סוכה כ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שהן טמאות ושל טבריא שהן טהורות על מה נחלקו על שאר מקומות מר סבר כיון דליכא דיתיב עלייהו כדטבריא דמיין ומר סבר כיון דמקרי ויתבי עלייהו כדאושא דמיין אמר מר כל החוצלות מטמאין טמא מת דברי ר' דוסא והתניא וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו לא קשיא הא דאית ליה גדנפא הא דלית ליה גדנפא מיתיבי חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירא מטמא טמא מת דברי ר' דוסא וחכ"א אף מדרס בשלמא למאן דאמר מרזובלי של שעם ושל גמי חזו לכינתא דפירי של שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני אלא למ"ד מחצלות ממש בשלמא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא אלא של שעם ושל גמי למאי חזו חזו לנזיאתא איכא דאמרי בשלמא למ"ד מחצלות ממש של שעם ושל גמי חזו לנזיאתא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא אלא למ"ד מרזובלי בשלמא של שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני אלא של שעם ושל גמי למאי חזו חזו לכינתא דפירי תניא א"ר חנניה כשירדתי לגולה מצאתי זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי אצל ר' יהושע אחי אבא הודה לדבריו אמר רב חסדא והוא דלית ליה גדנפא אמר עולא הני בודיתא דבני מחוזא אלמלא קיר שלהן מסככין בהו תניא נמי הכי מסככין בבודיא ואם יש להן קיר אין מסככין בהן:
מתני' אהישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו אמר ר' יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר אמר רבי שמעון מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה ואמר להן רבן גמליאל לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה לפיכך ישן הוא תחת המטה ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו:
גמ' והא ליכא עשרה תרגמא שמואל בבמטה עשרה תנן התם גאחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן מדבך אבנים וכן סואר של קורות מאהיל על הטומאה רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל מאי טעמא דרבי יהודה
רש"י
עריכה
שהן טמאות - אף מדרס דמיוחדות לשכיבה הן ולא לתשמיש אחר:
ועל של טבריא - קשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן:
כיון דליכא דיתיב עלייהו - אין רוב בני אדם רגילין לייחדן לכך:
דמקרי ויתיב - ומייחדן לכך:
והתניא - לעיל:
וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו - של ר' יוסי דזו וזו מסככין בה אלמא לאו כלי הוא לקבל טומאה:
גדנפא - כעין שפה סביב גבוה מעט לקבל מה שנותנין בהו ועשויה לתשמיש לתת פירות על גבה:
דלית ביה גדנפא - אפילו כלי לא הויא דלסכך על גבי אהלים עשויה:
שעם - פוויי"ל מין שיפה:
של שק - מנוצה של עזים:
של ספירא - ממה שמסתפר מצואר הסוס ומזנבו:
מטמאין טמא מת - ולא מדרס דכלי הן ולא לישיבה:
בשלמא למאן דאמר - חוצלות היינו מזבלי איכא למימר בכל הני דכי לא עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר:
של שעם ושל גמי - אף על פי שאין נארגים היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר:
ראויין הן לכנתא דפירי - פירות גסין שאין יוצאין דרך נקב קטן:
של שק ושל ספירא - שנארגים יפה:
חזו לגולקי וצני - כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות ופירות דקין:
אלא למאן דאמר מחצלות ממש - שהן פשוטין ואין להן בית קיבול:
בשלמא של שק ושל ספירא - לר' דוסא אע"ג דלאו לשכיבה עבידי:
חזו לפרסי ונפוותא - לוילון כנגד הפתח כדמתרגם מסך הפתח (שמות לה) פרסא דתרעא:
נפוותא - לנפות בהן הקמח כמות שהן נותנין עליו קמח וכופלין אותן וקושרין בראש הכפל כעין בויטי"ל שלנו:
למאי חזיין - אליבא דרבי דוסא דאמר לאו לשכיבה עבידן אמאי טמאות שום טומאה:
לנזייתא - לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר:
חנניה - בן אחי רבי יהושע:
כשירדתי לגולה - כשירד לגולה לעבר שנה כדאמרינן בברכות בהרואה (דף סג.):
בודיא - מחצלת:
מסככים - דסתמא לסיכוך ואינה כלי לתשמיש:
קיר - הוא גדנפא:
מתני' הישן לא יצא - דאהל מפסיק בינו לסוכה ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה:
נוהגין היינו כו' - טעמא מפרש בגמרא דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע:
מעשה בטבי עבדו - ועבדים פטורין מן הסוכה דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב כדאמרי' בחגיגה (דף ד.):
ולפי דרכינו למדנו - כלומר אע"פ שלא אמר לנו לשם לימוד אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא למדנו ע"פ דרך בדיחותו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו:
גמ' תנן התם - באהלות קא חשיב את המביאין טומאה:
שחררוהו המים - כגון בשפה גבוהה על הנהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך:
או שרצים - כגון חולדות ואישות:
או שאכלתו מלחת - שהארץ מליחה ומתבקעת מאיליה:
וכן מדבך - אבנים גדולות הערוכות זו על זו ופעמים שהאחת סדורה על גבי השנים והתחתונות שוכבות זו אצל זו ומפרידות זו מזו ויש שם אהל טפח:
וכן סואר של קורות - אף הן קורות הערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין ויש שם הרבה נקבים ביניהם ויש בהן אהל כל אלו אם כזית מת בתוך האהל בראשו אחד וכלים בראשו שני נטמאו באהל המת:
בידי אדם - מתכוין לעשותו אהל:
אינו אהל - לטומאה:
תוספות
עריכה
חזיין לפרסי. מסך לפני הפתח ומקבל טומאה הוא כדאמרי' סוף פרק קמא דביצה (דף יד: ושם) מפני מה אמרו וילון טמא:
חזיין לנזייתא. פי' בקונטרס לכסות בהן גיגית שעושין בה שכר ואי אפשר לומר כן דשעם וגמי לא מקבלי טומאה אלא מתורת כלי עץ דאיתקש לשק ובמסכת כלים פי"ו [מ"ח] תנן גבי כלי עור וכלי עץ זה הכלל העשוי לתיק טמא ולחיפוי טהור ותנן נמי פכ"ו [מ"ו] במס' כלים עור שעשאו חיפוי לכלים טהור דהא דפליגי התם למשקולת טמא ורבי יוסי מטהר משום דהעשוי לכסות משקולת פעמים שמקבלין בו דבר ור' יוסי מטהר משום דעיקרו לכסוי וצריך לומר הכא שעושין לקבל בהן דבר:
מסככין בבודיא. עשויה היא לקבל תמרים כדאשכחן בכתובות פרק נערה (דף נ:) זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא וא"ת אם כן מקבלת טומאה מדרבנן כדף של נחתומין פרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו.) והיאך מסככין בה ויש לומר דההיא דאית ליה גדנפא היא העשויה לקבל תמרים והך מוקמינן בדלית ליה גדנפא דההיא ודאי עשויה לסיכוך וטהורה:
מתני' הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. בגמרא מוקי לה שמואל בגבוהה עשרה דפחות מכאן לא חשיב אהל להפסיק ומצינן למימר דשמואל לטעמיה דמכשר בפרק קמא (דף י.) תחתונה כשאין בעליונה עשרה אבל לאינך אמוראי דפסלי משום דעליונה חשיבא אהל אע"פ שאינה גבוהה י' הוא הדין דחשיב אהל להפסיק ושמא מטה שאני כדאמר בגמרא דהויא לה מטה אהל עראי הלכך כולהו מודו דבפחות מעשרה לאו כלום היא:
ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם. עבד כשר היה כדאיתא בפרק שני דברכות (דף טז:) ובירושלמי תני שהיה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים ופריך מחלפא שיטתי' דרבן גמליאל דהא הכא גבי סוכה מיחו בידו חכמים מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת המטה ומשני שהיה עושה כן שלא לדחוק את חכמים שהיו ישנים בסוכה ופריך אי שלא לדחוק את חכמים ישב לו חוץ לסוכה ומשני דרוצה היה לשמוע דברי חכמים:
תנן התם. באהלות פ"ג [מ"ז] אחד חור שחררוהו מים ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ"ל אע"פ שנעשה ע"י מים או שרצים:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/סוכה/פרק ב (עריכה)
א א ב מיי' פ"ה מהל' סוכה הלכה כ"ג, סמ"ג עשין מג, טור ושו"ע או"ח סי' תרכ"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/סוכה/פרק א (עריכה)
וכך אמרו לא נחלק ר' דוסא וחכמים על המחצלות של אושא שהן טמאות ועל של טבריא שהן טהורות.
ועל מה נחלקו על שאר מקומות.
ר' דוסא סבר כיון דליכא דיתיב עליהן אע"ג דמיטמו טמא מת לא מיטמו מדרס. דגרסינן (בפרה) [בנדה] כפרק בא סימן התחתון יש שמטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס לאתויי סאה ותרקב דתניא והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכול כפה סאה או תרקב וישב עליו יכול יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב יטמא מי שמיוחד לישיבה יצא סאה ותרקב שאם ישב עליהן אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. וחכ"א כיון דאיכא דמיקרי ויתבי עלייהו כדאושא דמיין שהן עשויות לישיבה. ואקשינן עלה וכי סבר ר' דוסא שהחוצלות מקבל טומאה והתניא וכן היה ר' דוסא אומר כדברי ר' ישמעאל כי המחצלות מסככין בהן בין (ארוכה) [ארוגה] בין גדולה וכל שמסככין בה אינה מקבלת טומאה. ושנינן הא דתניא מיטמאין טמא מת בדאית להו גדפא. ומותבינן על ר"ש בן לקיש חוצלות של שעם ושל גמי חזו לתופרן ולעשות מהן בנאתא. פי' כלכלה דפירי.
של שק ושל תפירה חזו לעשות בו כסוי לגואלקי וצני שקים של שער שפרופות. אלא לר' שמעון בן לקיש דאמר מחצלות ממש. בשלמא של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוואתא. פי' כמו נפה וכברה. כלומר הנה כלים הן לפיכך מקבלי טומאה אלא של שעם ושל גמי למאי חזו. ושני חזו לנזיאתא פירוש בלשון טייעות (סדנאת) [סודנאתא] כסוי קנקנים של יין. כדגרסינן לכי נזייתא ריהטא.
איכא דאמרי בשלמא למ"ד מחצלת כו'. תניא א"ר חנינא כשירדתי לגולה מצאני זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא וכשבאתי כו'.
רב חסדא אמר והוא דלית לה [גדנפא] וכן הלכתא:
ירושלמי מודה רבי אליעזר לחכמים שאם היתה נתונה על ד' אבנים או שהיתה גבוהה מן הארץ טפח כשירה. תנא העושה סוכתו בבית יער הלבנון שבירושלים כשירה. למי נצרכה לר' אליעזר. רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן במחצלות אושא [שנו]. א"ר אליעזר סתם מחצלות אושא טמאים עד שיעשום אהלים. סתם מחצלות טבריא טהורות עד שיעשום לשכיבה. רבנן הורו באלו שעל פתח החנויות שטהורות. הורי ר' אבא ארוגה טמאה מהו לסכך בה מחלוקת ר' אליעזר וחכמים. ר' יצחק ברבי אליעזר הורי מדוחק להתיר ראשי מעדנים ולסכך בהן. תנינן וכן המתיר ראשי מעדנים [טהורות] ותמר הכן:
הדרן עלך סוכה שהיא גבוהה.
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/סוכה/פרק ב (עריכה)
הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
תרגמה שמואל במטה עשרה נעשה אהל והיושב בה אינו ישן בסוכה:
תנן התם באהלות פ"ג [מ"ז] טפח על טפח על רום טפח מרובע מכיא את הטומאה כו' עד אחר [חור] שחררוהו מים או שניקבוהו מים או שרצים או אכלתו מלחת ארץ מליחה וכן מדבך של אבנים. וכן צבר של קורות צבורות זו על זו.
ר' יהודה אומר כל שאינו בידי אדם אינו אהל ומודה בשקיפין ובסלעין.
הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו: אוקימנא בגמרא במטה גבוהה עשרה ואע"ג דמטה קבועה בעיא י' ולא דמיא לקינופו' דפסלי בפחות מעשרה ופרישנא טעמא בפרק קמא דקביעי דהתם הוא בקינופו' דלתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה גבוהה עשרה חשיבא אהל ואי לא לא:
א"ר יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטות בפני הזקנים: פי' ואע"פ דגבהי י' ופרישנ' טעמא משום דסבר סוכה דירת קבע ולא אתי אהל עראי דמטה ומבטל אהל קבע ור"ש סבר דאתי אהל עראי ומבטל אהל קבע והיינו דקאמר מעשה בטבי עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המטה פירוש דאי לא"ה יצא ידי חובתו ובירושלמי משמע להו דמשום אימתו של ר"ג הוא שנכנס תחת המטה שהיה פטור מן הסוכה אלו היה יושב בסוכה היה מוחה בו ר"ג לפי שאסור לו לישב שם שאלמל' היה מותר לישב שם לא היה לו לישב תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה וזו שמשבחו ר"ג שישב לו תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה והיינו דגרסינן התם מחלפא שטתיה דר"ג דתני טבי עבדו של ר"ג הניח תפילין לפניו ולא מיחה בו כה אתמר הכין פירוש דהא עבדים פטורין מן התפילין ואפ"ה לא מיחה בו כשהניח תפילין ואלו הכא משמע שימחה בו אם היה יושב שלא תחת המטה ופריק שלא לדחוק את החכמים פיר' שלא נכנס תחת המטה מפני שהוא אסור לישב בסוכה אלא מפני שלא ידחוק את החכמים. ופריך וישב לו חוץ לסוכה ומהדר רוצה טבי לשמוע דברי חכמים. וקשיא לן אהאי ירושלמי למאי דקס"ד דמעיקרא דמשום דאסור לישב בסוכה ישב לו תחת המטה למה לי' למיפרך מההיא דתפילין דאפי' מאן דאסר התם מודה דהכא שרי דע"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתן צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה בקרבן שהוא סומך עליו בידיו וכל גופו ומשתמש בקדשים ומש"ה אסר בה מאן דלית ליה נשים סומכות רשות דכיון דלא מפקדי כלל ולית להו אגרא איכא איסורא וכן בתקיעת שופר איכא שבות דרבנן וכן הנחת תפילין איכא איסורא שלא במקום מצוה מפני קדושתן והיינו דאמרינן התם מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה ואתיא כמ"ד נשים סומכות רשות דכיון דאיכא מצוה בעשייתו שרי לה לאנוחי הא לאידך אסירי וכן מה שאמרו באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל כמ"ד נשים סומכות רשות אבל לאידך היתה אסורה לפי שהיתה מקרבת שלמי חגיגה ויש בדבר איסור שלא במקום מצוה אבל בסוכה וכיוצא בו דליכא בה צד איסור שלא במקום מצוה דכ"ע אם רצו לעשות אותם הרשות בידם ואין מוחין בהן וא"כ למה להו לבני מערבא למיפרך הכא מתפילין. וי"ל דאה"נ דלא צריכי למיפרך מההיא דתפילין אלא דאלומי מאלמי בה פירכא דידהו דהשתא ומה תפילין דאית בהו איסורא שלא במקום מצוה לא מיחה בו הכא דליכא איסורא מיחה ופריק שלא לדחוק את החכמים כו' ובגמרא דילן ל"ק להו הא כלל דלא משמע להו ממתני' שיהא טבי אסור לישב בסוכה אלא שבא ר"ג לומר שטבי עבדו מפני שיודע שפטור מן הסוכה הוא ישן תחת המטה שאלמלא היה חייב בסוכה לא היה עושה כן וסבר' דכלהו רבוותא ז"ל דקי"ל כמ"ד נשים סומכות רשות ואפי' במצות שיש בהם צד איסור שלא במקום מצוה רשאות לעשותן אע"פ שאין חייבו' בדבר יש להם מצוה ונוטלו' עליהן שכר ולפיכך אם רצו לברך עליהן הרשות בידן ושפיר מצו למימר אקב"ו וכדברירנא במסכת קדושין בס"ד:
גמרא והא ליכא עשרה תרגמה שמואל במטה י': כתב הרי"ף ז"ל דהו"ל כסוכה תחת סוכה וכן גבי קינופות והקשה עליו הרז"ה מה ענין סוכה תחת סוכה לכאן שהרי אין כאן שם סוכה ולא ענין סוכה תחת סוכה והכי הול"ל שלא יצא ידי חובתו לפי שיושב תחת האהל ולא תחת סוכה ורבינו הגדול כתב שדעת רי"ף דפיסלא דהכא לא משום אהל דהא טפח על טפח חשיב אהל לענין שבת ולענין טומאה ולא פסילי הכא אלא דהכא ליכא טעמא דאהל דהא דין הוא שיהא סכך עליון מבדיל כל מה שהוא תחתיו לפי שהעליון הוא העושה הצל אלא דכיון דחזינן דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה ששתיהם סכך כשר והיה ראוי שלא תפסול זו לזו ילפינן מינה דקפיד רחמנא לפסול סוכה שיש תחתיה אהל חשוב כעין סוכה שפוסל אותו מלמעלה ואשתכח דפיסולא דהכא מדין סוכה שתחת סוכה נפקא ויפה למד עליו זכות כמשפטו אבל עדיין דברי הרב ז"ל אינן מתוקנין בעיני רבינו נר"ו כל הצורך דהא חזינן דהתם בסוכה שתחת סוכה איפליגו אמוראי כמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה חד אמר טפח וחד אמר עשרה ואלו הכא לא איפליגו כלל ומודו כלהו דלא מיפסלא לעולם באהל טפח ולא באהל ד' ואפילו עשוי לתוכו כדמוכח בפ"ק אלא ודאי דטעמי דפליגן נינהו ודין הוא דמה ענין זו שפסולה מחמת אהל שתחתיה לזו שפסולה מפני סוכה כשרה שעלי' ואלו הכא כל כמה שקרוב לסכך פוסל יותר אפי' אינו אהל כענין פירס תחתיה סדין מפני הנשר משא"כ באידך אלא כך ענין הדבר דסוכה שתחת הסוכה אין פסולו מדין בטול שהרי שניהם סכך כשר ומין במינו ואינו חוצץ לא מבטל כלל אלא שגזה"כ הוא שלא תהא למעלה מן הסוכה דבר שהוא חשוב אהל אפילו ממינה ומפני זה נחלקו בה שמא הקפיד הכתוב או בטפח או בד' אלא הכא מדין בטול שאינו יושב תחת הסוכה ולפי שהדין נותן שלא יהא תחתון מבטל העליון והרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מיסך עליהם היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בד' ובעו אהל חשוב וקבוע ואי לא הרי הם כבגדיו שאינם מבטלים כלומר מן העליון וזה מבואר מפי ר' נר"ו:
תנן התם חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן נדבך של אבנים או צואר של קורות: פי' יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו הרי זה מאהיל הטומאה לטמא את הכלים כדין אהל כדפרישנא בפ"ק:
רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ואינו מאהיל על הכלים כלל אלא טומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע מ"ט דר"י יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל: פי' ושניהם מיותרים ומופנים לג"ש מה להלן עשוי בידי אדם אף כאן עשוי בידי אדם ורבנן אמרי אהל אהל ריבה דהא כתיב נמי כל הבא אל האהל וכל אשר באהל לרבות וקשיא לן טובא הא דאמרי' במסכת שבת פרק במה מדליקין גבי הא דתנן כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מ"ט יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כו' מה להלן פשתן אף כאן פשתן ופרכי' אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן שזורין וחוטן כפל ששה ופרקי' אהל אהל ריב' ופרי' אי אהל אהל רב' הכתו' אפילו כל מילי נמי ופרקי' א"כ ג"ש מאי אהני לן אלא גמרינן בג"ש דלהוי מפשתן בלחוד ומהני לן ריבוייא דלא בעינן שזורין וחוטן כפול ששה ואילו הכי אמרי רבנן דאהל אהל ריבה כל דבר ולדידהו ג"ש מאי אהני לן ותו לרבי יהודה נמי היכי יליף בג"ש כל דבר שהו' עשוי בידי אדם מיהת ואלו התם לא ילפינ' בג"ש אלא פשתן ועור בהמה טהורה דגמרינן ליה מקראי אחרי' שהיא אהל כדאיתא התם. והנכון דלגבי אהל המת יש שני ענינים חלוקין הא' טומאת אהל עצמו שהוא מטמא וצריך הזאה כדכתיב והזה אל האהל והשני טומאת כלים ודברים הנאהלים תחתיו ושמעתא דפ' במה מדליקין מיירי לענין טומאת אהל ובהאי ילפינן בג"ש ממשכן שאינו מטמא אלא אהל של פשתן או של עור בהמה טהורה ושמעתא דהכא מיירי לענין הדברים הנאהלים תחת האהל והכא לא גמרינן ג"ש דמשכן לגמרי שלא יטמא כלים אלא אהל של פשתן משום דאיכא מצורע שהוא קל ממת והוא מטמא כל הדברים הנאהלים תחת אהלו ואפי' באהל שאינו עשוי בידי אדם דהא כתיב בי' מושבו דמשמע כל מידי וכדאמרי' התם בת"כ ומנין לעשות כל המאהילין באהל לטמא מה שתחתיהן ק"ו ממצורע ומה מצורע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל מת חמור לא כ"ש והיינו דפליגי הכא רבי יהודה ורבנן דרבי יהודה סבר אע"ג דגמרי ממצורע אהני ג"ש ורבנן ס"ל לא אהני לן הכא ג"ש כלל דלא אתיא ג"ש אלא לענין טומאת האהל עצמו אבל לדברים הנאהלין ממצורע גמרינן לגמרי והא דנקטי רבנן אהל אהל ריבה אע"ג דדינא ממצורע הוא דאתיא להו א"ל דאינהו סברי דריבויא דאהל אהל דכתיב בדברים הנאהלין מדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל דמצי למיכתב כל הבא אליו וכל אשר בו גלי לן דליגמר ממצורע גבי נאהלין ולא נגמר ממשכן כלל גבי דידהו ואהל קמא ריבה לאהל עצמו כל שהו' מפשתן אע"פ שאינו שזור וכפול ואהל בתר' ריבה בנאהלי' כל דבר פירוש דאשמועינן דגמרינן ממצורע א"נ משום דג"ש דאהל אהל משמע מיעוטא ואנן נפקא לן ממצורע ריבוייא לכל דבר נקטי רבנן דמשמע דקשיא לן למימרא דהכא אהל אהל ריבוייא הוא ודכותה הא דאמרינן בקדושין ועבדו לעולם ואמרינן בפ"ק דפסחים ת"ל לא ימצא וכדכתיב התם וזה מבואר ונכון:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה