלחם מעט עם יחידים, שנבקע הענן ונתגרשו ממנו לחוץ, והם שבט דן, זבים ומצורעים, ואחר כך התחיל לעשות תחבולה, והלך ופירש מהם וישב במארב, ואחר כך שב ללחום בגלוי ולחרוש על גבי:
זומן. לכן הוכן להקרא ראש ["ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ)] לדרוש רעה, וראש לכל בוגדי בה׳. והמן שיצא משרשו, הוכן להתלות כעץ ארז המובחר:
[ברוש. מין ארז]:
רץ. אחר ישראל, והוקרה לפניהם בדרך כשהיו עיף מטורח הדרך, והִטְעָם ואמר: לא זה דרך הישר שלכם, רק תעו כו׳:
בנחש. בשבט דן שנאמר בו "נחש עלי דרך" (בראשית מט, יז), שלח ידו וכרת המילה הטמונה בין הירכים, ועל פרשת דרכים זינבם, לפי שהיו עוברי דרך ה׳, שהיה בידם פסל מיכה:
יעף. רדף אחריהם ג' פעמים, כנ״ל. ומפתנים שרשו, ומשם השריץ.
[רחש. השריץ. תרגום "ישרצו", ירחשו (מ"ג בראשית א כ)]. ונודע למרע"ה למשה רבינו עליו השלום כי גבורתו וזריזותו הוא משורש נחשים:
רגש. הרגיש כח ישראל ועשה לחשים בכישוף, וניחש להילחם ביום לידתו כדי להצליח, אבל הוכחש בכל כשפיו ונחלש על ידי יהושע. [ובחלש. בחלשות]. אך לא חש לזה, ובא עוד להלחם:
בכשפיו. ערבבו וחללו עם כל כשפיו וקסמיו [הללו. כמו "אמרתי מהולל" (קהלת ב, ב)], והעמיד השמש דוממת מלומר שירה כל היום, עד שהבזהו וכרת ענפיו:
[וזללו. כמו "יקר מזולל" (ירמיהו טו, יט): וזלזלו. כמו "וכרת הזלזלים", (ירמיהו יח, ה)]:
יגע. עמלק. ולא הועיל כלום, והנחיל לו חרפת עולם. ועד ביאת השמש נמשך מלחמתו, ונמחה עם כל חילו:
[הזחילו. ענין המשכה, כמין זוחלי עפר (דברים לב, כד)]:
קט. עשה קטטה, וחרק שיניו ושרק בפיו בדברי גידוף, והשמיע לחוטמו סרחון וריח רע, וחרבו לטש על ישראל:
[זמורה. סרחון. כמו "שולחים הזמורה" (יחזקאל ח, יז)]:
למילה פרק. הסיר מישראל המילה וזרקם לשמים נגד ה' ששמו שמן תורק, ורקק נגדו בעזות:
יה. ה׳ שנקרא אשכול הכפר צוה למרע״ה שנמשל לעופר האילים, שעל ידי זכרון זכות אבות שנמשלו לעפר ואפר [אברהם, "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז). יצחק, אפרו צבור על המזבח. יעקב, "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג, י)], יכתוב מחיית עמלק בתורה לזכרון:
רושם. בספר שמות הזה, נרשם ונרמז מאורעות עמלק, הנמצא בתנ״ך (כמאמר חז״ל (מגילה דף ז.): "כתוב זאת", מה שכתוב בתורה. "זכרון", מה שכתוב בנביאים (בשמואל). "בספר", מה שכתוב במגילת אסתר), כדי שיהא מבוייש בכל הספרים, וימחה מספר חיים, ולא יכתב עם הכתובים בספר לחיים הנצחיים:

אל נא. לעולם תוערץ. ולעולם תוקדש. ולעולמי עולמים תמלוך ותתנשא. האל מלך נורא מרום וקדוש. כי אתה הוא מלך מלכי המלכים. מלכותו נצח. נוראותיו שיחו. ספרו עזו. פארוהו צבאיו. קדשוהו רוממוהו. רון שיר ושבח תוקף תהלות תפארתו:

וּבְכֵן זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק:

חזן וקהל וּמַח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ. וְנִמַּח זְכוּרוֹ מִלְּהַזְכִּירוֹ. בְּזִכְרוֹן קָדוֹשׁ:

חזן וקהל יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר. וְנֶחֱשַׁב כַּנֵּכָר. מִלְּהִזָּכֵר בְּזִכְרוֹן קָדוֹשׁ:

המשך על סדר אבג בגד גדה, עד סוף הא"ב, ואות ש"ת חתום ג' פעמים

זָכוֹר אִישׁ אֲשֶׁר הִגְוִיעַ אָב לְלֹא עִתּוֹ. בְּרָצוֹחַ וְגָנוֹב וְנָאוֹף בִּעֲתוֹ. גָּרַע חָמֵשׁ שָׁנִים מִמִּחְיָתוֹ: זָכוֹר בּוֹזֶה עַל גְּמִילוּת חֶסֶד. גּוֹעֵל אָח עָשׂ לִזְקֵנוֹ חֶסֶד. דּוֹמֶה לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חֶסֶד: זָכוֹר גִּלָּה עֶרְוַת מְצִיאַת שָׂדֶה. דָּם שָׁפַךְ בְּבוֹאוֹ מִן הַשָּׂדֶה. הָפַךְ לֵב אָב שָׂח בַּשָּׂדֶה: זָכוֹר דָּחוּי בְּאוֹזֶן הָעֲרֵלָה. הַבּוֹזֶה בְּכוֹרָה בְּכוֹס הַתַּרְעֵלָה. וּפָרַק מֶנּוּ עוֹל וּמָשַׁךְ לוֹ עָרְלָה: זָכוֹר הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר. וְהִכְהָה מְאוֹר אָב בַּעֲשַׁן עֲבוֹדַת זָר. זָמַם בְּלֵב הֱיוֹת לְאָח לְאַכְזָר: זָכוֹר וְנִתְעוֹלֵל לְרֶבַע כְּאִשָּׁה. זְדוֹן לִבּוֹ הִשִּׁיאוֹ בָּאְשָׁה. חַתּוּ גִּבּוֹרָיו הֱיוֹת כְּלֵב אִשָּׁה: זָכוֹר זֶרַע מְרֵעִים נִתְעָב וְנֶאֱלָח. חָלַק לְהַשְׁחִית וְלוֹמַר הֶאָח. טָמְנוּ גֵּאִים פַּח לְחַבֵּל אָח: זָכוֹר חָנַט מֶנּוּ עֲמָלֵקִי. טָס כַּיֶּלֶק לְאַבֵּד חֶלְקִי. יָרוֹעַ כַּבִּירִים לְעֵין כֹּל לְלָקְקִי: זָכוֹר טָפַשׁ מֵהַעֲרִימָה. יָרַד וְכִתֵּת עַמִּי עַד חָרְמָה. כְּמוֹ כֵן חֻיַּב לְהַחֲרִימָה: זָכוֹר יוֹשֵׁב נֶגֶב בְּלִי עוֹל כַּעֲרֹד. כְּסוּת וְלָשׁוֹן שִׁנָּה הֱיוֹת מֶלֶךְ עֲרָד. לִשְׁבּוֹת שֶׁבִי מָרַד וְחָרַד: זָכוֹר כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ. לְתַעֲרֹבֶת מִדְיָן בַּעֲלוֹתוֹ. מִהֵר יְרֻבֶּשֶׁת וְגִלָּה נַבְלוּתוֹ: זָכוֹר לְקַעֲקֵעַ בִּצָּתוֹ מִשֹּׁרֶשׁ. מִלַּעֲזֹב לוֹ עָנָף וְגַם שֹׁרֶשׁ. נֶעֱנַשׁ קִישׁ כִּי הִשְׁאִיר לוֹ שֹׁרֶשׁ: זָכוֹר מַעֲשֵׂה אֲגַג מַעֲדַנּוֹת. נָשִׂים כְּשִׁכְּלָה חַרְבּוֹ לְעַנּוֹת. סֹרַס שְׁאֵרוֹ לְשִׁסּוּף יַעֲנוֹת: זָכוֹר נָגִיד לְחָמְלוֹ הִסְכִּים. סָר מִמְּלוּכָה מִבֵּין נְסִיכִים. עוֹלָל הַנּוֹתָר עָמַד לְשִׂכִּים: זָכוֹר סִבֵּב צִקְלַג וָנֶגֶב. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. פִּגְּרוֹ טוֹב רֹאִי מְנַשֵּׁב בְּעוּגָב: זָכוֹר עָרִיץ בְּעַמּוֹנִים נֶחֱבָא. פֶּרֶץ כַּרְמֵי עֵין גֶּדִי כְּהוּבָא. צֹרָבוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּחֶרֶב לְהוּבָה:

זכור. חטאי עשו שגרם בם שמת אברהם זקינו קודם זמנו. שלא יראה בן בנו יוצא לתרבות רעה. והבהילו במה שעשה ג׳ עבירות ביום א׳. רציחה וגניבה וניאוף. ובזה חיסר ה׳ שנים מחייו שהיה ראוי לחיות ק״פ שנה כיצחק. ומת בן קע״ה:
בוזה. ומאס ביעקב אחיו על שעשה חסד לזקינו אברהם המת, וניחם יצחק אביו מאבלו. ונדמה לרשע המונע מחבירו חסד. (גועל. מואס. כמו "תגעל נפשי" (ויקרא כו, יא):)
למס. למונע, לשון הכתוב (איוב ו, יד):
גלה. בא על נערה מאורסה. שנאמר בה בשדה מצאה: '
הפך. ברמאות מעשיו הפך לב יצחק (שנאמר בו, ויצא לשוח בשדה) אביו עליו לטובה:
דחוי. מעוה״ב. בעבור שאטם אזניו משמוע תורה. וביזה הבכורה עבור מאכל ומשתה. והסיר ממנו עול מלכות שמים. ומשך בערלתו:
הפכפך. שכל דרכיו היפוך מדרך איש אמת. ומעשיו זרים. וסימא עיני יצחק אביו. בעשן הקטורת שהקטירו נשיו לע״ז. וחשב בלבו להיות אכזר על יעקב אחיו ולהרגו:
ונתעולל. (כמו "ויתעללו בה". שופטים יט כה) נזקק למשכב זכר משכבי אשה. ולבו הרע הסיתו להבאיש מעשיו. ונענש שנשברו גיבוריו ותשש כחם כאשה:
זרע מרעים. עשו בן רשע. מתועב ומקולקל. שחשב להשחית אחיו יעקב שנקרא איש חלק ושמח בזה. והטמינו ב׳ גאים (ישמעאל ועשו) פח לחבלו:
חנט. עמלק צמח מעשו. ופרח כארבה לאבדנו. ושבר גבורינו בגלוי ושתה דמם:
טפש. היה בער וחסר מחכמה וערמה, ובחטא מרגלים ניתן לו רשות וירד והכה ישראל עד חרמה. וכשנתמלא סאתו, נאמר לשאול המלך, "לך והחרמת את עמלק":
יושב נגב. ישב בנגב בלי שום עול. דומה לערוד במדבר. ובמות אהרון בא להילחם בישראל ושינה כסותו ולשונו שידמו שהוא מכנען מלך ערד ולא יתפללו לה' על מפלתו. ומרד בישראל ומיהר וישב ממנו שבי:
כסיל. אחר זמן שנה באיוולתו. ובמלחמת מדין בישראל, התערב עמהם ועלה. וגדעון מיהר וגילה חרפתו והיכהו נפש, וישראל נושעו:
לקעקע. לעקור זרעו ולחותו משרשו ולא ישאר לו שורש וענף. כי שאול בן קיש נענש על שחמל על אגג מזרע עמלק לילה א'. ואז בא על שפחה ונתעברה עם המדתא שיצא ממנו המן הרשע: (לקעקע. עניין חפירה אחר השורש. כמו "וכתובת קעקע" (ויקרא יט, כח), שהיא חקיקה בעומק: ביצה. לחלוחית. כמו "בלא ביצה" (איוב ח, יא)):
מעדנות. מפונק מנעוריו. ושמואל לא חמל עליו, ואמר לו: כמו שבחרבך הרגת ישראל והיו נשיהם אלמנות שכולות ומעונות, כן תהא אמך שכולה ממך. וסירסו ועל ידי זה מת. וחתך מגופו ובשרו חתיכות כזיתים ונתנם מאכל לבנות יענה: (לשסוף. לשון חיתוך ובקיעה):
נגיד. שאול המלך הסכים בליבו לחמול על אגג. ולזה הסירו ה' מהיות מלך בין המלכים. והענף הנשאר מחטא זה, הוא העיבור הנ"ל, עמד לישראל לקוץ מכאיב, שיצא ממנו המן הרשע:
סבב. דוד המלך עליו השלום סבב ציקלג ונגב ונלחם בעמלק כו':
פגרו. המית את עמלק. כמו "פגר מחנה פלשתים" (שמואל א יז, מו):
טוב רואי. דוד, שהיה יפה מראה, וקם בחצות הלילה לקול הכינור שנשב בו רוח צפון ומנגן מאליו:
עריץ. עמלק הרשע. שנחבא ונתערב בבני עמון כשבאו ללחום ולעשות פרצה בישראל בכרמי עין גדי בימי יהושפט. ושם נשרפו בלהב חרב איש ברעהו: (צורבו. נשרפו. כמו "כאש צרבת", משלי טז, כז):
פליטים. בימי נבוכדנאצר, עשה עשו באף וסערת חימה לצבא ישראל שנמלטו מנבוכדנאצר להר שעיר. וקינא ונקם בם שנאת עשו מכבר, ומסרם ביד נבוכדנאצר: (עירות. לשון שנאה, כמו "ויהי עריך", שמ"א כח, טז):
צג. עמד על הפרק למסור לנבוכדנאצר השרידים. ועמד בפרשת דרכים לעזור להמושלים בי, ורדף אחרי, ומסר ביד שונא המפוזרים ומפורדים שבי (רודי. לשון ממשלה. כמו "רודה בכל עבר הנהר", מל"א ה, ד):
קפץ. טיטוס הרשע שקפץ לבית קדש הקדשים שער השמים. וצעק ברעש ועזות מי לי בשמים. וגאוותו גדלה עד לשמים:
רד. המן שירד להתחבר לאחשוורוש מלך חנף. להחניפו כדי לאבד ישראל ממלכת כהנים. ושמשי בנו אשר אור שמשו יהא מחשיך והולך, הלשין על ישראל יונה תמה לבטלם ממלאכת בניין בית המקדש:
שקל. המן י' אלף ככרי כסף כדי לאבד את ישראל. וצמחו ממנו מאה בנים וגידלם. וי' מהם עשה לשרי המדינה: [לסברה. לגדל. "כאשר ישא האומן", תרגומו "כמה דמסובר" (במדבר יא, יב)]:
תבע. ביקש ותבע מאחשוורוש לבטל ה' חומשי תורה. וקצב שנה תמימה להפיל פור מיום ליום לכלות ישראל שעלו ממצרים חמושים. ובסוף ע' יום (שאגרות הראשונות נכתבו בי"ג ניסן והשניות בכ"ג סיון) נתלה על עץ גבוה חמישים אמה:

סליק וּבְכֵן וּלְךָ תַעֲלֶה קְדוּשָּׁה. כִּי אַתָּה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעַ:‏

אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ. כְּקוֹל מַיִם רַבִּים נִשְׁמַע קוֹלָךְ. מַשְׁמִיעַ וּמְצַוֶּה לְעַמְּךָ בְּקִנְיַן פָּעֳלָךְ. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לָךְ. אֲשֶׁר קָרְךָ וַיַּחֲשִׁילָךְ. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יהוה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. תִּמְחֶה זִכְרוֹ מִכָּל גְּבוּלָךְ. וְהֵם יָשִׁיבוּ וְיֹאמְרוּ לָךְ. וּמִשֶׁלָּךְ עוֹד יִתְּנוּ לָךְ. אָנָא הָקֵם אֶת דְּבַר מִלּוּלָךְ. עַד שָׁאַתָּה מְצַוֵּנוּ הִזָּכֵר לָךְ. אַתָּה זְכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָךְ. זְכוֹר יהוה אֶת יוֹם זְבוּלָךְ. הַמִּתְגָּאִים וְנֹאֲמִים פֹּה מַה לָךְ. הַשּׁוֹלְחִים

יוצרות זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

(יג) הש״ץ גומר התפילה. ק״ש. ומוציא ב׳ ס״ת. בא׳ קורא לז׳ בפ׳ השבוע. ובב׳ קורא למפטיר (בפ׳ תצא) זכור עד סוף הסדר. וקודם קריאתה יאמר כל אדם. הריני מוכן ומזומן לקיים מ״ע מה״ת לשמוע פ׳ מחיית עמלק. כמ״ש בתוה״ק. ובעת קריאתה יצטער בצער השכינה. ומפטירין פקדתי:

(יד) חיוב מהתורה לקרותה בעשרה. ובני ישובים שאין להם מנין, יקראוה בנגון [וטעם]:

(טו) ח׳ וט׳ בו. יום טוב מגילת תענית יום תרועת מיטרא. ט׳ תענית מחלוקת ב״ש וב״ה:

(טז) י״א היה מתחיל זמן קריאת מגילה לבני כפרים (שנה זו קורין תצוה):

(יז) י״ב. יום טוב מגילת תענית. חנוכת בית שני בימי הורדוס:

(יח) והוא יום טריינוס:

(יט) ובו תענית מיתת צדיקים. שמעיה ואחיה אחיו:

(כ) י״ג. יום נקנור:

(כא) והוא תענית אסתר (מהרי״ל לא היה מגיד ההלכה בו. עמו״ק עיין מור וקציעה) שנתפשט בכל תפוצות הגולה. ואין חלוק בו בין עיירות למוקפין. וכ״ש ליושבי ירושלים תוב״ב. דלא כפר״ח. עמו״ק:

(כב) תענית זה יש להתיר בו אפילו לחלשים קצת:

(כג) יש מתענין לילה ויום. יע״ש:

(כד) כשחל פורים באחד בשבת. מקדימין התענית ליום ה׳:

(כה) אם חל ברית מילה בה׳. יאכלו השייכים לה ויתענו ביום ו׳. ועמו״ק תשובה לדברי ט״ז:

(כו) מעוברת, ומניקה, וחולה שאין בו סכנה, והכואב בעיניו, ויולדת כל ל׳. אם מצטערים הרבה לא יתענו. ויפרעו אח״כ. והבריא מתענה אפילו הולך בדרך. ודינו כתענית ציבור לכל ענייניו. ובכל יום זה יתן הודאה במחשבתו לה׳, על שהציל בו כל ישראל ממות לחיים:

סליחות לתענית אסתר

אומר סלח לנו אבינו. עד לכל קוראיך (בסליחות ראשון) ואחר כך אומר זה:

קוה קוינו אל יי ויט אלינו וישמע שועתנו: אף אורח משפטיך יי קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש: כרחם אב וכו'   אלהינו ואלהי אבותינו

א"ב. ואחר כך חתום: מנחם ברבי מכיר יחיה אמן ואמן. וסיים כל בית בפסוק מתנ"ך

אָדָם בְּקוּם עָלֵינוּ חִיל אֲחָזַתְנוּ לִרְעוֹד. בְּהִסְתַּפְּחוֹ לְמַלְכוּת חָנֵף כִּמְעַט כָּשַׁלְנוּ לִמְעוֹד. גָּמְרוּ לְמָכְרֵנוּ כְּתֵל וְחָרִיץ בְּלִי מִסְעוֹד. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד: דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם קְרָאתִיךָ אוֹיְבַי לָקוֹב. הַכְרֵת שֵׁם וּשְׁאָר וּמְחֵה שֵׁם לִרְקוֹב. וְצָר צוֹרְרַי בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לַעֲקוֹב. וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ. וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: זְרוּיִם עִנָּה וַיַּגֶּה וְלֹא מִלֵּב לְכַלּוֹתָם. חָבוּ לְפָנִים וְרִדָּם בַּהֲסָרַת טַבַּעַת לְהַחֲלוֹתָם. טוֹב דְּבָרוֹ הֵקִים לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לְהַעֲלוֹתָם. בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם: יִדַּע רֶמֶז הַקּוֹרוֹת לְעַם מְעוּפָּר ומְהוּדָּס. כְּתָב הַסְתֵּר אַסְתִּיר וּמוֹר דְּרוֹר מְפוּרְדָּס. לִשְׁבּוֹת הַמָּן מִמָּחֳרָת. הֲמִן הָעֵץ קוּנְדָּס. תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ. וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס: מַקְשִׁיב דְּבַר שֶׁקֶר כָּתַב שִׂטְנָה וְעֶצֶב. נִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי שְׂרָד כְּטָעָה בְּמִנְיַן קֶצֶב. סָרַר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוֹנִים כְּלֵי הַמַּחֲצֵב. וַיָּבֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם לְהִתְיַצֵּב: עָם הַנִּמְצָאִים בְּשׁוּשָׁן בְּאָכְלָם מִזֶּבַח עָכְרָם. פָּעַר פִּיו לְהַשְׂטִינָם וּלְהַסְגִּירָם בְּיַד נוֹתֵן מִכְרָם. צוּר הִסְכִּית לִכְתּוֹב אִגֶּרֶת לְאַבֵּד שִׂבְרָם. אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם: קְדוֹשִׁים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַר יִבְכָּיוּן בִּצְעָקָה. רַחוּם הַבֵּט לַבְּרִית וְאַל תָּפֵר לְהַרְחִיקָהּ. שָׁמְעָה מוֹרָשָׁה וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּת וּמוּעָקָה. וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה: תִּשְׁבִּי שָׂם אֵזוֹר שָׂק בְּמָתְנָיו תַּחְבּוֹשֶׁת. מִהֵר וְהוֹדִיעַ יְשֵׁנֵי מַכְפֵּל אָבוֹת שְׁלֹשֶׁת. נָחַץ לְרוֹעֶה מַה לְּךָ נִרְדָּם לְהִתְעַשֵּׁת. קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת: חוֹתַם טִיט אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לְבִלְשָׁן סִפֵּר. מִנִּינְוֵה לָמְדוּ לְאַחַר גְּזֵרָה כַּעַס לְהָפֵר. בֶּן קִישׁ הִקִּישׁ דַּלְתוֹת בֵּית הַסֵּפֶר. וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: רִבֵּץ תִּינוֹקוֹת לְפָנָיו יָמִים שְׁלֹשָׁה צָמִים וּמֻכְפָּנִים. בְּקוֹל יַעֲקֹב לַחֲלוֹשׁ יְדֵי עַז פָּנִים. יָדָיו אֱמוּנָה לָאֵל הַצִּילֵנִי מֵעֶלְבּוֹנִים. פֶּן יָבֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: מִזֶּה אֵלֶּה וּמִזֶּה אֵלֶּה בְּנֵי אֵיתָנַי וְרַבָּנַי. כֻּלָּם צָעֲקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל יהוה. יָהּ לְקוֹל רִנּוּן כְּבֹא שָׁאַל לִפְנָי. וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאׇזְנָי: רוֹעֶה הֱשִׁיבוֹ הֵם קְטַנֵּי קוֹדֶשׁ זֶרַע. יָהּ הַצֵּל לְקוּחֵי לָמוּת מֵאוֹיֵב הָרָע. חַנּוּן נִכְמְרוּ רַחֲמָיו וִיבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת הַמְּאוֹרָע. וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרָע: יְהוּדִי הוֹקִיעַ יְלָדָיו לְמַטָּה וַאֲבִיהֶם מִלְּמַעְלָה. אִישׁ אִישׁ בְּשָׁלֹשׁ אַמּוֹת וְהָרְבִיעִית אֲוִיר מְגֻלָּה. מִשְׁנֶה נָקָם חָזָה וְשָׂמַח וְשָׁח תְּהִלָּה. אוֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאוֹתוֹ תָלָה: וַתִּכְתּוֹב אֶסְתֵּר תּוֹקֶף לִקְרוֹת כִּבְהַלֵּל מְהוֹדִים. מִלְּמַעְלָה קִיְּמוּ מַה שֶּׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה דּוֹדִים. נֵס יְנוֹסֵס לְפַרְסֵם כְּאָז פִּלְאוֹ מַסְהִידִים. כָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים: אל מלך

אדם. כשקם המן עלינו. אחזו אותנו חלחלה ורעדה. וכשנתחבר לאחשוורוש כמעט נטיו רגלינו. כי נגמר בינם למכור אותנו הינם ולא יהא לנו סמיכה ותקומה. ואמרו זה לזה: נזרז ונכריתם מהיות עוד גוי. כב׳ אנשים, שא׳ יש לו תל בשדהו וצריך לפנותו. ולב׳ חריץ וצריך למלאותו. וכשנזדווגו, ובעל החריץ אומר לבעל התל: מכור לי תילך. אוסר לו: טול אוהו בחינם. כך כשרצה המן לקנות היהודים לאבדם. אמר לו אחשוורוש: הכסף נתון לך והעם וגו׳:
(בהסתפחו. ל׳ דיבוק. כמו "מהסתפח בנחלת ה׳". (שמואל א כו יט):
חנף. ל׳ רשעות. כמו "לא תחניפו הארץ". (במדבר לה לג):
למעוד. כסו "מעדו קרסולי". (ש״ב כב, לז):
כתל וחריץ. כהר ובור):
דלו. הגבהתי עיני לשמים וקראתיך לקלל אויבי. והכרת שמם וכלה שאריתם. ושמם תמחה וירקב. ותצר לצוררי כמחשבתם הרעה שחשבו לעשות לי רמיה. ואמרו שאינך רואה ומבין צרותינו:
(דלו. לשון הרמה: לעקוב. לרמות. כמו "ויעקבני" (בראשית כז, לו)):
זרוים. ה' עינה ישראל המפוזרים. והביא עליהם יגון גזירת אחשוורוש לכלותם. אך לא היתה הגזירה בלב שלם. לפי שלא חטאו בהשתחוייתם לצלם נבוכדנצר בלב שלם, רק לפנים, מיראה. ועל כן הביא עליהם אבל ויגון ע"י שהסיר אחשוורוש טבעתו ונתנה להמן רק להדאיב ליבם. ולא כילם. והאל הטוב העלם מהצרה לעיני העמים. וקיים הבטחתו שלא ימאסם בגלות לכלותם.
(חבו. לשון חטוא וחוב: ורדם. לשון אבל, כמו "אריד בשיחי" (תהלים נה, ג)):
ידע. ה' הודיע ברמז, שיקרה לישראל שיודרסו כעפר. במה שכתב בתורה: "הסתר אסתיר" (דברים לא, יח), שרומז לאסתר. ומור דרור הגדל בפרדס שרומז למרדכי. והודיע שהמן יושבת ויותלה בעץ ממחרת הפסח, כמו שכתוב ביהושע, "וישבות המן ממחרת" (יהושע ה, יב), שהוא למחרת הפסח. ורומז להמן. וכמו שכתוב בתורה "המן העץ", שרומז להמן. ורמז בפסוק "תחת הנעצוץ" וגו' (ישעיהו נה, יג), שבמקום המן יעלה מרדכי לגדולה, ובמקום ושתי תעלה אסתר:
(מעופר. לשון עפר: מהודס. לשון מרמס. כמו "כעפר לדוש" (מלכים ב יג, ז). ויסדו בס', להשוות החרוז:
מפורדס. לשון פרדס: קונדס. יתד. והוסיפו, להשוות החרוז):
מקשיב. אחשורוש ששמע דברי שקר מהמן, כתב דברי ריב שעצבו לב ישראל. וכשטעה במניין הע' שנה שנקצבו לישראל לגלות בבל, ולחשבונו כלו ולא נגאלו, חשב שלא יגואלו עוד. ולבש בגדי כהונה, וסר מדרך הישר לשמש בכלי בית המקדש החצובים ומסותתים כלים מכלים שונים. ובא גם השטן בתוך המלאכים לעמוד לקטרג על ישראל שנהנו מסעודת אחשורוש:
מזבח עכרם. ממאכלם המתועב לעכור. פתח השטן פיו לקטרגם ולמסרם ביד המן שנתן כסף מכרם. והד' הסכים לכתוב אגרת ולחתום גזר דינם לאבד תקות ישועתם, לקיים כתוב "אמרתי אפאיהם" (דברים לב, כו), אשימם מועטים כפאה בשדה, ואבטל זכרם מאנשים:
להרחיקה. להרחיק הברית:
מורשה. תואר לתורה. ומועקה. לשון צרה, כמו "מועקה במתנינו" (תהלים סו, יא):
תשבי. אליהו קשר שק במתניו, והודיע זה מהרה לאבות שבמכפלה. והלך מהר למשה ואמר לו, למה תישן מלחשוב עצה:
(אזור. נחגורת. מלשון "ואזור עור" (מלכים ב א, ח):
תחבושת. לשון קשורה, כמו "וחבשת להם מגבעות" (שמות כט, ט):
נחץ. מיהר. כמו "דבר המלך נחוץ" (שמואל א כא, ט):
להתעשת. לשות מחשבה. כמו "אבדו עשתונותיו" (תהלים קמו, ד): יתעשת. יחשוב שלא להאביד ישראל):

ביאור זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

כי עמך מקור חיים באורך נראה אור: בקראנו עננו אלהי צדקנו בצר הרחבת לנו חננו ושמע תפלתנו: ועתה יגדל נא נח אדני כאשר דברת לאמר: כרחם אב

אלהינו ואלהי אבותינו

א"ב, ואחר כך חתום: שמעון בר יצחק חזק ואמץ

אַתָּה הָאֵל עוֹשֵׂה פְלָאוֹת. בָּעַמִּים הוֹדַעְתָּ עוֹז נוֹרָאוֹת. גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמְּךָ מִתְּלָאוֹת. דִּכִּיתָ צָרֵיהֶם בְּמוֹתֵי תַּחֲלוּאוֹת: הָאוֹיֵב בְּקוּמוֹ לְעוֹרֵר מְדָנִים. וְדִמָּה לְהַכְרִית פִּרְחֵי עֲדָנִים. זָמַם לִשְׁקוֹל לְגִנְזֵי אֲדוֹנִים. חֲלִיפֵי מְאַת כִּכְּרֵי אֲדָנִים: טְלָאֶיךָ הִזְהַרְתָּ שִׁקְלֵיהֶם לְהַקְדִּים. יָדַעְתָּ הָעֲתִידוֹת וְדָרַשְׁתָּ נִשְׁקָדִים. כִּבּוּי לְהַמְצִיא לְלַהַב יוֹקְדִים. לְקוּחִים לַמָּוֶת לְתֶחִי נִפְקָדִים: מַסֵּכָה צָרָה בְּעָבְדָם לְפָנִים. נִמְסְרוּ לְהַתִּיז קְנוֹקָנוֹת וּגְפָנִים. סְבָבוּם מוֹקְשִׁים בְּכָל דְּפָנִים. עֵינֵיהֶם לְךָ תּוֹלִים וּבְסִתְרְךָ נִצְפָּנִים: פּוּר נֶהְפַּךְ בְּאוֹיְבִים לִשְׁלוֹט. צְלִיבָה הוּכַן אֲגָגִי לִקְלוֹט. קַלַּע וּבַלַּע פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט. רִיבֵי עָם בְּאַשְׁמַנִּים לַעֲלוֹט: שָׁלוֹם וֶאֱמֶת נִכְתַּב מִכָּל צַד. תֹּקֶף יֶשַׁע סֶלַע וּמְצָד. שׁוֹדֵד הֻשְׁדַּד וּבְרִשְׁתּוֹ נוֹצַד. מְלָשְׁנִי נִסְחַף נִצְמַת וְנִרְצַד: עָשׂוּ שְׂמָחוֹת וְלַדּוֹרוֹת קְבָעוּם. וּמִקְרָאוֹת שִׁלְּשׁוּם וְלֹא רִבְּעוּם. נִסְכְּמוּ מִמַּעַל וּלְמַטָּה קְבָעוּם. בַּסֵּפֶר נֶחֱקַק עַל מָה תְּבָעוּם: רָמָה יָדְךָ לִסְלֹחַ לַפּוֹשְׁעִים. יְהוּדִי וַהֲדַסָּה הֵקַמְתָּ מוֹשִׁיעִים. צִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד לְשַׁעֲשׁוּעִים. חֵקֶר כְּבוֹדָם לְהִזָּכֵר לְנוֹשָׁעִים: קַנֵּא לְשִׁמְךָ נוֹרָא וְנִקְדָּשׁ. חֲזֵה כַּרְמְךָ נֶהֱרָס וְנִדָּשׁ. זְרוּיֵינוּ קַבֵּץ וְשִׁיר לְךָ יְחֻדַּשׁ. קַיְּמֵם וְהַחֲיֵם בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: וְכַעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת בְּאוֹתָן הַיָּמִים. אִתָּנוּ הַפְלֵא תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים. מְצוֹא לְפָנֶיךָ כֹּפֶר וְתַנְחוּמִים. אַל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים: אל מלך

ביאור קטע זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

פזמון על סדר תשר"ק ואחר כך חתום משלם

בִּמְתֵי מִסְפָּר חִלִּינוּ פָנֶיךָ. לְשַׁוְעַת נְכֵאִים אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ. הַקְשֵׁב תְּחִנָּתָם מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ. כְּבִימֵי מוֹר וַהֲדַס הוֹשַׁעְתָּ בָנֶיךָ: תְּהִלּוֹת יִשְֹרָאֵל אַתָּה יוֹשֵׁב. שַׁוְעָתָם מַאֲזִין וְרִנָּתָם קוֹשֵׁב. רִפְאוּת לְמַחַץ מַקְדִּים וּמְחַשֵּׁב. קְנוּיֶיךָ לְהֵיטִיב וְנָוֵיהֶם לְיַשֵּׁב. במתי: צָר וְאוֹיֵב הִלְטִישׁ עֵינָיו. פִּיהוּ פָעַר לִשְׁאוֹף עָנָיו. עִשֵּׁת בְּשֶׁלּוֹ לְהַשְׁמִיד קְהַל הֲמוֹנָיו. סֶגֶל לְאַבֵּד חָרַת בְּנִשְׁתְּוָנָיו. במתי: נוֹקֵם לְצָרִים וְנוֹטֵר לְאוֹיְבִים. מָדַדְתָּ מִדָּתָם כְּזָדוּ לַאֲהוּבִים. לוֹחֵם וְנִינָיו הֻתְלוּ מֻצְלָבִים. כְּבַחֲרוּזוֹת דָּגִים חוֹרָזוּ תְּחוּבִים. במתי: יוֹם אֲשֶׁר שִֹבְּרוּ צוֹרְרִים. טִבְחָה לָשִׁית בְּעַם נְצוּרִים. חֻלְּפָה הַדָּת וְנָפְלוּ פְּגָרִים. זֻלְעָפוּ זוֹעֲמוּ מוּבָסִים מֻגָּרִים. במתי: וּבְכֵן יִתְעַלֶּה שִׁמְךָ וְיִתְנַשָּׂא. הוֹדְךָ שְׁמֵי שָׁמַיִם כִּסָּה. דַּכִּים בְּרוֹמִמְךָ נְתוּנִים לִמְשִׁסָּה. גֵּיא וַאֲפָסֶיהָ תְּהִלָּתְךָ מְכַסָּה. במתי: בִּינָה הֲגִינֵנוּ עַתָּה וּרְאֵה בַצָּר. הֲשִׁיבֵנוּ לִמְנוּחָתֶךָ כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצָר. אָדוֹן קְרָאנוּךָ מִן הַמֵּצָר. אָנָּא הוֹצִיאֵנוּ לַמֶּרְחָב וְחַלְּצֵנוּ מִצָּר. במתי: מְאֹד תַּרְבֶּה לָנוּ מְחִילָה. שְׁמַע תְּפִלָּה וְהַעֲבֵר תִּפְלָה. לוֹחֲצֵינוּ יַשְׁלִימוּ אִתָּנוּ וַעֲוֹנוֹתֵינוּ תַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלָה. מִמֶּנּוּ רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא: במתי

סליחות ליום זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה

מגילה עפה

י״ד וט״ו ימי פוריא. וזמן עיבורו של יהודה בן יעקב אבינו ע״ה. ויום מילתו של מרע״ה. וכן פורים דומה קצת ליום מתן תורה כמש״ל בס״ד. לכן יתכן לקרוא בשם פרק זה מגילה עפה. אשר פי ה׳ יקבנו ע״פ זכריה הנביא שרמז ב׳ הימים טובים שהוסיפו חז״ל על ד״ת. הם ימי חנוכה ופורים. בב׳ פרשיות סמוכות. כשראה מנורת זהב זכר לנר חנוכה, ואחריה מגילה עפה זכר לפורים. שכן דרשוהו חז״ל על התורה פ״ב דע״ז. וכן היתה קבלת התורה שנית בימי מרדכי. כנודע ממאמר רז״ל על הפסוק קימו וקבלו. והיינו נמי עפה. לשון כפול בארמי (ולפי שהיה לשונם ארמית בעת ההיא). וגם ימי הפורים כפולים לעיירות ולמוקפין. עוד במעוברת קטן וגדול שם הוא. ולפיכך שם זה נאה לו. ארכה עשרים באמה. רומז מיום י״א שבו התחילו כפרים לקרותה. ונמשכו ימי השמחה עד סוף ימי החודש. ועשר באמה רחבה. מספר פרקי רחבי הלכותיה:

א. חיוב קריאתה

(א) חייב אדם לקרותה בליל י״ד (וזמנו כל הלילה):

(ב) ולחזור ולשנותה ביום. זמנה מהנץ החמה עד סוף היום. ואם קראה משעלה עמוד השחר יצא:

(ג) כתבו כמה גדולי עולם, שנהגו לקרותה מבעוד יום ליל י״ד. ודבריהם אין צריכין חיזוק. עמו״ק עיין מור וקציעה. טעמם ונמוקם עמם. דלא כפר״ח שרי ליה מריה שהפריז על מדותיו לחלוק עליהם בכח מסברא בעלמא:

(ד) מבטלין תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה בציבור. ויש לי דברים בגו בחידושי:

(ה) לענין מת מצוה העיקר כ״ה. דבאין לו קוברין דווקא הוא דדחי למקרא מגילה. לא מבעי לקדם, אלא אפילו לדחות לגמרי. אבל כשאין לו כל צרכו. לא מבעי דאינו דוחה, אלא אפילו להקדים נמי לא עדיף ממקרא מגילה. ובזה סרה הסתירה מלשון רמ״א שנתקשה בו הט״ז. עם שהאמת כדבריו בזה. איברא הרמ״א נמי הכי ס״ל, אלא שלפי שיטתו בפירוש מת מצוה, הוצרך לבאר בסוף דבדאפשר מיירי. זה פשוט:

(ו) אמנם בדחיית מקרא מגילה לשאר מצות. העיקר כמאן דאמר דלא מיירי בדחיה ממש, אלא לעניין קדימה בעלמא מידחו מפני מקרא מגילה. מיהא בדלא אפשר לקיים שתיהן, ודאי מצוה דאורייתא (איזו שהיא) קודמת. ואין דברי ט״ז מוכרחים. עמו״ק. וכ״ה שיטת השולחן ערוך. ואין לספק בה:

(ז) אלא אי קשיא בש״ע (אבעל הגהה) הא קשיא. דבסימן תרפ״ז אזיל בשטת הר״מ. דכל המצות נדחין מפני מקרא מגילה בקדימה. ואילו בסימן תרצ״ג פשיטא ליה דמילה קדמה, אע״ג דאפשר לעשות שתיהן. זו סתירה גמורה. איברא להלכה, בין הכי או הכי, כי נהוג נהוג. ויש להם על מה שיסמכו:

ב. דין כרכין

(א) המוקפין מימות יהושע בן נון. אפילו אין להם חומה עתה. קורין בט״ו. וגם מוקפין שבח״ל. עמו״ק. ואע״פ שאין בהם י׳ בטלנים:

(ב) והוא שהוקפו ואח״כ ישבו, או שישבו ע״ד להקיפו. וסתמא הכי הוא. עמו״ק מבואר היטיב כל העניין באופן שאין בו ריח קושיא. ומפני שאינו דבר מצוי לא אאריך בו כאן:

(ג) כפרים הנראים עם הכרך, כאלו עומדים בתוך מיל, אע״פ שאינם סמוכים מדת מיל. או קרובים במדה ולא סמוכים בראיה (זה דבר ברור. עמו״ק בבאור) נדונין ככרך:

(ד) בשושן קורין בט״ו:

(ה) כרך שהוא ספק מוקף דיהושע בן נון. קורין בי״ד ובט״ו. ואין מברכין אלא בי״ד. עמו״ק:

(ו) בן כרך שהלך לעיר או איפכא. אם היה דעתו לחזור למקומו בי״ד ונתעכב, קורא כמקומו. ואם לאו קורא כבני העיר:

(ז) במדבר או בספינה. קורא בי״ד בלבד:

(ח) מקום שנהגו לקרותה בשניהן. מכל מקום קורין. עלח״ש:

(ט) המפרש בים והיוצא בשיירא, ואין לו מגילה להוליך עמו. קוראה קודם שיפרוש. אפילו מתחילת החודש, אי לא סגי בלאו הכי. ומי״א ואילך, נראה לי שיברך גם כן:

(י) ואם נזדמנה לו אחר כך. עם שקרא. חוזר וקוראה בזמנה בי״ד בברכה, אם הוא בן עיר או בן כרך. ובט״ו בלי ברכה, אפי׳ הוא בן כרך. כן נראה לי. מאחר שלא היה אפשר לו להיות במקומו, נדון אחר רוב העולם:

ג. מי חייבין בקריאת המגילה

(א) אנשים ונשים. גרים ועבדים. ומחנכין בה הקטנים:

(ב) אף הכהנים בשעת עבודתן מניחין אותה ובאין לשמוע מקרא מגילה ברבים. וכבר נתבאר לעיל איך היא הדחיה:

(ג) אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא שאינו מינו. עמו״ק:

(ד) טומטום ומי שחציו עבד. אף מינו אינו מוציא. ויש אומרים גם לעצמו אינו מוציא. אלא צריך לשמעה מאחרים:

(ה) אחד הקורא ואחד השומע יצא ידי חובתו. והוא שישמענה מבר חיובא, לאפוקי חש״ו (עמו״ק). וגם האשה אף על פי שחייבת אינה מוציאה:

(ו) השומעה ממי שהוא מודר ממנו הנאה יצא:

(ז) מקום שאין י׳, ואחד יודע לקרותה והאחרים אין בקיאין. האחד פוטר את כולם. ואם כולם בקיאין, כל אחד קורא לעצמו:

(ח) ואעפ״כ טוב לקרותה בחבורה. משום ברוב עם. אע״פ שאינם עשרה:

(ט) ומצוה לחזר (עלח״ש) אחר עשרה. ואם אי אפשר, קורין אותה ביחיד:

(י) מנהג יפה להביא קטנים (שיודעים לענות ראשי פרקים) לשמוע מקרא מגילה:

ד. דיני כתיבתה ותפירתה

(א) אין כותבין המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף, כס״ת:

(ב) כתבם במי עפצים וקנקנתום כשרה:

(ג) בשאר מיני צבעים פסולה:

(ד) צריכה שרטוט:

(ה) ועבוד לשמה. ויש אומרים שאינה צריכה עבוד לשמה. ויש לסמוך ע״ז בשעת הדחק:

(ו) היתה כתובה על הנייר או על עור שאינו מעובד, או שכתבה א״י או אפיקורוס, פסולה:

(ז) דינה כס״ת לעניין גויל וצורת האותיות כתקנן:

(ח) וצריך לדקדק בחסרות ויתרות:

(ט) ובדיעבד אין לפסול משום חסר ויתיר:

(י) וצריך לכותבה מתוך הכתב. ולהוציא כל תיבה מפיו קודם שיכתבנה:

(יא) ועושין כל פרשיותיה סתומות. עשאן פתוחות פסולה:

(יב) צריכה עמוד בסופה. וחלק בראשה. כדי להקיפה בו:

(יג) י״א שצריכה תגין. וכן נראה:

(יד) עשרה בני המן צריך לכתוב כשירה. אריח ע״ג אריח. אם לא עשה כן פסולה:

(טו) צריך להאריך וי״ו דויזתא:

(טז) צ״ל איש בראש דפא. ואת בסופה:

(יז) תפרה בחוטי פשתן, פסולה:

(יח) תפר בה ג׳ חוטי גידין כשרה. עמו״ק:

(יט) צריך להניח שיור משהו בראש היריעה ובסופה במקום שתופרם יחד:

(כ) אין קורין בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים. אא״כ היה היכר בארכה:

(כא) אבל היחיד קורא בכל אופן. והוא שעשויה בגלילה :

(כב) אם אין מגילה כשרה. קורין בפסולה בלא ברכה:

(כג) קרא במגילה גזולה יצא:

ה. דיני קריאתה

(א) קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב:

(ב) אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחילה:

(ג) ואינו קורא עד שיאמרו לו קרא:

(ד) אפילו עשרה קורין כא׳. ויוצאין הן והשומעים:

(ה) צריך לקרותה כולה מתוך הכתב. קראה על פה לא יצא:

(ו) צריך שתהא כולה כתובה לפניו לכתחילה. אבל בדיעבד, אם השמיט הסופר באמצעה תיבות, אפי׳ עד חציה (בלכד שלא יהא עניין שלם) וקראה על פה, יצא:

(ז) השמיט תחילתה או סופה, אפילו מיעוטה. לא יצא:

(ח) אבל יותר מחציה. אפילו כתובה, אלא שהוא מטושטש ואין רישומו ניכר. פסולה:

(ט) מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה. לא יקרא עם הש״ץ:

(י) ולא יסייענו שום אדם על פה. לכן אותם פסוקים שקורין הקהל, צריך הש״ץ לחזור ולקרותן מתוך מגילה הכשרה:

(יא) קראה סירוגין. שפסק בה ושהה, אפילו כדי לגמור כולה, יצא. ואפילו סח בינתיים. מיהו גוערין במי שסח:

(יב) והסח שלא שמע לא יצא:

(יג) קרא למפרע לא יצא. ואם דילג, חוזר למקום שדילג וקורא כסדר:

(יד) הלועז ששמע אשורית בכתב אשורי יצא, אע״פ שאינו יודע מה ששמע:

(טו) היתה כתובה תרגום או בכל לשון לע״ז וכתב אשורית. לא יצא בקריאתה אא״כ מכיר הלשון. ואפילו המכירף כשיגיע לאחשתרנים בני הרמכים צ״ל לשון המקרא:

(טז) מכל מקום לא שפיר דמי לקראה בלע״ז, היכא דאפשר באשורית:

(יז) ומי שיודע לה״ק. אינו יוצא בלע״ז אע״פ שמכירו:

(יח) קראה מתנמנם ולא נרדם, יצא. שמעה מתנמנם, לא יצא:

(יט) היה כותבה דורשה ומגיהה (בכולן – כגון שקוראה פסוק פסוק), אס כיוון לבו לצאת יצא. והוא שתהא כולה כתובה לפניו. ולא יפסיק בה בענינים אחרים, כדלעיל:

(כ) הקוראה לאחרים, צריך לכוין להוציא השומע, ושומע צריך לכוין לצאת. הש״ץ מסתמא דעתו על כל השומעיס קולו, אפי׳ הם אחורי בית הכנסת:

(כא) אין מדקדקין בטעותיה. כגון שקרא יהודיים, שאין העניין משתנה:

(כב) צ״ל עשרה בני המן ועשרת, הכל בנשימה א׳. ובדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא:

ו. ברכותיה

(א) הקורא (בזמנה. אפי׳ ביחיד) מברך לפניה ג׳ ברכות:

(ב) לעניין כוונת שמות ג׳ ברכות אלו. נ״ל שיש לכוין בג׳ יחודים שנזכר לעיל במנורת זהב. הברכה אחת היא בב׳ מקומות הללו:

(ג) מגל״ה גימטריא ג׳ הויות דמזלא^[4]. שנקראין אלֶיהָ (בסוד "מקראי קודש". אבל זה היום טוב גדול מאד. שלא יתבטל. כי היא מגלה אותן האורות לחוץ מיסוד שלה. וזהו ג״כ "מגלה", לשון גילוי הכמוס) וד״ל:

(ד) יכוין בברכת זמן גם על מצות משלוח מנות וסעודת פורים:

(ה) ומי שאין לו מגילה, לדידי פשיטא לי דמברך זמן על כוס בסעודה, או אפילו בלי כוס ואף בשוק, דלא כמגן אברהם. עמו״ק:

(ו) רשאי אחד לברך ואחד קורא:

(ז) אע״פ שיצא כבר, מברך להוציא אחרים ידי חובתן:

(ח) לאחריה אין מברך אלא בצבור. לפיכך נציג אותה לבדה על סדר מנהג בית הכנסת, כדי לידע ולהודיע שאין היחיד אומרה:

ז. סדר היום והלילה. נתחיל ממנחה שלפניו

(א) במנחה [טובל ולובש בגדי שבת]. נכנסין לבית הכנסת. קורין ויחל. מפטירין דרשו:

(ב) עננו. היחיד בש״ת. והש״ץ בין גואל לרופא:

(ג) אין שם נפילת אפים. חל בשבת א״א צו״ץ:

(ד) נותנין ג׳ מחצית מטבע שלם של אותו מקום:

(ה) ומחלקין אותן לעניים. ואין רשאין לשנותן לד״א. אבל העני עושה בהן מה שירצה. מ״מ צריך להוציא מהם בשמחת פורים:

(ו) ישראל קדושים החמירו על עצמן לתת גם בעד כל אחד מבנים זכרים קטנים [ומעוברת בעד הולד] עלח״ש אמתני׳ דפ׳׳ק שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק:

(ז) עומדין להתפלל ערבית אפי׳ עוד היום גדול, כדלעיל. אבל צ״ל מפלג המנחה ולמעלה, דלא גרע משאר ימות השנה:

(ח) אומרים על הנסים בהודאה בתפילה לילה ויום:

(ט) אם שכח, אין מחזירין אותו:

(י) קדיש שלם:

(יא) פושט המגילה כאגרת. ואומרים לו רוב הקהל לש״ץ שיקרא. והוא מברך ג״כ כנ״ל (דיני קריאה, ע״ל) [ומקודם יאמר]:

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ליחדא שם י״ה בו״ה ביחודא שלים ע״י ההוא טמיר ונעלם. בשם כל ישראל. הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של קריאת המגילה. יהי רצון מלפניך רבון כל העולמים. שיהא חשוב לפניך קריאת המגילה שאקרא (שאשמע) כאלו כוונתי בכל צירופי שמות הקדושים היוצאים מראשי תבות ומסופי תבות . וכאלו כוונתי בכל הכוונות שכוונו בהם אנשי כנסת הגדולה אכי״ר:

ברכות של מגילה

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִילָה:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ. בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְמַן הַזֶּה:

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ. לַזְּמַן הַזֶּה:

[כל אחד מברך בלחש הג׳ ברכות. וגומר קודם הש״צ ועונה אמן. וביום, יכוין בשהחיינו לצאת גם על מצות משלוח מנות וסעודת פורים. וכן הש״ץ יכוין להוציאם בשביל זה]:

(יב) כשיאמר "בלילה ההוא" יגביה קולו. כשאומר "האגרת הזאת" מנענע המגלה:

(יג) ד׳ פסוקים של גאולה אומרים בקול רם הקהל. אח״כ חוזר הש״ץ וקוראם:

(יד) ונוהגין לכתוב שם המן על עץ ולנקש עליו. כדי שימחה שמו. ואומרים סמך. והיה אם בן. ס״ת המן. וכתיב בתריה "הכות הרשע". והשגחתי על אמ״ה זצ״ל שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכור המן:

(טו) לכתחילה נראה לקרוא בנשימה א׳ מן חמש מאות איש עד עשרת:

(טז) נשתתק הקורא באמצע הקריאה. העומד תחתיו חוזר למקום שפסק הא׳ (דלא כמ״א. עמו״ק בס״ד) ואינו מברך לפניה:

מגילת אסתר

(בעת הקריאה, יכוין בשמות הרמוזים בראשי וסופי תיבות.) עפ״י כתבי האר״י ז״ל כרשום פה. (ובוודאי יירא ויפחדו ויקרא בכוונה עצומה.) והם י״ב הויות. ד׳ שמות אהו״ה. ד׳ אהי״ה. ז׳ וה״ו. שם כה״ת. ה׳ שמות הה״ה. י׳ שמות מע״ב. שם שדי: (כל אחד ואחד יקרא במגילה בעצמו עשרת בני המן ככתבן. עד את ידם:)

א ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המלך מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה: בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה: בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו: בהראתו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום ובמלואת הימים האלה ר"ת יוה"ה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך: חור ח' רבתי כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסחרת: והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב כיד המלך: והשתיה כדת אין אנס כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש: ס גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשורוש: ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר למהומן בזתא חרבונא בגתא ואבגתא זתר וכרכס שבעת הסריסים המשרתים את ס"ת יכ"ש. שם מע"ב פני המלך אחשורוש: להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא: ר"ת וה"ו ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו: ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים כי כן דבר המלך לפני כל ידעי דת ודין: והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן שבעת שרי פרס ומדי ראי פני המלך הישבים ראשנה במלכות: כדת מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים: ס ויאמר מומכן (ממוכן ק') לפני המלך והשרים לא על המלך (ס"ת והי"ה) לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש: כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את (ס"ת יהו"ה) ושתי המלכה לפניו ולא באה: והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף: אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה (ר"ת ויה"ה) ממנה: ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו (ר"ת יב"מ. שם מע"ב וגימטריא ב"ן) כי רבה היא וכל הנשים יתנו (שם הוי"ה בר"ת למפרע) יקר לבעליהן למגדול ועד קטן: וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך (ר"ת וה"ו) כדבר ממוכן: וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל (ס"ת הה"ה) מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו: ס ב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה: ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה: ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה אל בית הנשים אל יד הגא (ר"ת אהי"ה) סריס המלך שמר הנשים ונתון תמרוקיהן: והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלך תחת ושתי וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן: ס איש (ס"ת יהו"ה) יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני: אשר הגלה מירושלים עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנאצר מלך בבל: ויהי אמן את הדסה היא אסתר בת דדו כי אין לה אב ואם והנערה יפת תאר וטובת מראה ובמות (ס"ת הה"ה) אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת: ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ (ס"ת וה"ו) נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי ותלקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי שמר הנשים: ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו ויבהל את תמרוקיה ואת מנותה לתת לה ואת שבע הנערות הראיות לתת לה מבית ר"ת וה"ו. וס"ת כה"ת המלך וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים: לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד: ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר (ס"ת הה"ה) ומה יעשה בה: ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים: (ס"ת הה"ה) ובזה הנערה באה אל המלך את כל אשר תאמר ינתן לה לבוא עמה מבית הנשים עד בית המלך: בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים שני אל יד שעשגז סריס המלך שמר הפילגשים לא תבוא עוד אל המלך כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם: ובהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך שמר הנשים ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה: ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו: ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי: ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר והנחה למדינות עשה ויתן משאת כיד המלך: ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי ישב בשער המלך: אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי ואת מאמר מרדכי אסתר עשה כאשר היתה באמנה אתו: ס בימים ההם ומרדכי ישב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורש: ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי: (ר"ת וה"ו) ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם על עץ ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך: ס ג אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה: ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר את מצות המלך: ויהי באמרם (כאמרם ק') אליו יום ויום ולא שמע אליהם ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי: וירא המן כי אין מרדכי כרע ומשתחוה לו וימלא המן חמה: ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי: בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר: ס ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם: אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עשי המלאכה להביא אל גנזי המלך: ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צרר היהודים: ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך: ויקראו ספרי המלך בחדש הראשון בשלושה עשר יום בו ויכתב ככל אשר צוה המן אל אחשדרפני המלך ואל הפחות (ר"ת אהו"ה) אשר על מדינה ומדינה ואל שרי עם ועם מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו בשם המלך אחשורש נכתב ונחתם בטבעת המלך: ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז: פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים להיות עתדים ליום הזה: הרצים יצאו דחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה: ס ד ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדלה ומרה: ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק: ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שק ואפר יצע לרבים: ותבואינה ותבואנה ק' נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאד ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו (ס"ת יר"ו. שם מע"ב) מעליו ולא קבל: ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה: ויצא התך אל מרדכי אל רחוב העיר אשר לפני שער המלך: ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודיים יתיר י' לאבדם: ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם נתן לו להראות את אסתר ולהגיד לה ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה: ויבוא התך ויגד (ר"ת וה"ו) לאסתר את דברי מרדכי: ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי: כל עבדי המלך ועם מדינות המלך ידעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום: ויגידו למרדכי את דברי אסתר: ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים: כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות: ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי: לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי: ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר: ה ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ותעמד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות נכח פתח הבית: ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עמדת בחצר נשאה חן בעיניו ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט: ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך: ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום (שם הוי"ה בר"ת כסדר) אל המשתה אשר עשיתי לו: ויאמר המלך מהרו את המן לעשות את דבר אסתר ויבא המלך והמן (ר"ת וה"ו) אל המשתה אשר עשתה אסתר: ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש: (חצי הספר בפסוקים) ותען אסתר ותאמר שאלתי ובקשתי: אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי יבוא המלך והמן אל המשתה ר"ת אהו"ה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך: ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וימלא המן על מרדכי חמה: ויתאפק המן ויבוא אל ביתו וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו: ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך: ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך: וכל זה איננו שוה לי (שם הוי"ה בס"ת למפרע) בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך: ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי עליו ובא עם המלך אל המשתה שמח וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ: ס ו (יגביה קולו) בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר להביא את ספר הזכרנות דברי הימים ויהיו נקראים לפני המלך: וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף אשר בקשו לשלח יד במלך אחשורוש: ויאמר המלך מה נעשה יקר (ס"ת היה"ו) וגדולה למרדכי על זה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר: ויאמר המלך מי בחצר והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו: ויאמרו נערי המלך אליו הנה המן עמד בחצר ויאמר המלך יבוא: ויבוא המן ויאמר לו המלך מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו ויאמר המן בלבו למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני: ויאמר המן אל המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו: יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו: ונתון הלבוש והסוס על (ס"ת שד"י) יד איש משרי המלך הפרתמים והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו: ויאמר המלך להמן מהר קח (ר"ת אהו"ה) את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דברת: ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וירכיבהו ברחוב העיר ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו: וישב מרדכי אל שער המלך והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש: ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו: עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהלו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר: ז ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה: ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש: ותען אסתר המלכה ותאמר אם מצאתי חן בעיניך המלך ואם על המלך טוב תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי: כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך: ס ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן: ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה והמן נבעת מלפני המלך והמלכה: והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי (ס"ת היה"ו) ראה כי כלתה אליו הרעה מאת המלך: והמלך שב מגנת הביתן אל בית משתה היין והמן ס"ת לל"ה. (שם מע"ב) נפל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית הדבר יצא מפי המלך ופני המן חפו: ויאמר חרבונה אחד מן הסריסים לפני המלך גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך עמד בבית המן גבה חמשים אמה ויאמר המלך תלהו עליו: ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה: ס ח ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צרר היהודיים (יתיר י') ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה: ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי ותשם אסתר את מרדכי על בית המן: ס ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפל לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים: ויושט המלך לאסתר את שרבט הזהב ותקם אסתר ותעמד לפני המלך: ותאמר אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך וטובה אני בעיניו יכתב להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי אשר כתב לאבד את היהודים אשר בכל מדינות המלך: כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי: ס ויאמר המלך אחשורש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודיים (יתיר י'): ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו בטבעת המלך כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב: ויקראו ספרי המלך בעת ההיא בחדש השלישי הוא חדש סיון בשלושה ועשרים בו ויכתב ככל אשר צוה מרדכי (ר"ת אהו"ה) אל היהודים ואל האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהדו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשנו ואל היהודים ככתבם וכלשונם: ויכתב בשם המלך אחשורש ויחתם בטבעת המלך וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים רכבי הרכש האחשתרנים בני הרמכים: אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם להשמיד להרג (בס"ס כ"י ולהרג בוא"ו. ונפקא מיניה לענין דינא) ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם טף ונשים ושללם לבוז: ביום אחד בכל מדינות המלך אחשורוש בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר: פתשגן הכתב להנתן דת בכל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים ולהיות היהודיים (יתיר י') עתודים (עתידים ק') ליום הזה להנקם מאיביהם: הרצים רכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבהלים ודחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה: ס ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה: ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר: ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם: ט ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להעשות ביום אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה ר"ת אהי"ה בשנאיהם: נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלח יד במבקשי רעתם ואיש לא עמד בפניהם (נ"א לפניהם עיין מנחת שי) כי נפל פחדם על כל העמים: וכל שרי המדינות והאחשדרפנים והפחות ועשי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם: ס"ת יל"י. שם מע"ב כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול: ויכו היהודים בכל איביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם כרצונם: ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות

איש בראש הדף. וצריך לכותבן כעין שירת האזינו. בדף אחד לבדו. ותיבת עשרת בסוף הדף:

איש   
ואת
פרשנדתא (תי"ו זעירא)   
ואת
דלפון   
ואת
אספתא:   
ואת
פורתא   
ואת
אדליא   
ואת
ארידתא:   
ואת
פרמשתא (שי"ן זעירא)   
ואת
אריסי   
ואת
ארידי   
ואת
ויזתא (ו' רבתא ז' זעירא)   
עשרת

בני המן בן המדתא צרר היהודים הרגו ובבזה לא שלחו את ידם: ביום ההוא בא מספר ההרוגים בשושן הבירה לפני המלך: ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש: ותאמר אסתר אם על המלך טוב ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום ואת עשרת בני המן יתלו על העץ: ויאמר המלך להעשות כן ותנתן דת בשושן ואת עשרת בני המן תלו: ויקהלו היהודיים (יתיר י') אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחדש אדר ויהרגו בשושן שלש מאות איש ובבזה לא שלחו את ידם: ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמד על נפשם ונוח מאיביהם והרג בשנאיהם חמשה ושבעים אלף ובבזה לא שלחו את ידם: ביום שלשה עשר לחדש אדר ונוח בארבעה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה: והיהודיים (יתיר י') אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו ועשה אתו יום משתה ושמחה: על כן היהודים הפרוזים (הפרזים ק') הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו: ויכתב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים: (בב' פסוקים אלו יחשוב) אני מקבל על עצמי מ"ע זו של קבלה לקיימה מחר (ומחר יחשוב) לקיימה היום לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה: כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים: וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם: כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפל פור הוא הגורל להמם ולאבדם: ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אתו ואת בניו על העץ: על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם: (יחשוב) אני מקבל עלי ועל זרעי כל מצות יום זה קימו וקבל (וקבלו ק') היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עשים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה: והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם: ס ותכתב ת' רבתי אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את אגרת ר"ת הה"ה הפורים הזאת השנית: וישלח ספרים אל כל היהודים אל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש דברי שלום ואמת: לקים את ימי הפרים האלה ר"ת אהי"ה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצמות וזעקתם: ומאמר אסתר קים דברי הפרים האלה ונכתב בספר: ס י וישם המלך אחשרש (אחשורוש ק') מס על הארץ ואיי הים: וכל מעשה תקפו וגבורתו ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס: כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו:

סכום פסוקי מגלת אסתר, מאה וששים ושבעה. וסימן, כבדני נא נגד זקני עמי. וסדריו עשרה. וסימן, בא גד. וחציו, "ותען אסתר ותאמר":

כשגומר כורך (וי״א שאם רוצה מברך ואח״כ כורך. ואינו עיקר) כולה ומניחה אצלו על הבימה ואח״כ מברך (ואם אמר קודם שכרכה ברוך אתה ולא הזכיר השם. פוסק וכורכה ומניחה אצלו ומברך שנית. ואם אמר השם, צ״ע אם יתחיל שנית ברוך כו׳) הרב כו׳ (בצבור. וי״א גם ביחיד) וכשלא בירך יצא. ונהגו לומר בלילה אשר הניא. ולא ביום (רק שושנת יעקב), שכבר אמרו פיוטים:

(יז) אחר שיסיים. כורך המגילה כולה ומברך

בָּרוּךְ אַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הָאֵל הָרָב אֶת רִיבֵנוּ. וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ. וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ. וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ. וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל | לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יהוה. הַנִּפְרָע | לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. מִכָּל צָרֵיהֶם. הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ:

מה שברכה זו פותחת בברוך. עמו"ק:
האל. ב' פעמים, בפתיחה ובחתימה. כן היא נוסחת הגמ' וכל הפוסקים הקדמונים. ואין לזוז ממנה. עמו"ק וברכת עובד ברכה ד'. והב"ח כתב סמך נאה לדבר. בחתימה אין לומר אלא פעם אחת האל בסיומה. עלו"א:
והמשלם. הוא סמוך לחתימה בכל הקדמונים. והנה מספר תיבות נוסח זה. כשם בוכ"ו. ושם הגבורה עם הכולל. ועם ל"ז תיבות ברכות שלפניה ע"א [ר"ת ע' אומות] להכניע ע' שרי אומות העולם. וה' לשונות של דין. כנגד ה' גבורות. ושש תשועות. כנגד ששה מושיעים שעמדו לישראל ועשו דין באדום ועמלק:
מכל צריהם. כנגד המן. ששקול כנגד כולם:
המושיע. להווה בכל דור. ולעתיד לבוא:

אשר הניא. וצריך לומר ארור המן וזרש. ברוך מרדכי ואסתר. גם חרבונה זכור לטוב:

[בשחרית מדלגין אשר הניא. ומתחילין שושנת יעקב:]

אשר הניא

אֲשֶׁר הֵנִיא עֲצַת גּוֹיִם. וַיֶּפֶר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים: בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם רָשָׁע. נֵצֶר זָדוֹן מִזֶּרַע עֲמָלֵק: גָּאָה בְעָשְׁרוֹ. וְכָרָה לוֹ בוֹר. וּגְדוּלָּתוֹ יָקְשָׁה לוֹ לָכֶד: דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכּוֹד. וְנִלְכַּד. בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד. וְנִשְׁמַד מְהֵרָה: הָמָן הוֹדִיעַ אֵיבַת אֲבוֹתָיו. וְעוֹרֵר שִֹנְאַת אַחִים לַבָּנִים: וְלֹא זָכַר רַחֲמֵי שָׁאוּל. כִּי בְחֶמְלָתוֹ עַל אֲגָג נוֹלַד אוֹיֵב: זָמַם רָשָׁע לְהַכְרִית צַדִּיק. וְנִלְכַּד טָמֵא בִּידֵי טָהוֹר: חֶסֶד גָּבַר עַל שִׁגְגַת אָב. וְרָשָׁע הוֹסִיף חֵטְא עַל חֲטָאָיו: טָמַן בְּלִבּוֹ מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמָיו. וַיִּתְמַכֵּר לַעֲשֹוֹת רָעָה: יָדוֹ שָׁלַח בִּקְדוֹשֵׁי אֵל. כַּסְפּוֹ נָתַן לְהַכְרִית זִכְרָם: כִּרְאוֹת מָרְדְּכַי כִּי יָצָא קֶצֶף. וְדָתֵי הָמָן נִתְּנוּ בְשׁוּשָׁן: לָבַשׁ שַֹק וְקָשַׁר מִסְפֵּד. וְגָזַר צוֹם וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר: מִי זֶה יַעֲמוֹד לְכַפֵּר שְׁגָגָה. וְלִמְחוֹל חַטַּאת עֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ: נֵץ פָּרַח מִלּוּלָב. הֵן הֲדַסָּה עָמְדָה לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים: סָרִיסֶיהָ הִבְהִילוּ לְהָמָן. לְהַשְׁקוֹתוֹ יֵין חֲמַת תַּנִּינִים: עָמַד בְּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹ. עָשָֹה לוֹ עֵץ וְנִתְלָה עָלָיו: פִּיהֶם פָּתְחוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי פוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ: צַדִּיק נֶחְלַץ מִיַּד רָשָׁע. אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ: קִיְּמוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשֹוֹת פּוּרִים. וְלִשְֹמוֹחַ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: רָאִיתָ אֶת תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. הָמָן וּבָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָֹמֵחָה. בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי: תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח. וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר: לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ. וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ: אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵשׁ לְאַבְּדִי. בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי. אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי. בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי: אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים. בְּרוּכִים כָּל הַצַּדִּיקִים: וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב:

(יח) ואתה קדוש. קדיש שלם בלא תתקבל:
(יט) אם הוא מוצאי שבת, אומר ויהי נועם. ואתה קדוש. קדיש. ויתן לך. מבדילין. עלינו. ק"י:

זמר לליל א דפורים

[פורים פורים פורים לנו. ברוך אשר בחר בנו: (חתום יוסף שלום) יתרומם שם אלהינו. הנוקם את נקמתנו. מעמלק ראש צרינו. כי ברפידים נלחם בנו: פורים וכו' ואף גם זאת בהיותנו. גולים בארץ אויבינו. לא עזבנו אלהינו. להפר בריתו איתנו: פורים סתר היתה לראש. אל מלך גדול וקדוש. בימי המלך אחשוורוש. ה' הוא משגב לנו: פורים פתשגן הנשתון. להכרית את עם לא אלמן. בעצת הצורר המן אזי חיים בלעונו: פורים שלח רצים דחופים. אל שבע מאה ועשרים. להשמיד את כל היהודים. לולא ה' שהיה לנו: פורים לבש נקם ולא חסה. על יד ימיני והדסה. זמר חדש אליו אשא. עד הנה ה' עזרנו: פורים ויוציאנו לרווחה. ומיגון ואנחה. ליהודים היתה שמחה. ואור יקר זרח לנו: פורים מלאו גביעכם יין. ושלחו מנות לאין. ונראה עין בעין. בשוב ה' אתנו: פורים

לליל שני

יקריבנו ה'. לעבודת בית המקדש. למען זכות אבותינו. אב רחמן: קרב זמן. קרב זמן. אל נאמן. אב רחמן: אין כמוך ה'. מהר יבנה בית המקדש. ונעשה את עולותינו. אב רחמן: הצילנו ה'. מזדים עושי רשעה. על יד דוד משיחנו. אב רחמן: שמחנו ה'. עם משיח דוד בן ישי. וקבץ גליותינו. אב רחמן: עת לעשות לה'. בעמלק נקמה. כאשר עשה לאבותינו. אב רחמן]:

(כ) שחרית, נכנסין לבית הכנסת (ראוי ללבוש בגדים נאים. כי יום טוב גדול הוא ליהודים) [וקודם התפילה, יקיים מתנות לאביונים. וקודם יאמר בשמחה: לשם יחוד כו'. הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה מן התורה. נתון תתן. פתוח תפתח. ומצות עשה מדברי קבלה. ומשלוח מנות איש לרעהו. ולא יתן להעני בפני רבים. וגם אשתו ובניו יקיימו מתנות לאביונים. ומחנך בה גם הקטנים. וכל הפושט יד, נותנים לו]. ומתפלל כשאר ימים [ואומר מזמור לתודה]. על הניסים. והש"ץ חוזר התפילה:

קרובץ לפורים

קרובץ לפורים

יוצר לפרשת פרה

החזן מתחיל ברוך אתה וכו'. עד ומושיע ומגן

מִסּוֹד חֲכָמִים וּנְבוֹנִים. וּמִלֶּמֶד דַּעַת מְבִינִים. אֶפְתְּחָה פִּי בְּשִׁיר וּרְנָנִים. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל פְּנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים:

ע"פ א"ב עד מ': וחרוז לסיום הברכה: וכל היוצר חיבר הקליר

אֲצוּלַת אוֹמֶן בְּצֵרוּף זְקוּקָה. בְּנִבְכֶיהָ זֹאת בַּלָּט פְּקוּקָה. גְּלוּמָה עֲלוּמָה וּנְקוּקָה. דִּבּוּרָהּ עַל אוֹפָן חֲקוּקָה: הַמְסֻקָּלָה וְהַמְעֻזָּקָה. וְדִשּׁוּנָהּ דִּשּׁוּן לְמִשְׁמָר חֻקָּה. זֵר שִׁבְעָתַיִם מְזֻקָּקָה. חוֹק טָהוֹר מִטָּמֵא מְחֻזָּקָה: טְבוּעָה בְּלֹא רְחוֹקָה וְהִיא רְחוֹקָה. יְחוּסָה אֲטוּרָה וּדְחוּקָה: חזן כִּתְמַת חֲמוּקָה בָּהּ מְחוּקָה. לְטָהֳרַת חֲשׁוּקָה נֶחֱקָקָה זֹאת חֻקָּה: מְקוֹמָהּ יִגְלֶה. מַעֲמַקֶּיהָ יִדְלֶה: חזן לְעֵת יִגָּלֶה. גְּנוּנָיו יַעֲלֶה:

ברוך אתה יי מגן אברהם. אתה גבור עד להחיות מתים

אצולת. התורה שנפרשה מה' והיא כלי אומנותו. שהביט באותיותיה וברא העולם. היא צרופה ומזוקקת בלי שום סיג. ומדברים עמוקים שבה, היא זאת חוקת הפרה המכוסה וסתומה והיא כגולם. ונעלמה כמו הטמון בנקיקי הסלעים ובאמת כתוב דיבור הדבר^[5] דבור על אופניו: [אצולת. עניין הפרשה. כמו "ויאצל מן הרוח" (במדבר יא, כה): בנבכיה. מלשון "נבכי ים" (איוב לח, טז): בלט. עניין כיסוי. כמו "וילט פניו" (מלכים א יט, יג): פקוקה. סתומה, ובלשון משנה: "פקק החלון" (משנה שבת יז ז): גלומה. לשון גולם]:

הערות

1. קופות כסף כעין קופות צדקה
2. נדצ"ל פֹּעַל. ויקיעורך
3. נדצ"ל בִּיבֹשֶׁת. ויקיעורך
4. על פי הקבלה, משתנה שם הוי״ה בסדר אותיותיו ל-12 "צירופים", צירוף לכל חודש. ג פעמים הוי״ה ג פעמים הוי״ה שווה 78 = מגלה.
5. נדצ"ל ובאמת כתוב דיבורה דבר