נתיבות עולם/נתיב העבודה/יז

<< · נתיבות עולם · נתיב העבודה · יז · >>

יבאר פי' ברכת המוציא וסדר האכילה ודברי תורה שעל שולחנו:

חייב האדם לברך קודם סעודתו המוציא לחם מן הארץ, כמו שאר דברים שהאדם חייב לברך עליהם קודם שנהנה וכן חייב לברך אחר שאכל וכדכתיב (ברכות דף לה.) ואכלת ושבעת וגו'. ובגמרא אמרו כי יש ללמוד ברכה שלפני האכילה קל וחומר מן ברכה שאחר המזון ואמרו אם כשהוא שבע מברך כשהוא רעב קל וחומר, כי אלו שתי ברכות הברכה שלפני המזון הוא על שנתן השם ית' אליו מזון לקיים נפשו, ואחר שאכל מברך כאשר השלים נפשו והוא שבע יש לו לברך הש"י על זה, והפרש יש בין מה שהוא מברך על מה שנתן אליו דבר להשלים חסרונו, ובין מה שהוא מברך על השלמתו ועל שביעתו. וקל וחומר הוא אם מברך על הטובה שיש לו כאשר הוא שבע, כל שכן קודם שיאכל שהש"י נתן לו המזון ואם לא נתן לו היה חסר ולכן צריך לברך ברכת המוציא קודם אכילתו. ויש לשאול על הברכה שהוא מברך קודם אכילתו למה מברך המוציא לחם מן הארץ, ולא אשר ברא הלחם כמו שמברך שאר הברכות בורא פרי העץ וכך היה לו לברך אשר ברא הלחם. ועוד למה אמר מן הארץ ולא מן האדמה כמו שאר ברכות שמברך בורא פרי האדמה, ועוד קשה שאמר המוציא לחם מן הארץ והרי לא יצא הלחם מן הארץ כי לא היה לחם כי אם על ידי האדם שאפאו. ובמדרש (ב"ר פמ"ח) אמר רבי יצחק בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דהדא פתא מזוניתא דלבא, בתורה ואקחה פת לחם וסעדו לבכם בנביאים סעד לבך פת לחם בכתובים ולחם לבב אנוש יסעד. וביאור זה כי הלחם הוא חיותו של אדם, ולכך שם לחם שייך על דבר שהוא נותן חיות לבריות, ולכך אמר הכתוב ג"כ (תהילים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, ולשון לכל בשר משמע אף בהמה והרי אין הבהמה והעוף אוכלים לחם הנאפה, אלא כי פירוש לחם דבר הסועד את הלב, וכל דבר שהוא פרנסה של בעלי חיים נקרא לחם. רק מפני כי הלחם הנאפה הוא סועד יותר כי לב האדם צריך סעד יותר, ולכך אין מברכין המוציא לחם רק על לחם הנאפה שהוא מיוחד אל האדם שהוא סועד לב האדם ומ"מ אף קודם שנאפה הוא סעדא דליבא רק שאינו כל כך סועד הלב כמו הלחם הנאפה, וכאשר נעשה לחם על ידי אפיה אז הוא סועד הלב לגמרי. וכי בשביל שהאדם הוא חורש וזורע ומשקה האדמה וממרח לא יברך על הפרי שהש"י בירך אותו, זה אינו רק כי עיקר הדבר מתיחס אל הש"י והאדם הוא עושה הכנה בלבד, אבל מכל מקום הש"י הוציא מן הארץ דבר שהוא סועד הלב ולכך יש לו לברך המוציא לחם מן הארץ. והפרש יש בין אדמה ובין ארץ כי אדמה נקראת אף אחר שנתלש קצת מן הארץ, כמו עפר שנקרא עפר ארץ אחר שנתלש, אבל ארץ לא נקרא רק כל הארץ ביחד אשר כלל הארץ יש לה קיום. ומפני כך הארץ היא מתיחסת אל הלחם, כי הלחם סועד הלב ונותן קיום לאדם ואין דבר שיש לו קיום כמו הארץ שנא' (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת:

ובמדרש על פסוק זה לעתיד לבא הכל מתחדש השמים שנאמר כי שמים כעשן נמלחו וכתיב וחפרה הלבנה ובושה החמה והארץ כבגד תבלה כמו שפושט את הבגד וחוזר ולובש אותו. ודבר זה פרשנו ג"כ בתחלת מסכת אבות אצל ועמך כולם צדיקים וגו' ע"ש, ופרשנו דבר זה ג"כ בנתיב הענוה ע"ש. ודבר זה יש לך לדעת עוד ולהבין, כי הארץ קיום הכל שהרי הארץ נושא הכל והיא מקום לכל הנבראים התחתונים, וכבר בארנו כי המקום נותן קיום אל הכל, ועיין למעלה (פרק ד') אצל הקובע מקום לתפלתו תמצא מבואר כי המקום נותן קיום אל הדבר שעומד בו, ולכך מן הארץ יוצא הדבר שהוא קיום וסועד הלב גם כן, רק שהאדם הוא מכין על ידי אפיה עד שיצא אל הפעל הסעד הזה, ולכך יש לברך המוציא לחם מן הארץ ולא מן האדמה. ובאולי תשאל כי למה לא נתן הש"י לחם אל האדם ולא יהיה צריך אל הכנת האדם כמו לכל הנבראים שנתן להם כמו, שראוי להיות פרנסתם, ודבר זה בארו במדרש (תנחומא תזריע) שאל טורנסרופס הרשע איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם אמר לו של בשר ודם אמר לו טורנסרופס ראית השמים והארץ יכול האדם לעשות כיוצא בהם אמר לו ר"ע לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו אלא אמור דברים שהם מצוים בבני אדם אמר לו למה אתם מולים אמר לו אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה הביא לו ר"ע שבלים וגלוסקאות כו' ע"כ. פירוש כי הגלוסקאות הם מעשה האדם, ואמר לו וכי אין יותר נאים הם מן התבואה שיוצאת מן הארץ, ומפני שהיה סובר טורנסרופס הרשע כי מעשה האדם פחותים הן ממעשה הטבע, במה שהטבע פעל אלקים לכך סבר שהמילה הוא יותר פחותה מן הערלה שהיא מעשה הטבע שפעל הש"י, ואלו המילה מעשה האדם. והשיב לו שאין הדבר כך כי מעשה האדם במה שהוא פעולת בעל שכל, לכך הוא יותר במדריגה מן הטבע שהוא כח חמרי בלבד, וכמו שהוכיח לו מן החטים שהוא פעל הטבע והוא חסר עד שיושלם על ידי אדם השכלי, שמזה תראה כי פעל השכלי הוא על הטבע. הרי לך כי הדבר הזה הוא לפי מעלת האדם שהוא שכלי, ואין ראוי שיהיה עיקר מזונות של אדם המיוחדים לו לצאת לפעל על ידי הטבע שאין הטבע במדריגה השכלית כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ולכך ראוי שיהיה יציאת דבר שהוא עיקר חיותו של אדם שהוא הלחם, יציאה אל הפעל ע"י האדם שהוא שכלי ולא על ידי פעל טבעי:

ובמדרש (ב"ר פ"כ) עוד וקוץ ודרדר תצמיח לך אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך ג"ע וטועם בהן טעם כל מעדנים שבעולם עכשיו ואכלת את עשב השדה על דורות הללו הוא אומר שהאדם משליף שדהו ואוכלה עד שהוא עשב כיון ששמע אדם הראשון כך הזיעו פניו אמר מה אני נקשר לאבוס כבהמה אמר ליה הואיל והזיעו פניך תאכל לחם כו' נוח לו לאדם אלו עמד בקללתו ראשונה. גם זה המדרש מבאר לך כי האדם שהוא בעל שכל יותר מכל הנבראים התחתונים, כאשר הש"י נתן לו ולשאר ב"ח כל עשב השדה זלגו עיניו דמעות, מפני כי אין ראוי שיהיה לאדם שתוף אל שאר ב"ח בדבר שהוא חיותו, עד שאמר הקב"ה אליו בזעת אפיך תאכל לחם, כי בזעת אפיך, דהיינו שיהיה צריך אל האדם שכל על פעל זה וכל פעול השכלי הוא על ידי טורח ועמל כי לא נעשה מעצמו כמו דבר שהוא בטבע שהוא נעשה מעצמו, וצריך טורח בחכמה על זה. וכל זה לייחד האדם במה שהוא שכלי שיהיה מזונות שלו על ידי פעל אנושי שהוא שכלי, וזה ראוי לו. ומה שאמר כי נח היה לאדם שהיה עומד בקללתו הראשונה, אין הפירוש כי יותר טוב היה לו עשב השדה, שדבר זה בודאי אינו כי דבר זה נתן לו מעלתו שהוא אדם שכלי וכפי ערך זה ראוי שיהיה מזונותיו גם כן. אבל מה שאמר כי טוב היה לו שהיה עומד בקללתו הראשונה, היינו שאם היו מזונות של אדם קלים עליו לא היה בא לידי כמה חטאים, שמפני שאין האדם מוצא מזונות הוא גוזל וגונב וכמה חטאים הוא עושה, ועל זה אמר כי טוב לו שהיה עומד מקללתו הראשונה. אבל בודאי לפי מעלתו שהוא אדם שכלי היה ראוי שיהיו מזונות שלו יוצאים אל הפעל ע"י האדם שהוא שכלי גם כן, ולכך אין לך לשאול מפני מה אין מזונות של אדם טבעיים. מכל מקום הברכה הראויה הוא המוציא לחם מן הארץ כמו שאמרנו, כי הש"י נתן כח עד שהוא סועד הלב אף כי תקונו הוא על ידי האדם:

ועוד יש לך לדעת, כי מה שאמר המוציא לחם, רצ"ל כי הש"י הוא שמוציא לחם מן הארץ לגמרי, רק שהחטא של אדם גרם זה שאין יוצא הלחם מן הארץ בעצמו רק שצריך אח"כ תקון ובלא זה לא היה ראוי להיות מזון האדם, רק כי דבר זה גורם חטא האדם ואם לא היה החטא היה יוצא בשלימות:

ובגמרא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל:) יתיב ר"ג וקא דריש עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנא' יהי פסת בר בארץ לגלג עליו אותו תלמיד ואמר אין כל חדש תחת השמש נפק אחוי ליה כמיהין ופטריות. ורצה לומר לעתיד כאשר לא יהיה עוד קללת האדמה שהיה בשביל חטא האדם, אז תקבל האדמה השפע מן הש"י בשלימות הגמור והכל יהיה יוצא בשלימות עד שלא יהיה צריך שום תיקון. ולפיכך תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מלת, ועתה האדמה שנתקללה מן הש"י בשביל חטא האדם אינה מוכנת לקבל הברכה העליונה, אבל לעתיד שתפסק הקללה מן העולם אז תהיה הארץ מוציאה הכל בלי חסרון כלל. ומפני כי מצד הש"י אשר הוא משפיע בודאי הש"י מוציא לחם מן הארץ, רק שקללת הארץ גורם עד שצריך תיקון כדכתיב בזעת אפיך תאכל לחם ואין מה שטורח ועושה רק מה שגרם חטא שלו. ובודאי אם לא הוציא דבר שהוא סועד הלב א"כ היה הלחם בריאה אחרת, אבל בודאי הש"י הוציא מן הארץ לחם כי גם דבר שיצא מן הארץ הוא סעד הלב, רק שקללתו גרם שצריך להיות לו טורח ויגיעה עד שהוא סועד הלב לגמרי, ולכך יש לברך המוציא לחם מן הארץ. ומה שמברכין המוציא ולא אשר ברא, כי אין זה נחשב בריאה כי כל בריאה דבר בפני עצמו והלחם נברא למזון האדם שהוא חיותו ולכך אין לו לברך בלשון ברא, אבל שאר דברים שאינם עיקר מזון האדם, נחשבים בריאה כאשר אינם עיקר מזון האדם. גם כי ברכה זאת נתקנה על שנתן לו הש"י מזונו, ואין מברך על הבריאה עצמה ולכך אין מברך המוציא, והתבאר לך ענין הברכה המוציא לחם מן הארץ:

הדבר שהוא עבודת הש"י כאשר מדבר על שלחנו דברי תורה, כהא דתנן (אבות פ"ג) ג' שאכלו על שלחן אחד וכו'. ופירוש דבר זה בארנו במקומו וכאן נזכיר דבר זה בקיצור, כי מה שאמר כאשר מדברין על השלחן דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום, ר"ל כמו המלך שהוא מפרנס את משרתיו והם מאוכלי שלחנו, אותם הם קרובים אל המלך ביותר כאשר הם מאוכלי שולחנו והם ראשונים להתפרנס מן המלך יותר משאר משרתיו. וכן הש"י מפרנס כל הנמצאים כלם, ומ"מ הקרובים אליו לגמרי נאמר עליהם שהם מאוכלי שלחנו. ויש לך לדעת כי האדם צריך לפרנסה הן פרנסת הנפש הן פרנסת הגוף, פרנסת הגוף הוא מזונות הגשמי ופרנסת הנפש הוא התורה שנקראת לחם כדכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי. ולכך כאשר הש"י הוציא את ישראל ממצרים והיה מלך עליהם וישראל הם עבדיו, מיד שהוציאם היה מפרנס אותם במן שהוא פרנסת הגוף, ואחר כך נתן להם התורה מיד שהיא פרנסת הנפש, עד כי הש"י כמו שברא את האדם בגופו ובנפשו כך הוא מפרנס הגוף והנפש, ולכך כאשר אומרים על השלחן דברי תורה, ומעתה יש להם פרנסה לנפש ולגוף נקרא השלחן הזה כאלו אכלו משלחנו של מקום אשר עליו אוכלים אשר הם קרובים אליו ביותר, כי פרנסת הש"י הוא בגוף ובנפש כמו אלו שמדברים על השלחן דברי תורה שמתפרנסים בגופם ובנפשם. וכאשר אין מדברים על השלחן דברי תורה, אין פרנסה זאת מתיחס אל הש"י אשר פרנסתו הוא לגוף ונפש ואין פרנסתו רק לגוף אשר אין חיות לגוף ולכך נקרא כאלו אכלו מזבחי מתים, כי הע"ז נקרא מת כי אין בו שום כח והוא כמו המת, ולכך כאשר אין מדברים על השלחן דברי תורה אם כן אין פרנסתו רק פרנסת הגוף שהוא מת בעצמו לכך אין השלחן הזה ראוי אל השם יתב' שהוא יתב' הוא חי וקים, ולכך פרנסת השם יתב' שמפרנס את נפש האדם שיש לו חיים על ידי התורה שהיא חייו של אדם, ואף כי מפרנס ג"כ הגוף זה הוא כדי שיקנה האדם חיי הנפש כי כל פרנסת הגוף אינו רק כדי שיקנה חיי הנפש החיים הנצחיים. ואשר אין עושים כך רק פרנסתם הכל גופני דבר שהוא מת הם סרים מן השם ית' והם קרובים אל הע"ז, לכך הוא נחשב כאלו אכלו מזבחי מתים והם דבקים בע"ז כאשר אין על שולחנו דברי תורה:

ועוד דע לך, מה שאמר כי שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום, שהמזבח נקרא שלחן של מקום מפני שעליו אכילת הזבח אשר מקריב לצורך גבוה, וכך נקרא השלחן אשר עליו אוכלים עבדיו יתב' שלחנו של מקום, כי אכילת עבדיו מוטל על האדון וכאשר עבדיו מתפרנסים נקרא זה ג"כ צרכי גבוה. וזה כאשר אומרים עליו דברי תורה, מפני כי בזולת זה לא יתכן לומר שהם אוכלים משלחנו של מקום, כי איך יתכן לומר שהוא שלחנו של מקום, כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם (תהילים קטו, טז) ואין שלחנו ש"מ בארץ רק כאשר מדברים על השלחן ד"ת. ואף כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, מכל מקום הש"י עם התורה כמו שאמרו שם (אבות פ"ג) שהש"י הוא עם התורה ולכך נחשב כאלו אכלו משלחנו של מקום כאשר כל אדם עבד אל הש"י ופרנסתו מן הש"י. ודוקא כאשר הם ג' שאכלו כי על ידי שלשה השלחן הוא שלחן אחד, שצריך שיהיה שלחן אחד כמו שהמזבח אחד כך השלחן ראוי שיהיה אחד ובשלשה שאכלו עליו הוא שלחן אחד, וזה כי דווקא שלשה הם מתחברים יחד והם נעשים אגודה אחת כמו שבארנו במסכת אבות ג"כ דבר זה באריכות, כי אין מספר שיש לו חבור וקישור יחד כמו שלשה. ולכך אמרו (פרה פי"א, ט') אין אגודה בפחות משלשה והטעם בארנו שם ואין צריך לבאר כאן, ולכך השלחן אשר אוכלים עליו שלשה נקרא השלחן אחד כאשר יש עליו שלשה שהם מתחברים יחד כמו שאין צירוף לזימון בפחות משלשה, וכאשר השלחן אחד הוא דומה למזבח השם יתב' שהוא אחד לאל אחד, וכאשר מדברים עליו דברי תורה אז שייך לומר שהוא שלחנו של מקום, והבן זה מאוד, ולפיכך יתבונן האדם על המעלה הגדולה כאשר על שלחנו דברי תורה כאשר האוכלים שלשה, והפך זה שכמה גדול החסרון כאשר הם שלשה ואין מדברים דברי תורה שנחשב כאלו אכלו מזבחי מתים:

אמנם נראה שדבר זה שיהיו מדברים ד"ת על השלחן צריך שיהיה אחר הסעודה, אבל תוך הסעודה אמרו בפרק קמא דתענית (דף ה:) רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא אמר ליה הכי א"ר יוחנן אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה בתר הסעודה וכו'. ואע"ג שלפי הסברא אין נראה שיש לחוש כל כך שמא יקדים קנה לוושט, כי האדם מרגיש בדבר כמו זה ולא יבא לידי זה. מכל מקום מאחר כי דבר זה דהיינו לשיח בסעודה הוא יציאה מן הסדר, כי סעודת האדם כדי לקבל האדם האכילה מה שהוא חסר לפי שהאדם הוא בעל גוף חמרי והוא חסר למזון והוא מקבל אכילת הסעודה לצורך השלמתו מצד גופו שהוא חסר. והדבור שהוא גדר האדם שהוא חי מדבר והוא צורתו כמו שהתבאר זה בכמה מקומות, כי שכל הדברי הוא צורת האדם שהרי הכתוב אמר (בראשית, א) ויהי האדם לנפש חיה ותרגם אונקלוס והוה אנשא לרוח ממללא, כלו' שנעשה בעל חי מדבר, ואם כן הדבור הוא צורתו ומצד הצורה האדם מושלם ואין צריך לקבל השלמה כי הקבלה הוא מצד החסרון שכל מקבל הוא חסר. ולכך אמר שאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט, כי מאחר כי אלו שני דברים מחולקים לגמרי הדבור והסעודה, הסעודה מצד הגוף שהוא חסר והוא מקבל האכילה והדבור הוא לאדם מצד השלמתו במה שהוא חי מדבר. ולכך יש להם ג"כ כלים מיוחדים דהיינו הוושט לקבלת הסעודה והקנה שהוא לדיבור, כי האחד משמש לגוף הוא הוושט והשני כלי לצורה הוא כח הדברי. וזה עשה אותם כאלו הם ענין אחד ולכך יהיו משמש ג"כ זה במקום שראוי לשמש זה, וזה ראוי למי שיוצא מן הסדר הראוי ונמשך אחר השנוי ואחר זה נמשך עוד שנוי לגמרי, ולכך אין לשיח בסעודה כי מחולקים הם אלו שנים כמו שמוכח עליו הבריאה ואם משיחין בסעודה הוא יוצא מן הסדר הראוי ואחר השנוי ימשך שנוי, ולכך אמר ג"כ לשון זה שמא יקדים קנה לוושט כי הקנה יש לו דין קדימה על הוושט במה שהוא כלי הדבור ולכך יקדים לוושט בסעודה ג"כ. ואפילו אם לא היה החשש הזה שיקדים קנה לוושט, כיון שדבר זה הוא שנוי הסדר, כי הדברים שהם מחולקים כמו הדבור והאכילה אין לשתף אותם כאשר הם מחולקים בעצמם לכך הוא דבר יוצא מן הסדר, ואין ראוי לת"ח שהנהגתו על פי החכמה והשכל שיהיה לו יציאה מן הסדר. ועתה שנוהגין לדרוש בסעודה אין ראוי שיהיה זה עד אחר גמר סעודה ואין לעבור על דברי חכמים:

האדם צריך שיהיה נזהר שיהיה סעודתו כמו שאמרו חז"ל ודברי חכמים הם חיים לעושיהם ולכל בשרו מרפא. ובפ' הרואה (ברכות דף נד:) אמר רב יהודה שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם ואלו הן המאריך בתפלה והמאריך בשלחנו והמאריך בבית הכסא. ודברים אלו צריכים פירוש וביאור. וכבר אמרנו שבכל מקום שזכר מספ' כמו זה הם ענין א' ודבר א' ואין זה בלא זה, לכך אלו שלשה שזכרו רצו לומר כי האדם הזה צריך לו ג' דברים ועל ידם יש לאדם חיות. האחד שצריך אל האדם שיהיה משלים החסרון שלו כי הוא חסר במה שהוא בשר ודם וצריך אליו למלאות חסרונו, והשני כמו שצריך אל האדם למלאות חסרונו במה שהוא חסר וצריך למלאות חסרון שלו, כך נמצא עמו תוספת וצריך להסירו כמו שאמרו בכל מקום כל תוספת חסרון נחשב. והשלישי הוא כי אלו השנים הם שייכים אל עצם האדם כאשר אינו ממלא מה שחסר לו או שאינו מסלק מה שיש לו תוספת, ומ"מ אף אם עושה זה אין לאדם הקיום בעולם מצד עצמו כי אם מצד הש"י אשר משפיע ונותן לו החיים. ולכך אמר ג' דברים מאריכין לו ימיו, האחד מי שמאריך על שלחנו כאשר הוא אוכל כדי למלאות חסרונו, כי האדם הרעב היה חסר וצריך למלאות חסרונו באכילתו ולכך המאריך על שלחנו מביא לו דבר זה אריכת החיים. אמנם אם אין כאן רק אכילה הגופנית דבר זה אין נותן לו אריכות חיים, כי אריכות זה אדרבא הוא חסרון לאדם כאשר האדם מאריך בשביל סעודה הגופנית, רק כאשר מאריך על שלחנו ובשביל זה משפיע מטוב שנתן הש"י אליו לעני שצריך העני חיים ומשפיע לו החיים, ומעתה נחשב אריכת שלחנו מן שפע הש"י שהשפיע לו להשפיע ג"כ לאחרים, וכאשר הוא מן השם יתב' שהשפיע לו אין ספק כי הש"י משפיע לו למלאות חסרונו מה שחסר אליו וזה בודאי אריכות חייו. והשני הוא כנגד זה המאריך בבית הכסא לסלק דבר שהוא תוספת אצלו, ובפרט כאשר תוספת כמו זה להסיר דבר שהוא שקוץ נפשו וכמו שאמרו במסכת מכות (דף טז:) כל המשהה נקביו עובר בבל תשקצו את נפשותיכם, ולכך דבר זה שהוא סלוק התוספת מן האדם הוא אריכת ימיו של אדם, כי האדם הזה צריך שיהיה קיים כמו שהוא מבלי תוספת וחסרון. אמנם השלישי מפני שאין לאדם קיום מצדו רק מצד הש"י ולכך אמר המאריך בתפלתו, כי התפלה בעצמה הוא על חיותו שזה ענין התפלה שמתפלל על צרכי חיותו. ונראה כי מפני זה מספר הברכות שבתפלה הם י"ח במספר חי, וזהו כי כל אלו הברכות הם חיות האדם חוץ מן ולמלשינים אל תהי תקוה מפני שאנו מתפללים שיאבדו רשעים מן העולם ואין זה חיות רק איבוד, ואע"ג כי איבוד הרשעים הוא טוב לעולם, מכל מקום אין זה חיים ואינה בכלל הברכות שהם חיים ובכל מקום נקראת התפלה חיותו של אדם, ולכך אמר המאריך בתפלתו מאריכין לו חייו. הרי לך אלו ג' דברים המאריך בהם הקב"ה מאריך לו חייו. ויראה כי אף עתה שלא נמצא כל כך עניים חוזרים על הפתחים כמו שהיה בימיהם, מ"מ כיון שאפשר שיבא עני לבקש פרנסה ראוי להאריך דבר מה הסעודה בשביל זה, ופירשנו מאמר זה בנתיב הצדק קצת בע"א ופירוש ברור הוא זה כאשר תבין דברי חכמה: