משתמש:Roxette5/שב שמעתתא/ג


שמעתא ג

בו יבואר חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא וחזקה העשויה להשתנות

פרק א עריכה

גרסינן בריש נדה [ב:] (נדה ב, ב), סנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאים, לשמאי קשיא למפרע, להלל קשיא ודאי, דאלו מעת לעת שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין ואלו הכא טומאה ודאי, התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא מבל, אדרבה העמד מקוה על חזקתה ואימר לא חסר, הרי חסר לפניך ה"נ הרי דם לפניך, השתא הוא דחזאי, ה"נ השתא הוא דחסר, הכי השתא התם איכא למימר חסר ואתא. הכא מי איכא למימר חזאי ואתא, ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתי/ התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לרעותא, ומ"ש מחבית דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצא חומץ כל ג׳ ימים ודאי מכאן ואילך ספק קשיא לשמאי כו׳ התם איכא תרתי לריעותא הכא איכא חדא לריעותא, ורמי חבית אמקוה, מ"ש הכא ודאי ומ"ש הכא ספק, אמר ר׳ חנינא מסורא מאן תנא חבית ר׳ שמעון היא דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי ליה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"ר בין ברה"י ממאות, ר׳ שמעון אומר ברה"ר טהורות ברה"י תולין, ושניהם לא למדוהו אלא מסומה רבנן סברי כי סומה מה סומה ספק ועשאוה כודאי ה"נ ספק עשאוה כודאי אי מסומה מה סומה ברה"ר טהור אף ה"נ ברה"ר טהור, כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא ד שמעון סבר כי סומה מה סומה ברה"ר טהור אף ה"נ ברה"ר טהור, אי מסומה מה סומה ברה"י טמא ודאי אף ה"נ ברה"י טמא ודאי, הכי השתא התם רגלים לדב׳ שהרי קינא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא, ואבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טומאה מתחילת טומאה מה תחילת טומאה ספק נגע ס׳ לא נגע ברה"ר מהו/ אף סוף טומא׳ ברה"ר ספק מכל ספק לא מכל טהור, ורבנן הכי השתא התם גברא בחזקת מהרה קאי מספק לא מחתינן ליה לטומאה הכא גברא בחזקת טמא קאי מספק לא מפקינן ליה מטומאתו. והרמב"ם כתב בפ"י מהל׳ מקואות 1הל׳ ו׳] (פ"י מהל' מקואות ה"ו) דכל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע בין ברה"ר בין ברשות היחיד ממאות לפי שהממא בחזקתו ע"ש, והרי זה כרבנן דר"ש, וגבי חבית בפ"ה מתרומות [הל׳ כ"ד] דשלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק וע"ש, והרי זה כר"ש והקשו עליו בזה דסתרי אהדדי הנך פסקי ה"ה הרשב"א והריטב"א ס׳ עשרה יוחסין ע"ש, וראיתי במשנה למלך ס"י ממקואות שהאריך בזה והעלה בישוב דהרמב"ם סובר כהך תירוצא בתרא ואבע"א, והנועם הוא משום דהוי סוף כוומאה. ולכך דוקא גבי כוומאה דאשכחן דעשאו הכתוב ברה"י ודאי כוומאה ולכן אף ברה"ר עשאוהו כודאי גבי סוף טומאה. אבל גבי חבית דאיסורא אינו אלא ספק. ולפי שהוקשה לתוס׳ בהך תי׳ ואבע"א מה חילוק יש בין תחלת כוומאה לסוף טומאה, הא קיי"ל ברה"ר כוהור אפילו ליכא חזקה ולזה פירשו הכא סוף כוומאה והוי תרתי לריעותא וסמיך אתירוצא קמא, והוא תמו' דא"כ מה זו הוספה שמוסיף ואבע"א, ולזה הביא שם המ"ל סי׳ אחר בשם הרשב"א. דלהך תי׳ ואבע"א אין הכועס כלל משום תרתי לריעותא אלא הכועס לרבנן דכיון דאשכחן צטומאה דברה"י עשאו הכ׳ ודאי אף שאינו אלא ספק, כן בסוף כוומאה אמרו שיהי׳ ודאי טומאה, ולא משום תרתי לריעותא, ולכן פסק הרמב"ם גבי מקוה דכומא בין ברה"י בין ברה"ר ובחבית פסק דאינו אלא ספק עכ"ל וע"ש, ואכתי תמו׳ דכיון דאינו אלא ספק דהא להך ואבע"א תו לא אמרינן הך סברא דתרתי לריעותא וא"כ אינו אלא ספק, וכמו בחבית א"כ נהי דברה"י עשה הכתוב ספק כודאי נוומאה, הא ברה"ר עשה הכתוב נמי ספק כודאי לכוהר/ א"כ בסוף כוומא׳ ברה"ר נימא כוהור ודאי וכקושי׳ התוס׳ כיון דברה"ר כוהור אפילו ליכא חזקת נזהרה, א"כ מה לי סוף כזומאה או תחלתו כיון דאינו אלא ספק, מגד חזקת כזמא איכא נמי חזקת מקוה, ולזה הוכרחו התוס׳ לפרש דסמיך אתי׳ קמא דהו"ל תרתי לריעותא אבל אי נימא דססיק׳ הוי א"כ להוי טהור ודאי ברשו׳ הרבים וכקושייח התוספות:

פרק ב עריכה

מיהו נראה לפי מ"ש הרמב"ם פט"ז מהלכות אבות הכוומאה [הל׳ א׳] (פט"ז מהל' אבות הטומאה ה"א) דס"כן ברשות הרבים כוהור לפי שכל הספיקות מדברי סופרים ע"ש, והוא שיכותו בספרו הי"ד, ומבואר אצלינו בשמעתא א׳ ע"ש, וא"כ עיקר הלכה בספק כזומא׳ אינה אלא לעשות ס"כו ברה"י כודאי, אבל ס"מ ברה"ר דכוהור אינו אלא משום דכל הספיקות מדברי סופרים, ובאיסור נמי ספק מן התורה מותר, וא"כ היכא דאיקבע איסורא דבזה מייתי אשם תלוי ספק זה ודאי אסור מן הפורה, ומש"ה אתי שפיר דלא ילפינן סוף טומאה מתחלת כזומאה דבתחלת כוומאה אפילו היכא דליכא חזקת מהרה כוהור ברה"ר ומשום דכל הספיקות מופרות, משא"כ בסוף טומאה דהרי איקבע איסורא כמ"ש הרמב"ם פ"ו משגגות (פ"ו מהל' שגגות) ומביאין אשם תלוי על אשה שנתגרשה ספק גירושין והוא מוכח בכתובות פ"ב דף כ"ב דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי, וכתבו התוס׳ שם דהו"ל איקבע איסור׳ כיון שהיתה בחזקת א"א, ואע"ג דאיתרע חזקה דאשת איש משום דייקא ומנסבה וכמ"ש התוס׳ שם ע"ש, וא"כ ה"נ נהי דליכא חזקה משום מגד חזקת טמא איכא חזקת מקוה מ"מ איקבע איסורא מיהא הוי, וכל היכא דאיקבע איסורא אסור מן התורה, ורה"ר דכוהור אינו אלא משום דספיקות מדבריהם, וכה"ג דאסור בכל איסורין ברה"ר נמי ממא, ומש"ה לא ילפינן סוף טומאה מתחלפו, ובפוס׳ דקשיא להו מאי חילוק יש בין תחלת טומאה לסופו היינו משום דפוס' ס"ל דספק אסור מן התורה ואיקבע איסורא דבעינן אשם תלוי אינו אלא לענין אשם תלוי אבל איסורא אין חילוק, ומש"ה קשי׳ להו מאי חילוק יש בין'תפלת טומאה לסופו, והוכרחו לפרש דסמיך אתירוצא קמא דהו"ל תרתי לריעותא אכל לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דס"מ כרה"ר דטהור אינו אלא משום לספיקות מדבריהם וכסוף טומאה וכה"ג הוי ליה איקכע איסורא לאסור מן התורה גס כרה"ר טמא ודוק, עמ"ש כשמעתא א׳ פ"ז וח/ ומש"ה ס"ל להרמב"ם במקוה כין כרשות היחיל כין כרה"ר טמאות משום לכטומאה הלל לעשות ספק כולאי, וכרה"י ספיקו כולאי לטומאה, וכרה"ר ספיקו בולאי למהרה והיכא לאיקכע איסורא לכרה"ר הו"ל ספק ופל ספק כולאי והוי לי׳ ולאי טומאה, וזה על לרך הרשב"א שהביא המ"ל, ויותר נראה להרמב"ם שכתב בין ברשות הרבים בין ברה"י ממאות היינו שמטמאין הן מספק ברה"ר, ולשון ממאות אינו מורה לוקא ולאי טומאה וכן משמע מלברי רש"י ז"ל שסי׳ כגמרא שם לפריך לאלו מעת לעת שמלה תולין ואלו הפא טומאה ולאי וסרש"י מלקתני ברשות הרכים ממאות אלמא כולאי משוי ליה ע"ש, וא"כ לבתר למשני ליה ללא ילפינן סוף טומאה מתחלתו וא"כ בסוף טומאה ראוי להיות ברה"ר טמא וא"כ איכא למימר לממאות ברה"ר היינו מספק:

פרק ג עריכה

כתב הרמ"ה ביו"ל סי׳ א׳ וז"ל ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע, אם נמל פ"א קבלה אין ממריפין למפרע מה ששחמ לאמרינן השתא הוא לאיתרע, אבל לא נמל קבלה מעולם כל מה ששחמ צריכין הכשר, הרשב"א סי׳ רי"ח עכ"ל, ובמ"ז האריך להשיג על לין זה ותורף לבריו לבפ"ק לחולין פליגי רב הונא ורב חסלא בשוחט בסכין בדוק קודם שחיטה ולא בדקו אחר שחיטה מיל ונמצא פגום לרב הונא פוסל אפילו שיבר בה עצמות אחר שחיטה דלמא בעור נפגמה ורב חסלא ס"ל לשמא במפרקת נפגמה, וקיי"ל כר"ח בשיבר בה עצמות, ופריך לר"ח ממבל ועלה ונמצא עליו לבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו מין כל היוס ממא, אלמא ס׳ חציצה מוציא מילי ולאי מביל׳, ומשני סכין איתרע בהמה לא איתרעי, והקשו בתוספות מ"ש ממקוה שנמדד ונמצא חסר, לאמרינן העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך, ולא אמרינן מקוה איתרעי בהמה לא איתרעי, ותירצו בזה שלשה תירוצים, א׳ שאני מקוה לחסר ואתאי משא"כ בסכין, ב׳ להכא טעמא לעצם ולאי סוגם, וגבי מקוה אין לומר ולאי מבל להא שמא מבל במקוה חסר, ג׳ לאין חילוק בין ריעותא לסכין לריעותא לבהמה אלא המעס הוא משום ספק ספיקא, וא"כ בנמל קבלה אמאי מהני ביה חזקתו כיון לבי׳ נמי שייך חסר ואתאי לאין לרך לשכוח בבת אחת, ועצם ולאי פוגם נמי לא שייך ביה, ואם סמך אמיירז בתרא וה"נ הוי ספק ספיקא שמא השתא הוא לשכת, ואת"ל מקודם שכח אפשר לאפ"ה שחי־מ שפיר, א"כ קשה הא אנן קיי"ל כרב הונא בלא שיבר עצמות ודוקא כששיבר עצמות הוא לכשר משום לעצס ולאי פוגם ואע"ג לאיכא ס"ס אפילו בלא שיבר עצמות, אע"כ משום ללא ממי ספק ספיקא משום לבהמ׳ בחיי׳ בחזקת איסור עומלת ולא ממי ס"ס, ועול אי מהני ס"ס א"כ אפי׳ בלא נמל קבלה נכשיר ממעס ס"ס דלמא השתא שכח ואת"ל מקודם שמא שפיר שחמ עכ"ל וע"ש:

והש"ך בנקולת הכסף ז"ל לע"כ לא מצרכינן התם שיבר בה עצמות אלא משום לשמא לא שסמ במקום הפגימה לאו ס׳ הוא ללרך הסכין להוליך בכולו, אבל הכא י"ל לס"ס הוא שמא ילע ואם ת"ל לא ילע שמא שחמ שפיר עכ"ל ואכתי תיקשי קושיית המ"ז, לא"כ אפילו בלא נמל קבלה נכשיר ממעס ספק ספיקא זה שמא ילע ואת"ל לא ידע שמא שסכו שפיל, ועוד דהיכי מצינו לסמוך על ס"כן כיון דהאחרונים הכריעו דלא ממי ספק ספיקא בחזקת איסור עומדת לענין ספק שחימה, ונראה לענ"ד דודאי שימת האגודה שהוא מקור הדין שכתבו הרמ"א ס"ל ממעס ס"ס, דהא האגודה לא הביא אלא תירוצא בתרא שבתוס׳ שהוא ממעס ס"ס וכמ"ש המ"ז. ומה דקשה לן דהא ספק ספיקא אינו מועיל במקום חזקת איסור נראה לפמ"ש הרמב"ם סר׳ ה׳ מתרומות בחבית מכאן ואילך ספק ע"ש וז"ל כר׳ שמעון דתרתי לריעותא לא הוי כודאי אלא כספק ועמ"ש פ"א ומש"ה היכא דאיכא ס"ס שסיר■ממי, כיון מגד חזקת איסור דבהמה איכא נמי חזקת השוחט ואמרינן השתא הוא דשכח ולא הוי אלא ספק דהוי ליה חזקה נגד חזקה וא"כ שפיר ממי ס"ס, ומיהו נראה דאפי׳ לשיטת התוס׳ והרשב"א דתרתי לריעותא חשיב כודאי והרי הוא כחזקה ודאית, מכל מקום נראה דבזה מהני ס"ס לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס בסי׳ ק"י וז"ל מ"מ היכא דאיכא ס"ס בלא הספק הראשון ודאי דשרי דלא יהא אלא גופו של איסור דמותר מס"ס כו/ וכן משמע מתשוב׳ הרשב"א שהבאתי לעיל דס"ס דחזקת איסור לא גרע מגופו של איסור והוא פשומ בעיני עכ"ל, ובקיצור כללים כתב וז"ל דבר שיש לו חזקת איסור אע"פ שיש בו ס"ס גמור הרי זה אסור שהרי בספק הראשון אנו מעמידין אותו על חזקתו חזקת איסור, א"כ אין כאן אלא ספק איסור כו׳ היה כאן שלש ספיקות מותר שאף אם תעמידנו על חזקתו חזקת איסור יש כאן ס"ס לא יהא זה חמור מודאי איסור שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר בספק ספיקא עכ"ל:

וכבר כתבנו בשמעתא א׳ פי"מ דזה הוא ג"כ דעת מוהרי"ן לב לענין ממונא לחלק בין תרי ס׳ לתלתא ססיקי ע"ש, וכיון דמהני ספק ספיקא בתר ספק הראשון אפילו בחזקת איסור א"כ ה"ה היכא דליכא אלא פרי ספיקי בחזקת איסור א"כ ספק הראשון הו"ל כגופו של איסור וספק השני משוי לי׳ לספיק׳, ואין החזקה מכריעו לודאי כיון דאיכא שני ספיקות להתירא והו"ל ספק שני ספק, ובריש נדה מוכח דהיכא דליכא תרתי לריעותא ודאי אמרינן אוקי אחזקתי׳ והשתא הוא דאתרע כדאמרי׳ בנדה דיה שעתה משום חזקה והשתא הוא דראתה אלא היכא דאיכא תרפי לריעותא כמו במקוה שנמדד דאיכא חזקת טמא וחסר לפניך בזה הוא דהו"ל תרתי לריעותא והו"ל כודאי לשיטת התוס׳ והרשב"א, וא"כ בזה השוחט שנמל קבלה דאית ביה חזקה וראוי לומר בו השתא הוא דשכח, וכמו שאמרו בנדה דיה שעתה, וכיון דאיכא ס"ס נגד חזקת איסור דבהמה דשמא ידע ואת"ל לא ידע שמא שסיר שחמ, וא"כ נהי דזה הספק ואת"ל לא ידע שמא שפיר שחמ לאו ספק הוא, דמחמת חזקת איסור הו"ל כודאי אבל הך ספיקא שמא ידע נשאר בספיקו ואין חזקת איסור דבהמה מכרעת בו דלא ידע כיון דכבר אמרת דספק שמא שפיר שחמ לאו ספיקא משום חזקת איסור, וא"כ נשאר בספק שמא ידע, וכיון דליכא חזקת איסור נגד ספק דידע הרי אנו מוקמינן השוחט בחזקתו דהיכא דליכא חזקה המנגדו ודאי אמרינן השתא הוא דאתרע, ובזה חזקת איסור דבהמה אינו מנגד כיון דכבר עשיתו כגופו של איסור לספיקא דשמא שחמ שסיר, ומש"ה בלא נמל קבלה דליה חזקת השוחט לא סמכינן על ס"ס גרידא דסס' שמא שפיר שחמ לאו ספק והרי הוא כגופו של איסור וליכא אלא הך ספיקא שמא ידע וחד ספיק׳ אסור, וביאורו של דבר מגד שמא ידע לא מצינו למימר אוקי הבהמה בחזקת שאינו זבות ועדיין אינו זבות כיון דאפי׳ לא ידע אכתי איכא לספוקי שמא שחמ שפיר, וא"כ היא זבוחה, אלא דחזקת שאינו זבות אפיא בתר דתימא אם תמצא לומר לא ידע שמא שחמ שסיר וכיון דלא ידע נגד שמא שסע שפיר איכא חזקת שאינו זבות ואכתי אינו שסוע שפיר וא"כ נגד הך ספיקא שמא ידע ליכא סזקת בהרי שאינו זכוס וא"כ אוקי השוחע בחזקתו דהא היכא דליכא תרתי לריעותא שפיר מהני חזקת השוחע אע"ג דהשתא לא ידע וכמו בנדה דאמרי׳ דיה שעתה לחולין אע"ג דהשתא איתרע ודוק הימב, ובע"ז סי׳ ק"י דאינו מחלק בין תרי ספיקי לתלתא ספיקי וחזקת איסור מהני אפילו נגד תלתא ספיקי, א"כ חזקת איסור דבהמה שאינו זבות מהני אפילו נגד ספק דלא ידע׳ וספק דשמא שחע שפיר, ואמרינן מחמת חזקת איסור דלא ידע ולא שחע שפיר׳ וכיון דאיכא חזקת איסור שוב לא מהני חזקת השוחע, כיון דאיכא חזקת איסור דבהמה הו"ל תרתי לריעות׳ ודוק היעב:

פרק ד עריכה

כתב הב"י בס׳ בדק הבית סי׳ קי"ע וז"ל כת׳ א"ח בשם התוס׳ דאפי' מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאס שחע או ניקר חלב ואח"כ המיר באותו יוס הכל כשר עכ"ל׳ ובתשובת הגאונים בתראי שם ראיתי כתוב תשובה אחת להחמיר בזה בשוחע, ומשום דמוקי בהמה בחזקת איסו׳ והרי הרשיע לפניך, וכמו במקוה שנמדד ע"ש, ובתבואת שור פסק ג"כ להחמיר בזה בשוחע שהמיר כיון דהרי הרשיע לפניך וע"ש בסי׳ ב׳ וז"ל הב"ח בסי' קי"ע ס"ל דבשוחע ובודק אסור למפרע כשנעשה חשוד, וכן דעת הע"ז סי׳ קי"ע, אמנם הש"ך סי' א' ופר"ח כתבו בפשיעות דלעולס אין לאסור למפרע דאוקי גברא אחזקתי׳ ועד אותה שעה כשר היה ולענין דינא תמיה לי׳ עובא אמאי דפשיעא ליה להש"ך להקל הא אנן קיי"ל כרב הונא לאסור בשוחע בסכין בדוק ונמצא פגוס לאחר שחיעה דלא אתי חזקה דסכין דאיתרע ומוציא מידי חזקת איסור דבהכל/ וע"ש שהביא דברי תוספות בחולין בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא ומה שהקשו תוס׳ שם, והעלה דכאן לא שייכי כל התירוצים שבתוספו', וא"כ דומה למקוה שנמדד ונמצא חסר דבזה נמי שייך חסר ואתאי דהרשיע ואתאי׳ וע"ש בתכ"ש במה שדחה ראיית הפר"ח מס"ס השוחע גגי שחע ואחר כך חישב כו׳ וסוף דבריו וז"ל ואע"ג דהביא מוהרש"ל ס׳ גיד הנשה תשובה א׳ שם להקל, הדברים סתומים ולא איתפריש עעמא דלא דחינן כל הא דלעיל באיסורא דאוריי׳ מקמי הא עכ"ל התב"ש ע"ש:

ואחר העיון נראה בזה כדברי הש"ך שנועה אחרי דברי הב"י להכשיר הבהמה בהמיר השוחע ואין לפסול שחיעתו למפרע וראיה לזה מהא דקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ואינו נפסל אלא משעה שהעיד עדותו השקר אבל עדותו שהעיד קודם כשר אליבי׳ דכ"ע. ובפ׳ מרובה ד׳ ע"ב פליגי רבנן ור׳ יוסי בעדים שהעידו על הגניבה ואח"כ על העביחה דסברי רבנן תכ"ד לאו כדיבור דמי, דאס הוזמו על העביחה לא נפסל במה שהעידו על הגניבה ולא אמרינן כיון שהוא עכשיו חשוד שמא הרשיע קודם, ואי נימא דגבי שוחע אמרינן הרשיע ואתאי ונפסל שחיעתו למפרע משום דהעמד בהמה בחזקת איסור ואית ליה דינא דמקוה שנמדד כו׳ כמו שעלה על דעת תב"ש, א"כ מכ"ש עדותו שהעיד בממון דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי', וחזקת ממון עדיפא מכל החזקות, כמבואר בסוגי׳ דהיו בה מומין, ועמ"ש בשמעתא ב׳ פ"ב, וכיון דמוכח בש"ס דעדותו שהעיד בממון כשר במה שהעיד קודם שנעשה חשוד, מכ"ש עדותו שהעיד באיסור וכן מבואר במור וש"ע ח"מ סי׳ ל"ד דעד זומם אינו נפסל למפרע אלא משעה שהעיד עדותו שהוזס, וכל מה שהעיד קודם עד אופה שעה כל שלא היה תכ"ד כשר כמבואר בס׳ מרובה בעדי גניבה ועדי מביתה, ועוד ראיה מתוספות ס"ק דחולין ד׳ י"ד. שהקשו בשוחט בשבת דמוקי לה במזיד א"כ הוי מומר לחלל שבת ושחימתו פסולה, ותירצו דבאותו פעס לא חשיב מומר למיפסל שחימתו ע"ש, והרמב"ם בפי׳ המשניות כתב דכיון דקודם ששחמ הרוב מקולקל הוא ולא נעשה מומר אלא כי גמרה לשחיטה ומש"ה שחימתו כשירה ע"ש, ואי נימא כל שהרשיע לפניך אמרינן אימר הרשיע קודם ושחימתו פסולה, א"כ כיון דלסנינו חילל שבת אימר הרשיע קודם וא"כ הו"ל מומר כבר, מכל זה מוכח פשוש דאין מחזיקין אותו ברשע למפרע:

ומ"ש בתב"ש על מ"ש מוהרש"ל להקל דהדברים סתומים ולא איתפרש טעמו ע"ש, אני אפרש בענ"ד דלא תיקשי ממקוה שנמדד כו', והנה נראה דלשימת רש"י ס׳ האומר דף ס"ו גבי פלוגתא דד מרפון ור׳ עקיבא במקוה שנמדד ונמצא חסר דד מרפון יליף מבן גרושה וחלוצה דלא חילל עבודה למפרע ור"ע יליף מבעל מוס, ואמרו טעמא דר"ע דלא יליף מבן גרושה שפסולו בשנים, אבל מקוה ובעל מוס פסולו ביחיד דשלוף ואסוי לך וע"ש, וא"כ לס"ז בחשוד דפסולו בשנים אין לפוסלו למפרע, וגם במ"ז סי׳ א׳ לא אסר נשוחט שנמצא אינו יודע אלא משום דהתם נמי יכולין לומר תא ואחוי לך מעות׳ ע"ש, אבל חשוד ודאי פסולו בשנים, אלא דבתי שם סי׳ בזה פי׳ אחר וכתבו שם דסלוגתא דמקו׳ שנמדד אינו שייכות לבן גרושה וע"ש שכתבו דסליגי בתרתי, וא"כ צריך טעמא בחשוד למה לא נפסל למפרע וכמו דאמרינן במקוה שנמדד כיון דשייך נמי הרשיע ואתאי, ובממון הו"ל תרפי לריעותא חזקת ממון והרשיע לפניך, וכמו כן בבהמה חזקת איסור, ולכן עיקרא דהך מלפא דאין מחזיקין למפרע אלא כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דנסתפקנו אימתי נעשה החסרון הזה אם עכשיו או קודם, וכן בסכין שנמצא סגוס ולא נודע אימת נעשה הפגס הזה אשר מצאנו עכשיו, וכן בשוחט שנמצא ריק מכל אימת נעשה הריקות הזה אם קודם אם עכשיו, אבל בשוחט שהמיר ועשה עבירה לפנינו ואפה רוצה לספק עליו אימר גס קודם לזה עשה מעשה רשע זה לאו שמיה ספק, ואין המעשה רשע שעשה לפנינו גורס לספק במעשה רשע גס קודם, כיון דאין אנו מסופקים על עבירה זו אימת נעש׳ אלא על מעשה רשע אחרת נוסף על זה, ואין אנו יכולין להוסיף, ומש"ה מוקי לה בחזקת כשרות, ועתה הוא מעשה רשע וזה ברור ודו"ק:

וכן מוכח מדברי תוס׳ ריש נדה דף ג׳ (דף ג:) בד"ה לאביי איכא מוך וז"ל הו"מ למימר דאיכא בינייהו שומה, דללישנא קמא דאשה מרגשת מודה שמאי בשומה, דאין לומר דללישנא דאי הוי דם מעיקרא הוי אתי מודה נמי כשומה דשמא דם אחר נפל קודם בדיקה משום דמשמע דעל דם שנמצא עכשיו קאמר עכ"ל הפוס׳, ומבוא׳ דאפי׳ לבית הלל דאמרי מפקידה לפקידה ומחמרי לקדשים ותרומה לומר כשעת מציאתן אין אנו חוששין לדס אחר אלא על דם הנמצא אימר זה הדס כבר היה בבית החיצון, אבל אין אנו מוסיפין מססיקא עוד דם אחר, וכן בהרשיע לפניך אין אנו מוסיפין מספיקא עוד רשע אחר, ומש"ה כל עדותו שהעיד מקודם הן עדות ממון הן עדות איסור אפי׳ נגד חזקה עדותו כשר וזה נכון, אלא דלפי זה היכא דבאו עדים והעידו בא' שעשה עבירה שנפסל על ידו לשחימ׳ או לממון ואין יודעין מתי אם קודם זמן מרובה או היוס, בזה שסיר דומה למקוה שנמדד כיון דאנו מסופקים על אותו מעשה אימת נעשה, וא"כ הו"ל תרתי לריעותא חזקת ממון או חזקת איסור והרשיע לפניך, והקשיתי בזה בס׳ קצה"ח סי׳ ל"ד סק"ה במ"ש הרמ"א ואפי׳ פסול מה"ת אין לפוסלו אלא בודאי אבל לא מספק כגון שהעיד בב"ד ואס"כ באו עדים והעידו עליו בעבר עבירה שנפסל בה מן התורה אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אס"כ מוקמינן גברא אחזקתיה וכל מה שהעיד כשר עד דידעינן שעבר קודם לכן ע"ש והוא מדברי הריב"ש סי׳ רס"ו, ושם קשיא לן דזה דומה למקוה שנמדד ונמצא חסר והו"ל תרמי לריעותא חזקת ממון והרשיע לפניך׳ וע"ש שכתבנו דמוכח כדברי הריכ"ש ממ"ש הרי"ף בפ׳ ז"ב גבי עדי שתר שהוזמו דבעינן ראו חתימתן, דאל"כ אמרינן עכשיו הוא דחתמו שקר וע"ש ומוכח דס"ל ג"כ דכל דלא ידעינן מתי עבר מוקי בחזקתו וע"ש מ"ש בזה, ואפשר דהרי"ף אזל בשיתת רש"י פ׳ האומר דפליגי ר׳ תרפון ור"ע במקוה שנמדד דר"ת יליף מבן גרושה ור׳ עקיבא מבעל מוס, ותעמא דר"ע דלא יליף מבן גרושה משום דבן גרושה פסולו בשנים אבל מקוה ובעל מוס פסולו ביחיד, וא"כ חשוד דפסולו בשנים אין לפסול למפרע וכמ"ש לעיל, אבל לשיתת תוספות אינו ענין מקוה שנמדד לבן גרושה א"כ היכא דאנו מסופקין על אותה עבירה מתי נעשית ראוי לומר אוקי ממונא בחזקת מארי׳ והוי ליה תרתי לריעותא ודוק:

פרק ה עריכה

מבואר מסוגיא רפ"ק דנדה דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה בנדה דב"ש סברי דיה שעתה וב"ה אמרי מפקידה לפקידה אלא לקדשים ותרומה אבל לחולין כ"ע מודו דאמרינן דיה שעתה דמוקי בחזקתה דהשתא הוא דראתה, וכתבו שם התוס׳ דהא דאמרינן בנגע בא׳ בלילה כל התומאות כשעת מציאתן דאינו אלא לתרומה וקדשים אבל לחולין לא אמרינן כשעת מציאתן ודרבא מוקי לה בחזקה דמעיקרא, וכ"כ תוס׳ בעירובין דף ל"ג דהך דכל התומאות כשעת מציאתן לא אמרו אלא להחמיר גבי קדשים ותרומה, וכ"כ תוס׳ ס"פ המדיר וע"ש, ומזה אני תמה במה שראיתי גדולי חקרי לב שהשתמשו בחזקה זו דכשעת מציאתן עד שדנו בה אפילו לקולא והיא גופה אינה חזקה אלא לחומרא ובתרומה וקדשים דוקא, והנה בא"ח סי׳ תס"ז סעיף י"א וי"ב כתב הרמ"א דאס נמצאת בעיסה אוסרין הכל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה, וכתב שם הכז"ז דיליף איסור מכוומאה דאמרינן נגע א׳ בלילה ואינו ידוע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת ר׳ מאיר מכוהר וחכמים מטמאין שכל הכוומאות כשעת מציאתן עכ"ל, וכבר נתבאר דלא אמרינן כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים אבל בעלמא אמרינן השתא הוא דנתהוה ואפשר דמדמין חומרא דחמץ לחומרא דקדשים, אך בש"ס לא הוזכר חומרא זו גבי חמץ:

ובמגן אברהם סקכ"ה סי׳ הנז׳ הביא שם מעשה בא׳ שנמל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו כו', ועיין בנדה דף ג׳ ע"ב בקופה שנמצא בה שרץ, דמשמע. שאס בשלו תבשיל בקדירה וסלקוה מהכירה למקום אחר ונצמננה ונמצא ע"ג חמה דאמרינן עתה נפלה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום ע"ש, ונמשכו אחרונים לזה ע"ש, ולדידי צ"ע דהא שם במחלוקת שנויה, קופה שנשתמשו מהמת בזויות בית זה ומלמלוהו בזויות אחרת ונמצא שרץ בזויות אחרת, חזקיה סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום ור׳ יוחנן סבר מחזיקינן ופסק הרמב"ם פי"ז מהלכות שאר אבות הטומאה [הל׳ ב׳] (פי"ז מהל' שאר אבות הטומאה ה"ב) כר׳ יוחנן שם, וא"כ ראוי שנחזיק באיסור ג"כ ממקום למקום, כיון דלמדו איסור מטומאה, ובתשובת מוהר"ס לובלין כתב דאס נמצא חמה בקערה מתירין את החבית לסי שאין מחזיקין ממקום למקום ע"ש, ובזה אפשר להקל לפי מ"ש הראב"ד שם פי"ז מאבות הכוומא׳ על מ"ש הרמב"ם המערה מכלי אל כלי ונמצא בא׳ כוהור מפני שאין בו דעת לשאול, וכתב עלה הראב"ד ז"ל הא הוי כוומאה שבא ע"י אדם ונשאלין עליה, אלא הכועס משום לאף דמחזיקין כוומאה ממקום למקום אבל מכלי אל כלי ודאי לא מחזיקין עכ"ל, וא"כ לדברי מוהר"ס לובלין יש להם סמיכה לדברי הראב"ד, אבל לדברי המג"א שכתב אם מלמלוהו ממקום למקום דאין מחזיקין ממקום למקום צ"ע דהא אנן קי"ל כד יוחנן וכמו שכתבתי:

ובספר תורת השלמים שחבר בעל חק יעקב כתב שם בסי׳ י"ז תשובה בעצם שנמצא בתבשיל של חלב ולא היה עליו בשר שאנו מסופקים אם היה עליו בשר בשעה שנפל לקדרה, ודן בזה כל הכוומאות כשעת מציאתן והביא ראיה מהא דתנן מחמ שנמצאת חלודה או שבורה טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתן ע"ש שהאריך, וכבר בארנו דהך חזקה דכשעת מציאתן אינה אלא לחומר תרומה וקדשים, והא דאמרינן מחמ שנמצאת מלאה חלודה וכו׳ כל הטומאות כשעת מציאתן ומשמע אפי׳ לקולא וכבר כתבו התוס׳ שם פ"ק דנדה דף ד׳ ד"ה שכל הטומאות כשעת מציאתן וז"ל סי׳ היינו דוקא לקדשים, והא דמחמ שנמצאת חלודה טהורה דכל הטומאות כשעת מציאתן ואפי׳ להקל לאו משום דהוי כשעת מציאתן דאורייתא אלא משום דמוקמינן הטהרות אחזקתן עכ"ל, ומבואר דהך חזקה דכשעת מציאתן לקולא ודאי לא אמרינן ליה ואפי׳ להחמיר אינו אלא בקדשים ותרומה, מיהו אפשר להקל נמי להאי טעמא בעצם שנמצא בתבשיל משום חזקת היתר דאוקי תבשיל בחזקתו חזקת היתר, אלא דנראה דגם במחמ שנמצאת חלודה נמי אין התירו משום חזקת מהרה דהא ברשות היחיד קיי"ל דספיקו ממא, ואפי׳ היכא דאיכא חזקת מהרה, אלא עיקרא דמחמ שנמצאת חלודה היינו משום דהו"ל דבר שאין בו דעת לשאול דטהור אפי׳ היכא דליכא חזקת מהרה, וכן משמע מדברי רש"י פ"ק דנדה דף ד׳ ע"ב, בהא דפריך בש"ס מכדי האי ככר הוי ס"מ ברשות היחיד וכל ס"מ ברשות היחיד ססיקו ממא, ומשני משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול, וכתב רש"י ז"ל דכי היכי דפריך אככר מצי למסרך אמחמ וממלית ולשנויי כדמשני עכ"ל הרי מבואר דעיקרא דמחמ שנמצאת חלודה משום דבר שאין בו דעת לשאול הוא, דאלו משום חזקת מהרה הא ברשות היחיד ס"מ אפי׳ היכא דאיכא חזקת מהרה:

ונראה דגם תוס׳ ס"ל דטעמא דמחמ חלודה משום דבר שאין בו דעת לשאול הוא אפי׳ ליכא חזקת מהרה, אלא דאי לאו חזקת מהרה אדרבה היה חזקה לממא דכיון דכשעת מציאתן לאו חזקה הוא כלל אלא לחומר תרומ׳ וקדשים וא"כ מוקמינן למחמ בחזקתו שהיתה שלימה והשתא הוא משברה או נחלדה, ובדבר שאין בו דעת לשאול נמי היכא דאיכא חזקה לממאו ודאי ממא, לזה כתבו התוס׳ דאיכא חזקת מהרה, ואם כן אף על גב דאיכא נגדה חזקת המחמ שהיתה שלימה הוי ליה חזקה נגד חזקה וספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול ספיקו טהור היכא דליכא חזקה לממאו, ואם כן לפי זה בעצם שנמצא בו תבשיל לא מצינו למסמך על חזקת התבשיל בחזקת היתר מגד זה איכא נמי חזקה דעצס ואם כן בהך דעצס שנמצא בתבשיל יש להחמיר:

פרק ו עריכה

ובתוס' רי"ד פ׳ עשרה יוחסין דף ע"ח שם בהא דהרי היא בוגרת לפנינו דסליגי רב ושמואל כתב שם וז"ל עוד ראיתי שמקשים מהא דתניא נגע בא׳ בלילה ואינו ידוע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת, ר׳ מאיר מכוהר וחכמים מכומאין שכל הכוומאות כשעת מציאתן, א"פ לימא רב ושמואל כתנאי, ונראה לי שאין זה דומה לזה כו/ דהתם אתילד ססיקא בכוומאה גופה, דבעידנא מגע לא ידעינן אי הוית כומאה או לא, והלכך אמרינן כשעת מציאתן בין להקל בין להחמיר, שהרי גבי מחכו שנמצאת מלאה חלודה או שבורה בהאי נמי אמרינן כל הכוומאות כשעת מציאתן להקל, אבל הכא גבי נדה הדס המכומא ברור הוא שהוא כומא ואין בו ספק אלא שלא ידענו מתי נכומאת האשה ממנו, וכן סימני בוגרת ברורין ומצויין הן אלא שלא ידענו מתי נולדו באשה הלכך אין לדמות זה לזה, וזה של נדה דומה לספק מגע שהכוומאה ברורה היא ואותו שנגע במת הרי ודאי נגע וספק כוומאה ואין להקשות מזה על זה עכ"ל, ונראה מדברי תוס׳ רי"ד דהך חזקה דכשעת מציאתן הוי חזקה גמורה בין להקל ובין להחמיר, ומזה נראה כדברי תורת השלמים שכתב נמי חזקה דשעת מציאתן להקל ומהאי דמחכו שנמצאה חלודה:

אמנם לכוונת תוס׳ רי"ד לא ירדנו במה שמחלק בין נדה דאמרו די' שעתה ובנגע בא׳ בלילה אמרו כשעת מציאתן, ומשום דנדה הו"ל כספק מגע כיון דהדס המכומא ברור הוא ונגע בא׳ בלילה חשיב ספק כוומאה גופא ע"ש, וקשה דהא בריש נדה גבי קופה שהשתמשו טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת דכוהרות הראשונות שמאות, ומדמה לה בש"ס שם דף ד׳ להאי מגע בא׳ בלילה וע"ש, והרי קופה ספק מגע דהשרץ המשמא ברור ומדמה לה להאי דנגע בא׳ בלילה דהתם אתילד בשומאה גופא, וא"כ ע"כ צריך לומר כמ"ש תו׳ ריש נדה דהך דקופה וכן הך מגע בא׳ בלילה שניהם אינו אלא לחומר תרומה וקדשים, וכן בעירובין דף ל"ב פריך הש"ס דר׳ מאיר אדר׳ מאיר דסובר בעירב בתרומה ונשמאת סמוך לחשיכה הוי חמר גמל, ובנגע בא׳ בלילה סובר ר׳ מאיר דשהור ע"ש, ומשמע לחכמים דסברי בנגע בא׳ בלילה כשעת מציאתן, בעירוב נמי אמרינן כשעת מציאתן, ואע"ג דבעירוב הוי ליה ספק מגע, ובפ"ג דשהרות דתנן כל השומאות כשעת מציאתן אם שמאות שמאות אם שהורות שהורות אם מכוסות מכוסות אם מגולות מגולות מחש שנמצאת מליאה חלודה או שבורה שהורה שכל השומאות כשעת מציאתן, ומפרש לה הר"ש אם מכוסות מכוסות היינו כגון כלי חרס המוקף צמיד פתיל דלא אמרינן שמא בשעה שהיה המת היה מגולה ועכשיו הוא מכוסה, או אם מצאו מגולה לא אמרינן בשעה שהיה המת מכוסה היה מוקף צמיד פתיל ע"ש, וזה דומה לספק מגע דהשומאה ג"כ ברורה אלא שהס׳ אם נשמא במת או לא והוי ליה כמו בנדה דהדס המשמא ברור, ועוד קשה במ"ש תוס׳ רי"ד דחזקה דשעת מציאתן להקל, מדאמרו במחש שנמצאת חלודה כל השומאות כשעת מציאתן ע"ש, ואם השעם מתורת חזקה א"כ תיקשי ברה"י היכי מהני, דהא ברה"י הפיקו שמא אפילו איכא חזקת שהרה, וא"כ ע"כ לאו משעם חזקה הוא אלא משום ספק שומאה בדבר שאין בו דעת לשאול, וכמ"ש רש"י ותוה׳ הייא לעיל פ"ה ולא משום חזקה:

מיהו אפשר ליישב דברי תוס׳ רי"ד דמפרש לה משום חזקה וגבי רשות היחיד אינו מועיל חזקת שהרה ומשום דאיתא חזקה אחת דכשעת מציאתן וחזקת שהרה ג"כ והו"ל שני חזקות דהו"ל כמו רוב, וכמ"ש בתשובת הריב"ש הי׳ שע"ח, ורוב מהני אפי׳ ברה"י כדאיתא בחולין דף י׳ גבי צלוחית ע"ש, אמנס קופה תוכיח דהיא ספק מגע ואפ"ה מדמה לה בש"ס להך דכשעת מציאתן, וא"כ בע"כ אינו אלא לחומר תרומה וקדשים וכמ"ש מוכן/ ובתשובת מוהרמ"ע מפאנו סי׳ צ"ז כתב בעוף שנשברו רגליו ולא נודע אם קודם שמינוה או אח"כ אין להתיר מנועם ס"ס אי משום שאינו מתהפך ואי משום דאיכא לאוקמי אחזקה דהשתא דהל האיסורין כשעת מציאתן דומיא מגע בא׳ בלילה ולא ידע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת שהוא כומא מהך כועמא, דה"נ אמרינן הכא דהוי כמו כן מעיקרא כמו שהוא לאחר שחישה וע"ש, ובתשובת משאת משה ראיתי שחולק עליו בדין זה, וכתב שם דלא דמי הכא להאי כללא דכל הכוומאות כשעת מציאתן והוא מגע בא׳ בלילה הכוומאה היא הגורמת כשנגע רק דהקפק הוא אם מת היה או לא לכן אמרינן דכומא היה בשעת הנגיעה ומת היה בשעת הנגיעה כשעת מציאתן ובזה מקיימין תרתי, גס חזקת חי דקודם נגיעה באמת אפשר שהיה חי, כיון דאין נפקותא על קודם נגיעה, אבל הכא אי נימא קודם שחישה נמי שבור היה לא תמצא גבול אימת וא"ת דבאמת שבור זה זמן רב אי אפשר כיון דודאי היה לו חזקת שאינו שבור׳ וע"ש שהביא ראיה לדבריו שהרי בהמה שנחלבה ונעשה הימנה גבינות ואח"כ נשחשה ונמצאת שריפה אם יש לתלות השריפות שנעשה לאחר שחישה, כגון ניקב קרוס של מוח וכיוצא תלינן דהשתא אירע, כמבואר סי׳ פ"א ביו"ד משעם ספק ספיקא אפשר אינו שריפה ואפשר קודם שחישה ואי כדברי מוהרמ"ע מפאנו לא היה לנו להתירו משעס ס"ס, כיון דזה הספק שמא אח"כ אינו ספק כלל, דכל השומאות כשעת מציאתן׳ וע"ש בתשובת משאת משה חלק י"ד סי׳ א׳ שהאריך בזה, ואנו בעניותינו לא לדברי מוהרמ"ע ולא לדברי החולק ירדנו דכבר כתבנו דהך חזקה דכשעת מציאתן אינו בגדר חזקה ואינו אלא לחומר תרומה וקדשים, וכמ"ש תוס׳ ולא לשאר איסורין:

והפר"ח ביו"ד סי׳ מ"א הביא שם תשובת צמח צדק שנשאל על מעשה שבליל שבת מצאו בחתיכת כבד לאחר שצלאו ובשלו מחש תחובה׳ וסוף דבריו דלעולס יש לתחות ולהקל ולומר כיון דלא נמצא המחש בכבד מיד לאחר שחישה אלא אחר שחלקו הכבד להרבה חתיכות והביאה החתיכה לביתה והדיחוה וצלאוה ובשלוה ומשמשו בה הרבה אמרינן כאן נמצא וכאן היה שנפלה לחתיכת הכבד בבית האשה, וגדולה מזו כתב מוהר"ס לובלין בתשר סי׳ ע"ח בחבית מלאה כרוב כבוש שלקחו ממנו בפסח וכאשר הביאה לבית ואכלו ממנה מצאו גרעין של שבולת שועל, ופסק שאין לאסור הכרוב שבחבית משום שעם זה דכ"נ וכ"ה וכתב עלה הפר"ח וז"ל, ולכאורה יראה דלא שפיר הורה, דבשלמא בעובדא דמוהר"ס לובלין כיון שהקונה קנה מהכרוב שבחבית והניחו בכלי והוליכו לבית ואח"כ נמצא שם גרעין אחד מסתמא אמרינן בכלי זה כאן נמצא וכאן היה ולא בחבית, אבל בהמשך הזמן ראוי לומר שעכשיו נפל ולא מקודם, וענין כאן נמצא וכאן היה אין לו שייכות לזה, וכמ"ש בביאורי לא"ח סי׳ תס"ז עכ"ל, והנה לפמ"ש המג"א בסי׳ תס"ז דלא מחזיקי׳ ממקום למקום א"כ ודאי שסיר הורה הצ"צ, דהא התם הוי ליה ממקום למקום ולא מחזיקינן אותה שהיתה המחש תחובה בחיים, אלא דגם לפמ"ש בפ"ה דקיי"ל כר׳ יוחנן דמחזיקינן ממקום למקום כל זה אינו אלא לחומר קדשים אבל בעלמא לא אמרינן כשעת מציאתן ואדרבה אמרי׳ אוקי אחזקה והשתא הוא דאתרע:

פרק ז עריכה

כתב הרמ"א בי"ד סי׳ ק"ה ז"ל׳ וספק כבוש אסור בלבד בבשר בחלב דאזלינן לקולא דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש עכ"ל, ובש"ז כתב וז"ל ונראה דמדמה זו לספק אם היה ששים נגד האיסור שנשפך בסי׳ צ"ח, אלא לצ"ע דשאני התם שהאיסור הוא ברור אלא שהשפיכה ספק משא"ה כאן, ויש ראיה ברורה להתיר מסי ר"א סעיף ה׳ במקוה שלא הוחזק להיות מימיו מתמעסין, דאעפ"י שלפעמים אתמעכן אין צריך לחזור ולסבול מן הדין, ק"ו לכאן דמה התם שיש ודאי סמא אפ"ה תלינן לקולא מחמת חזקת המקוה ק"ו לכאן דאין כאן רק חזקה סובה לאוקמה אחזקת כשרות דבתחלה דלא נחזיק ריעותא מספק עכ"ל, ובנקודת הכסף כתב דק"ו פריכא הוא דהתם העמד מקוה על חזקתו והרי שלס בפנינו אבל הכא איתרע ליה חזקת כשרות דידיה כיון משרה בו עכ"ל:

ולפמ"ש לעיל דחולין מוקי אחזקה דמעיקרא והשתא הוא דאתרע ואפילו בנדה דודאי ראתה אמרינן דיה שעתה לחולין ולא אתרע בכך מה דעכשיו ראתה, א"כ בספק כבוש דלא אתרע מה משרה לפנינו ואמרינן השתא הוא משרה וגם עתה עדיין אינו כבוש, ואפשר דבספק תערובות כיון שאין האיסור בגופו אלא מחמת תערובות האיסור שבו א"כ לא אמרינן בזה חזקת היתר, דלא שייך חזקת היתר אלא היכא שהאיסור בגופו, וכמו ספק עריפה אמרינן אוקי בהמה בחזקת היתר ועדיין היתר הוא וכן בספק סומאה שייך חזקת סהרה, אבל בזה שאין האיסור בגופו אלא התערובת שבתוכו הוא האיסור דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה אלא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין, וא"כ גס אחר שנפל האיסור אין ההיתר נאסר אלא שהאיסור שבתוכו אסור ולא שייך בזה חזקת היתר דאיסור שבתוכו מעולס אסור היה וההיתר לא נאסר, וכיוצא בזה כתב הרא"ש פ׳ גיד הנשה במי שניקר את הגיד ולא ידענו אם ניקר כהלכתו ובשלו אותו דהוא מותר, משום דרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן, ואינו דומה להא דאמרינן בהמה בחי׳ בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחסה כי בהמה בחי׳ אין לה שוס היתר לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיסה, ומש"ה קיימא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחסה, אבל ירך כולה בחזקת היתר הוא חוץ מן הגיד הלכך אמרינן ביה רוב המתעסקין בניקור מומחין הן עכ"ל, והיינו דבהמה כולה בחזקת איסור ואנו רוצץ להתיר מה שנאסר עד הנה אבל בניקור הגיד אין אנו רוצין להתיר האיסור אלא אמרינן שהוסר הגיד ע"י ניקור, וא"כ כי היכי דלא הוי חזקת איסור בספק אם הוכר התערובות כמו כן לא הוי חזקת היתר אם נסתפק אם נפל בתוכו איסור, כיון דאין חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין, אלא האיסור שנתערב הוא האיסור ואין אוסרין את המותר, ואפי׳ לדעת הפוסקים דאמרינן חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורין אינו מדינא אלא משום גזירה דבשר בחלב, ועיין בס"ז י"ד סי׳ ס"ס באשה אחת שבשלה בשר ושכחה ולא ידעה אם מלחה תחלה או לא, והעלה להתיר משום דדס שמלחו ובשלו אינו אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ע"ש, ובנקודת הכסף השיג דכיון דאיכא חזקת איסור שלא נמלח ובחזקת איסור לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ע"ש, ולפי מ"ש אין זה חזקת איסור כיון שהחתיכה כולה היתר אלא הדם שבתוכו, ואנו תולין שהוסר הדס ע"י מליחה וכמ"ש הרא"ש כיוצא בזה בניקור הגיד:

ולפ"ז יתיישב מאי דקשיא לן בפ"ה בדברי הרמ"א בא"ח סי' תס"ז, דאס נמצאת בעיסה אוסרין הכל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה ע"ש, וקשיא לן דהא לא אמרינן כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים אבל בעלמא מוקמינן על חזקתו אע"ג דאיתרע השתא ע"ש, ואי נימא דבספק תערובות לא אמרינן חזקת היתר, והיכא דליכא חזקה אזלינן בתר שעת מציאתן לפמ"ש בס׳ י"ד, אלא דצ"ע בעירובין דף ל"ג ושם משמע בספק אם נדמעו תרומה בחולין לסובר ד יוסי ספק עירוב כשר, ומשמע שם משום חזקת היתר אלמא אפי׳ בספק תערובת מהני חזקת היתר, ואפשר דהתם מוקי בחזקתו לכשר לעירוב קודם שנלמעו ואמרינן לגס עכשיו כשר לעירוב:

פרק ח עריכה

כתב הכו"ז בי"ל סי׳ שצ"ז וז"ל, כתב מוהר"מ מינן סי׳ צ"ה מי ששמע שמת לו מת ואינו יודע אם תוך שלשים אם חייב להתאבל, והאריך בזה כו׳ אך מכזעס חזקה נ"ל להחמיר, לתנן בפ׳ כל הגנו המביא גש והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים כו׳ והביא הרבה לינים שהולכין בתר חזקה, ע"כ י"ל העמד המת על חזקתו והשתא הוא למת ולא החליש הפסק, ומסיק לבסוף לאין לו ראיה ברורה לא לחיוב ולא לפשור, ובתשובת מוהרי"ן לב פסק לחיוב מהאי לפ׳ כל הגש וכן פסק מו"ח ז"ל כאן, ולפענ"ל לא נראה כן מכת ראיות ברורות כאשר אבאר בסייעתא לשמיא, ראשונה לאמרינן במשנה בפסחים לף צ"א האונן והמפקח את הגל מעל האלס ואינו יודע אם ימצאנו חי או מת שוחשין עליו את הפסח, חוץ מן המפקח בגל ונמצא המת תחתיו שחייב בפסח שני שהוא שמא מתחלתו שהרי האהיל על השומאה משעה שהתחיל לפקח, וכתבו התוס׳ תימא לר"י מפקח הגל נמי חי היה כשהתחיל לפקח, וי"ל כיון שנמצא מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת, שכל השומאות כשעת מציאתן עכ"ל, הרי לפניך ללא אמרינן אוקי אותו בחזקת חי והשתא הוא למת כו', שנית מפ' המליר לף ע"ל אמר רב יהולא אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור על שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הסרה׳ וקשה למה יביא ראיה לזה אמאי לא נוקים אותו בחזקת שהיה חי תחלה והשתא הוא למת, וכן במסקנא לאמר רמי בר יחזקאל על בעל הפרה להביא ראיה שהספק נולל ברשותו תיסוק ליה לאוקי החמור בחזקת שהיה חי, כהאי לס' כל הגש ללעיל, מ"ש חזקת אלס חי או בהמה חי׳. שלישית ממ"ש השור וש"ע אה"ע סי׳ י"ז מצאו הרוג ומכירין אותו בשב"ע ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולין שנהרג תוך ג׳ ימים ומעילין עליו ויש אוסרין ומבואר בב"י בשם הרשב"א לאזלינן לחומרא שמא כבר נהרג׳ וקשה אמאי לא נימא השתא הוא למת לנוקמיה בחזקת חי על השתא, כהאי לס׳ כל הגש, וע"כ לתרץ הני תלתא קושיות אלימתות לע"כ לא אמרינן בס׳ כל הגש למוקמינן ליה בחזקת חי אלא כל שלא ילענו עליין שמת משא"כ בהני תלת מילי להשתא ולאי מת שפיר אמרינן לכבר היה מת וכמשמעות לשון התוס׳ בפסחים שהבאתי, ואין להקשות מ"ש משאר חזקות לאמרינן חזקה אפי׳ בכה"ג כגון במקוה לסריך בריש נלה נימא השתא הוא לחסר, וכן בסי׳ פ"א בגבינות לאמרינן השתא הוא משרפה, וכן בכמה לוכתי, נראה לענ"ד לומר לשאני במיתה לכל חי עומל למות והוא מועל לכך בלא הפק ע"כ שפיר אמרינן לולאי כל זמן שאינו מבורר שמת אזלינן בפר חזקת חי, אבל כשמבורר שמת אזלה החזקה לומר השתא הוא למת, לאלרבא אמרינן שמעיקרא מת כיון שעומל לכך כו׳ עכ"ל וע"ש:

ולענ"ד כל זה הוא נגל לברי תוספות שכתבו בפירוש בריש נלה [ל.] ובעירובין לף ל"ה: ובס׳ המליר לף ע"ו: למאי לתנן נגע בא׳ בלילה וכו׳ וחכמים משמאין שכל השומאות כשעת מציאתן אינו אלא לחומר קלשים ע"ש, ומבואר דאסי׳ צמת לא אמרינן כשעת מציאתן אלא לחומר קדשים, ופן משמע מריש נדה דאמרו דיה שעתה ומשום דמוקי לה בחזקתה והשתא הוא דראתה וכמו שמבואר בגמ' ריש נדה, ואף ע"ג דנדה עלולה ומועדת לכך לראות, ואפי׳ הלל דסוצר מפקידה לפקידה אינו אלא לחומר קדשים וכמ"ש תום׳ שם, וכן מוכח בהא דאפלגי רב ושמואל בפ׳ י׳ יוחסין גבי קידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה בעיר דאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו, ושמואל אמר חוששין לקידושי שניהס ע"ש, ומדאמר שמואל חוששין לקידושין ולא מוקי לה בחזקה דכשעת מציאתן אע"ג דעומדת לכך ביומא דמשלס שית, ואפי׳ ר"ג דאית ליה הרי בוגרת לפנינו כבר כתב רש"י צכועמא משום דיומא דמשלס שית לית לה חזקת נערות כלל, ותוס׳ פי׳ שם דרוב פעמים רגילות להביא מצפרא, וכ"כ תוס׳ ריש נדה ע"ש, ומבואר דאי לאו הני טעמי גס רב היה מודה דלא אזלינן בתר השתא ואע"ג דמועדת לכך ובודאי היום תבואינה סי׳ בוגרת, ועוד קשה לפי מ"ש המ"ז טעמא דשמואל על בעל החמור להביא ראיה דאזלינן בתר השתא ומשום דעומד לכך א"כ תיקשי דשמואל אדשמואל דס"ל בס׳ עשרה יוחסין סוששין לקידושי שניהס ולא מוקי לה בחזקת דשעת מציאתן ואע"ג דעומדת לכך ואפי׳ ביומא דמשלס שית דליכא חזקת נערות כלל וכמ"ש רש"י שם ומכ"ש במת דאיכא חזקת חי כל זמן שלא מת דלא אזלינן בתר השתא, וכן מוכח בתוס׳ פ׳ גיד הנשה דף צ"ו דהוכיחו בש"ס שם דמצ"ע עדיף מסי׳ דאלו אתו צי תרי ואמרי פלניא דהאי סי׳ והאי סימנא קמל נפשא לא קמלינן ואלו אמרי אית לן מצ"ע בגויה קמלינן ליה, וכתבו תוס׳ ז"ל וא"ת והלא משיאין את האשה ע"ס סימן להך לישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא בס׳ בתרא דיצמות ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קמלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה באשת איש מן השני, ואפי׳ נתבררה צעדים שבעלה הראשון כבר הי׳ מת בשעת הזנות, ולא אמרינן שמא בעלה הי׳ חי בשעת קידושין ואין קידושיו קידושין, וי"ל דבכה"ג נמי לא סמכינן אסימנין למיקמליה ולהחזיקה באשת איש מן השני אלא אמרינן שמא בעלה היה חי ולא היה קידושיו קידושין וכן אם נשאת ע"ס ע"א וזינתה לא קמלינן לה אע"ס שבעלה הראשון כבר היה מת בשעת הזנות דלאו לכל דבר מהימנינן ליה, דאין האחין יורדין לנחלה על פיו וגם צרתה אסורה עכ"ל, ואי נימא דבמת אזלינן בתר השתא וכשעת מציאתן א"כ אמאי לא קמלינן לה כשנתברר שכבר היה מת בשעת הזנות, אלא דמספקא אם מת הי׳ בשעת קידושין דשני או חי היה וכיון דאזלת בתר שעת מציאתן צמת א"כ כי היכי דהשתא מת כצר הי׳ מת בשעת קידושין דשני, ומוכח מזה דבמת נמי לא אזלינן בתר השתא, ולכן נראה כדברי הש"ך בנקודת הכסף דהוא הותר שם כל ראיות המ"ז ע"ש, וכן נראה מהא דתנן ס"פ מי שאחזו [גימין עו:], כתבו לאחר שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש ומת אם הגמ קודם למיתה הרי זה גמ ואם המיתה קדס לגמ אינו גמ, ואם אינו■ ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת ע"ש, ומוכח מזה דגס במת לא אזלינן בתר השתא דאי נימא כשעת מציאתן הוה ליה מיתה קודם לגכן ואינה מגורשת ודאי:

אלא דלכאורה קשיא לפמ"ש דצמת נמי אזלינן בתר חזקת חי ואמרינן השתא הוא דמת, א"כ ליהוי מגורשת ודאי, והר"ן כתב שם צפ׳ מי שאחזו וז"ל ואם אינו ידוע לא מוקמינן בחזקת חי כיון דמת לפנינו ע"ש, ומה בכך דמת לפנינו כיון דאמרינן השתא הוא דמת ונראה משום דהתם איכא כנגדו חזקת אשת איש ולא נתגרשה ומש"ה הוי הפק, ומזה נראה ראיה למ"ש הרמב"ם פ"ה מתרומות [הל׳ כ"ד] (פ"ה מהל' תרומות הכ"ד) גבי חצית דתרתי לריעותא לא הוי אלא ספק וכמ"ש בפ"א ע"ש, דאי נימא דסרחי לריעותא הו"ל ודאי א"פ סיהוי אינה מגורשת ודאי כיון דהיא בחזקת אשת איש והרי מת לפניך והו"ל כמו מקוה שנמדד וע"ש מ"ש פ"א, מיהו אפשר ליישב גס לדעת התוס׳ והרשב"א דס"ל בתרתי לריעותא דהו"ל ודאי היינו משום דבמקוה שנמדד ונמצא חסר חזקת כומא הו"ל חזקה שלימה לומר דהוא עדיין טמא וחזקת המקוה אינה שלימה כיון דעכשיו חסר לפניך מש"ה הו"ל ודאי, אבל הכא כשם דחזקת חי חסר לפניך, ה"נ חזקת אשת איש חסר לפניך דהשתא מיהת פנויה היא, ומש"ה אינה ודאי והו"ל ספק מגורשת, אלא דאכתי תקשי דנוקי לה בחזקת זקוקה ליבס ובחזקת היתר ליבס, וכדאמרינן פ"ד אחין דף ל' ע"ש, וזה הוי חזקה שלימה דעדיין בחזקת היתר ליבס היא וחזקת חי חסר לפניך ועמ"ש שמעתא ה׳ פ"ז:

פרק ט עריכה

כתב בתשובת מוהרי"כו ח"א סי׳ י"א וז"ל לאה שנתקדשה לראובן ומיאנה בו, ועמדה ונתקדשה לשמעון, וכת אחת מעידה שהיתה קמנה כשעת קידושי ראובן וכת אחת מעידה שהיתה גדולה, יורנו המורה לצדקה אם היא אסורה לשני ממעס ששני כתות המכחישות זו את זו, או אם נאמר יגרש ראובן וישא שמעון, או אפי׳ איפכא, תשובה ריש מס׳ נדה שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ע"ש, ומסוגי׳ דהתם משמע בין לשמאי בין להלל היכא דליכא ריעותא בגופה אזלינן בתר חזקה קמייתא, ודוקא התם בנדה משום דאית לה ריעותא בגופה ואע"ג דהשתא היא טמאה לפנינו אמרינן העמד דבר על חזקתו, וכך הס דברי התוס׳ שס, ומינה לנ"ד אע"ג דאשה זו הרי היא גדולה לפנינו אמרינן העמד דבר על חזקתו שהיתה קמנה בשעת קידושי ראובן בחזקתה קמייתא וכו', אלא מיהו ביבמות פ׳ אלמנה לכ"ג 1סז:] שנינו העובר והיבס והאירוסין והחרש ובן מ׳ שנים ויוס א׳ פוסלין ולא מאכילין ומסיים סיפא דמתניתין ספק בן מ׳ ספק אינו פוסל ואינו מאכיל, והקשו שם התוס׳ ולמה לא נעמידנה בחזקתה הראשונה שהיה פחות מבן מ׳ ותירצו דכיון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן מ׳ אעפ"י שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן אחזקה דחזקה קמייתא איתרע לה, ומיהו דברי התוס׳ דיבמות אינס סותרים מ"ש שם בנדה, והדברים פשומים ומבוארים למבין דהתם בנדה לא הורעה חזקתה כלל שהרי לא באנו לכלל ספק עד שראינו ודאי טמאה מהך דיבמות בשעה שבא עליה פסול זה היינו מסופקים אם היה בן מ' או לא ובאותה שעה הורעה חזקתו הראשונה, אעפ"י שאס היינו דנים אז על הדבר היינו מעמידין אותו על חזקתו הראשונה השתא שבא לפנינו כשהוא ודאי בן מ׳ לגבי השתא חזקתו הראשונה הורעה, ואין למעות ולומר דהא דאמרינן ספק בן מ׳ פוסל היינו מספיקא דאזלינן לחומרא דאי מספק הו"ל לאוקמי אתתא בחזקת כשרות ולמה נפסלוה, א"כ בנ"ד כיון דהשתא היא גדולה לפנינו בשעת הקידושין נפל הספק אם היתה קמנה או גדולה אזלינן בתר השתא שהיא גדולה ולא בתר מעיקרא דחזקה קמייתא איתרע לה, כההיא דספק בן מ׳ דסתס מתניתין היא וליכא מאן דפליג עלה, אך בקידושין פ׳ האומר גבי ינאי כו', ופיר"י דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא, וכיון שכן השתא בנידון דידן נמי כיון דתרי ותרי הוא לא אזלינן בתר השתא וניחוש לקידושי שניהן, ואפשר דבהא אזלינן בתר השתא אפילו בשל תורה ולא אמרינן דמחמירין אלא דוקא היכא שהספק בא אחר החזקה פי האי דהתם חזקת כשרות קדמה ואס"כ נפל הס׳ ומרע לה לחזקת כשרות אבל היכא שהספק קדוס ועכשיו הרי היא גדולה לפנינו לא אתי ס׳ ומרע לה להאי דהשתא, הלכך אפי׳ בכל התורה אזלינן בתר השתא ע"כ תורף דברי מורי הרב זלה"ה שמצאתי כתוב בכ"י:

ובמהרי"ט שם האריך להשיב על דברי הרב ע"ש ותורף דבריו כישוב קושיית רב מתוס׳ יבמות לתוס׳ נדה ז"ל מעתה צריך ליישב הך דיבמות דלא תקשי אכולהו סוגיא דאמרי בתלמודא דמוכח מינייהו דאזלינן בתר חזקה קמייתא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא כו/ ונראה דהך דיבמות דמי׳ לנדה דמכומאה מעת לעת ולא אזלינן בתר חזקה כדמפרש כועמא בגמרא, כיון דמגופה קא חזיא אתרע לה חזקתה, ופי׳ רש"י כיון דמגופה קא ח-זיא מועדת ועלולה היא לכך ואין לה חזקת מהרה, אלמא כל שהיא מעותדת ומועדת לכך אין לה חזקה דמעיקרא נמי להכי קיימא וה"נ כס׳ כן מ׳ אין זו חזקה מה שמתחלה קמן היה דמעיקרא נמי להכי קאי ובכל יוס גדול ואתאי, ומיהו אם השתא דאתי לקמן נמי לא ידעינן אם הוא בן מ׳ אי לאו ודאי מפי הוי לן לאוקמי אתתא בחזקת כשרות, להכי כתבו תוס׳ כגון דהשתא דאתא קמן הוא ודאי בן מ׳ וכיון שכן הורעה חזקתו הראשונה וחזקת כשרות נמי הורעה שנאמר כמו שהוא עכשיו אפשר שהיה כן מקודם ונפסלה בביאתו וכו׳, ובהא דכתבתי ניחא לי הא דאמרינן ר"פ האשה רבה [יבמות פח.] גבי הוחזקו להיות משיאין את האשה עד מפי עד מפי אשה, דסברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן ואתא ע"א ואמר ברי לי דשומן הוי דמהימן, ודחי תלמודא מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש אלמא דע"א לא מהימן היכא דאתחזק איסורא, והא דע"א נאמן כאיסורין מנדה ילפינן לה כדאמרינן פ' המדיר כו׳ והתם אע"ג דאתחזק איסורא אלא שיש עלינו לומר דהך חזקה דנדה לאו חזקה היא שיודעים אנו שלסוף ימיה ישלמו לה ימי טומאתה, הלכך כי אמרה נמי שלא ראתה עוד ולא סתרה מניינה מהימנה אבל חזקה דאיסורא דאשת איש אינה עשויה להתכמל וחזקה אלימתא היא, ומינה לכל חזקה דתלוי׳ בזמן כגון זו שהשנים גורמים לאו חזקה מיקרי, וכיון שהעלינו שאין כאן חזקה הויא לך הך אתתא דנד"ד ספיקא ואזלינן בה לחומרא, דומיא דמעת לעת שבנדה דתולין לא אוכלין ולא שורפין ה"נ תלינן בה וחיישינן לקידושי שניהם, ע"כ תורף דברי מוהרי"כו, והמוהרי"כו שם סי׳ מ"א סובב הולך על קוכזכ סברא זו דס׳ קשנות לאו חזקה היא דדמיא לנדה כיון דמגופה קא חזיא אלמא כל שהיא מועדת לכך לאו חזקה מקרי, והביא שם ראיה מהא דאמרינן בפ׳ בתרא דנזיר [סד:], אהא דתנן שחזקת הכומא שמא וחזקת השהור כוהור, ואמרינן התם נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום כשביעי שלהם שהורים, וא"ל רבא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר כלום, א"ל אביי הא מחוסר הערב שמש׳ א"ל שמשא ממילא ערבא, מוכח לה דכל חזקה העשוי׳ להשתנות אינה חזקה ואע"ג דבמעת לעת שבנדה לא משמאין לה אלא לקודש אבל לא לחולין, לאו היינו משום דמוקי לה אחזקתה אלא כדכתבו תוס׳ בריש נדה דלא ילפינן מסושה לשמא למפרע מאחר דבאותו שעה עדיין לא היה שוס ספק שומאה לא משמאין למפרע וע"ש:

שוב מצינו במוהרי"ש סי' נ"א ושם האריך הרחיב להחכס השלם כמהר"ר משה קאשמאליז ז"ל שם עוד תמה על מה שכתבתי דהא דלא משמאין בנדה לענין חולין לאו משום דמוקי לה אחזקתה אלא משום דלא ילפינן מסושה לשמאה למפרע, ואמר שהעלמתי לשון תוס׳ שכתבו אבל לחולין אוקמה אחזקתה כו/ ומה חרד עלינו את כל החרדה הזאת, כי אני אמרתי דאי לאו משעמא דהך כוומאה דמעת לעת קיל כוסי משום דלמפרע הוא לא הוי סמכינן אהאי חזקה דלאו חזקה היא אלא משום דנוומאה קלה היא, כדאמרינן הנח מעת לעת דרבנן דמדאורייתא ליכא למילף מסוכוה אמרינן אוקי אחזקה, ובקונמרס שלי הבאתי ההיא דהנח מעת לעת דרבנן שהביא הוא אח"כ במה שהקשה על עצמו, וכועמא משום דלא ילסינן מסוכוה הוא כדפתבתי עכ"ל מוהרי"כן:

והנה אחרי עיוני בדברי הרב רבו של מוהרי"כו וגם במה שכתב מוהרי"כן מדנסשי׳ ליישב דברי התוס׳ יבמות בס׳ בן כן׳ לסי מה שיבואר לקמן דאפילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא אפ"ה לא אזלינן בתר השתא ושעת מציאתן, ומשום דחזקה דהשתא לאו שמיה חזקה כלל אלא לחומר קדשים ושם יבואר דהוא שינות פוס׳ ע"ש פי"ד, א"כ תו ליכא לפרש כמו שמפרש רבו דמוהרי"כו בספק בן כו׳ משום דליכא חזקה דמעיקרא דהא אפילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא נמי לא אזלינן בתר השתא, גס מ"ש רבו דמוהרי"כו בענין תרי ופרי דהו"ל עכ"פ ספיקא דרבנן דהיינו דוקא בחזקה דמעיקרא אבל בחזקה דהשתא מוקי לה בחזקה זו אע"ג דאיכא תרי ותרי, תמה אני דהא חזקה דמעיקרא עדיסא מחזקה דהשתא, דהא היכא דאיכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתרה ולא בתר השתא, וכיון דתרי ותרי מפקי מחזקה קמייתא מכ"ש מחזקה דהשתא וכן נראה ראיה לזה מדברי תוספות פ"ב דכתובות ע"ש דף כ׳ ד"ה אלא אמר רב נחמן אוקי תרי בהדי תרי, וא"ת ולרב נחמן אמאי לא מגבינן ביה בששרא הא סבר רב נחמן כרב הונא בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כו/ וי"ל דהתם באה כל אחת בפני עצמה ומעידה משום דמוקמת כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרים קכונים היו או קרובים משנולדו עד שנתרחקו עתה ליכא למידק אוקי אחזקתיה דפסלי אותן משנולדו עכ"ל, והא עכשיו נתרחקו וכשרים לפנינו וכמ"ש תוס׳ עד עתה שנתרחקו, וכ"כ תוס' שם ד"ה ואם כת"י יוצא ממקום אחר דעתה מודים שהס כשרים, דאל"כ אמאי אין נאמנים ע"ש, ואי נימא דבתרי ופרי אזלינן בתר השתא א"כ כיון דלסנינו כשרים ניזל בפר השתא אלא מוכח דלא אזלינן בתר חזקה גלל בתרי ותרי ודוק, וגם מוהרי"כן השיב על סברת רבו דיותר עדיסא כתה דחזקה דמעיקרא מחזקה דהשתא:

פרק י עריכה

ובעיקר סברת מוהרי"כז במה שהעלה דחזקה העשויה להשתנות לאו חזקה היא וכתב לפרש בזה דברי תוס׳ בספק בן כן/ ומשום דחזקת קכונות לאו חזקה כיון דסוסו ליגדל, ועיקר ראייתו מנדה דמכומאה מעת לעת ולא הוי חזקה כיון דעלולה לכך לא הוי חזקה, והא דכוהורה לחולין לאו משום חזקה אלא משום דלא ילפינן מסוכזה כוומאה דלמפרע, המעיין בפוס׳ יראה דע"כ אינו אלא משעם חזקת שהרה׳ וע"ש דקשיא להו אמאי שהורה לחולין אפי׳ ברשות היחיד דהא ברשות היחיד ספיקו שמא אפי׳ היכא דאיכא חזקת שהרה, וכתבו בתירוצם משום דלא ילפינן מסושה שומאה דלמפרע ע"ש, והיינו כיון דאינו דומה לסושה דהוא להבא מש"ה ממילא שהור משום חזקה ואי לאו משום חזקה נהי דלא יליף מסושה שומאה דלמפרע ליהוי ממילא כמו כל הספיקות היכא דליכא חזקה ספיקו להחמיר, ומוהרי"ש נראה דמפרש דילפינן מסושה דומיא דתושה שהוא להבא אבל למפרע שהור, וכמו דיליף רה"ר למהר לסי שאינו דומה להומה שהוא ברשות היחיד דוקא וכמו שאמרו לענין דבר שאין בו דעת לישאל דומיא דהומה וכל שאינו דומה להומה הלכתא גמירי כטומאה דהסיקו להקל:

ומצאתי כזה בחידושי הר"ן רפ"ק דנדה וז"ל, והלל אומר מפקידה לפקידה פו/ והלל כי אמרו העמד דבר על חזקתו ואפילו לתרומה וקדשים היכא דלית לה ריעותא מגופה, והך אשה כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמה אחזקה אלא חיישינן הלכך בחולין אע"ג דאיכא למיחש במלתא כיון דלא מכרעת מלתא דממאה מוקמינן טהרות אחזקתיה כו/ ויש מפרשים דאע"ג דליכא חזקה מיהו הו"ל הפק טומאה ומהומה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאין למפרע אלא משום מעלה דקדשים עכ"ל, וא"כ דברי מוהרי"מ נמי על דרך זה דילפינן מהומה למהר טומאה דלמפרע וכמ"ש, אמנם מדברי התוה׳ נראה דלא ילפינן מהומה לממא למפרע אכל לא למהר למפרע אלא משום חזקה וכמ"ש. וראיה ברורה לזה דבתוה' שם ריש נדה הקשו דנדה ברשות הרבים אמאי טמא לקדשים כיון דילפינן מהומה למהר אפי׳ ליכא חזקה, וכמו דממהר בנדה לקדשים בדבר שאין בו דעת לשאול, וחי׳ דלא ילפינן מהומה למהר ברשות הרבים היכא דהיא עכשיו טמאה משא"כ דבר שאין בו דעת לשאול דלא מהומה יליף אלא מדרב גידל וע"ש בדבריהם, ואי נימא דיליף מהומה למהר בטומאה א"כ בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים אמאי טמא לקדשים, דהא כיון דיליף מהלכה א"כ אפי׳ לקדשים ותרומה טהור אע"כ מוכח דלא יליף כלל למפרע מהומה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, וכיון דלא ילפינן לא למהר ברשות הרבים ולא לממא ברשות היחיד אוקי אדינא למהר משום חזקה, ולקדשים החמירו דלא ליהני חזקה אבל היכא דילפינן למהר אפי׳ ליכא חזקה אפי׳ לקדשים טהור כמו בדבר שאין בו דעת לשאול:

ועוד נראה ראיה ברורה דע"כ מעת לעת שבנדה מדין חזקה הוא דאי מהומה יליף למהר טומאה דלמפרע א"כ לאוסרה על בעלה דזה אינו ענין לטומאה אמאי טהורה, דהא כתבו תוס׳ פ"ק דב"ק דף י"א ד"ה אין מקצת שליא בלא ולד, והקשו היכי דמי אי ברשות הרבים אפי׳ חד ספיקא טהור ואי ברשות היחיד אפי' ס"ס ממא, ותירצו דשמעתין איירי לאוסרה על בעלה ע"ש:

ומבואר דלאוסרה לבעלה לא יליף מסומה לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים ועיין מ"ש בשמעתא א׳ פרק י׳ וא"כ תיקשי הא דתנן פ"ק דנדה דף י"ד. במשנה שם נמצא לאחר זמן מביאין אשם תלוי אחר אחר פמורין מן הקרכן ע"ש, ואמאי הא בנדה אמרת דליכא חזקה ומשום דעלולה לכך ומהומה לא יליף אלא טומאה ולא איסור נדה לבעלה א"כ אפי׳ באחר אחר נמי יביאו קרבן, ע"כ מוכח דבנדה נמי איכא חזקה ואע"ג דעלולה לכך ועשויה להשתנות, ומש"ה באחר אחר מוקי בחזקת מהרה ולאחר זמן כיון. דנמצא בכדי שתרד מן הממה איתרע חזקתה מש"ה מביאין אשם תלוי, וזה ראיה ברורה ודו"ק:

פרק יא עריכה

ומ"ש מוהרי"מ ראיה לדבריו מהא דאשה נאמנת לספור ז׳ נקיים דכתיב וספרה לה ואיך היא נאמנת כיון דאתחזק איהורא, וע"כ כיון שיודעין לסוף ששלמו ימי טומאתה, אמנם כבר הקשו חושפות קושיא זו בריש גימין (דף ב:) ומתרצו לה בד"ה ע"א נאמן באיסורין, וא"ת מנ"ל מנ"א נאמן באיסורין, וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן ס"ס המדיר וספרה לה, וא"ת א"כ אפילו אתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה הל שבעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה למבול, וכ"כ תוספות פ׳ האשה רבה דף פ"ח ד"ה ברי לי דשומן מהימן, וז"ל יש מפרשים דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר וספרה לה לעצמה, וא"ת א"כ אפילו אתחזק איסורא נמי ואומר ר"י נדה שעכשיו ראתה מפל מקום לא אתחזק איסורא שתראה כך לעולם עכ"ל, והיינו דאע"ג דהוחזקה להיות רואה ג׳ או ד׳ ימים לא הוחזקה שתראה כך לעולם, ולכן כי אמרה שפסקה מלראות אינו נגד חזקה ונאמנת, והיינו דבחזקת אשת איש אמרינן כיון שנתקדשה וכבר היתה אשת איש עדיין בחזקה זו קיימת עד שיבורר לך שיצאתה מחזקתה הראשונה אבל בנדה זה לא הוי חזקה במה שראתה יום אחד שתראה עוד, כיון דלמחר הוא ראייה אחרת ולא הוי חזקת איסור ומש"ה נאמנת, אלא דאכתי תיקשי ממבילה דהיא בחזקת טומאה הראשונה דכל זמן שלא מבלה בטומאתה היא לזה כתבו התוס׳ דהמבילה בידה, ועיין חידושי מהרש"א רפ"ק דגימין שם, ובחידושי הרמב"ן רפ"ק דגימין כתב וז"ל ע"א נאמן באיסורין, ויש מפרשים משום דכתיב וספרה לה, וקשיא לי התם אתחזק איסור שאפי׳ פרסה נדה עמו בממה או שיולדת סופרת לעצמה ונאמנת על מבילתה ונגמור מיניה דע"א נאמן באיסורין ואפי׳ אתחזק איסורא ובתוס׳ תירצו דהתם בידה לתקן שתספור ותמבול אע"פ שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיה מ"מ יכולה היא לספור ולמבול, וכל שבידה לתקן ע"א נאמן אע"ג דאתחזק איסורא כדאמרינן פ׳ האשה רבה עכ"ל, וביאור דברי הרמב"ן עמ"ש בשמעתא ו׳ פי"מ, והרי מבואר מדברי התוס׳ והרמב"ן דחזקה העשויה להשתנות הו"ל חזקה, דהא אע"ג דידוע ששלמו ימי טומאתה אפ"ה הוי חזקה ולזה כתבו טעמים אחרים ליישב הא מאמנת בספירה:

ובמוהרי"ט שם סי׳ מ"א הביא עוד ראי׳ דספק קמנות לא הוי חזקה כיון דסופו ליגדל, מהא דכתב הר"ן בתשובותיו במקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות מארבעים סאה, ומבלה בו דצריכה לחזור ולמבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שמבלה היה בה ארבעים סאה, אלמא דחזקה העשויה להשתנות לא הוי חזקה, וא"כ מכ"ש חזקת קמנות ע"ש, ואינו ראיה לענ"ד דהתם במקוה כבר הוחזק להיות מימיו מתמעטין בפחות מארבעים סאה א"כ חיישינן שמא בשעה שמבל כבר היה נתמעט בפחות מארבעים סאה כיון דדרכו כבר בזה, ועוד עשויה להתמעט בפחות מארבעים סאה, אבל בספק קמנות עדיין לא הוחזק מעולם להיות גדול בן מ׳ וכיון דמעולס לא היה בן מ׳ מוקי לה בחזקתו שעדיין אינו בן מ', והר"ן לא כתב אלא במקוה שהוחזק להיות מתמעטין בפחות מארבעים סאה אבל במקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין וחוסרין והולכין אבל לא הגיע מעולם לשיעור פחות מארבעים סאה לא חיישינן לה, ואע"ג דזה דרכו להיות פוחת והולך ומוקי המקוה בחזקתו שלא נפחת משיעור ארבעים סאה אע"ג דדרכו להיות חסר, וא"כ ה"ה בבן מ׳ אע"ג דדרכו מעולם להיות גדול והולך כיון דלא היה בחזקת גדול בן מ׳ מוקי ליה שפיר בחזקתו דעדיין אינו בן מ׳ וצ"ע:

ועוד דהמעיין בתשובת הר"ן יראה דהתם טעם אחר איתא בגוי׳ ע"ש הובא בב"י תשו׳ הר"ן ז"ל, כתב הר"ן שנשאל על מקוה שהוחזק להיות בו ארבעים סאה ומבלו נשים בתוכה ולמחרת נמדד ונמצא כשיעור מכוון כו׳ אם הוחזק להיות מימיו מתמעכוין ולעמוד על פחות מארבעים סאה קרוב הדבר שאין לסמוך על חזקתו הראשונה אעס"י שעכשיו ג"כ נמצא שלם וצריכה לחזור ולכובול וראיה מדגרסינן ס׳ עשרה יוחסין[עכן.], אחמר קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקידושי שניה/ ואמרי׳ עלה לימא כתנאי מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידה בלי ראיה והן אין מוציאין מידו בלא ראיה דברי ר׳ יעקב, ר׳ נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכ"מ ואם שכ"מ הוא עליהם להביא ראיה שבריא הוא נימא רב דאמר כר׳ נתן ושמואל דאמר כר׳ יעקב, אמר לך רב אנא דאמרי כר׳ יעקב ע"כ לא קאמר רבי יעקב התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו וקיי"ל כר׳ יעקב׳ וכועמא משום דכיון דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו לא אמרינן העמד אדם זה בחזקתו חזקת בריא כמו שהיה מתחלה ואעס"י שעכשיו ג"כ ברי׳, לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי, ולפיכך אפי׳ עכשיו נמי בריא אין אומרים חזקה מבכולת חזקת ממון, וה"נ אם מקוה זה הוחזק להיות מימיו מתמעכוין ולעמוד על פחות מארבעים סאה. אין חזקתו הראשונה שהוחזק להיות בו ארבעים סאה מוציא הכומא מחזקתו ואיכא למימר העמד טמא על חזקתו ואימר לא כובל, ולפיכך אם הוא מוחזק להיות מימיו מתמעכוין ולעמוד על פחות מארבעים סאה כו/ אבל אם לא הוחזק להיות מימיו מתמעכוין כל כך שיעמדו בפחות מארבעים סאה אעפ"י שפעמים מימיו עולין ופעמים מתמעכוין מה בכך עכ"ל:

ומבואר מדברי הר"ן דלא אתי עלה אלא משום חזקת טמא והוא נמי טעמא דר׳ יעקב משום חזקת ממון, דכיון דעשויה להשתנות הו"ל כמו התם בדר׳ יעקב דהחולי מצוי׳, ומבואר דהיכא דליכא חזקה כנגדה הו"ל חזקה מעליא אע"ג דעשויה להשתנות והיכא דלא הוחזק להיות מתמעכוין בפחות מארבעים סאה אע"ג דפעמים עולין ופעמים מתמעטין אע"ג דאיכא חזקת כומא אפ"ה אין צריך נובילה אחרת כיון דלא הוחזק להיות הפחת בפחות מארבעים סאה, וא"כ חזקת קכונות דלא הוחזק בגדלות של כו׳ וגם אין חזקה כנגדה הו"ל ודאי חזקה מעליא, ובמרדכי פ׳ מי שמת כתב וז"ל, נשאל לרבינו מאיר על ראובן ששכר את שמעון ללמד את בנו וא"ל אני עם הארז ואיני יודע אם תדע ללמוד את בני לך אצל קרובי לוי שינסה אותך ואם יאמר שאתה יודע בא אלי ללמד את בני׳ ושוב בא ולימד את בנו ואח"כ נודע לראובן שלא הלך שמעון אצל קרובו לנסותו ולא רצה ליתן שכרו ודחהו ימים רבים, עד שלבסוף ירד עמו לדין וכוען שמעון מידי הוא כזעמא אלא משום שהיה לי לילך אצל לוי לנסות אם אני יודע ללמד את בנך אני רוצה להוכיח עכשיו שאני יודע ללמד את בנך ולראובן היה לו עד אחד שאמר שלא היה יודע ללמד את בנו באותו שעה, והשיב נראה לי שהדין עם שמעון, והבאתי ראיה מכאן דכי היכי דאמר הכא אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דכי היכי דהוי עכשיו אמרינן מעיקרא נמי הכי הוי אפילו לאפוקי ממונא ה"נ בנידון זה, כיון דהשתא ידע י"ל מעיקרא נמי הוי ידע דהלכתא כר׳ נתן דהוי דיינא ונחית לעומקא דדינא, כדמשמע פ׳ מי שמת, ואפילו למאי דדחי תלמודא דכ"ע בחזקת בריאים ה"נ נימא דכ"ע המשכירין עצמן ללמד יודעין, כ"ש זה שהתנה מעיקרא ע"מ שידע ללמדו, דמלתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי הלכך לא אמרינן שוב למד אלא כי היכי דהשתא יודע ה"נ מעיקרא נמי ידע עכ"ל, והרמ"א בח"מ סי׳ של"ה פסק שם כן במלמד ע"ש:

פרק יב עריכה

והא דפסק הרמ"א כדברי המרדני אע"ג דאנן קיי"ל כד יעקב כמבואר בש"ע סי׳ רנ"א סעיף ב׳ ברמ"א שם, דלפי מ"ש בשם הר"ן בתשובה פעמא דר׳ יעקב אינו אלא לפי שאופה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי ולפיכך אפילו עכשיו נמי ברי׳ אין אומרים חזקה מבכולת חזקת ממון, ובמלמד כיון דרוב המשכירין עצמן ללמוד יודעין הן אמרינן שפיר למיזל בתר השתא כיון דאיכא נמי רובא בהדיה דרוב המשכירין עצמן ללמוד יודעין הן, וכהאי דרוב מצויין אצל שחיפה מומחין הן, והך רוב אינו מצוי להשתנות ומש"ה אזלינן בתר השתא, אפילו לדידן דקיי"ל כר׳ יעקב, ומשום דע"כ לא קאמר ר׳ יעקב אלא בשכ"מ ומשום דאף ע"ג דרוב בריאים הס מכל מקום כיון דהחולי מצוי ועשוי להשתנות לא מהני הך רובא, וכמ"ש בתשובת הר"ן וזה ברור, ובס׳ עשרה יוחסין דף ע"כן בפלוגתא דרב ושמואל דסבר רב הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל סבר חוששין לקידושי שניהם, נימא כתנאי דתניא מי מוציא מיד מי, הוא מוציא מהס בלא ראיה והן אין מוציאין מידו בלא ראיה דברי ר׳ יעקב ר׳ נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה כו', נימא רב דאמר כר׳ נתן ושמואל דאמר כר׳ יעקב, אמר לך רב אנא דאמרי אפילו כר׳ יעקב ע"כ לא קאמר התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו, וכתבו תו׳ ריש נדה [ב: ד"ה השתא] בכועמא דרב דאמר הרי בוגרת לפנינו דהיינו משום דרגילות הן לבא מצפרא, והא דקאמר לימא רב דאמר כר׳ נתן היינו משום דהתם נמי רוב העולם בריאים הס ואית לן למימר דבריא היה כמו שהוא עכשיו, וכ"כ תוס׳ בקידושין שם ע"ש, ולפי מ"ש בתשו׳ הר"ן דכועמא דר׳ יעקב משום דחזקת בריאים עשוי להשתנות והחולי מצוי א"כ רב שפיר מצי קאמר כר׳ יעקב ומשום דרובא דמצפד אינו עשוי להשתנות, אלא דלפי מ"ש פי"א אפילו עשוי להשתנות לא מרע בכך אלא משום דאיכא חזקה בהדיה חזקת ממון וא"כ צריך לומר ע"כ לא קאמר ר׳ יעקב אלא משום חזקת ממון וכיון דאיכא חזקת ממון מרע לה לחזקה דהשתא במה דרוב בריאים ועשוי להשתנות ודוק:

והדרן למ"ש מהרי"ש ראיה מהא דאמריני פ׳ בתרא מזיר גבי נזיר ועושה פסח וא"ל רבא מודינא בעושה פסח דלא מחוסר כלום, וא"ל אביי הא מחוסר הערב שמש אלא שמשא ממילא ערבא ומוכח דכל חזקה העשוי להשתנות לאו חזקה הוא, הנה בראיה זו סובב הולך על שיפתו שהעלה מוהרי"פ בח"א סי׳ ס"ב שם דמפרש שחזקת הפמא פמא הוא מתורת חזקה ממש ומזה הוכיח שם דמחזיקין מאיסור לאיסור ע"ש, ובשמעתא ד׳ פ"ב שם הוכחנו בראיות מוכרחות דהא דתנן שחזקת הפמא פמא לאו מתורת חזקה אתינן עלה ע"ש וכיון דאינו בתורת חזקה אלא מתורת רגלים לדבר שלא פיהר הלכה למשה מסיני פומאת התהום למי שהוא פמא כבר פומאת מת ומש"ה אמרו נמי מסברא דזה שהוא בשביעי שלו כיון דשמשא ממילא ערבא לאדם כזה הופר מהלכה למשה מסיני פומאת התהום׳ וע"ש בשמעתא ד׳ פ"ב וס"ג אז תבין:

ובעיקר סברת מוהרי"פ שהעלה דנדה לית לה חזקה משום דעשוי להשתנות והא דפהורה לחולין היינו משום דילפינן לה מסופה לפהר למפרע וכבר כתבנו בזה פ"כ להוכיח שם דע"כ אינו מסופה אלא מתורת חזקה וע"ש, ועוד אני מוסיף דהא בהדיא שנינו בנדה פ׳ כל היד [פו.] כל הנשים בחזקת פהרה לבעליהן ואפילו נשים שאין להס וסח בין ערה בין ישינה וע"ש בגמרא׳ והרי אשה שאין לה וסת הו"ל כמו מקוה שהוחזק להיום מימיו מתמעכוין דכבר היתה נדה וסופה ועלולה בכך להיות עוד נדה, ואפ"ה מוקי לה בחזקת מהרה דהא קרי לה חזקה, וגם לבעלה אינו ענין לסומה וכמ"ש בפרק י׳ שם׳ אע"כ כמ"ש בפי"א דטעמא דהר"ן אינו אלא משום דבמקוה איכא חזקת טמא ואי לאו חזקת טמא אפילו היכא דמקוה הוחזקה להיות פוחת מארבעים סאה אכתי בחזקתו קאי:

ועוד בעיקר הסברא שכתב המוהרי"מ שם דהא דטהורה היא לחולין לאו משום חזקה הוא אלא משום דילפינן לה מסומה למהר טומאה דלמפרע, אי נימא דליכא חזקה כלל בנדה ומשום דעלולה לכך א"כ אפילו בלא ראיה דלפנינו ראוי להסתפק אם כבר ראתה והדס בבית החיצון וא"כ אין זה טומאה דלמפרע אלא טומאה דלהבא אע"כ דנדה אית לה חזקה מעליא ואע"ג דעשוי להשתנות, וכל זמן שלא ראתה לפנינו ליכא ספיקא כלל שמא ראתה והדס בבית החיצון, כיון דכל הנשים בחזקת מהרה, ואפי׳ ברשות היחיד דלא מהני חזקה כל זמן דלא איתרע לא מחזיקינן ריעותא, ואין הריעות׳ אלא משום ראיה דעכשיו נסתפק שמא אותו ראיה כבר היה בבית החיצון שפיר הו"ל למפרע אבל אי נימא כיון שעלולה לכך לא הוי חזקה ומדמה אותו מוהרי"כו למקוה שדרכו להיות פוחת והולך, והתם בהך דתשובת הר"ן אפי׳ המקוה עכשיו שלס נמי הוי ספק, וכמבואר שם בתשובת הר"ן א"כ אפי׳ עדיין לא ראתה הו"ל ספק, וכמו במקוה והובא תשובת הר"ן פי"א ע"ש, וא"כ הו"ל טומאה דלהבא, אע"כ כמ"ש פי"א דהר"ן לא אתי עלה אלא משום חזקת טמא אבל היכא דליכא חזקה המנגדה שפיר הוי חזקה אפילו עשוי להשתנות וליכא ריעותא כלל בנדה קודם שראתה ואפי׳ כבר ראתה ואין לה וסת, ואין הספק אלא מחמת ראיה שראתה עכשיו מש"ה הו"ל ספק דלמפרע ודו"ק הימב:

פרק יג עריכה

ובתום' ס׳ האומר דף ס"ד בהא דתניא בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת י"ב שנים ויוס אחד נאמן לנדרים דע"א נאמן באיסורין, תימא הא אינו נאמן אלא בדבר שבידו, וי"ל כיון דעשוי לגדל עשאוהו כדבר שבידו ע"ש, ומזה נראה נמי מבואר דחזקת קמנות הוי חזקה דאי לאו חזקת קמנות ומשום דעשוי להשתנות א"כ מאי קושיא כיון דהיכא דליכא חזקה נאמן אפי׳ אינו בידו, וכן בתירוצם שכתבו דעשאוהו כדבר שבידו, ותיפוק ליה דלא בעי כלל בידו כיון דליכא חזקה אע"כ דאפי׳ בקמנות ובשנים נמי הוי חזקה, ולפ"ז צריך ליישב דברי התוס' פ׳ אלמנה לכ"ג [סח. ד"ה רישא] שהקשו בספק בן מ׳ דלוקמה אחזקה ותירצו כיון שעכשיו בן מ׳ כו׳ ומה בכך כיון דחזקת קמנות הו"ל חזקה מעליא א"כ אוקמה אחזקה דמעיקרא והשתא הוא מעשה בן מ' והימב הומב בעיני מה שאמר בזה אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא ש"ן במה שנתחבמו ונתלמוו בדברי תוס׳ הנזכר רבו דמוהרי"ש ומוהרי"כו, והוא דכתבו תוס׳ שם דף ס"ח ד"ה רישא פסולי כהונה וז"ל וא"ת וספק בן מ׳ היאך פוסל בביאתו נוקמה אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן כו' ונוקי אתתא בחזקת כשרות, ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין, כדקאמר ר׳ יהושע פ"ק דכתובות דף י"ג לא מפי׳ אנו חיץ אלא הרי היא בחזקת בעולה לנתין וממזר ואפי׳ ברוב כשרים אצלה כדאמר התם ולא מוקמינן לה אחזקה ואפי׳ לר"ג ור"א דמכשרי היינו משום דאמרה לכשר נבעלתי, אבל הכא דלא ידעה אם הוא בן כן׳ לא, אבל לתרומה קשיא אמאי לא מוקמינן לה אחזקה, דאפי׳ לענין תרומה איירי כמו עובר ויבם ולתרומה מוקמינן אחזקה, דהא בכתובות פ"ב דף כ"ו גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא כו/ וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן מ׳ אעס"י שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט׳ דחזקה קמייתא איתרע לה עכ"ל, וכיון דקושיית התוס׳ אינו אלא לתרומה, דהא לכהונה כבר כתבו ליישב דהוא משום מעלה ביוחסין, ומש"ה שפיר מתרצי לה כגון דהשתא ודאי בן ט/ דכה"ג בתרומה וקדשים אזלינן בתר שעת מציאתן, דהא בנדה ובקופה לתרומה וקדשים מחמרי למיזל בתר שעת מציאתן, וחזקה קמא איתרע לחומר תרומה אבל בעלמא אזלינן גס בתר חזקה לקטנות ואפי׳ השתא לפנינו גדול אמרינן השתא הוא מעשה גדול, ע"כ דברי הרב נר"י והוא נכון:

ולפמ"ש דחזקת קטנות הוי חזקה אע"ג דעשוי להשתנות דגדל והולך אפ"ה הוי חזקה מעליא יש מקוס עיון בהא דמשמע דע"א נאמן באיסור חדש וכמבואר בתוס׳ פ"ב דכתובות דף כ"ד ד"ה שלי חדש ושל חברי ישן ע"ש דמפרשי לה לענין איסור חדש ע"ש, וכיון דע"א אינו נאמן במקוס חזקה א"כ נוקי אחזקה ולומר השתא הוא משרש אחר הפסח והיכי נאמן ע"א נגד חזקה ולומר שהוא קודם הפסח נשרש, וכמו שהקשו תוס׳ ס׳ האומר גבי בני זה בן י"ג לנדרים דהא אינו נאמן אלא בדבר שבידו ומשום חזקת קטנות, והתוס׳ שתירצו כיון דעשוי לגדל עשו כדבר שבידו ע"ש, משמע דאינו אלא מדבריהם להחמיר עשאוהו כדבר שבידו, וא"כ להקל היכי נאמן, מיהו לסי מה שכתבנו בשמעתא ו׳ פי"ח דכל שעתיד לגדל הו"ל כדבר שבידו מן התורה ומהני אפי׳ להקל א"ש ואכתי צ"ע, אך בהא דכתב הטור בשם הרא"ש בי"ד סי׳ רצ"ג בסתם תבואה דשרי לאחר הפסח מכת ספק ספיקא ספק שמא היא משנה שעברה ואת"ל משנה זו מ"מ אימר נשרש קודם העומר ע"ש וכ"כ הרמ"א שם ע"ש, וכיון דבתבואה איכא חזקה לומר השתא הוא משנה זו דהו"ל כמו חזקת קטנות כשנסתפק אם שתי שנים או שנה אחת וראוי לומר אוקי אחזקה והשתא הוא משרשה בשנה זו אחר העומר ולא הוי ספק ספיקא כיון דהעלו הפוסקים דלא מהני ספק ספיקא נגד חזקה, ואפשר בחדש הקילו וצ"ע:

פרק יד עריכה

כבר ביארנו בפרקים הקודמים דלא אמרו כשעת מציאתן אלא לחומר תרומה וקדשים אבל בעלמא לא אזלינן בתר השתא אלא בתר חזקה דמעיקרא ובפ"ב דגיטין דף י"ז אתמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין ר׳ יוחנן אמר משום בת אחותו כו׳ א"ל אביי לרב יוסף שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, אהני דלכתחלה לא תנשא, ופירש"י וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על בת אחותו לא כתבי לה ספרי הדיינים ולא חתמי עלה סהדי עכ"ל, ובטור אה"ע סי׳ קכ"ז משום בת אחותו שפעמים אדם נושא קרובתו ותזנה תחתיו וירצה לחפות עליה נותן גט אחר הזנות ולא יכתוב בו זמן היא תאמר קודם הזנות נתגרשתי, אבל כיון שתיקנו לכתוב הזמן אם תאמר כן צריכה להביא ראיה ע"ש, וכתב הב"י כלומר אם תאמר קודם הזנות נתגרשתי בגט זה לפי שאין בו זמן מדרבנן פסול אבל מן התורה כשר ואם תטעון שהזנות היה אחר נתינת הגט אינה חייבת מיתה ובני׳ כשרים ולא נאסרה עליו, והוא שתברר בעדים שקבלה הגע קודם הזנות ע"ש, והקשה בזה הב"ח דאכתי היכי קכולינן לה מספיקא אם לא תברר בעדים, וע"ש שתירץ דקאי העור על שאר דברים דהיינו בניה יהיו כשרים דמחמירין בהו וצריכא לברורי שיהיו כשרים, ולזה כתב המור שאס תאמר שזינתה אחר גירושין צריכה להביא ראיה ולזה מועיל תיקון הזמן שתקנו חכמים בגמ, והמעיין באשר"י יראה דעיקר תקנת זמן משום בת אחותו לעונשין ע"ש וז"ל, ואף בזמן הזה דליכא למיחש לחיפוי פסלינן בגמ בלא זמן כו/ דאיכא למיחש שמא מחפה על בני׳ ממזרים כו׳ והני טעמי לא מחוורן לי, דאס היה ראוי לתקן זמן מהני טעמי לא היה צריך ר׳ יוחנן לומר משום בת אחותו דהני טעמי שייכי בכל הנשים כו', ואפשר דהני טעמי סעד הס לטעמא דחיפוי, ור׳ יוחנן עיקר טעמא נקט עכ"ל וכיון דעיקר תקנה לעונשין א"כ היכי כתב המור דצריך לברר כיון דלא קכולינן מספיקא, ועוד קשה דאמאי הוסיף המור טעם אחר דהא כש"ס כבר אמרו אהני דלכתחלה לא תנשא וע"ש במ"ז:

ונראה במה שהקשו הב"ח והמ"ז אם לא תברר היכי קמלינן מספיקא, דבתוה' שם ד"ה משום בת אחותו ז"ל שלא יחפה עליו כשאין בו זמן דלא אמרינן אוקמה אחזקת אשת איש והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו, ועוד אדרבה אוקמה בחזקת כשרות שלא נבעלה כשהיא אשת איש עכ"ל, וע"כ חדא תירוצא הוא דמה בכך שהיא גרושה לפנינו כיון דלא אזלינן כלל בתר השתא וחזקה קמייתא הוא העיקר, אלא כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד חזקת כשרות דאשה הו"ל כמו תרתי לריעותא וכדאמרינן במקוה שנמדד ונמצא חסר וכמבואר לעיל בפרקים הקודמים, וכ"כ בחידושי פני יהושע דהך ועוד הוא חד תירוץ עם האי דגרושה לפנינו ע"ש, והריכ"ש כתב בסי׳ רס"ו בעדים שהעידו בב"ד ובאו עדים והעידו עליהם שעברו עבירה ולא נודע מתי מוקי לעדים בחזקת כשרות ואמרינן השתא הוא מפסלו, וכ"כ הרמ"א בח"מ סי׳ ל"ד ע"ש, וא"כ בגמ בלא זמן דהעדים נפסלו כיון דאין רשאין לחתום על גמ בלא זמן, וכמו שחתמו על מוקדם דנפסלו העדים ה"נ כשחתמו בלא זמן, כיון דחכמים תיקנו שלא יחתמו בלא זמן וא"כ כשנסתפק מתי נכתב הגמ אם קודם הזנות או לאחר הזנות ראוי לומר אוקמה אחזקת אשת איש ואי משום דגרושה לפנינו הא חזקה קמא עדיפא מפי וכמ"ש, ואי משום חזקת כשרות דאשה כיון דכבר תיקנו זמן בגימין ואהני דלכתחלה לא תנשא, וכיון דלכתחלה לא תנשא א"כ אין העדים רשאין לחתום בלא זמן, וכמו שפירש"י, ואם חתמו הו"ל פסולין כמו במוקדם, וא"כ נגד חזקת כשרות דאשה איכא חזקת כשרות דעדים ואמרינן השתא הוא דחתמו על גמ בלא זמן והשתא הוא מפסלו ומש"ה לפי מה שאמרו כש"ס אהני דלכתחלה לא תנשא א"כ העדים חתמו בפסול ומש"ה ממילא צריכה לברר ואם לא תברר קמלינן לה מחמת חזקת אשת איש, ונגד חזקת כשרות דאשה איכא חזקת כשרות דעדים דלא חתמו על גמ בלא זמן והשתא הוא דחתמו ודוק:

פרק טו עריכה

כתב בש"ע יורה דעה סי׳ כ"ח וז"ל השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה ואם נמצאת ספק מריפה מכסה בלא ברכה, וה"ה לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון האי דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל, והב"ח חולק בזה וכתב דגבי חשש שמא בעור נפגמה מחזיקין אותה כנבילה גמורה לפעור בלא כיסוי ולא דמי לספק שריפה ומכסה כלא צרכה כיון דאירע הספק צשסיכוה עצמה כו' ע"ש, והפרי חדש כתכ וז"ל, והצ"ס סולק צזה כדצרים שאינם נכונים, דהכא מחזיקין צנצילה גמורה כו/ ודכרי תימה הן ואפילו כספק השקול פשימא וצריך לכסות מספק והו"ל ספיקא ואורייתא לחומרא ושחיכות חש"ו שאני ור׳ מאיר היה מחייצ על שחיכותן משום נצילה הואיל ורוצ מעשיהן מקולקלין, ותוע והא רצנן ופליגי אוד מאיר ומחייצי לכסות מספק כומסיק התם אלמא ואספק שחיטה מחייכי לכסות וכצר השיגו הש"ך וצרור הוא עכ"ל, וז"ל הש"ך גס מה שחילק צין ספק שריפה לספק כשחיכוה לא נהירא כלל, והכי מוכח להויא צש"ס פ׳ כיסוי הוס וף פ"ו גבי חש"ו ואי לאו ורוצ מעשיהן מקולקלין אזלינן לחומרא להצריך כיסוי מספק ע"ש:

ולענ"ד וצרי הכ"ח נכונים ווואי ספק שחיכוה שאני וצהמה צחזקת שאינה זצוחה והו"ל וואי נכילה משום חזקה וכואמרינן צחולין וף י׳ לא צוק צסימנין הו"ל נצילה ומכומאה צמשא, וכ"כ הרי"ף והרא"ש, והוא משום חזקת איסור שאינו זצוח כואיתא צש"ס שם, ומ"ש הפר"ח ראי׳ מורצנן ור׳ מאיר יתיישצ לפמ"ש תוס׳ שם וף פ"ו ו"ה מ"ש ור׳ מאיר הואיל ורוצ מעשיהן מקולקלין וז"ל והקשה הר"ר שמואל מוורוין ורצנן מ"כן אם רוצ מעשיהן מתוקנין א"כ יהא מותר לאכול משחיכותן ועוו השוחכו אחריהם אמאי אינו סופג את הארצעים ואי פלגא ופלגא א"כ סמוך פלגא ומקולקלין לחזקה ועומו צחזקת איסור ואיתרע ליה מחצה ומתוקנים א"כ יהא מותר לשחוכן אחריהם וגם יתחייצו על שחיכותן משום נצילה, וי"ל ומספקא להו לרצנן אי רוכ מעשיהן מקולקלין אי רוכ מעשיהן מתוקנין והשתא לא מהני חזקה מיוי ולד מאיר פשימא ליה ורוצ מעשיהן מקולקלין עכ"ל, וכיון ומספקא להו לרכנן אי רוכ מעשיהן מתוקנין תו ליכא חזקת איסור ורוצ עויף מחזקה והו"ל כספיקא ותרי ותרי ולא מהני חזקה כיון ותרי מפקי מחזקה, ואפילו למ"ו תרי ותרי ספיקא ורכנן אצל מן התורה אוקי אחזקה אכתי יש לחלק צין ספיקא ותרי ותרי לספיקא ווינא, וכה"ג מספקא להו צרוכ מעשיהן הו"ל ספיקא ווינא וכמ"ש תוס׳ צפ׳ חז"ה וף ל"צ ו"ה הלכתא כרכה כארעא וכרכ יוסף צזוזי וכועמא משום ספיקא ווינא, והקשו מנכסי וכר שכויא וכתצו לחלק כיןספיקא ותרי ותרי לספיקא ווינא ע"ש וה"נ כיון ולרצנן ספיקא הוי הו"ל ספיקא ווינא אם רוצ מחזיקינן ומש"ה לא מוקי לה צחזקת איסור והו"ל ספק לכיסוי, ואפילו למאי שכתצו האחרונים צתשוצותיהס ואפילו כספיקא ווינא אמרינן אוקי ארעא כחזקת מארא קמא וכמצואר כתשוכת מוהרי"ן לכ ח"ו סי׳ ל"כ וז"ל וזכורני שיש שם ויצור חוזר צו וע"ש, מ"מ נראה והיינו ווקא כממונא ואין מוציאין ממון אלא כראיה צרורה אצל צאיסורא לא מהני חזקה להכריע הספק שנסתפק צוינו:

ומ"ש הש"ך והכי מוכח להויא ואי לאו ררוצ מעשיהן מקולקלין אזלינן לחומרא להצריך כיסוי מס׳ התם לד מאיר הוא וצ"ל וס"ל רוצ מקולקלין ואי פלגא ופלגא א"כ כיון ור׳ מאיר ס"ל וחייש למיעוש צמקוס רוצ א"כ מכ"ש וחייש לפלגא צמקוס חזקה, מש"ה צ"ל לד מאיר דס"ל רוצ מעשיהן מקולקלין והשתא הו"ל רוצ וחזקה וצזה מווה ר׳ מאיר, וכ"כ צחיוושי מוהרש"א שם ע"ש, וצוצרי התוה' שוכרנו יש לוקוק צמה שד וחכמים מהפקא להו שמא רוב מעשיהן מתוקנין או שמא רוצ מקולקלין ואמאי לא סגי להו לומר ומספקא להו שמא רוכ מתוקנים ושמא פלגא ופלגא והוי נמי נצילה משום חזקת איסור, ואפשר וכה"ג הוי שרי לגמרי משום ספק ספיקא שמא רוכ מתוקנין ואת"ל פלגא ופלגא אימר שפיר שחט, וכענין ס"ס זו כסב הרימב"ח פ׳ עשרה יוחסין גבי שתוקי לרוב כשרץ אצלה ומספקא לן דנימא אזלא איהי לגבייהו והו"ל קבוע וכמסצה על מחצה, וכתב שם להקשות דהו"ל ס"ס סדא דילמא אזלא אינהו לגבה והו"ל רובא לכל דפריש מרובא פריש, ואת"ל לאזלא איהי לגבייהו אכתי הו"ל פלגא ופלגא ואימר לכשר נבעלה, ועמ"ש שם בזה, ולהכי כתבו למספקא להו שמא רוב מעשיהן מתוקנין או שמא רוב מקולקלין להשתא ליכא ס"ס כיון לאינו ספק השקול, וללעת הפוסקים ללא אמרי' ס"ס נגל חזקת איסור אכתי הוי סגי בשמא רוב מתוקנין ושמא פלגא ופלגא וכמ"ש:

ובדברי הש"ע לכתב ספק בשחיטה מכסה בלא ברכה נראה להיינו לוקא בספק שמא בעור נפגמה מגל חזקת איסור שאינו זבות איכא נגלו חזקת הסכין והשתא הוא לנפגמה במפרקת, וס"ל כפסק הרמב"ם פ"ה מתרומות (פ"ה מהל' תרומות) גבי חבית לאינו אלא ספק ותרתי לריעותא לא הוי כולאי, ועמ"ש פ"א, ומלוקלק בש"ע שכתב וה"ה לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון האי לחיישינן שמא בעור נפגמה כו', ולכאורה ספק בשחיכוה יצוייר בכמה גווני ספק לרסה שהייה חללה אלא משום לשאר ספק שחיכוה הו"ל נבילה ולאי משום חזקת איסור וכמ"ש ומכומאה במשא כנבילה ולאית אלא לוקא כענין ספק שמא בעור נפגמה לכה"ג הו"ל ספק וכמ"ש, מיהו לדעת תוס׳ והרשב"א והריכוב"א לתרתי לריעותא הו"ל ולאי ומשום לחזקת כומא וחסר לפניך הו"ל ולאי א"כ ה"נ הו"ל ולאי נבילה לסכין איתרע ופגוס לפניך ובהמה בחזקת איסור אינו זבות, ובזה אזיל שיכות הב"ח לאין צריך כיסוי אלא להש"ע אזיל בשימת הרמב"ם לתרתי לריעותא אינו אלא ספק, ומש"ה כתב בש"ע כגון האי לחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה, והיינו ללא ליהוי ביה חזקת שאינו זבות ודוק:

פרק טז עריכה

ראוי לספק היכא לאיתרע חזקה למעיקרא באופן דליכא חזקה למעיקרא אי אזלינן בתר שעת מציאתן, לאפשר ע"כ לא אמרינן ללא מהני חזקה להשתא, וכמו שמבואר בפרקים הקודמים, אלא משום חזקה למעיקרא עליפא אבל היכא לליכא חזקה למעיקרא אזלינן בתר חזקה להשתא, או דלמא חזקה להשתא לאו כלוס הוא ולא אמרו כשעת מציאתן הוי חזקה אלא לחומר תרומה וקלשים ובעלמא לאו חזקה היא כלל, ולכאורה נראה מהא לאמרינן במקוה שנמדד ונמצא חסר לכל הטהרות שנעשו ע"ג טמא בין ברה"י בין ברה"ר ומשום תרתי לריעותא חזקת טמא והרי חסר לפניך והר"ל ולאי טומאה ומשמע משום מגל חזקת מקוה איכא חזקת טמא ונשאר חזקה להשתא לחסר לפניך ומש"ה הו"ל ולאי לאזלינן בתר השתא, ואפשר דהתם שאני לאיכא חזקת טמא אע"ג לאיכא נגלו חזקת מקוה, מ"מ חזקת טמא עליף שהיא שלימה לאמרינן עליין הוא טמא אבל חזקת מקוה קמיע כיון לחסר לפניך אבל היכא לליכא חזקה כלל לא מהני חזקה להשתא:

ונראה לבר זה במחלוקת שנויה רש"י ותוספות פ' עשרה יוחסין לף ע"מ אתמר קילשה אביה בלרך וקילשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקילושי שניהם כו/ לא צריכא לקילש ביומא למשלם שית רב אמר הרי בוגרת לפנינו מלהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ושמואל אמר השתא הוא לבגרה כו', נימא כתנאי מי מוציא מיל מי הוא מוציא מהס בלא ראיה והן אין מוציאין מידו בלא ראיה דברי ר׳ יעקב ד נסן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שהיה שכ"מ ואם שכ"מ הוא עליהס להביא ראיה, לימא רב דאמר כר׳ נתן ושמואל דאמר כר׳ יעקב, אמר לך רב אנא דאמרי אפילו כר׳ יעקב ע"כ לא קאמר ר׳ יעקב התם דאיכא למימר העמד ממון על תזקפו אבל הכא מי נימא העמד גוף על חזקתו, וכתב רש"י ז"ל מי איכא למימר העמד גוף על חזקתו ותיהוי נערה יומא דמשלס שית ואין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בוגרת שהיוס היא עומדת להשתנות עכ"ל, ומבואר משיכות רש"י דס"ל דכיון דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר השתא ומש"ה ה"ל לרב הרי בוגרת לפנינו וקיי"ל כרב וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מאישות (פ"ג מהל' אישות) ובכוור וש"ע אה"ע הי׳ ל"ז:

אמנם מדברי תוספות משמע דאס היה ספק שקול ביומא דמשלס שית לא הוי אזלינן בתר השתא ע"ש בתוס׳ ד"ה מי איכא למימר העמד גוף על חזקתו וז"ל פי' ותיהוי נערה יומא דמשלס שית הרי היא עשוי' להשתנות, וא"כ אין בה חזקה דנערות ולא חזקה דבוגרת, ור"י פי׳ דרגילות הן לבא מצפרא ע"ש, וכ"כ תוספות ריש נדה ד"ה השתא הוא דחזאי וז"ל ורב דאמר בפ׳ עשרה יוחסין הרי בוגרת לפנינו כו׳ ביומא דמשלס שית ולא קאמר השתא היא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבא מצפרא כו', והא דקאמר התם לימא רב דאמר כר׳ נתן כו׳ אע"ג דרב דוקא בשערות קאמר היוס נמי רוב העולס בריאים ואית לן למימר דבריא היה כמו שהוא עכשיו עכ"ל, וא"כ משמע דוקא משום דרובא נינהו הוא אי הוי ספק שקול אע"ג דחזקה איתרע אפ"ה לא אזלינן בתר השתא אלא היכא מומה לרובא כמו בשערות או ברוב בריאים אז הוא דאזלינן בתר השתא:

ויש מקוס עיון לפי מה שכתבנו בשימת רש"י דהיכא דליכא חזקה קמא אזלינן בתר השתא, וקשה בהא דפנן פ"ב דנדה דף י"ד נמצא על שלו ממאין וחייבין קרבן נמצא על שלה אותיום ממאין וחייבין קרבן, לאחר זמן ממאין מספק ופמורין מקרבן, איזהו אחר זמן כדי שתרד מן הממה ותדיח פניה ואח"כ מממאה מעת לעת ואינה מממאה את בועלה כו׳ ואמרו שם בגמ׳ תנא וחייבין אשם תלוי, ותנא דידן מ"מ לא פני אשם תלוי סבר בעינן חתיכה משתי חתיכות ע"ש, והתם ע"כ בכדי שיעור הזה ליכא חזקה קמא דאס היה חזקה לא היה אשם תלוי וכיון דאיתרע חזקה קמייתא בכדי האי שיעורא א"כ ליחייבי קרבן ודאי, דניזל בתר השתא כמו גבי בוגרת לפנינו וצ"ע:

פרק יז עריכה

ונראה לפי מ"ש תוס׳ ריש נדה [ב.] ד"ה והלל וז"ל וא"ת והיכי ילפינן מהומה למהר ברה"ר אפילו היכא דליכא חזקה הא הומה אית לה חזקת מהרה, וי"ל כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה כר, וא"ת א"כ היכי מצינן למילף דברה"י ספיקו טמא אפילו איכא חזקה הא בסומה איתרע חזקתה כר, וי"ל דילפינן מהומה שעשה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת מהרה ודאי עכ"ל וע"ש, ולפ"ז י"ל דה"ה בנמצא לאחר זמן בכדי שתרד מן הממה איתרע חזקת מהרה ודאית

ומש"ה כומאין מספק ומביאין אשם תלוי לתנא כרא, אכל חזקה שאינה כומאה ודאית לא איתרע ומש"ה לא אזלינן כתר השתא ולומר דכשם שהיא עכשיו טמאה ודאי כן היתה קודם כיון לחזקה שאינה טמאה ודאי לא איתרע א"כ אזלינן כתר חזקה דמעיקרא שאינה טמאה ודאי דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא, וכהא דאמר רכ הרי כוגרת לפנינו התם י"ל דאיתרע אפילו הך חזקה שאינה כוגרת ודאי דכיון דיומא דמשלס שית עשוי׳ ועומדת להשתנות כודאי מנערות לכגרות איתרע לגמרי חזקתה הראשונה ואפילו חזקת שאינה כוגרת ודאי נמי איתרע ומש"ה אזלינן כתר השתא, ואמרינן כיון שהיא כוגרת לפנינו מעיקרא נמי כוגרת ודאי כיון דליכא חזקה כלל ודוק:

ובתום, פ"כ דכתובות דף י"מ [כ.] גכי שנים חתומין על השמר ומתו וכאו שנים מן השוק ואמרו אנוסים היו כו׳, ופריך ומגכינן כיה ואמאי תרי ותרי נינהו וכתכו תוס׳ וז"ל וא"ת אמאי לא מגכינן כיה הא שני כתי עדים המכחישים זא"ז כל אחת כאה כפני עצמה ומעידה, אע"ג דלפי עדותן כל א׳ חכרתה פסולה, ה"נ כיון דאין מכחישין לומר שלא לוה אלא אומרים אינכם נאמנים לפסולים הייתם, וי"ל דהתם כאה כל אחת כפני עצמה ומעידה משום חזקת כשרות אכל הכא שאומרים קמנים היו או קרוכים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקי אחזקתיה דפסלי אותן משנולדו כי ע"ש, וכיון דע"כ מיירי דעתה נתרחקו וכמ"ש תוס׳ ד"ה ואם כח"י יוצא ממקום אחר א"כ תיקשי נהי דליכא חזקה דמעיקרא דהא אמרי קרוכים היו משנולדו מ"מ כיון דעתה נתרחקו א"כ נוקמה אחזקה דהשתא, כיון דלשימת רש"י לפי מ"ש היכא דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן כתר חזקה דהשתא ומיהו לשיטת רש"י שם דמפרש פסולי עדות היינו משחקי כקוכי׳ ע"ש ולא מפרש לה כפי׳ התו, א"ש, ותוס׳ לשימתי׳ דסכרי אפילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא לא אזלינן כתר חזקה דהשתא אלא היכא דאיכא רוכ נומה וכמ"ש פמ"ז:

ובטור אה"ע סי׳ ל"א וז"ל כתכ הרמ"ה אי קדיש כמידי דלא ידעינן השתא אי שוה פרומה כעידן קידושין או לא אזלינן כתר השתא ואי אית כיה השתא ש"פ הוי קידושי ודאי עד דמתכרר כסהדי דלא הוי כיה ש"פ כעידן קידושין עכ"ל, ומזה מוכח דס"ל דכל היכא דליכא חזקה דמעיקרא המנגל אזלינן כתר חזקה דהשתא, ולשימת התוס׳ לפמ"ש אפילו אית כיה השתא שוה פרומה לא הוי קידושי ודאי דאימר כשעת קידושין לא היה ש"פ, וקשה מהא דאי׳ פ"ק לקידושין דף י"כ ההוא גכרא לקדיש כאכנא דכוחלא יתיכ רכ חסדא וקא משער כיה אי אית כיה ש"פ אין אי לא לא א"ל אימי׳ והא ההוא יומא לקדשה הוי כה ש"פ א"ל לאו כל כמינך דאסרת לה אכתרא, ואי נימא דלא אזלינן כלל כתר השתא אפילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא א"כ מה מהני הא דמשער עכשיו אי אית כיה ש"פ דלמא כשעת קידושין הוי כה ש"פ ומידי ספיקא לא נפקא, ואין לומר משום חזקת פנויה דא"כ אפילו עכשיו ש"פ נימא השתא הוא דש"פ ובשעת קידושין לא היה ש"פ כיון דלא אזלינן כלל כתר השתא לשיטת תוס׳ וצ"ע ועמ"ש כחידושי לאה"ע סי׳ ל"א:

פרק יח עריכה

כתב בש"ע הי׳ ס"ו העי׳ ג׳ הפק אם היא ביצת נבילה או אם היא ביצת שחוטה מותרת וע"ש, והוא משום לביצת נבילה כל שכמוה נמכרת בשוק אינו אלא מדרבנן והפיקו לקולא, וכתב שם הש"ך ז"ל אפילו אם ידענו בודאי מאיזו תרנגולת אלא שספק הוא אם היא נבילה או לא כגון ספק בשחיטה דקיי"ל שהוא פסול הביצה מותרת עכ"ל, וכתב עליו בספר מנחת יעקב ז"ל וצ"ע דהא הש"ך בסי׳ ק"י בדיני ספיקות פסק דאפילו איסור דרבנן כל שיש לו חזקת איסור אסור בספק, וא"כ כיון דקיי"ל כל ספק בשחיטה פסול דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וא"כ ביצה זו יש לה חזקת איסור דמנבילה קאתי א"כ יש לאסור מספק עכ"ל, ובס׳ פרי מגדים כתב עלה וז"ל אמאי לא הוקשה לו אפילו למאן דמתיר ספיקא דרבנן באתחזק איסורא אמאי לא נגרר הביצה אחר העוף׳ עיין סי׳ א' במ"ז בשוחט שלא נמל קבלה עכ"ל ולענ"ד נראה במ"ז סי׳ א׳ שם כתב דאין להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקת היתר כו', כיון דאי׳ ריעותא במקוה ובמבל שם ה"נ כן הוא כאן ע"ש, והיינו כיון דאין הספק בעצמותו על הכלים אלא על המבול וכיון דהמבול טמא מחמת תרתי לריעותא ואוקי המבול בחזקת טמא א"כ ממילא כל הנוגע בו ממא, והספק בשוחט אם הבהמה אסורה ממילא כל הכלים אח"כ לא מצינן לאוקמי בחזקתייהו כיון דאין הספק בכלים אלא גוף הספק בבהמה דכיון ד3המ׳ אסורה ממילא אסורין הכלים, אבל הכא הביצה שהיא בתרנגולת והספק אם הוא שחומ או לא א"כ אותו הספק שנולד בתרנגולת אם נבילה היא או לאו אותו הספק בעצמותו על הביצה אין ספיקו נגרר אחר התרנגולת כיון דספיקו מחמת עצמו, ותרנגולת דהוא דאורייתא ספיקו אסור והביצה דהוא מדרבנן וספיקו אינו נגרר אחר התרנגולת כיון שהספק בעצמותו בזה כמו בזה, ומה שהקשה בספר מנחת יעקב דהא בספק בשחיטה דהו"ל חזקת איסור ואסור ספיקו אפילו בדרבנן, נראה כיון דטעמא דספק בשחיטה פסול היינו משום דמוקי לה בחזקת שאינו זבות, וביצה זו אם היתה יוצאת קודם שחיטה היתה מותרת דאין בביצה משום אמ"ה כל שהיא נגמרת ואין איסורה אלא משום ביצת נבילה ולא משום אינו זבות, א"כ אין החזקה אלא בתרנגולת דאס לא נגמרה אסורה ודאי כמו התרנגולת ואם נגמרה לא שייך איסור אמ"ה או אינו זבות כיון דאס היתה יוצאת קודם שחיטה אין בה משום אינו זבות וכמ"ש, ואין איסור כלל רק מצד ביצת נבילה מדרבנן והפיקו להקל וס"ל להש"ך דאע"ג דספק אחד על התרנגולת ועל הביצה, התרנגולת שיש לה חזקת שאינו זבות אסורה ודאי, והביצה שאין בה חזקה וכמ"ש מותרת היא לגמרי ודוק ועמ"ש שמעתא ד׳ פ"ג: