טור אורח חיים תרנח
<< | טור · אורח חיים · סימן תרנח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור
עריכהמן התורה לולב ניטל במקדש כל שבעה וחוץ למקדש רק יום ראשון. וחכמים תיקנו שיהא ניטל בכל מקום כל ז' ימים. אבל בשבת אינו ניטל בכל מקום, לא שנא אם חל יום ראשון בשבת או אחד משאר הימים.
הלכך, ביום ראשון שהוא מן התורה, אין אדם יוצא בלולב של חבירו אלא א"כ יתננו לו במתנה גמורה, דדרשינן "ולקחתם לכם ביום הראשון" - משלכם. אבל אם נתנו לו במתנה על מנת להחזירו לו אחר כך, הוא מתנה, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר לו במתנה. אבל אם אמר לו "יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי" לא יצא.
וצריך שיחזירנו לו אח"כ לקיים תנאו. אבל אם לא החזירהו אח"כ, הרי לא קיים תנאו ונמצאת המתנה בטילה למפרע ולא יצא. ואפילו נאנס מידו בענין שאינו יכול להחזירו ורוצה להחזיר לו דמיו, לא יצא. ואפילו נתנו לו סתם ולא פירש ע"מ שתחזירהו לי, מסתמא דעתו שיחזירנו לו כיון שצריך לצאת בו, ואם לא החזירהו לו לא יצא. ומיהו אפילו לא החזירו לידו אלא לאחר, ואחר לאחר, והאחרון מחזירו לבעליו, יצא.
ויש אומרים שאין צריך להחזירו לו אלא א"כ כפל תנאו, שאומר לו "הרי הוא לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי, ואם לא תחזירהו לי לא ליהוי מתנה". שאם לא כפל תנאו, הוי תנאה - דהיינו החזרה, בטל, ומעשה - דהיינו המתנה, קיים, ויצא בו אפילו לא החזיר לו. אבל לפי מה שכתב[1] דאפילו בסתמא צריך להחזירו לו, כל שכן אם התנה ולא כפל.
ומטעם זה דבעינן משלכם, לא ליקני איניש לולבא לקטן ביומא קמא, דקטן מיקני קני אקנויי לא מקני, ונמצא שאין א' יכול לצאת בו אחר שהגיע לידו.
אחין או שותפין שיש להן אתרוג בשותפות, אם יכול אחד מהן לאכלו ואין חבירו מקפיד עליו, יוצא בו דחשיב כשלו, ואם לאו לא יצא, שאין השותפין יכולין לצאת באתרוג המשותף עד שיתן לו חבירו חלקו במתנה.
ומה שנוהגין במקום שאין אתרוג מצוי, שכל הקהל קונין אתרוג בשותפות ויוצאין בו, פירש רשב"ם שכיון שקנאוהו כדי לצאת בו, מסתמא הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנין חלקם לכל מי שנוטל לצאת בו על מנת שיחזירהו להם, כיון דבענין אחר אין יכולין לצאת בו.
תשובה לרב שרירא: מקום שאין אתרוג ולולב מצויין, וגובים מהקהל מכל א' וא' וקונין, ונוטלו חזן הכנסת בידו בשעת ההלל ומברך עליו, ונותנו לזקנים ומברכין עליו, ושוב נוטלו כל אחד מחבירו עד שמברכין עליו כל הקהל, יצאו ידי חובתן או לא? והשיב, ודאי בשאר ימות החג מיום ב' והלאה, יצאו ידי חובתן באותו לולב, אבל ביום הראשון צריך כל א' לולב שלו, וכן ראוי שתעשו להיות קונין הלולב לא' מן הציבור, או שיקחנו מממונו, או שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו, וביום טוב הראשון יתנו במתנה לאחד מן הזקנים, וכל אחד יתנהו לחבירו במתנה עד שיבוא ליד כולם. ובאשכנז ובצרפת נוהגים כרשב"ם.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מן התורה לולב ניטל במקדש כל ז' וחוץ למקדש רק יום ראשון וחכמים תקנו שיהא ניטל בכל מקום כל ז' הימים משנה בפרק לולב הגזול (מא.) ובפרק בתרא דר"ה (ל:) בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום אחד משחרב בה"מ התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש ופירש"י במקדש ז' כדדרשי' בת"כ מושמחת' לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין ז' ימים:
ומ"ש אבל בשבת אינו ניטל בכ"מ לא שנא אם חל יום ראשון בשבת או אחד משאר הימים היינו דוקא אחר שחרב בה"מ אבל בזמן שבה"מ קיים אף ע"פ שכשחל אחד משאר הימים בשבת לא היה ניטל בשבת כשחל יום א' בשבת היה ניטל בשבת בין במקדש בין כל היכא דבקיאי בקיבועא דירחא דתנן בפ' לולב וערבה י"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת לולב ז' ושאר כל הימים ו' ופירש"י לולב שבעה די"ט ראשון דחי שבת ושאר כל הימים שחל בהם יום ראשון ונמצא שבת בחש"מ לא דחי ובגמ' אמאי טילטול בעלמא הוא ולידחי שבת אמר רבא גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה אי הכי יום ראשין נמי ראשון דאיתיה מן התורה בגבולין לא גזרו ביה רבנן הנך דליתנהו מן התורה בגבולין גזרו בהו רבנן אי הכי האידנא נמי אנן לא ידעינן בקביעותא אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו אה"נ דתני חדא בי"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולבם להר הבית ותניא אידך לבהכ"נ ש"מ כאן בזמן שב"ה קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים ש"מ ובתר הכי אסיקנא דליתא אלא לדידהו נמי לא דחי ולא קשיא הני תרתי דתני הכא חדא כל העם מוליכין לולביהם להר הבית ותניא אידך לבה"כ ומתרצים כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין ב"ה קיים לא אידי ואידי בזמן שב"ה קיים ול"ק כאן במקדש כאן בגבולין ופירש"י בגבולין מוליכין לב"ה וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ סמוכין להיות ב"ד ויודעים אימת הוקבע החודש אבל עתה משחרב ב"ה אין לולב דוחה שבת אפי' לבני א"י:
הלכך ביום ראשון שהוא מן התורה אין אדם יוצא בלולבו של חבירו פי' כיון דחוץ למקדש נמי יום ראשון הוא מן התורה דקרא דולקחתם לכם ביום הראשון בגבולין נמי משמע א"כ אין אדם יוצא בלולבו של חבירו ודין זה מפורש במשנה בפרק לולב הגזול י"ט הראשון של חג אין אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו ובגמרא מנא ה"מ דת"ר ולקחתם לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול מכאן אמרו אין אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה ומעשה בר"ג ורבי יהושע ור"א בן עזריה ור"ע שהיו באים בספינה ולא היה לולב אלא לר"ג בלבד שלקחו באלף זוז נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה נטלו ר' יהושע ויצא בו ונתנו לר"א בן עזריה במתנה נטלו ר"א בן עזריה ויצא בו ונתנו לר"ע במתנה נטלו ר"ע ויצא בו והחזירו לר"ג ל"ל למימר החזירו מלתא אגב אורחיה קמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא וכתב הרא"ש על זה וכן היתה מתנת ר"ג ולהכי תנא והחזירו לר"ג דאם לא החזירהו לו לא יצאו אע"פ שכל א' לא החזירו לר"ג כן היתה המתנה שכ"א יתנהו לחבירו ויחזור הוא לבסוף וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה ע"מ שיחזיר ואחר שיצא בו צריך להחזיר וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ יהא שלי כבתחלה לא יצא בו דהוי כמו שאול ותדע מדאמרינן לקמן לא ליקני איניש לולבא לינוקא בי"ט דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואם א"צ להחזיר לו במתנה נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא ליקניה ליה עד שיצא בו ולהחזיר לו ממילא א"ו צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא כתב בעל העיטור מסתבר כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אין נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לו לצאת בו שאין לו לולב אחר א"צ לפרש לו ע"מ להחזיר לו אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם וא"צ לתנאי דהא ר"ג נתן במתנה ולא אמר לו ע"מ להחזיר אלא כיון שלקחו ר"ג לצאת בו ולא היה לו אחר מסתמא ע"מ להחזירו נתנו ע"כ ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו יותר טובה מתנה ע"מ להחזיר אלא שבא לחדש דאפילו במתנה סתם הוא ע"מ להחזיר ואם לא החזירו לו לא יצא ואם גזל ממנו ולא החזירו כתב בעל העיטור מסתברא אע"ג דחזרת דמים הוי חזרה כדאמרי' גבי איצטלית דאמרינן תתן לו את דמיה דוקא באצטלית אמרינן מה לי היא מה לי דמיה אבל אתרוג כי אמר החזירו לי דוקא אתרוג קאמר לצאת בו י"ח ואם לא החזירו לא יצא כדאמרי' (ב"ב קלו) גבי אחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא דחזרת דמים לאו חזרה היא עכ"ל וגם הר"ן כתב יש שלמדו מכאן שהנותן לולב לחבירו בי"ט ראשון סתם מתנה ע"מ להחזיר הוא ואומדנא דמוכח היא אע"פ שלא פירש דאין אדם מתרוקן ממצותו ונותן לאחרים דהא הכא סתם נתנו להן ר"ג ואפ"ה אמרי' דקמ"ל במתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולבו לחבירו בי"ט סתם וטעמא דמסתבר הוא אע"פ שאין כאן ראיה מוכרחת וכתב עוד מסתבר דכי אמר החזירו יצא דוקא בשהחזירו בענין שיכול עדיין לצאת בו הא אם החזירו לאחר שעברה מצותו לא יצא דאומדן דעתא הכי הוי וחזרת דמים הכא לאו חזרה הוא ודאי דאלולב קפיד: ואיכא למידק אהא דאמר רבא הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא דכיון דאינו יוצא בו אלא כשקיים תנאו היאך יצא בו הא באותה שעה שהחזירו אינו בידו וליכא למימר דכשאמר מעכשיו מיירי דכשהחזירו וקיים תנאו איגלאי מלתא למפרע דהויא מתנה מעיקרא דא"כ הו"ל לפרושי למלתיה וי"ל דרבא ס"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי כ"כ התוס' בפרק מי שאחזו (עה:) וא"ת היכא דלא החזירו אמאי לא יצא הא תנאי ומעשה בדבר אחד הוא והתנאי בטל ומעשה קיים כדאמרינן בפרק מי שאחזו תירצו התוס' בפרק י"נ דרבא סבר לא בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר א"נ שאני התם דס"ל כל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר ואז אינו שלה וסותרין זה את זה התנאי והמעשה אבל רבא דס"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי לא סתרי אהדדי:
ומ"ש רבינו וי"א שא"צ להחזירו לו אלא א"כ כפל תנאו וכו' הג"מ כתב בשם סמ"ג וז"ל א"נ צריך שיאמר ע"מ שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא שלך אלא שלא חש להאריך ע"כ והקשה הרמ"ך דאדרבה אם לא יהא בתנאי כל זה כ"ש שהמתנה טובה והתנאי בטל אפילו אם לא יחזיר וצ"ע עכ"ל:
ומ"ש רבינו אבל לפי מה שכתבתי דאפילו בסתמא צריך להחזירו לו כ"ש אם התנה ולא כפל פשוט הוא דהא ודאי ליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפליה לתנאיה דכיון דמשום דאזלינן בתר אומדן דעתא הוא דאמרינן דאם לא החזירו לא יצא אע"פ שלא הזכיר החזר' כשהזכירו ודאי לא מיגרע גרע והלכך אע"ג דלא כפליה לתנאיה אם לא החזירו לא יצא: כתב הרוקח בנדרים פ' השותפין מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא שמה מתנה על כן יאמר לחברו אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו ולא יאמר לי עכ"ל ויש לתמוה עליו דא"כ רבא דנקט הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי לאו דוקא נקט לי והר"ן כתב בפ' הנזכר כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר דנהי דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה מוקדשת וכדאמרי' בפ' יש נוחלין שאני התם דמ"מ לשעת' מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפי' לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה עכ"ל:
ומטעם זה דבעינן משלכם לא ליקני איניש לולבא לקטן ביומא קמא וכו' מימרא דרבי זירא בפרק לולב וערבה (מו.) ופירש"י מקני קני דרבנן תקיני ליה זכייה לנפשיה אקנויי לא מקני אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה דלאו בר דעת הוא וכ' הר"ן דבתינוק שלא הגיע לעונת הפעוטות מיירי דזוכה לעצמו ואינו מזכה לאחרים דאי כשהגיע לעונת הפעוטות כבן ו' או כבן ז' אקנויי נמי מקני דהא קי"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומסקינן נמי בהניזקין (נט.) דמתנתו מתנה וא"ת והא איהו ע"מ להחזיר יהביה ניהליה ואי אקנויי נמי לא מקני ולא מצי לאהדורי נמצא מתנתו בטילה ליתא דהא קי"ל דכל תנאי דא"א להתקיים בסופו והתנה עליו בתחלה תנאו בטל ונמצא שהקטן קנאו ואע"פ שאינו יכול להחזירו עכ"ל: ב"ה ומדברי הרמב"ם נראה דאפי' בהגיע לעונת הפעוטות מיירי: וכתוב במרדכי ובהג"א בשם א"ז שאם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו לגמרי שפיר דמי ובקיאי הדעת מחזירין אותו למקומו והתינוקות מעצמם נוטלין אותו ומברכין עליו:
אחין או שותפין שיש להם אתרוג בשותפות וכו' בפרק יש נוחלין (קלז.) אמר רבה ב"ר הונא האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית נטלו א' מהן ויצא בו אם יכול לאכלו יצא ואם לאו לא יצא ופרשב"ם שקנו אתרוג ירשו מאביהם או לקחו במעו' ירושת אביהם בתפוסת הבית כל זמן שלא חלקו ונטלו אחד מן האחין בלא דעת חבירו ויצא בו רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה ויכול לאכלו בלא רשותא כגון שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר או שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד יצא דקרינן בו לכם שהרי כולו שלו הוא ואם לאו לא יצא דכתיב ולקחתם לכם משלכם שיהא כולו שלו ולא מקצתו שלו והרי"ף והרא"ש הביאו מימרא זו בפרק לולב הגזול וכתבו עליה ש"מ דהני בי תרי דזבני לולב בשותפות לא נפקי ביה ידי חובתייהו ביומא קמא עד דיהיב חד לחבריה מנתא דיליה ואי לא לא נפיק וכ"כ הרמב"ם ז"ל:
ומ"ש רבינו ומה שנוהגין במקום שאין אתרוג מצוי שכל הקהל קונין אתרוג בשותפות ויוצאין בו פרשב"ם כיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירש וכו' כ"כ בפ' י"נ והביא הרא"ש בפרק לולב הגזול:
ומ"ש בשם תשובת רב שרירא עד סוף הסימן כתבו הרא"ש בפרק לולב הגזול והחילוק שבין דעת רשב"ם לדעת רב שרירא פשוט דלרשב"ם א"צ להקנותו לשום אדם אלא גובין סתם וקונין אותו סתם ונוטלו אחד מהם ויוצא בו ונותנו לחבירו ויוצא בו ונותנו לחבירו וכן כולם ולרב שרירא צריך להקנות בפירו' הדמים או הלולב לאחד מן הקהל ויוצא בו ואח"כ יתנהו במתנה לחבירו ויוצא בו ונותנו לחבירו עד שיבא לידי כולם וה"ה כ' בשם הרשב"א מסתברא לי דהא דאחין בשלא לקחוהו לצאת בו הוא אלא לאוכלו ולהריח בו אבל לקחוהו לצאת בו ודאי בכל גוונא יוצאין בו דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוהו היו יודעין שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל אחד מהן לצאת בו שיהא כולו שלו דומיא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה שהן נכנסין לחצר שניהם שאין בה דין חלוקה כמו שמבואר בח"ז מה' נדרים והטעם שיש ברירה שכשלקחוהו על דעת כן נשתתפו שבשעה שכל אחד מהן נכנס יהא מקום דריסתו שלו אף בלולב כיוצא בו ואינן צריכין להקנות עכ"ד ואפשר שעל דעת זה סמכו בהרבה מקומות שלוקחים לולב אחד וכל הקהל יוצאים בו בין בראשון בין בשני עכ"ל: והיכא דשנים שותפים באתרוג א' ואחד מהם אינו רוצה לוותר חלקו לחבירו ולא נמכרו לו חבירו אומר או מכור לי חלקך או קנה לך חלקי (והלה אינו רוצה) לפי שרוצה להפסידו עליו: ודע דבהאי מימרא דאחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית מסיים בגמרא ודוקא אתרוג אבל פריש או רמון לא וכתב רשב"ם דלא גרסינן ליה אבל הרי"ף גריס ליה בפרק לולב הגזול וכתב הר"ן אם יכול לאכלו לפי שיש שם אתרוגים אחרים ומגיע זה לחלקו יצא דכדידיה דמי וכ"ת ואפי' יש שם אתרוגים אחרים מאן פלג ליה י"ל דהכא באחין שאינם מקפידין זה על זה עסקי' והלכך כיון שאף להם יש אתרוגים אפילו נטל זה היפה אין מקפידין בכך אבל אם אין להם אלא או פריש או רמון ודאי מקפידין הם שאף הם רוצים לקיים מצוה כמוהו וגם הרמב"ם נראה שהיה גורס כגירסת הרי"ף שכתב וז"ל האחין שקנו אתרוגים בתפוסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג ויצא בו אם יכול לאוכלו ואין האחים מקפידין בכך יצא ואם היו מקפידין לא יצא עד שיתנו לו חלקו במתנה ואם קנה זה אתרוג וזה פריש או שקנו כאחד אתרוג ורימון ופריש מתפוסת הבית אינו יוצא באתרוג עד שיתן לו חלקו במתנה ואע"פ שאם אכלו אין מקפידים עליו באכילתו עכ"ל וביאר ה"ה דכל שאין שם אתרוגים אחרים אע"פ שאין מקפידין עליו באכילתו אינו יוצא בו לפי שכל שאין שם מאותו המין אין מחילתן בסתם מועלת אבל בשיש שם מאותו המין אפי' היה זה מעולה מן האחרים מחילתן מועלת לפי שאינן מקפידין עכ"ל ודבריו כדברי הר"ן ז"ל :
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- מן התורה וכו' אבל בשבת אינו ניטל בכל מקום כו' היינו דוקא אחר שחרב בית המקדש דאילו בזמן שבית המקדש היה קיים אם חל יום א' בשבת היה ניטל בשבת בין במקדש ובין כל היכא דבקיאי בקביע' דירח' כדאיתא ריש פ' לולב וערב' במשנה וגמרא וז"ש ל"ש אם חל יום ראשון בשבת או א' משאר הימים כלומר דאילו בזמן שב"ה קיים יש חילוק בין כשחל יום ראשון בשבת או בא' משאר הימים
- ומ"ש והילכך יום ראשון שהוא מן התורה כו' פי' כיון דחוץ למקדש הוי מן התורה וטעמא הוא משום דדרשינן ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון אפי' בגבולים משמע כדאיתא ר"פ לולב וערבה א"כ אין אדם יוצא בלולבו של חבירו ביום ראשון בשום מקום אא"כ יתננו לו במתנה גמורה שהרי כתיב לכם משמע משלכם וקאי אביו' הראשון למימרא דחיוב נטילת לולב ביום הראשון בכל מקום דוקא משלכם ודין זה מפורש במשנה וברייתא ס"פ לולב הגזול:
- ומ"ש אבל אם נתנו לו במתנה ע"מ להחזירו לו אח"כ הוה מתנה שם מפורש בגמ' דמעשה דר"ג בברייתא איירי במתנה ע"מ להחזיר וכי הא דאמר רבא הא לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לו נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא:
- ומ"ש ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר אבל אם אמר לו יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירהו לי לא יצא כ"כ הרא"ש וביאור דבריו דאם נותן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר יצא לו האתרוג מרשות נותן לרשות מקבל לגמרי והו"ל של מקבל אלא שהתנה עמו שיחזירהו לו אח"כ וזה אינו אלא תנאי גרידא כאילו התנה עמו שום תנאי אחר שהרי אמר ע"מ ואין הנותן חוזר וזוכה באתרוג אא"כ חוזר המקבל ונותן לו האתרוג במתנה כמו שהתנה עמו אבל אם א"ל יהא שלך עד שתצא בו וגם לא אמר ע"מ אלא אמר ואח"כ תחזירהו לי הרי לא יצא מרשות נותן לגמרי ואין המקבל צריך לחזור וליתן לנותן במתנה אחר שיצא דממילא הוא שלו כבתחלה אחר שיצא בו המקבל שהרי לא הקנה לו אלא כדי לצאת בו והוי כמו שאול ובלשון הרא"ש מבואר יותר ע"ש:
- ומ"ש וצריך שיחזירנו לו אח"כ כדי לקיים תנאו כו' כן היא מסקנת הרא"ש שם דלא כה"ר ישעיה דפטר ליה בנאנס מידו ע"ש הטעם. ומ"ש וי"א דא"צ להחזיר לו אא"כ כפל תנאו וכו' כן נראה מדברי התו' לשם וכ"כ הסמ"ג כדבריהם. אבל הרא"ש השמיט דברי התו' בזה וס"ל דהעיקר דאזלינן בתר אומדן דעתא וכמ"ש לשם בשם העיטור א"כ כ"ש אם התנה ולא כפל דאיכא נמי גילוי דעתא ועיין בתשובת הרשב"א בסי' קפ"ו גם הוא פסק דלא בעי תנאי כפול וכן פסק המרדכי בשם רשב"ם ור"ש בן חפני הכהן ושכן עמא דבר כ"כ ראבי"ה והכי נקטינן:
- ומ"ש ומטעם זה דבעינן משלכם כו' מימרא דר' זירא בפ' לולב וערב' ומשמע מדברי הרא"ש דדוקא לאקנויי לגמרי ע"מ שיחזירהו לו לא ליקני לינוק' אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך תחזירנו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התינוק שפיר דמי ועיין בתשובת הרשב"א סימן ס"ב וסי' פ"ז:
דרכי משה
עריכה(א) וכתב מהר"א מפרא"ג דבשעה שמחזיר לו צריך לחזור וליתן לו במתנה וכ"ה באשיר"י ובתא"ו נ"א פ"ד וכתב עו"ש בתא"ו דאם נתן לו אתרוג במתנה ואמר אחריך לפלוני אפי' אכלו הראשון או מכרו יצא דאין לאחרון אלא מה ששייר ראשון כמו בשאר מתנה ועיין בדין זה בח"מ בדין מתנה:
(ב) וכתב בתשובת מהרי"ל סי' ק"ז כ' מוה"רם גובין מעות אתרוג לפי ממון דהידור מצוה מוטלת על העשירים טפי מעל העניים וכתב עוד שם דאין יכולין לכוף אשה שתתן לאתרוג מאחר שאינה מחויבת בדבר:
(ג) וכתב הרא"ש דאע"ג דנותן לו ע"מ להחזיר לא מהני גבי קטן וכ"כ רי"ו והר"ן:
(ד) וז"ל הג"מ סוף ה' לולב אמנם הירא וחרד לדבר השם והמחבב לעשות מצוה מן המובחר ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו כדי לעשות הנענועין כהלכתן ועוד שרוב ב"א מברכין בשעה שהם שותפין ואין יודעין להעלות על דעתן ליזהר שיהיו במתנה ולא נהגו להיות לכל הקהל אתרוג א' אלא מדוחק עכ"ל הר"ם וכתב עוד דאסור לזלזולי במצות אתרוג או שאר מצות שהעו"ג מוכרין אותו כדאמרינן בגמרא לא איבעיא לך לזלזולי כולי האי עכ"ל וכתב מהרי"ל דאף אם יום ראשון בשבת יראה כל א' וישתדל שיהא לו אתרוג ולולב מיוחד:
- ^ צ"ל "שכתבתי", וכמו שהעתיק בבית יוסף.