נתיבות עולם/נתיב העבודה/יח
הברכה שהוא עיקר בברכות הוא ברכת המזון שיהיה נזהר שיהיה מברך הש"י אשר נתן לו מזונות שלו שהוא דבר גדול על הכל. וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קיח.) קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דאלו כגאולה כתיב המלאך הגואל אותי מכל רע ואלו כמזונות של אדם כתיב האלקים הרועה אותי מעודי. פי' זה כי הגאולה היא כאשר אחד הוא תחת רשותו של אחר, והוא יוצא מרשות אחר לחירות. ולכך המלאך יכול להוציא אותו ולגאול אותו, כי המלאך אין נמצא דבר זה בו שיהיה המלאך תחת רשותו של אדם רק הוא תחת רשות הקב"ה, וזה לא נקרא שהוא תחת אחר כי הוא ית' הכל תחתיו וכך מחייב שיהיה ואין זה חסרון רק כך הוא בריאתו. לכך כאשר אחד הוא תחת רשותו של אחר הוא צריך לגאולה. ולא שייך שעבוד במלאך שיהיה צריך לגאולה, ולכך אפשר שיהיה המלאך גואל אותו מאחר שלא נמצא בו החסרון הזה הוא השעבוד במלאך. אבל הפרנסה שהוא קיום של אדם כי אחר שנברא האדם צריך לקיום, הפרנסה מקיימת האדם, והנה העליונים ג"כ צריכים אל הקיום מן הש"י שהוא ית' מקיים אותם ואיך יהיה דבר זה על ידי מלאך מאחר כי גם המלאך צריך לקיום, כי מאחר שגם המלאך צריך לזה אינו יכול להשלים אחר, ולפיכך הפרנס' היא על ידי הש"י בעצמו. וזהו האלקים הרועה אותי מעודי, ואלו בגאולה כתיב המלאך הגואל אותי. והנה תראה ותבין כי הלב מפרנס כל האיברים בעצמו וכולם מקבלים חיות ממנו, וכן כל הנבראים מקבלים קיום מן השם ית'. וזה אמרם בפ"ק דברכות (דף י.) מה הקב"ה זן את כל העולם אף הנשמה זנה את כל האיברים, הרי מדמה הנשמה בזה להקב"ה בענין המזונות, ועי"ז נזכרו שם הרבה דברים על המזונות שהם קשים ואין כאן מקום זה, ולכך הדעת נותן והשכל מחייב שלפי גודל הדבר הזה שמקבל האדם הפרנסה, צריך לברך את השם ית' על זה ברכה שלימה וכמו שיתבאר עוד דבר זה בברכת המזון. ומאוד דקדקו חכמים ז"ל על ברכת המזון שתהא הברכה בשלימות הגמור כמו שהש"י השלים את האדם במזונותיו. וצריך שיהיה מברך על כוס של יין, ואף האומרים כי ברכת המזון אין צריך כוס מכל מקום מצוה איכא כאשר יש לו כוס של ברכה. וכוס של יין הוא ביותר ראוי לברכה כי הוא מורה על הברכה שהוא מן השם ית' ולכך נקרא כוס של ברכה, ודבר זה הוא ראשון והתחלה לברך הש"י על הטוב שהוא משפיע, וכאשר יש לפניו שפע ברכה הוא היין הוא משבח ומברך ג"כ על שאר ברכה שהוא מקבל מן הש"י ולכך מברך ברכת מזונו על כוס של יין:
ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף ג.) אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר"א וחכמים אומרים מברכין. ובגמ' אמר ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים מאי טעמא אמר ר' אושעי' בעינן מצוה מן המובחר ע"כ. ונראה כי אין חלוק בין יין של ארץ ישראל לשאר יינות שבמדינות אלו וצריך שיתן לתוכו מים, כי מאחר שהיין של ארץ ישראל הוא עיקר היין א"כ טבע היין שאין ראוי לברכה בלא מים ולכך יש ליתן בתוכו מים. ומ"מ אין צריך שיתן לתוכו מים עד שיהיה מזוג לגמרי, דהרי משמע כל שהוא נותן לתוכו מים הן הרבה הן מעט, דלא אמר רק שצריך שיתן לתוכו מים ולא אמרו שיהיה מזוג. ועוד אדרבא הרי צריך שיהיה חי והוא אחד מעשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה, אלא בודאי צריך שיהיה חי ולא יהיה מזוג. ואין צריך רק שיתן בו מים כי המים מתקן היין ודי אם יתן בתוכו מעט מים, אבל שיהיה מזוג אדרבא דבר זה אינו כי מזוג אין עליו שם יין גמור רק כיון שהמים הם תקון היין והוא נותן בו מים די בזה. ועוד נראה כי דבר זה מופלג בחכמה מה שצריך שיתן לשם מים, כי היין כאשר הוא בלבד אין זה מצוה מן המובחר שהרי היין הביא יללה לעולם וכמה דברים שאמרו על היין שהוא הפך הברכה, ואמרו י"ג ווי"ן כתובין בנח אצל היין כדאיתא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע.), ולפיכך אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים ואז הוא ראוי לברכה, כי כאשר מחבר היין אל המים אין היין מוכן עוד אל היללה כאשר יש לו חבור אל המים והוא ראוי לברכה וכך יש לנהוג ולא בענין אחר:
ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף נא.) תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה ומלא עטור ועיטוף ונוטלו בשתי ידיו ונותנו בימינו ומגביה מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאשתו ולבניו ולאנשי ביתו אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי מלא תנא הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ א"ר יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה רבי יוסי ב"ח אומר זוכה ונוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב עטור ר' יהודה מעטרהו בתלמידים רב חסדא מעטר ליה בנטלי אמר ר' יוחנן א"ר ששת ובברכת הארץ עטוף רב פפא מעטף ויתיב רב אסי פריס סודרא על רישיה נוטלו בשתי ידיו א"ר חנינא בר פפא מאי קרא שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ונותנו לימין א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין אמר רב אשי הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו אנן ניעבד לחומרא ומגביהו מן הקרקע טפח אמר רב אחא בר חנינא מאי קרא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא ונותן עיניו בו כי היכי דלא ניסח דעתיה מניה ומשגרו לאנשי ביתו במתנה כי היכי דתתברך. ואין ספק כי מה שיש לכוס של ברכה דוקא עשרה דברים אין זה דבר מקרה שכך אירע המספר, אבל אלו עשרה דברים הם נגד עשר ברכות שבירך יצחק את יעקב ויתן לך האלקים מטל השמים וכו'. וזה כי כנגד מטל השמי' ומשמני הארץ הוא שטיפה והדחה, כי הטל מדיח הקרקע מבחוץ עד שהוא מלא טל של ברכה ולכך צריך שטיפה מבחוץ, והדחה מבפנים כנגד ומשמני הארץ שהוא ג"כ לחלוחית של שמן והוא בפנים הארץ שאין הארץ ארץ יבישה, הרי השטיפה והדחה הוא כנגד מטל השמים וכנגד ומשמני הארץ. חי כנגד ותירוש כי חי הוא שהיין הוא בכחו ואינו מזוג, כי כאשר היין הוא חי הוא מורה על הברכה שנתברכו בתירוש ואם אין היין חי רק מזוג במים אין זה ברכה של תירוש כי מזוג אינו תירוש כמו שאמרנו, ולפיכך צריך שיהיה היין חי. מלא כנגד ורוב דגן ולא כתיב ורוב תירוש, מפני כי עיקר הברכה של ותירוש הוא שהיין יש לו כח גדול כאשר הוא יין של א"י, אבל מלא שייך דוקא בדגן ולכן כנגד זה צריך שיהיה כוס של ברכה מלא על כל גדותיו. ושייך מלוי בגרנות כדכתיב ומלאו הגרנות בר והדגן הוא משביע האדם עד שהוא מלא ולכך שייך בדגן מלוי, וכאשר יש רוב דגן בעולם אז העולם הוא שבע ומלא. והיה לו לסדר ולומר מלא חי כדכתיב בקרא ורוב דגן ותירוש, רק כי חי קודם כאשר נותן היין בכוס צריך שיהיה חי וממלא את הכוס ממנו ולכך אין לומר מלא חי. ומ"ש שנותנים לו נחלה בלי מצרים, כי כאשר מברך על כוס מלא עד שהכוס הוא כוס של ברכה בשלימות והברכה בשלימות אין לה גבול. וכן מה שאמר שזוכה לעוה"ז ועוה"ב כי הברכה הוא מגיע עד בלי גבול אף עד עוה"ב ולכך זוכה לעוה"ז ולעוה"ב כאשר הברכה היא בשלימות:
עיטור ועיטוף, עיטור כמו ויהיו עוטרים את דוד ר"ל מסבבים את דוד, וקאמר רבי יהודה מעטרהו בתלמידים ופי' רש"י תלמידיו סובבים אותו כשהיה מברך, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. פי' זה כי העיטור הוא כנגד יעבדוך עמים, והעבדים הולכים אחר האדון ומסבבים אותו מכל צד והולכים לאחריו ולפניו, ולכך היה מעטר אותו בתלמידים אשר משמשין לרבם, ודבר זה כי יקבלו ברכה שיהיו העכו"ם עובדים אותו, והנטלי שהם הכוסות שמסבבים אותו הוא דמיון אל העכו"ם שמסבבים לישראל כמו עבדים לאדוניהם. ומה שאמר רב חנן ובחי פי' כיון שהיה מעטר אותו בכוסו כמו שכוס של ברכת המזון הוא חי וכך אלו כוסות שהם לעיטור ג"כ היין חי, שלא יהיה נראה שמברך על כוס שאינו חי. ומה שאמר רב ששת ובברכת הארץ, היינו שאם יהיה מעטר אותו בכוסות מתחלת ברכת המזון היה נראה כאלו הוא מברך על כוסות הרבה. ואפשר שיש רמז במה שאמר ובחי, כי זה שהיה מעטר אותו בכוסות הוא כנגד יעבדוך עמים והעמים במספר שבעים והוא מספר יין, ואם לא היה אלא מזוג לא נקרא יין אשר מספרו שבעים ולכך כנגד יעבדוך עמים הוא העיטור. וכנגד וישתחוו לך לאומים הוא העיטוף, כי כאשר האדם מעוטף בבגדו הוא דרך כבוד כמו החשוב שיושב מעוטף בבגדו דרך כבוד והבריות משתחוים לו, וכדקרי ר' יוחנן למאני מכבדותא ודבר זה א"צ לפרש, ולכך העיטוף הוא כנגד והשתחוו לך לאומים כי השתחויה הוא הכבוד שחולקין לאשר הוא מכובד. ואמר ומקבלו בשתי ידיו ומגביהו מן הקרקע טפח זה כנגד הוי גביר לאחיך. וזה שכאשר מקבלו בשתי ידיו זה מורה שיש לו ברכה של כח, כי הידים הם מושלים כמו ידו בכל, ובכל מקום היד מורה על הממשלה והכח, לכך מקבלו בשתי ידיו שהיד שבה הכח מקבלת ברכה עד שהוא גביר. ונותנו לימינו דבר זה מורה על התרוממות, לומר כי הברכה הוא שיהיה גובר על אחיו ומתרומם עליהם, כי הימין מורה על התרוממות כמו שאמר (תהלים, קיח) ימין ה' רוממה, ולכך מה שמקבלו בשתי ידיו ונתנו לימינו מורה שיהיה גבור ומושל על אחיו ומתנשא עליה'. ועוד כי אם מקבלו בידו הימנית לבד היה זה מורה חסרון כי היד היא אחת, ובודאי שנים הם יותר מאחד ולכך מקבלו בשתי ידיו וזה מורה על כי כחו וידו הוא בכל, שכל אשר הוא גובר הוא מושל בכל וכח שלו כח כללי. ומה שהוא נותנו לימינו דבר זה מורה שהוא מתנשא במעלה עליונה מאד. נמצא כי אלו שני דברים מקבלו בשתי ידיו מורה כי כחו מתפשט בכל ולכך מקבלו בשתי ידיו, ונותנו לימינו שזה מורה התרוממות והנה יש כאן החשיבות היותר. והבן זה כי הם דברי חכמה, כמו שמורה מה שמקבלו בשתי ידיו כי כחו יהיה בכל כן מורה מה שנותנו לימינו שיהיה גדול ומתרומם למעלה. ועוד תדע כי מה שמקבלו בשתי ידיו ונתנו לימינו דבר זה מורה כי הכח של הממשלה הוא אל הכלל, שנתנה לישראל כח המלכות והכלל מקבלים את המלך להיות מלך מושל, ולכך מקבל כוס של ברכה בשתי ידים כי הידים שהם כל ידיו הם נחשבים מקבלי הברכה שהוא הכח של מלכות, ונותנו לימינו הוא המלך שמקבל הכח והממשלה מן הכלל וכתיב (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, ופירוש זה ברור. ואמר ומגביה מן הקרקע טפח, זה כנגד וישתחוו לך בני אמך. וביאור זה, כי כל השתחויה הוא פשוט ידים ורגלים לגמרי כמו שחה לעפר נפשנו (תהילים מד, כו), והמשתחוה על הקרקע הוא כמו הארץ, ואשר משתחוה אליו הוא נבדל מן הקרקע, כי הקרקע מורה על המשתחוה שהוא על הקרקע ואשר משתחוים לו גבוה מן הקרקע, ולכך מגביהו מן הקרקע טפח נגד וישתחוו לך בני אמך. ואמר ונותן עיניו בו, כי מה שנותן עיניו בו ע"י העין הכל נמצא בפועל, ולכך העין שנותן בכוס של ברכה הוא שנמצא הברכה בפעל ומורה זה כי ישראל הם בעלי ברכה לגמרי, וא"כ אין האחד ראוי לקלל את אשר הוא ברוך בפעל וכדכתיב (במדבר כב, יב) לא תאור את העם כי ברוך הוא וכאשר מקלל את אשר הוא ברוך בפעל הקללה נהפך על עצמו. ודבר זה בארנו בכמה מקומות שעל כן אמרו חכמים לעולם תהא מן ליטא ואל תהא מן לייטא, פי' שיותר טוב אליו שיהיה מקולל מן אחרים מן אשר יקלל את אחרים, כי כאשר מקלל אחר והמקבל אינו מקבל הקללה אותה הקללה נהפכה עליו. ועוד כאשר נותן עיניו בו מורה שנתברך בכל ואין רואה לפניו רק ברכה ולכך ונותן עיניו הוא כנגד אורריך ארור. ואמר ומשגר לאשתו ולבניו ולביתו וזהו כנגד מברכיך ברוך, כי אשתו ובניו ובני ביתו בודאי מברכין את בעל הבית שהרי מקבלים טובה הימנו ובודאי הם מברכין למי שעשה להם טובה, ולכך גם הם מקבלים מן הברכה שיש אל בעל הבית כדכתיב מברכיך ברוך ולכך ישגר מן כוס של ברכה לאשתו ולבניו ולבני ביתו. הרי לך מבואר ומפורש כי עשרה דברים שנאמרו בכוס הם כנגד עשרה ברכות של ויתן לך, וכאשר תשכיל אז תבין הדברים האלו על אמתתן. והעד הנאמן על פי' זה שאמר ר' יוחנן ואנו אין לנו אלא ד' שהם חי מלא שטיפה הדחה, ולמה אין לנו אלא ד' ואין הפירוש שא"צ רק לעשות ד' שהם חי מלא שטיפה הדחה שהרי אמוראים היו עושים עיטור ועיטוף ג"כ. אבל פי' זה, כי עתה כאשר אנו בגלות אין לנו יעבדוך וכן וישתחוו לך לאומים הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך אורריך ארור ומברכיך ברוך, כי כל אלו הברכות אינם לישראל כאשר הם ירודים ושפלים בגלות והשכינה אין עמהם. אבל ד' ברכות הראשונות והם מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש שהם תלוים בארץ לא בישראל ואלו הם עדיין בארץ, דודאי אע"ג שאין הברכה כ"כ בארץ כמו שהיה קודם מ"מ הברכה ישנה עדיין בארץ וכדמוכח בכמה מקומות ולכך אמר ואנו אין לנו אלא ד'. ומצאתי בנוסחאות שלנו ויש אומרי' ומשגרו לאשתו ולבניו ולבני ביתו, ולנוסח' זו משמע שיש עשרה דברים בכוס של ברכה חוץ מן משגר לאשתו ולבניו ולבני ביתו. והנוסחא הזאת סוברת בודאי מפני כי מקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו נחשבים כשתים ויהיו לפי זה אחד עשר, והרי אמר עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ולכך גורסין ויש אומרים אחד עשר. ותמהתי על זאת הגירסא כי לנוסחא זאת לא יתכן הפירוש של מעלה שהוא ברור. ואח"כ עיינתי בדברי הרא"ש ז"ל ומצאתי דלא גרס ויש אומרים כלל וכן בטור וכן בכמה פוסקים ג"כ דלא גרסי כך, ובודאי זאת הגירסא היא נכונה כאשר פירשנו כי מקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו הוא דבר אחד:
ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מח:) ת"ר משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ דוד ושלמה תקנו להם בונה ירושלים דוד תקן על ישראל ועל ירושלים עירך ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש הטוב ומטיב ביבנה תקנו כנגד הרוגי ביתר דאמר רב מתנא אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ת"ר ברכת המזון כך היא ברכה ראשונה ברכת הזן ברכה שניה ברכת הארץ ברכה שלישית בונה ירושלים ברכה רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע ע"כ. ומה שאמר משה תקן וכו', אע"ג דברכת המזון דאורייתא כדאמר בתר הכי מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, רק שר"ל כי משה תקן נוסח הברכה. ומה שיש לברך אלו ג' ברכות ומה ענין ברכת בונה ירושלים אל ברכת המזון. וזה מפני כי הש"י נתן אל האדם ג' דברים, האחד שנתן לאדם ההכרחי אליו כמו המזון שא"א שיהיה האדם בלא מזון, והשני נוסף על זה שנתן לאדם ההכרחי כך נתן להם הארץ הטובה והיא מבורכת בכל עד כי יש להם אף דבר שאינו הכרחי, ועוד יותר מזה שנתן לאדם עד שאין למעלה מזה כלל והוא תכלית השלמה הוא בהמ"ק. כי ע"י בהמ"ק היה להם הברכה בעולם בשלימות לגמרי, וכדאמרינן במסכת סוטה (דף מח.) כי מיום שחרב ירושלים ובהמ"ק פסקה הברכה מן העולם, וע"י בהמ"ק היה העולם מקבל הברכה בשלימות לגמרי. ואחר שהוא חרב בעונינו יש לבקש רחמים רחם ה' אלקינו וכו' כלומר שיהיה נבנה בהמ"ק במהרה בימינו ואז תהיה הברכה בעולם בשלימות כמו שהיה. ועוד בארנו אלו ג' דברים בנתיב החסד ע"ש, ולכך תקנו אלו ג' ברכות כי כל שלשתן שייכין למזונות. ברכה רביעית הטוב והמטיב, כי ג' ברכות הראשונות הם דברי' שהאדם מוכן אליו, כי האדם בודאי מוכן לקבל המזון שהוא דבר ההכרחי להיות, ואף הארץ בודאי ישראל ראוים שיהיה להם שלימות הזה שהרי נתנה להם הארץ ירושה, ואף בהמ"ק ראוים ישראל אל זה שיהיה להם הברכה שהוא יותר, אבל הטוב והמטיב אין זה רק מצד הש"י שהוא טוב ומטיב ונתן טובה על טובה וזהו אינו מצד המקבל כלל רק מצד הש"י אשר הוא טוב ומשפיע הטוב. לכך אמר הטוב והמטיב כלומר הש"י מצד עצמו טוב ומטיב מבלי הכנת המקבל, כי אין לומר שהמקבל מוכן לתוספת טוב שאין ההכנה הזאת במקבל, אבל רבוי הטוב הוא מן הש"י שמשפיע ממנו רבוי הטוב והוא לעתים בלבד ואינו דבר תמידי. ולפיכך אין מברכין הטוב והמטיב רק אם אחר ג"כ נהנה עמו שזהו רבוי הטוב ועל זה נתקנה ברכת הטוב והמטיב, וכיון שהיא תוספת טובה אינה מן התורה רק מדרבנן. ועוד יש לך לדעת ולהבין כי הברכה הזאת שהיא ברכ' המזון תקנו על שהש"י השלים את ישראל בכל השלמה שאפשר ועל זה יש לברך את הש"י, וכדכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו' וכל שביעה היא השלמה ועל זה יש לברך את הש"י, ומאחר שמברך הש"י אשר השלים את ישראל מברך ג"כ מה שהשלים את ישראל והם שבעים ושלימים מכל. ומתחלה מברך שנתן להם מזון ובזה משותפים כל הנבראים שיש להם מזון, ואח"כ זכר מה שהשלים ישראל יותר שנתן להם השלמה זאת ארץ מיוחדת ארץ קדושה נבדלת מכל ארצות ובזה הם נבדלים מכל האומות, ולכך צריך להזכיר בברכה זאת ברית ותורה כמו שיתבאר בסמוך, וברכה ג' תקנו שהשלים הש"י את ישראל בבנין בהמ"ק, ודבר זה השלמה אחרונה שאין עליה עוד שהש"י היה שם ששכינתו ביניהם בירושלים ובבהמ"ק ואין זה כברכת הארץ. ואף כי הש"י השלים את ישראל בהשלמה יתירה ונתן להם הארץ שהיא ארץ מיוחדת ובזה יש לישראל השלמה מיוחדת, מ"מ עדיין לא ידענו כי נתן לישראל השלמה שאין השלמה עליה ובזה נתן להם ירושלים ובהמ"ק והשלמה הזאת היא על הכל. ולכך בהגדה של פסח שזכר כמה מעלות טובות וכו' זכר באחרונה ובנה לנו בהמ"ק והוא האחרון כי היא השלמה אחרונה. וכל אלו ג' דברים הם השלמה שיושלם האדם עד שהוא שלם בתכלית היותר, אבל ברכת הטוב והמטיב הוא על רבוי הטוב ושהוא טוב ומטיב ואין זה רק תוספת טובה ולפיכך הטוב והמטיב הוא דרבנן בלבד. ועוד אלו ג' ברכות ברכת הזן הוא השלמת הטבע שהאדם בטבע צריך לאכיל', והארץ אינה השלמת טבעו בלבד רק היא השלמה רוחנית אלקית ג"כ, וזה ידוע כי אוירא דא"י מחכים (בבא בתרא דף קנח.), וכמה דברים שנאמרו במעלת א"י ודבר זה א"צ לבאר. אמנם אף כי השלמה הזאת מה שנתן להם את הארץ היא השלמה אלקית, אין זה דבר אלקי לגמרי כמו ירושלים ובהמ"ק, כי ירושלים עיר הקודש ובהמ"ק שהוא בית קדוש אלקיי הוא השלמת אלקית לגמרי, ולכך אמרו (אבות פ"ה) עשרה נסים נעשו בבהמ"ק כי כל בהמ"ק מעלתו אלקית לגמרי עד כי מושלמים ישראל בתכלית ההשלמה אלקית, ופי' זה הוא כמו פי' שלפני זה. וכל זה יש להזכיר בברכת המזון שתקנו על השביעה שהשלים האדם עד שאין האדם חסר, ובאלו ג' ברכות נעשו ישראל שבעים ושלמים לגמרי. ועוד יש לפרש כי כל אלו ג' ברכות הכל הם השלמה אחת לגמרי, כי מפני שתקנו ברכת המזון על שהש"י השלים את ישראל במזון, ותחלה תקנו ברכת הזן שהש"י משפיע מן השמים להם המזון, וצריך אל ברכה זאת מקבל מוכן שהוא מוכן לקבל שפע הברכה ולזה נתן להם הארץ שהיא מקבל מוכן לזה בברכה, ומפני כי הברכה באה מלמעלה למטה אשר המעלה והמטה הם נבדלים זה מזה, וצריך שיהיה כאן אמצעי אשר הוא שייך למעלה ושייך למטה שעל ידו הברכה באה למטה וזה בהמ"ק, כי בהמ"ק הוא מחבר עליונים ותחתונים ולכך על ידו באים הברכות לעולם מעליונים לתחתונים. וכן תמצא במדרש שדרשו על והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה על בית המקדש, שהוא כמו סולם שיורדים בו מלמעלה ועולים בו מלמטה דהיינו שמחבר עליונים ותחתונים. אמנם הטוב והמטיב אין זה שהוא השלמה רק הוא בא על תוספת טובה ורבוי טובה ואין זה השלמת האדם ולכך הוא מדרבנן. ועוד מצד אחר ברכת הטוב והמטיב דרבנן, כי ג' ברכות הראשונות הם תמידיות אע"ג שבהמ"ק הוא חרב הרי העון היה גורם ומתחלה נבנה שיהיה נשאר קיים תמיד, אבל הברכה הרביעית הטוב והמטיב דבר זה אינו תמידי רק לשעה ולעתים וכמו שדרשו וחנותי את אשר אחון עת אשר אחון, ולפיכך ברכה זו מדרבנן בלבד ולכך קבעו אלו הדברים בברכת המזון, והבן אלו דברים כי כלם הם ברורים. ומה שתקנו הטוב והמטיב ביבנה על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה, פי' זה כי ראוי הוא שיהיו מתקנין הטוב והמטיב ביבנה, כי אחר שנחרבה ביתר ושלט מדת הדין בישראל בשביל חטאם ובא העונש עליהם ועם כל זה נהג הש"י עמהם בטוב, ודבר זה הוא יותר על כל הטובות שהש"י נוהג כאשר מתוך מדת הדין בא הטוב הזה שלא הסריחו ונתנו לקבורה כי הוא מורה על מדת טובו לגמרי. ולכך כמו שכל אחד תקן הברכה הראוי לו לתקן, כי משה תקן ברכת הזן כשבא להם המן ויהושע תקן ברכת הארץ כשבאו לארץ ודוד תקן בונה ירושלים, כמו כן תקנו ביבנה הטוב והמטיב אחר שבא עליהם פורעניות בשביל חטא שלהם ומתוך הדין הקשה והחושך שהיו יושבים הטיב הש"י עמהם מצד מדת טובו זהו הטוב והמטיב. ופירשו הטוב שלא הסריחו ומטיב שנתנו לקבורה כי טובה על טובה כמו זה שלא הסריחו ונוסף על זה שנתנו לקבורה, שנקרא זה הטוב והמטיב כאשר יש טובה על טובה בפעם אחד:
ובפרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ.) ר' אומר ובטובו הרי זה תלמיד חכם ומטובו ה"ז בור רבי אומר ובטובו חיינו הרי זה ת"ח ובטובו חיים ה"ז בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כנהרבלאי ע"כ. פי' זה כשאומר מטובו חיינו משמע מקצת טובו, לכך לא יאמר מטובו רק בטובו, וכן אם אמר בטובו חיים משמע כי יש חיים בטובו אבל אינו נותן השבח שהוא היה מקבל החיים מן הש"י, לכך לא יאמר ובטובו חיים רק ובטובו חיינו. וקצת היו אומרים ובטובו חיים ולא ובטובו חיינו מפני כי משמע ובטובו לא נמצא רק חיינו דהיינו מה שקבלנו אנחנו ולא כל הנבראים, ולכך יאמר ובטובו חיים דמשמע חיים של הכל, ולכך פליגי בזה נהרבלאי דס"ל דאין ה"נ שיאמר ובטובו חיים דוקא דמשמע דכל חי בטובו. ולית הלכתא כך כי אם יאמר כך לא משמע שהמברך קבל החיים ולכך יאמר ובטובו חיינו, ואי משום דאין משמע הכלל כי המברך א"צ להזכיר רק שהוא היה מקבל החיים:
ברכת הזימון המברך אומר נברך שאכלנו משלו, והשנים אומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והמברך חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ומוסיף ברוך הוא וברוך שמו. וכך נכון כי תמיד העונה הוא מוסיף על שלפניו, כמו שהשליח צבור אומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכן המברך אומר נברך שאכלנו משלו ואומרי' השנים אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והמברך אומר ברוך שאכלנו משלו וטובו חיינו ברוך הוא וברוך שמו, הרי כל אחד מוסיף מה שלא אמר שלפניו:
הזן את העולם כלו בטובו, ר"ל הש"י מצד טובו מפרנס את הכל. ואח"כ אמר כי פרנסת הש"י את העולם הוא מצד ג' פנים, כי יש שראוי לו הפרנסה מצד הדין והם הצדיקים שהם בעולם, וזהו שאמר הזן את העולם בחן ר"ל שהוא מפרנסו מפני שהוא נושא חן בעיני הש"י כמו אצל נח דכתיב (בראשי' ו') ונח מצא חן וגו', ויש שמפרנסו הש"י מצד החסד והם בני אדם שהם כמו בהמות ואין להם דעת ופרנסתם מצד החסד, ויש אשר פרנסתם מצד הרחמים והם הקטנים אשר לא ידעו מאומה ויש לרחם עליהם, כמו אלו פרנסתם מצד הרחמים. ואח"כ הוא נותן לחם לכל בשר, וזה נאמר על שהוא ית' נותן ומשפיע קיום כל הנמצאי' כאחד. וזה שאמר ונותן לחם לכל בשר כי הלחם סועד הלב ומחזקו, ולכך הקיום שנותן קיום ומשפיע לכל נקרא לחם לפי שהוא סועד ומקיים הלב שבו חיות האדם, ודבר זה הוא מצד חסדו ית', ובדבר זה משותפים כל הנבראים כאחד שהוא ית' נותן קיום אל הכל בשוה, רק כי הם מחולקים בפרנסתם, כי אשר מפרנס אותו בחן פרנסתו מחולק מן זה שפרנסתו הוא בחסד, וכן זה שפרנסה שלו בחסד מחולק פרנסתו מן אשר פרנסתו ברחמים שכל אחד פרנסתו כפי מה שהוא ראוי. אבל הקיום הוא אל הכל בשוה והוא מצד החסד כי חסדי הש"י מתפשט אל הכל והכל ראוים אל החסד, ולפיכך דבר זה שהוא נותן קיום אל הכל בשוה אין זה רק מצד מדת החסד אשר מדת חסדו הוא מתפשט ומשותף אל הכל, וזה כי לעולם חסדו כלומר חסדו ית' אין לו גבול ושיעור, ואם הש"י עושה חסד אל תאמר כי יש לזה תכלית וגבול כי לעולם חסדו שאין קץ וגבול לחסדו ית'. ויש לך לשאול מפני מה נאמר דבר זה על חסד הש"י בפרט, וכן נאמר במזמור הודו (תמיד) כי לעולם חסדו, וכן בהלל הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וזה יש להבין כי כל הדברים הם מצד המקבל, כי המשפט הוא מגיע מצד המקבל שיש עליו המשפט, ואף הרחמים מצד המקבל כאשר מרחם על אחד, חוץ מן החסד כי החסד הוא מצד עצמו שהוא ית' משפיע הטוב והחסד מצד עצמו ואין עושה זה מצד המקבל רק מצד עצמו שהוא טוב. ודבר שהוא מצד עצמו של הקב"ה, כמו שהוא ית' מצד עצמו בלתי תכלית וכך החסד שהוא עושה הוא לעולם בלתי קץ ובלתי תכלית רק הוא לעולם. ולא כן המשפט והרחמים כיון שהם מצד המקבל כי המקבל גורם שהמשפט בא עליו וכן הרחמים ג"כ מצד המקבל, וכמו שהמקבל הוא בעל תכלית כן המשפט והרחמים יש לו תכלית. וזה שאמר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ר"ל שיש לשבח הקב"ה כי הוא טוב לכך כל"ח כמו שהוא ית' אין קץ וסוף אליו כך חסדי הש"י אין קץ וסוף אליו, אבל שאר דברים שהוא מצד המקבל יש להם קץ ותכלית. ועוד פי' כי חסדי הש"י הם לעולם ולא יפסוק, כי אף לעוה"ב שלא יהיה המשפט על חוטאים וכן לא יהיה צריך לרחמים, אבל החסד לא יפסוק כלל אף לעוה"ב לא יפסוק החסד והטוב שהוא עושה וזהו כי לעולם חסדו לעולם הבא, ודבר זה ג"כ הוא מטעם אשר התבאר כי חסדי הש"י מצד עצמו לכך כמו שהוא ית' אין תכלית אליו כך חסדי הש"י הם לעולם בלי קץ ותכלית והבן זה:
ובטובו הגדול לא חסר לנו כו', המלה של חסר הוא מן הקל וכן אל יחסר לנו היו"ד בסגול והוא מן הקל וקאי על המזון, כלומר כי המזון לא היה חסר לנו מפני שהש"י היה נותן לנו תמיד המזון ולכך לא חסר לנו מזון, ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד שיתן לנו הש"י מזון שלא נהיה חסרים מן המזון. ויש אומרים לא חסר לנו החי"ת בחיר"ק מפעל הדגש, וצריך לפרש כי לא חסר לנו הש"י מזון רק היה נותן תמיד המזון, וכן אל יחסר היו"ד בשוא והחי"ת בפתח מפעל הדגש כלומר שאל יחסר מליתן לנו מזון. אבל אותם שאומרים לא חסר החי"ת בחירק מפעל הדגש, ואחר כך אומרים ולא יחסר היו"ד בסגול שהוא מן הקל וא"כ אחד מן הדגש ואחד מן הקל, אין זה טעם. ויש לומר כי דבר זה חכמה, כי יותר קל שאל יחסר אח"כ כיון שכבר עשה הש"י זה ונתן לנו המזון ומכאן ואילך הוא קל הוא שלא יחסר, לכך הראשון שהוא עבר מפעל הדגש קשה והעתיד מפעל הקל שאינו קשה. גם י"ל כי מתחלה צריך לומר לא חסר מפעל הדגש שר"ל שהש"י לא חסר לנו וצריך לתלות הדבר בו ית' שהוא לא החסיר לנו, ומכיון שכבר הזכיר הש"י בלשון לא חסר שוב אין צריך ויכול לומר אל יחסר היו"ד בסגול מן הקל וקאי על המזון שלא יהיה חסר לנו ויתן לנו הש"י המזון. בעבור שמו הגדול, ר"ל כי הש"י מפרנס לכל כדי שיהיה אל העולם קיום, וזה בעבור שמו הגדול שאם לא יהיה לעולם קיום על מי יהיה נקרא שמו הגדול, כמו שאמר, יהושע על ישראל שאם חס ושלום יעשה כליה בישראל ומה תעשה לשמך הגדול, וכי יהא נקרא שמו הגדול על עצים ואבנים ולכך אמר בעבור שמו הגדול כי הוא זן וכו'. ועוד כי הפרנסה הוא קיום האדם ושם הויה הוא שנותן הויה וקיום לעולם, ולכך אחר שברא העולם והעולם צריך לקיום מיד זכר השם הזה ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים וגו', ומפני כך זכר דוד המלך במזמור הודו לה' כי טוב וגו' כ"ו פעמים לעולם חסדו, ובאחרונה שהשלים מספר כ"ו כנגד מספרו של שם הגדול זכר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, כי זה הוא על הכל מה שהוא ית' נותן לחם לכל בשר לכך הוא נזכר באחרונה ובו יושלם מספר כ"ו לעולם חסדו שהם כנגד מספר השם המיוחד. ועוד כי המזונות הם על ידי השם ית' בעצמו ולא על ידי מלאך ולכך הפרנסה מתיחס לשם המיוחד בפרט ואין להאריך בזה. וזכר ד' דברים כי הוא זן מה שצריך אל אכילתו והוא חיותו, פרנסה הוא שאר צרכיו וזה נקרא פרנסה, ומטיב לכל הוא הטובה שעושה עם הבריות לבד מצרכיו והוא תוספת טובה כמו שאמרנו למעלה, ומכין מזון לכל בריותיו וכו' וזה נאמר על שאר הנבראים, ושייך בזה ומכין מזון ולא לשון נתינה כי האדם שייך שהוא נותן לו וזוכה בו האדם אבל בשאר נבראים לא שייך לומר רק ומכין מזון לכל בריותיו:
ברכה זאת פותחת הזן את העולם ומסיים הזן את הכל והחתימה יותר מן הפתיחה, וזה כי תחלה אמר הזן את העולם, ור"ל מצד כי העולם הוא צריך לפרנסה הש"י מפרנס אותו ונותן לו קיום וזהו מצד העולם עצמו, אבל החתימה הזן את הכל זה הוא מצד הש"י אשר הוא חפץ ורוצה לפרנס את הכל וזהו מצד העלה בלבד. וכמו שאמרו ז"ל הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים ופירושו מפני כי הש"י הוא חפץ להשפיע הטוב מצד עצמו, ולכך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים עד שיכול להשפיע כי בלא תפלה כאשר הוא עצמו אינו חפץ למה ישפיע הש"י להם, ולכך הוא מתאוה תפלתן עד שישפיע הטוב, ולכך חתם הזן את הכל שכך הוא חפץ מצד עצמו ית' לפרנס את הכל והבן הדברים האלו מאד:
ברכה שניה נודה לך, ברכה זאת התחלתה נודה לך וכן בסוף ועל הכל אנו מודים לך ולא כן הראשונה ולא השלישית. כי מה שנתן להם הארץ אשר מן הארץ חיי האדם, ולא כן ברכת המזון שהוא ית' מפרנס אותו כל שעה ולא נקרא שנתן לו חיים כאשר מפרנס את האדם שעה אחת כי אין זה כל חייו, אבל הארץ נתן להם למתנת עולמים אשר מן הארץ הם חיים כל ימיהם, ולכך כמו שכל הודאה כאשר נתן לו החיות ועל זה שייך הודאה כך נותן הודאה על הארץ, לכך אנו מתחילין בברכה זאת נודה לך ומסיים בנודה לך. אבל בנין בהמ"ק דבר זה אינו חיות האדם כמו שהוא הארץ שהוא חיות האדם ושייך בזה הודאה גמורה, וכן תמצא בכל הודאה שההודאה תמיד על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, מפני שנתן לנו החיים כאשר נתן לנו הארץ וכמו שאנו אומרים ברכה ועל חיינו וכו', לכך תקנו הודאה תחלה וסוף. ותקנו לומר נודה לך שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה פירוש זה, ארץ חמדה כי הדברים שבארץ נחמדים הם כמו שאמר הכתוב (דברים ח, ז) ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ויש בה גנות ופרדסים נאים והפירות וכל אשר בה נחמדי' לאדם. ומפני כי יש דברים שהאדם חומד אותם ואינם טובים בעצמם לבריאות גופו ולתת כח אליו, ועל זה אמר ארץ טובה שהיא טובה בעצמה שהמאכלים שבה הם טובים ומבריאים את האדם ומחזקים אותו וזהו טובה. ואח"כ אמר ורחבה כמשמעו וגם זה מעלה עליונה, וכמו שאמרו ז"ל בפרק הניזקין (גיטין דף נז.) שנקראת ארץ צבי בשביל שהיא מחזקת כל יושביה ואין להם דוחק הישוב ולכך נזכר זה אחריו. ויש לך להבין כי אלו ג' דברים חמדה טובה ורחבה היו בארץ בשביל זכות האבות שאליהם נתנה הארץ ולכך היו בארץ אלו ג' דברי'. כי אברהם היה נחמד בעיני הכל כי עשה טוב עם הכל, כמו שהיתה מדתו של אברהם לעשות חסד וטוב עם הבריות, ואדם כמו זה אין בספק שהוא נחמד בעיני הבריות מצד הנהגתו כאשר הוא מקובל על הבריות. ולכך אמרו לו (בראשית, כג) נשיא אלקים אתה בתוכנו וגו' ואמרו עמק שוה הוא עמק המלך שהשוו כל העולם והמליכו אברהם למלך ולא בכח ובחזקה מלך עליהם רק שהיה נחמד ומקובל על הבריות מצד הנהגתו, ולכך ארץ חמדה היה בשביל זכות אברהם. ובשביל יעקב היה ארץ טובה, כי הטוב הוא שאין בו פסולת ולכך יעקב נקרא טוב לפי שלא היה בזרעו פסולת ולכך בזכותו היה הארץ טובה בכל ואין בה פסולת. ורחבה מצד יצחק אבינו שראוי לו ההרחבה ביותר, כמו שאמר יצחק (שם כ"ו) כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. ומה שהרחבה ראוי ליצחק דבר זה יש לך להבין מאוד, ואלו דברים הם מופלגים בחכמה מאוד, ולכך הזכיר אלו שלשה דברים. ואומר ועל בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חקיך שהודעתנו, הזכיר ג' דברים הברית שהוא בגופו, ועל תורתך היא התורה שהיא אל השכל, והחוק הוא מה שאין השכל יכול להשיג אותו אבל הוא גזירת דין בלבד, וזה שייך לנפש כאשר אין השגה בזה אל השכל ונפש האדם פועל המצוה אף כי אינו יודע ומשיג בשכל. כי השלים את האדם בכל, נתן אל הגוף המילה שהיא בבשר, ונתן אל השכל התורה, ואל הנפש שהיא העושה החקים אף שאין השגה בהם, וכל פעולה אשר יפעול אדם מתיחס אל הנפש שהוא כח פועל כאשר ידוע, ולכך החקים שעיקר שלהם לעשות המצוה שהם חקים ואין לאדם השגה בהם מתיחסים מעשה המצות אל הנפש הפועלת. ולכך אצל התורה אמר שלמדתנו ואצל החקים אמר שהודעתנו כי הוא מבלי לימוד שהלימוד הוא שייך אל השכל. וגם מה שאמר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ועל חקיך שהודעתנו ג"כ זכו בשביל זכות האבות כאשר תבין, כי המילה הוא לאברהם, ותורתך בשביל זכות יעקב כדכתיב (תהילים עח, ה) ויקם עדות ביעקב וגו' ובארנו זה באריכות בפרק משה קבל תורה (אבות פ"א) ע"ש, ועל חקיך וכו' והחוק הוא גזירה מן הש"י מצד מדת הדין ואל זה זכו מצד יצחק, הרי לך ג' דברים אלו שהם ג"כ נגד האבות. ועל חיים חן וחסד גם אלו שלשה הם מן זכות ג' אבות ג"כ כאשר תבין הדברים על אמתתם. ולכך מזכיר שלש שלש ארץ חמדה טובה ורחבה, ועוד מזכיר שלש ועל בריתך וכו', ועוד מזכיר שלש ועל חיים חן וחסד. כי ברכה זאת היא ברכת הודאה ומודה לפני הש"י כי מה שעשה להם מן הטוב לא בזכות עצמם רק בשביל זכות האבות. ותשעה דברים זכר שנותן על זה הודאה אל הש"י, ובעשירי אמר ועל אכילת מזון וכו' ודבר זה הוא עשירי מפני כי אכילת מזון יותר על הכל מפני שקשים הם מזונותיו של אדם מן הכל כמו שהתבאר למעלה ולכך ראוי שיתן הודאה על זה בעשירי. ואמר שאתה זן ומפרנס כו' בכל יום ובכל עת ובכל שעה, פירוש זה כי האדם צריך לפרנסה כפי מה שמתחדש לו, כי היום הוא צריך לזה ומחר צריך לאחר הכל כפי שמתחדש לו הזמן צריך האדם לפרנסה. והעת ג"כ לפני עצמו, כי היום יש לו עתות מיוחדים דהיינו רגע זו מן היום או רגע זו מן היום וזה נקרא בכל עת, ואין לעת המשך זמן כלל, ואינה כמו שעה כי יש לכל שעה ושעה מן היום המשך זמן, אבל העת שהיא הרגע מן היום אין לה המשך זמן ואין עת זו כמו זו ומתחדש לו דבר בעת מיוחד. ופירוש בכל שעה, כי השעה חלק מן היום כי היום נחלק לשעות, ובשעה זו צריך לדבר זה ובשעה זו צריך לדבר אחר. כלל הדבר כי האדם הוא בעל שנוי וצריך לפרנסה כפי מה שמתחדש, והש"י נותן לו פרנסתו בכל יום כפי מה שהתחדש לו היום, וכן העת מן היום שהוא רגע מן היום או שעה שהיא חלק מן היום וזה מבואר. ומפני כי שייך לומר רגע על היום וג"כ שייך לומר רגע על חצי יום או שליש היום לכך אמר בכל עת אצל ובכל יום. ואמר ועל הכל אנו מודים לך וכו' כי על כל העשרה אנו נותנין הודאה אל הש"י, כי כשם שההודאה היא בעשרה כך ראוי שתהיה ההודאה על עשרה וזהו הודאה שלימה, וכך לחמי תודה הוא ד' מינים עשרה עשרה ודי בזה למבין. ועל הכל אנו מודים לך ומברכין אותך, כבר אמרנו כי ההודאה היא על דבר שאם לא היה הש"י נותן לו לא היה לו קיום, שכל הודאה כאשר הציל אותו מן הסכנה ומברכין הברכה היא על הטוב. והש"י נתן לאדם פרנסה ואם לא נתן לו לא היה לו קיום ולכך נותן אל הש"י הודאה על זה, ולא די שנתן לו קיום רק אף השביע את נפשו עד שהוא שבע והוא בטוב ועל זה שייך ברכה:
ובגמרא פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מח:) תניא ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזה נתן בג' בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות וצריך שיאמר הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מאחד וכל הפוחת מאחד הרי זה מגונה וכל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו מסייע ליה לרבי אלעאי דאמר ר' אלעאי אמר רבי יעקב בר אחא משום רבינו כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו ע"כ. כבר בארנו פי' ארץ חמדה טובה ורחבה, כי אלו ג' הם עיקר ושבח הארץ. ומה שאמר שצריך שיזכור בה ברית ותורה ומה ענין ברית ותורה לברכת הארץ, ופי' זה כי כמו שהארץ היא קדושה נבדלת משאר ארצות לכך צוה שיהיו נמולים, כי צריך לארץ אומה נבדלת משאר אומות כמו שהארץ נבדלת משאר ארצות, ואין דבר שנבדלים בו ישראל לגמרי משאר אומות רק המילה והיא קדושה, מפני שהמילה היא הסרת הערלה שהיא גנות וגנאי גשמי חמרי לכך סלוק הערלה היא קדושה, לכך אנו אומרים אשר קדש ידיד מבטן. ועוד צריך להזכיר התורה בברכת הארץ וזה עוד יותר מעלה של קדושה, כי המילה קדושה והיא סלוק הערלה שהיא גנות וגנאי גשמי, ואילו התור' היא קדושה והיא הסרת גשמי לגמרי. ושניהם שייכים אל הארץ דהיינו סלוק גנות וגנאי הגשמי היא הערלה ועוד על זה היא התורה שהוא סלוק הגשמי לגמרי. כי כאשר יש להם הארץ שהיא נבדלת בקדושה מכל הארצות, זכו ועלו ג"כ למילה שבה ישראל נבדלים מכל האומות מצד שאין בהם פחיתות הערלה שהיא גנות גשמי, ועוד הם נבדלים יותר במה שיש להם התורה השכלית הנבדלת מכל חכמה. ומפני שיש לחשוב כי הארץ שנתן הש"י לישראל היא בתחתונים ואין לה המעלה אלקית, ועל זה אמר שצריך להזכיר בברכ' הארץ ברית ותורה, כי בשביל הארץ זוכים ישראל אל שני דברים אלו דהיינו המילה והתורה ועל ידם ישראל נבדלים אלקיים לגמרי. המילה בה ישראל נבדלים מן פחיתת הגשמי שהיא הערלה, ובתורה יש להם המעלה הנבדלת לגמרי. וכל זה זכו בשביל הארץ כי הארץ נבדלת מכל שאר ארצות בקדושה, ובשביל זה זכו לקנות עוד מעלה היא המילה, ועוד יותר על זה התורה והכל מצד זכות ארץ ישראל כי שם ראוי להיות התורה כי אוירא דא"י מחכים, ולכך אמר שצריך להזכיר בברכת הארץ ברית ותורה והבן הדברים האלו מאד. צריך להקדים ברית לתורה שזה נתן בג' בריתות וזה נתן בי"ג בריתות, וכל זה קשה למה נתנה המילה בי"ג בריתות והתורה נתנה בג' בריתות. ודבר זה מפני כי הברית הוא החבור שיש בין שני דברים, והמילה שהיא בגופו ובעצמו של אדם הוא ברית וחבור עם הש"י יותר מן התורה, ולכך על המילה נכרתו י"ג בריתות שזהו בשביל הברית של המילה שהיא בבשרם שהוא ברית גמור, ועל ידו זכו להיות להם ג"כ ברית התורה שהיא מעלה עליונה שכלית, ומ"מ ברית המילה היא קודמת שהוא ברית גמור בגופו של אדם ולכך ברית המילה יש עליה י"ג בריתות והיא קודמת. ומה שדווקא ג' בריתות נכרתו על התורה וי"ג על המילה אין כאן מקומו. וכל הפוחת לא יפחות מאחד, כי גם ע"י אחד נזכר בזה מעלת הארץ גם כן, שזכו ישראל להיות נבדלים מכל האומות כאשר יש להם הארץ שהיא נבדלת מכל הארצות. וצריך שיאמר בברכת הארץ נודה לך תחלה וסוף, בתחלה אומר נודה לך ואח"כ אומר ועל הכל אנו מודים לך וזהו בסוף. ויש לפרש כי זה כנגד ביאה ראשונה שנתן להם הארץ וכנגד ביאה שנייה, כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא לכך צריך שיאמר שתי הודאות. אמנם עיקר הטעם שצריך להזכיר הודא' תחלה וסוף כי ברכה זאת שייך בה הודאה כמו שאמרנו, כי הודאה שייך דוקא בברכת הארץ, ולכך כמו כל ברכה שאינה סמוכה לחברתה צריך שיאמר בה ברכה תחלה וסוף, ובברכה זאת שייך הודאה לכך יזכר בה הודאה תחלה וסוף וזהו מורה על הודאה שלימה, כמו כאשר אומר ברכה תחלה וסוף היא ברכה שלימה. אך כי יש עוד דבר מופלג בחכמה מה שצריך להזכיר בברכת הארץ הודאה, כי כאשר מזכיר בכל מקום הודאה הוא מוסר עצמו אל הש"י בשביל הטובה שעשה אתו, כי זהו ענין ההודאה כמו שיתבאר עוד במקומו ענין זה שכל הודאה מוסר עצמו אל השם יתברך. ומפני כי נתן לאדם הארץ אם כן יחשוב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכאלו האדם ח"ו יוצא מרשות הש"י, ולכך צריך לומר הודאה תחלה וסוף ובהודאה זאת מוסר עצמו ונפשו אל הש"י שעשה אתו הטובה הזאת, ובשביל כך האדם והארץ הכל אל הש"י ולא יצא דבר מרשותו ית', וכדי שיהיה כאן הודאה שלימה צריך שיאמר הודאה תחלה וסוף וזהו הודאה שלימה ודבר זה הוא דבר מופלג, ולכך יאמר הודאה תחלה וסוף אע"ג שהיא ברכה הסמוכה לחברתה הרי לא נזכר הודאה בברכה שלפניה. החותם מנחיל ארצות הרי זה מגונה, כי הברכה היא דוקא על ארץ ישראל, ואם מברך ברוך מנחיל ארצות היתה הארץ משותפת לשאר ארצות ואין לארץ שיתוף לשאר ארצות כלל ולפיכך הרי זה בור. וכן האומר ומושיע את ישראל בבונה ירושלים הרי זה בור, מפני שהוא חותם בשתים ואין לחתום בשתים. וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו, כבר אמרנו דבר זה למה צריך ברית ותורה כי דבר זה הוא שבח אל הארץ. והחתימה על הארץ ועל המזון לא נחשב שהוא חותם בשתים כי פירושו הארץ שהיא מוציאה המזון כך מפרש בגמרא, ומה שצריך לומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים עוד יתבאר בסמוך. וחותם על הארץ ועל המזון, ויש לשאול כי למה לא חותם בארץ בלבד. אבל דבר זה כי החתימה לעולם הוא יותר כמו שפרשנו בחתימת ברכת הזן, ולכך חותם על הארץ שהיא מוציאה המזון כי מה שמוציאה המזון אשר המזון הוא מן הש"י בזה תדע מעלת הארץ, כאשר הארץ מיוחדת למזון שהש"י משפיע בעצמו ולא נתן פעל זה לשום מלאך ולשום שליח לכך הארץ ג"כ היא אל הש"י וכדכתיב (שמות יט, ה) כי לי כל הארץ:
ברכה ג' רחם ה' וכו', כבר אמרנו מפני מה תקנו ברכה זאת בברכת המזון, מפני כי ברכה זאת היא השלמה אחרונה דהיינו בנין ירושלים וב"ה והיא שביעה והשלמה לגמרי, ולכך היא האחרונה בברכות שהם מן התורה. ומפני כך מזכיר בברכה זאת אבינו מלכנו וכו', ואף כי אין אלו דברים שייכים לברכת בונה ירושלים, רק מפני כי ברכה זאת שהיא בנין ירושלים היא השלמה שביעה לגמרי עד שאינם חסרים כמו שהתבאר, ולכך אנו מבקשים שלא נהיה בשום דבר חסר. ואל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם כלומר שלא נהיה חסרים משום דבר בעולם. ולכך זכר כאן ז' דברים, רענו א', זוננו ב', פרנסנו ג', וכלכלנו ד', והרויחנו והרוח לנו מצרותינו ה', ונא אל תצריכנו ו', ובנה ירושלים ז', הרי שבעה, כי במספר שבעה יש השלמה ושביעה כמו שבארנו במקום אחר, ולכך בא על מספר זה לשון שבעה מלשון שביעה והשלמה. ומה שאמר אבינו מלכנו פירושו מאחר שאתה הוא אבינו שהוצאתנו לעולם כמו האב שהביא את הבן לעולם, וגם אחר שהוצאתנו אל העולם אתה מלכנו שהמלך נותן קיום לעם, לכך מצד אלו ב' דברים אין ראוי שנהיה חסרים דבר שאם נהיה חסרים יאמרו על מעשה ידיך שהם חסרים, כי אתה אבינו וכן מצד שאתה מלכנו אם נהיה חסרים יאמרו כי המלך ראוי להשלים ולקיים העם ולכך רענו וכו'. ותקנו להזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים כמו שאמרו בגמרא, וזה כמו שאמרנו כי ברכה זאת היא השלמה אחרונה לישראל, ומלכות בית דוד בפרט היא השלמת ישראל. ודבר זה ידוע כי מלכות בית דוד היא השלמת ישראל, כי גם שאר מלכות הוא השלמה לעם כמו שהוא ידוע, וע"י השלמה הזאת של מלכות בית דוד מקבלים ישראל השלמה על השלמה עד שהשכינה הוא מלכם שוכן ביניהם ולכך צריך להזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלי'. ומה שאנו אומרים רענו זננו הזי"ן בחטף על דבר זה קרא הראב"ע ז"ל תגר מאוד והאריך בדבריו בפירוש שלו לקהלת, ואמר כי עשו המלה הזאת כאלו היה שורש המלה זנה, וכמו שאומרים עננו העי"ן בחט"ף מן ענה כך הם אומרים זננו בחט"ף הזי"ן, ושורש המלה אינו כך רק שורש המלה זו"ן מנחי העי"ן וכמו שוב שהוא גם כן מנחי עי"ן, ויאמר שובנו אלקי ישענו (תהלים, ה) מן שוב, לכך צריך לומר זוננו בנקודה שקוראים האשכנזים מלאפו"ם. ובאמת כאשר עמדתי על דקדוק הלשון נהגתי לומר זוננו, אמנם אם היה נמצא בנוסחאות ישנות הזי"ן בחט"ף אני אומר שאין לשנות אם נמצא כך בנוסחאות ישנות, שכך קרא תגר על הפיוט ג"כ כמו שנתבאר למעלה באריכות וע"ש. ובשבת פותח בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. ומה שתקנו להזכיר את השבת בברכת רחם, לפי שירושלים וב"ה הוא קדוש והשבת הוא קדוש לכך הזכרת שבת שייך בברכה זאת דוקא. ופותח בנחמה ומסיים בנחמה שמתחיל נחמנו בירושלים עירך ובציון משכן כבודך ומסיים מנחם עמו בבנין ירושלים, ולא יאמר רחם כי ל' רחם שייך על אחד שהוא בצרה ויאמר רחם עלי בצרה זאת, ואין ראוי שיאמר בשבת שהוא יום מנוחה שהוא בצרה. ואף שאומר והרוח לנו מכל צרותינו אין זה רק כי אם יהיה להם צרה שירויח להם בצרתם, אבל לחתום בזה שהחתימה היא עיקר בברכה אין לחתום כך וכיון שאין לחתום בזה גם אל יהיה פותח בו. אבל נחמנו לא נאמר על מי שהוא בצרה, רק על אבילות ישנה שהוא אבלות ירושלים ודבר זה יש לומר בשבת, אבל רחם אשר הלשון הזה משמע על מי שהוא בצרה דבר זה אין להזכיר בשבת כלל. ואותם שאומרים רחם בשבת וסומכים על אותם הדעות שאומרים כי אין חלוק בין רחם ובין נחם, אין זה ראוי כי חלוק גדול יש בין רחם ובין נחם למבין. וחותם בונה ירושלים ואומר המברך אמן על ברכת עצמו, אע"ג שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו כבר אמרנו למעלה כי בסוף הברכות יש לומר אמן. ובגמרא (שם מ"ה ע"ב) אמרינן העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה ומקשה והא אמרינן העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח ומתרץ לא קשיא הא בברכת בונה ירושלים הא בשאר ברכות, והנראה מפי' רש"י ז"ל כי הא דאמר הרי זה משובח כאשר היא סוף כל הברכות שהוא מברך זו אחר זו ובברכה שהיא בסוף יאמר אמן על ברכת עצמו, ומשמע לפי זה הא דאמר בבונה ירושלים לאו דוקא בונה ירושלים, אלא כאשר אומר איזה ברכות ביחד צריך לומר בברכה שהיא בסוף אמן, אלא דנקט בונה ירושלים לאשמועינן דברכת בונה ירושלים יש לומר בסוף אמן, אע"ג דהטוב והמטיב אחריה מ"מ כיון שאינה רק דרבנן צריך לומר אמן אחר בונה ירושלים. ופרשנו למעלה כי בשביל שאמרו (שם נ"ז ע"ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך, ולפיכך דווקא אחר עונה אמן כי העונה הוא תמיד מוסיף על הראשון כמו שהתבאר למעלה אבל לא המברך עצמו, והעונה אמן אחר ברכת עצמו הרי הוא בור, אבל כאשר הוא סוף הברכות הסוף במה שהוא סוף הוא דבר לעצמו, ולכך כאשר עונה שם אמן הוא ג"כ דבר בפני עצמו והוא יותר ממה שברך, כן צריך לפרש. אבל לפי מה שאמרנו למעלה כי ג' ברכות של ברכת המזון והברכה האחרונה שהוא בונה ירושלים היא השלמה אחרונ' שהשלים את ישראל, והשלמה הזאת מגיע עד מדריגת אמן אשר אמרו עליו גדול העונה אמן יותר מן המברך ולפיכך המברך עצמו יש לו לענות אמן, ופירוש ברור הוא כאשר תבין דבר זה. לפי זה יהיה פירוש הגמ' כפשטיה שהעונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח היינו ברכת המזון דווקא בברכה אחרונה הזאת היא השלמה על הכל:
ברכה רביעית הטוב והמטיב, כבר בארנו למעלה ענין הברכה הזאת שנתקנה בבהמ"ז. ובגמרא בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מה:) א"ר יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ"ל כל ברכה שאין בה מלכות לא שמה ברכה והאמר ר' יוחנן חדא זימנא אמר ר' זירא לומר שצריכה שתי מלכיות חדא דידה וחדא דבונה ירושלים אי הכי נבעי תלתא חדא דבונה ירושלים וחדא דברכת הארץ כו' ה"ה דאפי' בונה ירושלים נמי לא צריך אלא כיון דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא שלא לומר מלכות שמים רב פפא אמר הכי קאמר צריכה שתי מלכיות לבד מדידה. ופירוש זה כיון שאמר מלכות בית דוד, לאו אורח ארעא שלא להזכיר מלכות שמים, ובבונה ירושלים אי אפשר להזכיר מלכות שמים דאין להזכיר מלכות שמים עם מלכות בשר ודם ולכך תקנו להזכיר אותו בהטוב והמטיב. ורב פפא סבר כי אף כנגד ברכת הארץ צריך להזכיר מלכות שמים, ומפני שהטוב והמטיב כוללת כל טובה שהוא מן הש"י, ולכך כיון שלא הזכיר מלכות בבונה ירושלי' משום דלאו אורח ארעא להזכיר מלכות שמים עם מלכות בשר ודם, לכך יש להזכיר כנגד זה מלכות שמים בהטוב והמטיב, אשר הטוב והמטיב כוללת כל טובה, ולכך מה שחסר מן ברכת בונה ירושלים ומן ברכת הארץ כולל אותו בהטוב והמטיב שהיא כוללת הכל, ותקנו שתי מלכיות בר מדידה עד שהם שלש מלכיות, ואלו הן ג' מלכיות ברוך אתה ה"א מלך העולם זו א', אבינו מלכנו ב', המלך הטוב ג'. ומקשין על נוסח שלנו בברכת רחם שאנו אומרים האל אבינו מלכנו רענו וכו' ואם כן כבר נזכר בברכת רחם מלכות שמים, ואם כן למה צריך להזכיר מלכות שמים בברכת הטוב והמטיב לומר אבינו מלכנו אדירנו וכו'. ואין זה קשיא דבברכת רחם לא נזכר אבינו מלכנו לשבח הש"י ולומר שהוא יתב' מלך שזהו נקרא הזכרת מלכות, רק שאנו אומרים כיון שאתה מלכנו ראוי על המלך שיהיה רענו זוננו פרנסנו ובשביל בקשת רענו זוננו הזכיר מלכנו ואין זה נקרא מלכות. אבל בברכת הטוב והמטיב שאמר אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלינו יוצרנו קדושנו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל (המלך הטוב והמטיב לכל) לא הזכיר שום בקשה, וכן המלך הטוב והמטיב לכל לא הזכיר שום בקשה רק שאומר שהוא יתברך מלך, וזה נקרא מלכות שבא לשבח השם יתברך שאתה מלך, רק אח"כ אמר אל שבכל יום ויום הוא הטיב וכו', וזה סמך על מה שהזכיר שם אל ולכך לא קשה מידי:
ובברכה זאת הזכיר עשרה שבחים האל א', אבינו ב', מלכנו ג', אדירנו ד', בוראנו ה', גואלנו ו', יוצרנו ז', קדושנו ח', רוענו רועה ישראל ט', המלך הטוב הוא עשירי. כי כבר אמרנו כי הברכה שהוא הטוב והמטיב היא ברכה עליונה על הכל במה שהוא יתברך טוב ומטיב לכל, ולכך עולה עשרה מדריגו' עד העשירי שהוא קודש לגמרי כי כל עשירי הוא קודש ומצד מדריגה זאת שהוא העשירי הוא טוב ומטיב לכל, והבן הדברים האלו מאד. ומפני שברכה זאת נתקנה על רבוי הטוב וכמו שאמר הטוב והמטיב שר"ל שהוא מטיב ברבוי טוב עד שהוא מטיב אל הכל, לכך מזכיר ג"כ שהטיב מן תמידית הטוב שהוא מטיב בעבר ובהוה ובעתיד. ושלש גמולות הם החסדים שגומל הש"י עם העולם, וכל דבר שהש"י עושה טובה נקרא זה שהטיב להם, וכאשר מציל את האדם מן הדבר שהוא צרה נקרא שגמל חסד אתו כמו (שם נ"ד ע"ב) ד' חייבין להודות. וברכה זאת אין לה חתימה כלל וקאמר בגמרא שאין חותמין בברכה זאת לפי שהיא מדרבנן. ועיקר הטעם כי לכך אין חותמין בברכה זאת, שאין חותמין בברכה רק היכא שהברכה היא דבר שלם ומסוים כמו ברכת הזן שהוא דבר מסוים שהמזון הוא השלמת האדם שהוא חסר והמזון משלים אותו, ומפני שהברכה היא על דבר שהוא הקרקע. ולפיכך הוא מגביה כוס של ברכה מן השלמה לגמרי ולכך יש על זה ברכה שלימה שמשלים הברכה בברוך אתה וכו'. וכן ברכת הארץ על ידי הארץ האדם יושלם, ובה"מ הוא שלימות לכל העולם, ולכך יש לברכה זאת שלימות גם כן שמשלים הברכה וחותם בברוך כמו שפרשנו למעלה אצל ברכת הארץ שצריך שיאמר בה הודא' תחלה וסוף. אבל ברכת הטוב והמטיב שנתקנה על כל הטוב שהטיב השם יתברך, והרי אף כשמביאין לו שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב אין זה רק רבוי טוב ומברך על זה הטוב והמטיב ולכך פותח בברוך ואין חותם בברוך, ובשביל זה ג"כ כי ברכה זאת היא מדרבנן כמו שפרשנו. ולכך קאמר בגמרא בשביל שהיא מדרבנן פותחת בברוך ואינה חותמת בברוך, ור"ל מפני שברכה זאת היא מדרבנן לפי שהברכה הזאת על רבוי תוספת טובה בלבד ולכך גם כן אין חותם ומשלים בברוך, ברוך הוא וברוך שם כבודו לעולם אמן ואמן: