סמ"ג עשה מד
בפרשת אמור "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). ותניא (סוכה מד.) "לפני ה׳" במקדש שבעת ימים, ולא בגבולין. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי [בפ׳ לולב הגזול דף מ״א] שיהא לולב ניטל במדינה כל שבע זכר למקדש. בתחילת פרק לולב וערבה [דף מ״ג] מוכיח שבזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל בכל מקום בגבולין יום ראשון אפי׳ בשבת מפני שהיו ישראל עולין לרגל ושוהין בירושלים לאכול מעשר שני ולומדין תורה. כדאמרינן גדול מעשר שני שמביא האדם לידי תלמוד, שנאמר "למען תלמוד ליראה וגו'" (דברים יד, כג). ואין לחוש לגזירה דרבה [שם דף מ״ב] אבל בשופר שהיא חכמה צריך יותר טורח ללמד הלכותיו, לכך חשו לגזירה דרבה בגבולין אף בזמן הבית.
[בפרק לולב הגזול דף ל״ב] כפות תמרים האמורים בתורה הם חריות שבדקל כשיצמחו קודם שיפרחו העלין לכאן ולכאן אלא שיהא כמו שרביט והוא הנקרא לולב. פרי עץ הדר האמור בתורה הוא האתרוג [שם דף ל״ו]. וענף עץ עבות האמור בתורה שנינו בברייתא [שם דף ל״ג] שהיא ההדס שעליו חופין את עציו ופירש רב יהודא [שם] כגון שיהו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה שלישי למעלה מהן אמר רב אשי שאין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. [שם דף ל״ו] ערבי נחל האמורים בתורה אינו כל דבר הגדל בנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום זהו הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נאמר ערבי נחל ואפי׳ היה גדל במדבר או בהרים כשר ויש מין אחר דומה לערבה אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום וזהו הנקרא צפצפה והיא פסולה ורוב זה המין גדל בהרים ויש מין ערבה שאין פה העלה שלו חלק ואינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד כמו פי מגל קטן וקרוי בלשון תלמוד [שם] חלפא גילי וזה כשר. וכל הדברים האלה מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו.
[בפ׳ הקומץ רבה דף ל״ז] ארבעה מינים הללו מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה וכולן נקראין מצות לולב׳ [בפ׳ לולב הגזול דף מ״א] ותניא ולקחתם שתהא לקיחה תמה לכל אחד ואחד לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול ואמר רבא [שם] מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וצריך שיחזירהו לו ויקיים לו תנאו. בפרק יש נוחלין [דף קל״ז] גבי האחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ופי׳ שם רבינו שמואל ומה שנהגו כל הקהל לברך באתרוג אחד דעתינו מסכמת ואע״פ שאין אנו מפרשים כמו שפירש דמי שינתן לכל אחד עד שיברך ואח״כ יחזיר והני מילי בי״ט ראשון אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול והרב רבי אליעזר פי׳ דגזול פסול אף בשאר ימים. [ריש פ׳ לולב הגזול דף כ״ט] תנן לולב הגזול והיבש פסול יבש משום דבעינן זה אלי ואנויהו גזול לפני יאוש דאין זה לכם ולאחר יאוש משום דהוי מצוה הבאה בעבירה.
נקטם ראשו נפרצו עליו פסול נפרדו עליו כשר. ומפרש בגמרא [שם דף ל״ב] נפרצו לגמרי כי חופיא בלויי בלע״ז ואינן מחוברין לשדרה אלא על ידי אגודה, נפרדו כענפי אילן ומחוברין למטה. [שם דף ל״א] לולב שכפוף ראשו כאגמון או קווץ כמין קוצים כזה L יוצאין לו בשדרה או עקום או חרות פי׳ קשה כחריות של דקל או סדוק כי המנק כולם פסולים. אמר רבא [שם דף ל״ב] לולבא דסליק בחד הוצא פסול פי׳ מצד אחד יוצאין עליו כזה אמר רבי יהושע בן לוי בפרק הגוזל קמא [דף צ״ז ובדף ל״ב דלעיל] נחלקה התיומ׳ נעשה כמי שניטלה התיומה ופסול ופי׳ רבינו שלמה שני עליו עליוני׳ אמצעי׳ ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה ונחלקה השדרה עם העלין שלמטה ולשון תיומה שמדובקים כתאומים ורבינו חננאל [וכן הוא בתוס׳ שם] ורב אלפס [בפ׳ לולב הגזול] ורבינו משה פירשו [בפ״ח דהלכות לולב] שגם כל שני עלין המדובקים נקראים תיומת [בפרק לולב הגזול דף ל״ב] כל לולב שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול [שם] ושיעור הדס וערבה ג׳ טפחים ושדרו של לולב ד׳ טפחים מלבד העלין היוצאין אחר שכלתה השדרה שאין עוד עלין עולין בה מן הצד נמצא שדרו של לולב יוצא מן ההדס טפח כדברי ר׳ יוחנן [שם] נשרו רוב עליו של הדס [שם] אם נשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר פירוש ובכל בד ובד ג׳ עלין לחים ובבציר משלשה עלין לחין לא הוי עבות אמר רב חסדא [שם] ובראש כל אחד ואחד פי׳ שיהו העלין לחין בראשי הבדים דלהוי הדר. [שם דף ל״ב] היו ענביו מרובין מעליו פי׳ רב [בדף ל״ג] דאם ירוקות מין הדס הוא וכשר ואם שחורות ואדומות פסול ואם מעטן כשר [בדף ל״ב] ואין ממעטין ביום טוב תנן [שם] הדס הגזול והיבש פסול ותנן נמי [שם דף ל״ד] רבי ישמעאל אומר לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס והל׳ כרבי טרפון דאמר [שם] אפי׳ שלשתן קטומין בראשן.
תנן [שם] אתרוג היבש והגזול פסול כטעם שפירש בלולב [שם] נטל פטמתו פסול מפרש רבי יצחק בן אליעזר [בדף ל״ה וכל הסוגיא בתוס׳ שם] טלה בוכנתו פי׳ רב אלפס [שם וע״ש בפי׳ רבינו נסים] וכן רבינו משה ורבינו יעקב בר רבי יקר [בפ״ח דלעיל ובהגהה שם] פטמא דד של אתרוג והוא חוטמו כדתניא במסכת עוקצין [פרק ב׳] הפטמא של רמון מצטרפת והוא שושנתו ולפי דברי רבינו יעקב ניטל עוקצו דקתני בסיפא כשר אפילו ניטל לגמרי ולא נשאר שום דבר בגומא אבל רב אלפס ורבינו משה פירשו שבכלל בוכנתו גם הוא עוקצו כשהוסר כלו שהוא כבוכנא באסיתא ולכך לא נקט חוטמו וניטל עוקצו דכשר הוא שנחתך חוץ לגומא ונשאר ממנו בגומא ורבינו יצחק הלוי פירש כדברי רב אלפס ורבינו משה רק שאומר שאין חוטמו בכלל בוכנתו אלא בוכנתו ועוקצו הכל בזנב תנן [בדף ל״ד] ניקב האתרוג וחסר כל שהוא פסול פי׳ רבי׳ שלמה חדא מלתא היא דאילו ניקב ולא חסר שתחב בו מחט והוציאה כשר כדקתני סיפא והא דתני עלה [בדף ל״ו] ניקב נקב מפולש בכ״ש שאינו מפולש כאיסר אאין בו חסרון קאי והרב ר״א פי׳ דאיש בו חסרון קאי עלתה חזזית על רובו פסול [שם דף ל״ד] פי׳ כמין אבעבועות דקות עלתה חזזית על מיעוטו כשר לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים או בשלשה מקומות הוה לי׳ מנומר ופסול ועל חוטמו אפי׳ משהו נמי פסול תניא [בדף ל״ו] אתרוג תפוח פי׳ נרקב או סרוח כבוש או שלוק או כושי לבני א״י שאינן רגילין בהן לבן מנומר העשוי ככדור והתיום הם ב׳ דבוקין ביחד כולן פסולין. [שם] גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת פסול.
גרסינן בירושלמי [שם] רבי יצחק בר נחמני בשם ר׳ שמואל כל הפסולים אינן פסולין אלא ביום טוב הראשון בלבד אמנם כשאינו הדר משמע קצת בגמרא שלנו [בדף ל״ז דלעיל] שפסול אף ביום טוב שני [שם] אתרוג הבוסר פירש״י אתרוג קטן כפול ר׳ עקיבא פוסל וחכמים מכשירין, [שם] אתרוג שנקבוהו עכברים כשר ביום טוב שני דהא א״ר חנינא [שם] מטבל בה ונפיק כלומר אוכל מקצתו ויצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו, [במשנה שם דף ל״ד] הירוק ככרתי ר״מ מכשיר ורבי יהודא פוסל ופסקינן הלכה כר׳ יהודא בשיעור אתרוג [שם ופסק הלכה דנקט היינו כדאיתא בעירובין דף מ״ו דרבי מאיד ור׳ יהודא הלכה כרבי יהודא ר׳ יוסי ורבי יהודא הלכה כרבי יוסי] קטן שהוא כביצה וכר׳ יוסי בשיעור אתרוג גדול שהוא אפי׳ אוחזו בשתי ידיו. גרסינן בב״ק [דף ט׳] בהידור מצוה עד שליש ומפרש רבינו יעקב שאינו רוצה לומר בספר תורה נאה או באתרוג נאה יוסיף שליש שהרי לעולם ימצא נאה ונאה אלא אם קנה אתרוג בשיעורו כאגוז או כביצה ומצא נאה יש לו ליתן עד שליש יותר אבל אם גדול מכביצה אין לו להוסיף עליו לשו״ן מור״י רבינו יהודא [בפ׳ לולב הגזול דף מ״א] ור״ג שקנה אתרוג באלף זוז חומרא הוא מלבו מפני שמצות היו חביבות עליו.
וק״ל כרבנן [שם דף ל״ג ודף י״א] דלולב אין צריך אגד הילכך הלכה כרבי מאיר [שם דף ל״ג] דאמר אוגדו אפילו בחוט של משיחה. [שם דף ל״ג ובפ״ק דף י״א] ותניא לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר ומוקמינן לה כרבנן ומצוה משום זה אלי ואנוהו ובפרק הקומץ רבה [דף כ״ו] שנינו ארבע המינים שבלולב מעכבין זה את זה ואומר בגמרא [שם] לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פירש בהלכות גדולות כשמגביה כל אחד לבדו יצא מאחר שלולב אין צריך אגד תנו רבנן [בפ׳ לולב הגזול דף ל״ג כל הסוגיא] הותר אגדו של לולב בי״ט אוגדו כמין אגודה של ירק בכריכה בעלמא ויתחוב שני ראשי האגד תחת הכריכה ומקשינן ולענביה דלאו קשירה היא ומשני ר׳ יהודא היא דאמר קשירה היא ומקשה אי ר׳ יהודא קשר מעליא בעי והאי לאו אגד הוא ופריק האי תנא סבר לה כוותיה בחדא דעניבה קשירה היא ופליג עליה בחדא דאין צריך אגד ומיהו לרבנן בעינן למצוה קשר מעליא כמו לרבי יהודא וכן הילכתא וביום טוב יענבנו כרבנן וכן הורה רב אלפס [שם] הואיל ואין לולב צריך אגד אם לא הניחו בהושענא מערב י״ט מניחו בי״ט ואוגדו בעניבה או כעין אגודה של ירק והלכתא כרבה [שם דף ל״ז וע״ש בתוס׳] דלקיחה על ידי סודר שמה לקיחה ואומר שם [בדף ל״ז] לא לדוץ לולבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי חציצה ורבא אומר מין במינו אינו חוצץ. רבה [שם] אומר הדס של מצוה אסור להריח בו הואיל דלריחא עביד כי מקצה ליה מריחא קא מקצה ליה. [שם] אתרוג של מצוה מותר להריח בו דהואיל דלאכילה עביד כי מקצה ליה מאכילה קא מקצה ליה. ואמר רבה [שם] לולב בימין ואתרוג בשמאל, מאי טעמא האי תלתא מצוה והא חדא מצוה היא ולא מברכין אלא אלולב הואיל ובמינו גבוהה מכולם. ומניין שאתרוג אין צריך להיות עמהם באגודה? דתניא [שם דף ל״ד] רבי אליעזר אומר יכול יאגד כולם בבת אחת אמרת וכי נא׳ וכפות כפות כתיב. [שם] ומניין שמעכבין זה את זה שנ׳ ולקחתם לקיחה תמה.
[שם דף ל״ז וכל הסוגיא בתוס׳ שם בד״ה בהודו וד״ה כדי לעצר] ומנענעים בהודו תחילה וסוף, ובאנא ה׳ הושיעה נא בלבד, שנא׳ אז ירננו עצי היער וגומר וסמיך ליה הודו לה׳ וגומר ואמרו הושיענו. וגרסינן בירושלמי [שם] רב חייא בר אשי בשם רב המשכי׳ לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכו׳ תני צריך לנענע ג׳ פעמים על כל דבר ודבר. רבי זעירא בעי הכן חד והדן חד או דילמא הכן והכן חד כלו׳ ההולכה אחת וההובאה אחת או דלמא ההולכה וההובאה שתיהן אחת אלמא ניענוע זה חוץ ממוליך ומביא ומעלה ומוריד הוא תנן [בפ׳ לולב הגזול דף מ״א] רבי יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב ברשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות פירוש קסבר טרוד בדבר מצוה פטור כרבי יהושע דבפרק ארבע אחין [דף ל״ד] אמר אביי [בפ׳ לולב הגזול דף מ״ב] לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב וגזירה דרבה [ר״פ לולב וערבה שם] כך היא שמא יעבירנו ד׳ אמות לרשות הרבים לאחר שיצא בו והא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי [בפרק לולב הגזול דלעיל] כשהפכו דאמר רבי שמעון בן יוחי [בפ׳ לולב וערבה דף מ״ה] כל המצות כלן אין יוצאין בהם אלא דרך גדילתן רבא אמר [בפ׳ לולב הגזול דלעיל] אפילו תימא שלא הפכו הכא במאי עסקינן כגון שהוציאו בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לא שמה לקיחה והא דלא משני כגון שמתכוין שלא לצאת בו משום דלא הוה מיקרי טרוד בדבר מצוה. [שם דף ל״ז] ומוליך ומביא למי שהרוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים וארץ שלו לעצור רוחות רעות וטללים רעים.
ותניא בפרק לולב וערבה [דף מ״ו] העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו ונתקוהו מן העשייה לפי שרוב פעמים אחרים מתקנים לו וסדרוהו אברכת נטילה כי ההוא דרב כהנא [שם] מסדר להו אכסא דקידושא שהחיינו דעשיית סוכה ולישב בסוכה. מסיק שם [בדף מ״ו] הלכה כאביי דאמר אתרוג שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר מה שאין כן בסוכה והתם מפרש טעמא הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד ואחד יוצא בה ליומא ואוכלה למחר כרב אסי ורבי יוחנן [שם ועיין בפ׳ המביא דף ל׳ ודנקט למחר היינו התוס׳ שם] אמר רבי זירא [בדף מ״ו דלעיל] לא ליקני איניש הושענה לינוקא ביומא קמא מאי טעמא ינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואישתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו ואמר רב הונא [שם דף ל׳] להנהו דמזבני אסא מגוי לא תגזו אתון אלא לגזו אינהו כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידא דידהו ושינוי רשות בידא דידכו ושרי ובכאן מצינו חילוק בין גזל גוי לגזל ישראל ובירושלמי דערלה גרסינן [פ״ק וכן בפ״ז דכלאים] אע״פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע.
וצריך להקיף בכל יום הארון או דבר אחר זכר להיקף מזבח דתנן בפ׳ לולב וערבה [דף מ״ה] בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ובשביעי ז׳ פעמים ואומר אנא ה׳ הושיעה נא רבי יהודא אומר אני והוא הושיעה נא ופליגי אמוראי [שם דף מ״ג] במה מקיפין אי בלולב אי בערבה ולא ידעינן הלכתא כמאן הילכך אם אין לולב אין היקף. [שם דף מ״ד] וצריך ליטול ערבה בשביעי של חג שהיא הלכה למשה מסיני במקדש דערבי נחל דכתיב ההוא ללולב לר׳ יוחנן משום רבי נחוניא ומסקינן [שם] דרבי אליעזר ברבי צדוק שקל חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא בגבולין ולא תקנה ואינה בכלל לאו דלא תסור ומקשה רבינו יעקב [בתוס׳ שם מבואר יותר בד״ה כאן ולעיל בסוף סימן כ״ז] אלא מעתה בהלל דר״ח ואקידושא דיו״ט שני לא נברך ואומר רבי׳ יעקב דגבי ערבה המנהג היה שלא לברך אמר רבי אמי [שם] ערבה צריכה שיעור ואינה נטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ורב חסדא אמר רבי יצחק [שם] יוצא אדם ידי חובתו בערבה שבלולב ואמר רב נחמן [שם] וכמה שיעורה ג׳ בדי עלין לחין ורב אשי אמר אפי׳ עלה אחד בבד אחד ובהלכות גדולות לא מייתי אלא הא דרב חסדא אמר רבי יצחק משמע שסובר שכך הלכה.
תניא בלולב הגזול [דף ל״א] יבשים פסולים רבי יהודא אומר יבשים כשרים א״ר יהודא מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהם ולבני בניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה ואהא סמכינן לצאת בהדס ולולב יבשים ועל ההיא דאמר רבא [שם דף מ״א] הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא ובכל התנאים שבעולם בין בקידושין בין בגרושין בין בכל דיני ממון [כך מסקנת המיימו׳ בדעת הגאונים בפ״ו דהלכות אישות וכן פסקו התוס׳ בפ׳ האיש מקדש דף מ״ט בד״ה דברים שבלב] צריך להיות בתנאי ארבעה דברים הראשון שיהא התנאי כפול כרבי מאיר [בפ״ג דקידושין דף ס״א] דקיימא לן כותיה בפ׳ מי שאחזו [דף ע״ה] כדמוכח התם בתר הכי דקאמר אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי וכו׳ השני שיהא הן קודם ללאו [שם] השלישי שיהא התנאי קודם למעשה אף על פי שחכמים חולקים על זה בסוף פרק השוכר הפועלים [כך משמע שם דף צ״ד] מכל מקום סתם המשנה כר׳ מאיר [שם] הרביעי שיהא התנאי דבר שאיפשר לקיימו כר׳ יהודא בן תימא שאומר כן בפרק המגרש [דף פ״ד] ובפרק הפועלים [דף צ״ד] אמר ר׳ נחמן [שם] הלכה כמותו וכל אלה הארבעה תנאים היו בתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען ואם חסר התנאי אחד מארבעה דברים אלו הוי התנאי בטל ומעשה קיים כדמוכח בפ׳ מי שאחזו [דף ע״ה וע״ו] ואם כן הכא נמי צריך שיאמר על מנת שתחזירהו לי הרי הוא לך במתנה ואם לאו לא יהא שלך ובכמה מקומות בתלמוד אין חושש להאריך בדבר זה ויש מקשים על דברי רבא ממעשה דאתרו׳ דרבן גמליאל [בפרק לולב הגזול דף מ״א וכל הסוגיא מתחילה וע״ס בתוס׳ שם בד״ה הילך וד״ה ואם לאו] שנתנו לרבי יהושע ולא החזירו אלא נתנו לרבי עקיבא והחזירו לר״ג ויש לתרץ שדעתם היה כן שלבסוף יחזירוהו לר״ג ואומר רבינו יצחק בר רבי שמואל שבדברי רבא אף על פי שאינו יכול להקדישה כדאמר בפרק יש נוחלין [דף ק״א וגם שם בתוס׳ דף קל״ד הסוגיא בד״ה כל מתנה] הקדישו אינו מקודש דהכי משמע על מנת שתחזירהו לי בעניין שיהא ראוי לי אעפ״כ המתנה קיימת כדתנן בפרק בתרא דנדרים [דף פ״ח] גבי המודר הנאה מחתנו שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לתוך פיה ואמרינן נמי בפ׳ קמא דקדושין [דף כ״ג] שנותנין כסף לעבדו על מנת שיצא בו לחירות ש״מ אף על גב שאין לו כח להקדיש הויא מתנה וההיא דנדרים [פרק השותפין דף מ״ח ובסמל״ת סימן רמ״ב מביאו] דקאמר כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה הכי פירוש כל מתנה שאינה חשובה כלל לעניין שום כח שיהא לו בה דבר שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל שעל ידי שהיא גרוע׳ כל כך שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ואינו מזכיר שם הקדש מפני שיהא קפידה בכל המתנות שיצטרך שיהא לו כח להקדיש דכיון דיכול ליהנות בה בשום דבר כגון אתרוג לצאת בו ולהריח בו וכן בעבד לצאת במעות לחירות וכן לבת לאכול מה שתשא ותתן בפיה הדא מתנה מעלייתא אף על פי שאין יכול להקדישה ולא הזכיר הקדש אלא מפני שעל ידי הקדש הי׳ אותו מעשה דבית חורון והכי נמי מוכיח שם בפרק השותפין [דף מ״ח] דטעם דמתנה דבית חורין לא היתה מתנה לא משום קפידה דהקדש אלא משום דסעודתו מוכחת עליו שאין דעתו ליתן לפלוני כלל לעניין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל דקאמר [שם] אע״פ דקני על מנת להקנות קני במעשה דבית חורון לא קני משום דסעודתו מוכחת עליו או משום דויתור [שם] אסור במודר הנאה ולשון כל מתנה שאינה מוכח נמי הכי משום דאינה שלו לעניין שום דבר קאמר שאינה מתנה ולא משום הקדש בפרק קמא דקדושין [דף ו׳] פסקינן הילכתא במכר ובכל דבר קניא מתנה על מנת להחזיר לבד מאשה ובהלכות קידושין [לקמן] יתבאר בע״ה.
[בפ׳ לולב הגזול דף מ״א] תני׳ רבי אליעזר בן צדוק אומר כך היה מנהגם של אנשי ירושלים אדם בא לבית הכנסת ולולבו בידו וקורא קרית שמע ומתפלל וקורא את ההלל ועומד לתרגם ולולבו בידו ועומד למוסף ולולבו בידו לקרות בתורה ולישא כפיו מניחו על גבי קרקע לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו ללמדך כמה היו זהירין במצות תניא בפרק לולב הגזול [דף מ״ב] קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב והיכא דאיקלע יום טוב הראשון של חג בשבת [ר״פ לולב וערבה דף מ״ג ומ״ד כל הסוגיא] לא מפקינן לולב ולא מברכינן ביה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דשופר ומגילה אבל במקדש הי׳ ניטל אפילו בשבת שנ׳ ולקחתם לכם ביום הראשון אפי׳ בשבת.
אסור לזלזל אתרוג ושאר מצות שהגוים מוכרים כדאמר בפרק השולח [דף מ״ה] לא איבעי ליה לזלזולינהו באפיה כולי האי תניא בפרק הקומץ רבה [דף כ״ז] ארבעה מינין שבלולב יש מהן עושין פירות ויש מהן אין עושין פירות ואמרה תורה שיהו זקוקים זה לזה לדרוש שתלמידי חכמים זקוקים לבקש רחמים על בעלי בתים שינצלו מכל מיני פורענות כדדרשינן בפ׳ גיד הנשה [דף כ״ב] אומה זו לגפן נמשלה זמורות שלה אילו בעלי בתים אשכולות שבה אילו תלמידי חכמים עלין שבה אילו עמי הארץ קנוקנות שבה אילו ריקנים שבהם והיינו [שם] דשלחו מתם ליבעי רחמי אתכליא על עליא שאילמלא עליא לא מתקיימי אתכלייא כלומר אילמלא הבעלי בתים שהם עיקר הגפן שמפזרין ממונם למלכות ולתלמידי חכמים ועמי הארצות חורשין וזורעים לא היו תלמידי חכמים יכולין ללמוד תורה ובעלי בתים זקוקים לתלמידי חכמים לעשות נחת רוח לחכמים ולתלמידיהם יש במדרש שהלולב דומה לשדרה של אדם ואתרוג דומה ללב ועלי ההדס דומה לעינים ועלי הערבה דומה לשפתים על שם כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך.