משתמש:Roxette5/ספר החינוך/צה - קיד

ראשי - צ"ה עד קי"ד

ספר שמות-פרשת תרומה

- פרשת תרומה יש בה שתי מצות עשה, ולא תעשה אחת.

צה. מצות בנין בית הבחירה.

לבנות בית לשם יי, כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כלם.

משרשי מצוה זו, מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן יי, כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הנגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקדש לפנים, והלוים אחר הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית יי.

ידוע הדבר ומפרסם בינינו העם מקבלי המצות כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחד מהן שרשים גדולים ורבים, ולכל שרש ושרש ענפים, כל אחד ישא אשכל גדול של פרות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עינים מאירות ורחבה ונסבה עמק חכמתה עד שאין כח באדם להשיג תכליתה. כמו שהעיד המלך החכם (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל כלה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת יקחו להם עליהן לתרופה. ואנכי עם דעתי, גדל ערכה ורב עמקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמך במה שלמדוני רבותי^[1] לגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהלים קיט כ) גרסה נפשי לתאבה.

דע בני, כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצותיו איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מכשר ומוכן בעשית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקים (המקבל) מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ השם בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב (דברים י', י"ב-י"ג) ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך וגו' עד לטוב לך. כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו רק שרצה בטובו הגדול להטיב לך. וכמו שכתוב אחריו הן ליי אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. כלומר ואינו צריך למצותיך רק מאהבתו אותך לזכותך.

ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעתדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם השם יתברך לב לדעת ולהכיר במדותיו המעלות, ומתוך הכדתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ השם יתברך לרב חשקם אותו, ואל התועלת המעתדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלשה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כלם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות.

ומעתה בהיות הנחת דעתנו על זה בענין מצותיו ברוך הוא, תחיב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפלות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעלות וברבות הפעלות הטובות ורב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם [לבבנו] אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני.

ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שרית השכינה במקום ההוא, ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדשתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סבת שרית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקים נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום, לעולם תתרבה שם הברכה והקדשה לפי הפעלות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעלות הטובות יפתחו מעינות הטוב כנגדו, כי באמת אינה דומה קדשת המקום בחרבנו לקדשתו בישובו.

והנחת הטעם הזה בענין הבית תחיב אותנו גם כן לסמך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט ענין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עקרי הלבבות תלויין אחר הפעלות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכתל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רע החטא וימנע ממנו פעם אחרת.

וכעין זה הטעם מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א ט) בשם אחרים, וזה לשונו, כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם יתברך כי כאשר יחטא יביא קרבן ויסמך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף פאש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז א), עד כאן. והאריך הוא עוד בענין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתב בפרושיו פרשת ויקרא.

ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השרש צונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חיב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לציר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קימת לעולם, וגם לגוף השתף עמה יש קיום בתחיה בסבתה בלכתו בעצתה, כלומר שישמר מן החטא, ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכפר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים (משלי כו ג).

ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבל גם הנדבות. שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעלוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר.

ובקרבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החרבן והכליון נאמר בפשט הענין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו ענש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה השארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כלה שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית השם יתברך באפר שנשאר שם בעת השרפה לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי הנושא כל העונות יראו רמז כי החוטא שעונותיו מרבים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותועלתם לא תמות ואשם לא תכבה, כמעשה השעיר בנשאו רבוי עונות כל ישראל ישלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית יי לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה^[2] כי בשעה שישראל מרצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב (משלי יג כד) ואהבו שחרו מוסר.

ובענין חלוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים ויתר פרטיה רבים, אם נאמר לפי הפשט שהיה כן להיות מחשבת העובד מכונת אל העבודה הרבה, כי החלוקין יכריחו כיון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקבלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה העינים.

ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסלת רב מעט אכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים שאמרו בקרבן סוטה (סוטה יד א) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקרבן מצרע (ויקרא רבה פט"ז), הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפרים (ערכין טז ב). ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בענין הנדה (נדה לא א), מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים רק להודיע כי ענין המצוה יסבל הרבה רמזים מלבד עקרים גדולים וחזקים.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים קיב ב) שקדם שנבנה הבית בירושלים היו מקריבין קרבנות בשאר מקומות, אבל משנבנה הבית נאסרו כל המקומות לבנות בם בית לשם ולהקריב שם, שנאמר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד. ואלו הם הדברים שהם עקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש קדשים, ויהיה לפני הקדש מקום אחר והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל (מדות פ"ד מ"ו) ועושין מחיצה אחת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המקף במחיצה זו שהיא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש הכלים הכתובים בתורה שצריכים שם. ומה שאמרו (זבחים פח א) שכל כלי הקדש שנקבו או נסדקו שמיד מתיכין אותן ועושין אותן חדשים, וסכין שנשמט מקתו או נפגם אין מתקנין אותו אלא גונזין אותו מיד, שאין עניות במקום עשירות. ועושין בתוך העזרה גבולין עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים, ובונין סמוך לה בתים להשתמש בהם כל צרכי המקדש, וכל אחת נקראת לשכה. ויתר פרטיה, כגון בנין הבית כיצד? ותבניתו וכל מדותיו, ובנין המזבח ומשפטיו, מבארים במסכת מדות. וכן תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל, בגמרא מנחות (כח א צז א) ויומא (לג ב).

ונוהגת מצוה זו בזמן שרב ישראל על אדמתן. וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כלן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקים מצות עשה.

צו. שלא להוציא בדי הארון ממנו.

שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות, שנאמר (שמות כד טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. ומבאר הוא שמצוה זו בכלל מצות הנוהגות לדורות היא. שאין פרוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן, אלא כן הוא הענין, כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב (שמות יט טו) היו נכונים לשלשת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני (שם לד ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצות שאינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותנו או בסבת דבר אחר, כגון עכשו בעונותינו שאין לנו ארון מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון, חיבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו כדי שיוציאוהו בהם הלוים אם נצטרך להביאו ממקום למקום בסבת מלחמה או מאיזה סבה שתבוא.

משרשי המצוה. לפי שהארון משכן התורה, והוא כל עקרנו וכבודנו, ונתחיבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכלתנו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדק יפה להיות בדיו חזקים כל הצרך, ושמא חס ושלום יפל מידם ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחיבת לרמז ענינים גדולים עליונים כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן. ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה.

שלשת מצות סדר זה, אינן נוהגות היום.

צז. מצות סדור לחם הפנים ולבונה.

להשים בבית המקדש לפני יי לחם תמיד, שנאמר (שמות כה ל) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד ^[3].

משרשי המצוה, שצונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקינו בו לקים עליו מצות השם יתברך יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השם יתברך בו הוא מתברך. ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה לפיהן מעין הברכה נובע עליו. וכן מצאתי להרמב"ן זכרונו לברכה (תרומה כר כד) וכענין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר"ה טז א) הביאו לפני עמר בפסח, כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי ברכה בשנה הבאה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי לזכר עקדת יצחק. ועל הלחם הזה בעצמו אמרו (מגילה כו ב) כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון האל, היתה הברכה דבקה בו ביותר. וכל אחד מן הכהנים שמגיע לו ממנו כפול היה שבע.

ואלה הדברים כגון שלחן ומנורה ולחם הפנים והקרבנות בכלן נצטוינו מצד המקבלים. וכענין שכתבתי, אין ספק ופקפוק לכל מבין עם תלמיד, שאין חסר תבונות בעולם יחשב שבסדור לחם בבית על שלחן שנניחנו שלם ונקחנו שלם תקבל שום הנאה למעלה חלילה, לא במראה ולא בריח ולא בשום צד, רק שצונו בכך לחפצו ברוך הוא שנתברך ממנו מרב מדת טובו. גם הלבונה הבאה עם הלחם שנכתב בה אשה ליי, ואמרו מן המפרשים (רש"י ויקרא כד ז) שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חלוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה. וקיום מצות האל בלחם ובלבונה אחד הוא, כי כמו שצוה האל ברוך הוא להסדיר הלחם לפניו ונעשה רצונו וסדרוהו, כן נעשה רצונו בלבונה שצוה להקטיר והקטירוה, קצב אחד לכל. אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כלו לשם, כי אחרים יחלקו בו. אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כלו ליי, כלומר שנכנס כלו במצותו לא אכל ממנו אדם ולא נהנה בו הנאה גופנית כלל. ועל שהריח אינו מן ההנאות של הגוף רק מהנאת הנפש, כי הגוף לא יקבל רק הנאת המשוש, יכנו לעולם ענין הריח אל השם ברוך הוא, אף על פי שהוא ברוך הוא וברוך שמו איננו לרב מעלתו וגדלו בגדר ענינים אלה כלל לפי שאינו גוף ולא כח בגוף, ידוע הוא אצל כל מבין. וכבר פרשו זכרונם לברכה (רש"י זבחים מו ב' ד"ה הנחת רוח) בכל מקום שנאמר (ויקרא א ט) ריח ניחוח ליי שאמרתי ונעשה רצוני, וכן (בראשית ח כא) וירח יי את ריח הניחח בדרך הזה. זהו שנראה לנו בענין סדור הלחם בבית השם. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב (מורה נבוכים ח"ג פמ"ה) וזה לשונו, אבל השלחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (אמור פרק יח )(תורת כהנים אמור פי"ח) שבכל אחת מן המערכות היו נותנין כלי שיש בו קמץ לבונה, שנאמר (ויקרא כד ז) ונתת על המערכת. כלומר, על כל אחת מהן לבונה זכה (ויקרא כד ז). וכלי זה נקרא בזך. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות כז א) ששני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה, ומיום שבת ליום שבת (שם צט ב) מוציאין את הלחם ומסדרין לחם אחר מיד. וזה שמוציאין הוא (יומא יז ב) שחולקין שתי המשמרות, הנכנסת והיוצאת, עם כהן גדול ואוכלין אותו. וכיצד מסדרין אותו, שארבעה נכנסין בלחם ובבזיכין וארבעה מקדימין לפניהם לטל הלחם מעל השלחן. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות צט ב) שהיו מכונין בהנחתו להיות טפחו של זה בצד טפחו של זה, לקים מה שנאמר לפני תמיד. וצורת הלחם וענין הנחתו כיצד היה כדי שיהא האויר שולט בו, ויתר פרטיה, מבארים בפרק אחד עשר ממנחות (צד, א) [פרק ה' מהלכות תמידין].

ונוהגת בזמן הבית בזכרים הכהנים, כי להם העבודה, ולא לנשים.

ספר שמות-פרשת תצוה

- פרשת תצוה יש בה ארבע מצות עשה ושלש מצות לא תעשה.

צח. מצות עריכת נרות במקדש.

להטיב נרות תמיד לפני השם יתברך, שנאמר (שמות כז כא) יערך אתו אהרן ובניו, כלומר יערך הנר לפני השם יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא (יומא יד ב).

משרשי המצוה. שצונו השם יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה. וכבר אמרנו (במצוה טז) כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים עם היותי מאמין באמת כי יש למקבלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים.

דיני המצוה, כגון מה שאמרו ^[4] הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר בו תמיד, ושנתן (מנחות פט א) לכל נר ונר חצי לג שמן שנאמר מערב עד בקר, ושערו חכמים שזה השעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות ואם יותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה הוא הדשון, ודשון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים. והדשון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי (מערבי) אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר.

ויתר פרטיה, מבארים בפרק שמיני ממנחות ^[5] וממקומות מתמיד. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (תמידין ומוספין פ"ג). במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו, אבל דעת מפרשים אחרים (רש"י שמות ל ז) היא שההטבה היא הדשון והקנוח ותקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות (מט ב נ, א) ^[6]

ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה, בטל עשה.

צט. מצות לבישת בגדי כהנים.

שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיחדים לגדלה וכבוד ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו.

משרשי המצוה. היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעלותיו ואחדי מחשבותיו וכונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיחדים אליה. שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגדל ענינו היה צריך גם זה.

ומן הטעם הזה נאמר (פסחים סה ב) שנתחיבו להיות ארך הכתנת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, וארך (יומא עב ב) בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת ^[7] ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במתניו ארכו שלשים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כדך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גבהו ברב ההקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בענין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלבש בלבוש מיחד לעבודה. וכבר כתבנו (במצוה צה) כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל יי'.

דיני המצוה. כגון באור המלבושים שהם שלשת מינין בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן. ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן, כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט. הכתנת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים, והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממתנים ועד ירכים, כלומר, עד הירכים שהוא הנקרא גינוי. אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע. האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו אלא שהם היו מקיפין בו הרבה הקפין מה שאין אנו עושין כן באזור. וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים וחוטן (יומא עא ב) כפול ששה, והאבנט (שם יב ב) לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט, ומתר (שם סט א) ללבשן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמתר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה. ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן, כתנת ומכנסים ואבנט כשם השלשה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע, הרי ארבעה של כהן גדול שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט. ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב ושמן, חשן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמנה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר (יומא כד א) ועובד בהן לעולם, שנאמר (ויקרא טז ג) והניחם שם. וכל זמן שיעבד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן עבודתו פסולה, וגם יתחיב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פג ב, זבחים יז ב, יח א) מוחגרת להם אבנט והיתה להם כהנה (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהנתם עליהם. אין בגדיהם עליהם, אין כהנתם עליהם, ויחשבו כזר העובד שהוא במיתה. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מיומא (עא ב) וסכה (ה א) ^[8]

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהנה. ועובר עליה ועבד מחסר בגדים או יותר חיב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.

ק. שלא יזח החשן מעל האפוד.

שלא נסיר החשן מעל האפוד. וענין חשן ואפוד כבר זכרנום למעלה, שהם שנים משמונה בגדי כהן גדול, והחשן היה נתון כנגד לבו של כהן לפניו, והאפוד מאחריו מכון כנגד החשן שלפניו והיה באפוד ממעשה האפוד בעצמו כמין שתי ידות יוצאות ממנו שחוגר עצמו הכהן בהן והוא נקרא חשב האפוד. ואותו חשב האפוד אחר שחגר עצמו בו ונתן החשן על לבו, היה עומד תחת החשן. וצוה הכתוב לקשר טבעות שהיו קבועות בחשן עם טבעות שהיו קבועות באפוד בפתיל תכלת כדי שיהיה נתון החשן על החשב דרך קביעות והדר, שאם לא יקשר אותם באותן טבעות, יהיה החשן נד ונבדל מחשב האפוד ונוקש על לוח לבו של כהן, ועל זה נאמר (שמות כח כח) ולא יזח החשן מעל האפוד. כלומר, מעל חשב האפוד, ותרגומו לא יתפרק. והמפרק חבורו בשעת עבודה לוקה מלאו זה.

משרשי המצוה. שרצה השם יתברך לטובתנו לזכותנו בהגדלת אותו הבית הקדוש ולהיות כל אשר בו מכון וקבוע על מכונו, בין ענין כליו שיהיו בתכלית השלמות בין ענין כלי המשרתים, כגון מלבושים אלה שהן מלבשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות לא יחסר שום נוי בכל הדברים, ובאמת כי מנוי הענין הוא, שלא יהיה החשן נע ונד על לוח לבו אלא יעמד שם קבוע כמין חמר. ועד ששמענו טוב מזה נחזיק בזה.

דיני המצוה. כגון מעשה החשן והאפוד וסדר לבישתן ויתר פרטיה מבארים במכות ^[9].

ונוהגת מצוה זו שלא נסיר החשן מעל האפוד, בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר, שאחד איש או אשה שפרק חבורם לוקה.

קא. שלא לקרע המעיל של כהנים.

שלא להכרית פי המעיל של כהן גדול, שנאמר (שמות כח לב) לא יקרע.

משרשי המצוה. לפי שהקריעה דבר של גנאי אצלנו וענין השחתה, ואף כי בפי הבגד, נתרחקנו מן הדבר והזהרנו עליו בלאו כדי שילבשהו הלובשו באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד שיירא מלקרעו ומלהשחית בו דבר.

ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר שכל מי שקרעו, בין איש בין אשה, או אפילו הכריתו במספרים במזיד לוקה.

קב. מצות אכילת בשר חטאת ואשם.

שנצטוו הכהנים לאכל בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם (שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם, ואמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וענין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם, וכלל הדבר, שכל בשר קרבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהנה בעזרה חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום, ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קדשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה. ואולם אין אכילת קדשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם, שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה (פסחים שם) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואכילת קדשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן.

משרשי המצוה. היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעלות הקרבנות להכשיר מחשבתינו וכונתינו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות. ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדלה וכבוד למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו. ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקרבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שיאכל במקום קדוש. וכן שלא ישהו אכילתו הרבה כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בענין גדלה וחשיבות.

דיני המצוה. במקומן נאריך בהן קצת כמנהגנו.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי. כהנה. והעובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המגבל לו, בטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו. והרמב"ן זכרונו לברכה ^[10] לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה השם יתברך בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה.

קג. מצות הקטרת קטרת.

שנצטוו הכהנים להקטיר קטרת סמים פעמים בכל יום על מזבח הזהב, שנאמר (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו וכו'. ובכל שנה ושנה מצוה עליהם לעשות ממנה כדי להקטיר בה כמו שאמרנו. ועשיתה והמצוה שנעשית בה בכל יום נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשיתה אינה אלא להקטיד בה, ואף על פי ששני כתובים של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה שנאמר בסדר כי תשא (שמות ל לד) קח לך סמים וגו' על עשיתה, וכאן כתוב והקטיר עליו אהרן וגו', אף על פי כן ראיתי למחשבי המצות שחושבין הכל מצוה אחת, ואין בזה מחלקת ביניהם כלל. אבל יחלקו בה בענין אחר, כי הרמב"ם זכרונו לברכה ימנה קטרת של שחרית ושל ערבית מצוה אחת, והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בסוף ספר המצוות) שהן נמנות שתים, וראיותיו בספרו.

משרשי מצוה זו. גם כן להגדיל כבוד הבית ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם. ואי אפשר להגדיל דבר בלב בני אדם ומחשבתו, רק בדברים שהוא חושב אותם לגדלה וימצא בהם תענוג ושמחה. וידוע כי ענין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה. וריח הקטרת היה הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם, עד שאמרו זכרונם לברכה בפרק אמר להם הממונה (תמיד פ"ג מ"ח) כי מריחו היו מריחין בו בשעת הקטרה מיריחו עד ירושלים.

מדיני המצוה. מה שאמרו בבריתא בכריתות (ו א) שפטום הקטרת היתה אחד עשר סממנין, ארבעה מהן מפרשין בתורה, והשבעה קבלה, ומה שאמרו (יומא כו א, תמיד פ"ז מ"ג) שהקטרת נעשית בין על ידי כהן גדול או הדיוט. ואמרו (מנחות מט א) שאם לא הקטיר בבקר מקטיר בין הערבים כל השעור של יום אחד שהוא משקל (כריתות שם) מאה דינרין, ומשקל הדינר ידוע. ובכל יום היה מקטיר חצין בבקר וחצין בערב אחר תמיד של בין הערבים קדם הטבת הנרות כלן, אחר הטבת חמש פתילות מהן, (יומא יד ב) כי לא היה מדליקן רצופין. וכך היו עושין ענין זה, (תמיד שם) כהן שזכה להקטיר הקטרת נוטל כלי מלא קטרת גדוש וטני שמו, ופורשין כל העם (כלים פ"א מ"ט) מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח שנאמר (ויקרא טז יז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו', ומקטיר כדרך שמפרש שם בגמרא (תמיד פ"ו מ"ג) שמשליך הקטרת בנחת על הגחלים אשר במחתת הזהב ומשתחוה ויוצא. ויתר פרטיה וכיצד היא נעשית, ומה שהיו אומרים בשחיקת הסממנים היטב הדק היטב, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כויתות שם) כי הקול יפה לסממנין בעוד ששוחקין אותם, הכל בכריתות ובתמיד [פרק ג מהלכות תמידין ומוספין]

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה, והמקטיר כדינו קים עשה זה.

קד. שלא להקטיר ולהקריב על מזבח הזהב.

שלא להקריב במזבח הזהב שבהיכל כי אם קטרת שבכל יום, זולתי הזאת הדמים מיום הכפורים ליום הכפורים, שנאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו.

כבר כתבנו למעלה תשובה לשואל על צד הפשט על ענין מצות בנין בית הקדוש לאל ברוך הוא, וענין היות שם כלים יקרים לעבודה ושלחן ומנורה. ואחרי זאת אין ליגע מחשבתנו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצוה האל לבל נקטיר במזבח הזהב קטרת זרה, שאם כן יחיבנו לחפש למה צוה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה. ואל הפרטים אין חקר לנו ולא תשיג בהן המחשבה לעולם. ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים, אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים המקבלים שלא יהיה בפרטים טעם אחר, אלא נאמר שאחר שנתחיבנו לבנות בית ולעשות כלים נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדין, ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהן. ואולם אחר שנצטוינו בהן באה הצואה עליהן לעשות במצוה דרך קבע לעולם, ולא נוסיף ולא נגרע כי התוספת והגרוע במכון בשלימות קלקול, וכל מצותיו ברוך הוא שלמות ותמימות. ואולם שמעתי כי יש למקבלים בכל אחד מן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים.

ונוהגת מצוה זו שלא להקריב במזבח הזהב כי אם קטרת, בזמן הבית בכהנים. והעובר על זה והקריב או זרק בו כי אם דבר הראוי להקריב בו כמו שאמרנו, חיב מלקות.

ספר שמות-פרשת כי תשא

- פרשת כי תשא ארבע מצות עשה וחמש מצות לא תעשה

קה. מצות נתינת מחצית השקל בשנה.

שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל. שהוא משקל עשרה גרה כסף בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל יג) זה יתנו כל העובר על הפקדים. והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין (שקלים פ"ד) לקנות תמידין ומוספין וכל קרבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעמר ושתי הלחם, ופרה אדמה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית.

משרשי המצוה. שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שתהיה יד כלם שוה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כלם על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועלית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל על הדרך שכתבנו למעלה (מצוה צז).

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"א מ"א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים, וש אפילו דל שבדלים חיב בו, ואם אין לו שואל מאחדים או מוכר כסותו שעליו ונותנו, שנאמר (שמות ל טו) והדל לא ימעיט, ואינו נותן בפעמים הרבה אלא הכל בפעם אחת, והוא משקל שמנים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה, והכל חיבין לתנם, (שקלים שם) כהנים לוים וישראלים, גרים ועבדים משחררין אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ואם נתנו מקבלים מהן, אבל לא מן הגוים, חלק ונחלה לא יהיה להם בתוכנו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"א מ"ו) שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש שהיה מטבע באותו זמן, ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות שמוסיף על משקל שקלו זה מעט, ואותו המעט נקרא קלבון (מטבע קטן). ואותו המעט הוא שכר השלחני שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה קבוע בשביל פרוטות. ולפיכך שנים שהביאו שקל שלם בין שניהם חיבין בקלבון, שאלו רצו להחליפו צריכים היו לתת הקלבון לשלחני, וכמו כן יתנוהו לגזבר, לפי שבחצי שקל חיבם הכתוב, ולכן חיבים בו או בערכו בכוון. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ"ב מ"א) במי שאבד שקלו בדרך מה דינו, ויתר רבי פרטיה, מבאדים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת שקלים ^[11]

ונוהגת בזמן הבית שחיבים לתת אותה כל ישראל, בין העומדין בארץ או חוצה לארץ. ושלא בזמן הבית, אין חיב בה אדם ואפילו העומדים בארץ. והעובר עליה ולא נתנו בטל עשה, וענשו גדול מאד, שפרש עצמו מן הצבור ואינו בכלל כפרתן. ועכשו בעונותינו, שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל (מגילה כט א) לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא עד ולקחת את כסף הכפרים בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.

קו. מצות קדוש ידים ורגלים בשעת עבודה.

לרחץ ^[12] הידים ורגלים בכל עת הכנס להיכל ^[13] והבא לעבד עבודה, וזאת היא מצות קדוש ידים ורגלים, שנאמר (שמות ל יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח וגו'. משרשי המצוה. היסוד הקבוע שאמרנו להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השרש אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט ב) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחלה אלא להגדלת כבוד הבית שאפילו היה טהור ונקי בתחלת באו שם צריך לרחץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה זולתי ביום הכפורים לרב חמרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כ ב) שהיוצא חוץ לחומת העזרה טעון קדוש ידים, ואם קדש ידיו היום צריך לחזר ולקדש למחר, אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. ושמצוה לכתחלה לרחץ בשחרית פניו ידיו ורגליו, ושמצוה לקדש במי הכיור (שם כב ב) ואם קדש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצדיכין כן בענין נטילת ידים בחלין לטל מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חלין, ויסוד הדבר הוא מפני שמצאנו כלי לנטילה בקדש, מכל מקום בקדשה הוא דמעט רחמנא ממנו ולא בתוכו, אבל בחלין אין לנו מעוט. ואף על פי שנטילת החלין משום סרך הקדשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין קכ א) משום סרך תרומה, מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחיב בנטילה ובכלי בחלין משום סרך זה, ולהניח מעוטו דממנו שנאמר בו במקומו. ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) שהנטילה מדכתיב (ויקרא טו יא) וידיו לא שטף וגו', אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצות של הרמב"ן זכרונו לברכה. ^[14].

וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כא ב) כמה מים צריך להיות בכיור אין פחות משעור מים הראויין לנטילת ארבעה אנשים, שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם והיו אהרן אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם. וכל מים כשרין לקדוש, בין מי מעין או מי מקוה, ונפסלין בלינה. וכיצד מצות קדוש, (זבחים יט ב) מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קדוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעמד הן, שנאמר (דברים יח ה) לעמד לשרת. וכל זה למעלת הבית. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שני מזבחים (יט, ב).

ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה בלבד. והעובר עליה ולא קדש ידיו ורגליו שחרית, או שיצא מן המקדש והסיח דעתו וחזר ועבד בלא קדוש חיב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול או הדיוט.

קז. מצות משיחת כהן גדול ומלכי בית דוד בשמן המשחה.

לעשות שמן המשחה על הענין שצותה התורה לעשותו שנאמר (שמות ל כה) ועשית אותו שמן משחת קדש וגו'. שיהיה מוכן למשח בו כל כהן גדול שיתמנה כמו שכתוב (ויקרא כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן מושחין בו קצת המלכים, וכן גם משחו בו הכלים של בית המקדש, ולא יצטרכו למשח לעתיד אלא בעבודה יתקדשו, וזהו שכתוב (שמות ל לא) יהיה זה לי לדרתיכם, כן אמרו זכרונם לברכה בספרי (נשא ז א).

משרשי המצוה. שרצה האל ברוך הוא שנעשה פעלה בנפשותינו ביום שנעלה להתחנך בכבוד עבודתו הקדושה תראה בנו גדלה ושבח, וזהו משיחת השמן, לפי שענין המשיחה בשמן הטוב לא יעשוהו רק למלכים והשרים הגדולים. וגם מיסוד המצוה להיותו מוכן בבית לעת הצרך למעלת המקום, כי ידוע על דרך משל כי ממעלת בעל הבית הנכבד להיות מוכן בבית כל הצריך בה ולא תתעכב שם מלאכה עד הכן הצריך אליה.

דיני המצוה. כגון מעשה השמן כיצד נעשה, מר קנמון קדה חמש מאות שקל מכל אחד, אלא שהקנמון נשקל בין שתי פעמים להרבות בו שתי הכרעות, וקנה בשם חמשים ומאתים שקל, וכלם נמצאים באיי הודו, ושמן זית שעור הין, שהוא שנים עשר לג, ואחר זה שיתבשל הכל כדי צרכו חוזר הכל למדת השמן שהוא שנים עשר לג, וסימן יהיה "זה" בגימטריא י"ב הוי, ויתר פרטיה בפרק ראשון מכריתות. (ה ב)

ונוהגת בזמן הבית, והיא ממצוה המטלות על הצבור כמו בנין הבית וכליה.

קח. שלא יסוך זר בשמן המשחה.

שלא למשח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד. שנאמר (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך. ונתבאר בכתוב שמי שמשח (שנמשח) בו במזיד, חיב כרת, שנאמר (שם לג) ואשר יתן ממנו על זר ונכרת. ואם נמשח בו בשוגג, חיב חטאת קבועה. כלומר, שאין חלוק בו בין הדל והעשיר אלא דבר קבוע הוא לכל. משרשי מצוה זו. גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן בהמנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאד ויתאוו אליו, כי גדל ערך הדברים בלב רב בני אדם לפי מעוט המצאם אצלם.

מדיני המצוה. כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ו ב) שחיוב הכרת והקרבן אינו עד שיסוך ממנו שעור כזית, ושלא חיבנו הכתוב (שם ה ב) אלא על אותו שעשה משה ולא על אחר שיעשה שום אדם, וקבלה בידינו (שם) שנס נעשה בו שיספיק לעולם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין מושחין בו לדורות כל הכהנים המתחנכים לעבודה אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד, וכל שאר מלכים אינם נמשחין בזה השמן אלא בשמן אפרסמון, והחלוק שיש במעשה משיחת המלך למעשה משיחת הכהן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם) שאין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן יש עליו מחלקת, ועל כן נמשח שלמה. ויתר פרטיה מבארים בפרק שלישי [ראשון] מכריתות ^[15]

ונוהגת מצוה זו של אסור משיחת השמן בכל מקום שימצא ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וסך ממנו כזית במזיד, חיב כרת, בשוגג, חיב חטאת קבועה.

קט. שלא לעשות במתכנת שמן המשחה.

שלא לעשות שמן המשחה, שנאמר (שמות ל לב) ובמתכנתו לא תעשו.

משרשי המצוה. מה שכתבנו באסור משיחתו (במצוה הקודמת). ענין המצוה, שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה ב) כי מעולם לא נעשה ממנו אלא אותו שעשה משה במדבר, ואמרו שנס נעשה בו שכלו קים לעתיד לבוא, ומה שהוציאו ממנו למשיחת המשכן וכליו, הברכה השלימה. ושאין חיבין על עשיתו אלא כשעשאוהו בסכום סממניו, וזהו לשון במתכנתו מלשון חשבון כלומר, בחשבון סממניו, ויתר פרטיה מבארים בפרק ראשון מכריתות [שם].

ונוהגת מצוה זו של אסור עשית השמן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנו במזיד, חיב כרת, בשוגג, חיב חטאת קבועה.

קי. שלא לעשות במתכנת הקטרת.

שלא לעשות קטרת כדמות קטרת, כלומר שתהיה הרכבתו על ענין אותם המשקלים ויכון להקטיר לעצמו בה, שנאמר (שמות ל לז) במתכנתה לא תעשו לכם. ונאמר עליה (שם לח) איש אשר יעשה כמוה להריח בה. כלומר, שיתכון בעשיתה להקטיר עצמו.

משרשי המצוה. מה שכתוב (במצוה קח) באסור משיחת השמן.

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה א) שהעושה אותה להתלמד או למכרה לצבור פטור, והעושה אפילו קצת ממנה כל זמן שנעשה אותו קצת לפי משקלת הקטרת שחיב. ומה שאמרו (שם ו א) שהקטרת היתה נעשית בזמן הבית בכל שנה ושנה, ואם חסר העושה אותה אחת מסממניה חיב מיתה. ויתר פרטיה, מבארים בפרק ראשון מכריתות ^[16]

ונוהגת מצוה זו של אסור עשיתה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנה לפי משקלה להריח בה במזיד חיב כרת, בשוגג חיב חטאת קבועה. אבל המריח בה לבד ולא עשאה, אינו חיב כרת אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש.

קיא. שלא לאכל ולשתות תקרבת עבודת אלילים.

שלא לאכל ולשתות תקרבת עבודה זרה, שנאמר (שמות ל"ד, י"ב-ט"ו) השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו.

משרשי המצוה. להרחיק ולסלק כל ענין עבודה זרה וכל דבר המיחס אליה מבין עינינו ומחשבתינו. וביסוד רחוק העבודה זרה, כתבנו למעלה (מצוה כו ופו) מה שידענו בו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז נא ב) שכל דבר שעשו ממנו תקרבת לעבודה זרה אסור, אפילו מים ומלח. כלומר, שאף על פי שמים ומלח הם דברים קלים ואפשר לומר בהם שאינם לתקרבת ולא הניחום לפני עבודה זרה לכונת כבוד כלל, אף על פי כן אסור. וכן אסרו זכרונם לברכה (שם כט ב) לרב רחוק כל יין של גוי אף על פי שלא ידענו בו שנסכוהו לעבודה זרה, והוא נקרא להם סתם יינם. אלא שחלקו זכרונם לברכה (שם עד א) בין הנסך הידוע לסתם יינם, שהידוע אסורו במשהו מן התורה, ולוקין עליו, מדכתיב (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ובסתם יינם שאין אסורו אלא מדבריהם אין בחיוב שתיתו אלא מכת מרדות, ובשותה ממנו רביעית. אבל בפחות מרביעית אין בו מכת מרדות. ומכל מקום אסור הוא מדבריהם אפילו במשהו בהנאה. ובשאר דברים שבעולם חוץ מיין, לא החמירו זכרונם לברכה לאסר כל הנמצא בידם בסתם מפני חשש תקרבת עבודה זרה או חשש עבודה זרה עצמה זולתי בדברים שבהם נכר שהם עשאום לכך, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע"ז מא א) בענין צלמים שסתם הצלמים לעבודה זרה יעשום, ולפיכך אסרו אותם. ואפילו המוצא אותם משלכים אינו רשאי לטלם כי אם בתנאים ידועים כמו שפרשו הם זכרונם לברכה (שם מא א). וכן נראה בודאי בכל דבר שהישראל חושב שנעשה בו תקרבת שאסור לו ללוקחו מהם.

ועוד עשו הרחקות רבות בענין היין לפי שהיה עקר שמחת הזבח להם, ועוד שהתורה הזכירה אסורו בפרוש, כמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם. ועל כן החמירו זכרונם לברכה בו ואמרו (ע"ז נח א) להרחקת הענין שאפילו יין של ישראל מיד שיגע בו גוי יהא אסור אפילו בהנאה. ואל יקשה עליך איך יוכל הגוי לאסר יין של ישראל, והא קימא לן (חולין מ ב) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו? מפני שלא נאמר זה אלא כגון משתחוה לבהמת חברו שלא עשה מעשה בגוף הדבר, אבל כל זמן שיעשה מעשה בגוף הדבר ואפילו מעשה מועט כי האי דנגיעה יש לו כח לאסר דבר שאינו שלו מדרבנן שהחמירו בדבר, אבל לא מדאוריתא עד שיעשה מעשה גדול, כגון שחיטת בהמה שהוא מעשה גדול. וכן אם נסך היין לפני העבודה זרה ממש גם זה הוא מעשה גדול. אבל בנגיעה ביין שלא בפני עבודה זרה מעשה מועט הוא. ומכיון שהוא מועט ואין האסור אלא מדרבנן התירו זכרונם לברכה (ע"ז נט ב) לטל תשלום מה שאסר מיד האוסר. ואף על פי שבגוף הדבר החמירו לאסרו בהנאה, בתשלומין לא החמירו לפי שאין התשלומין אלא כעין תשלומי נזק ואינו נהנה מדבר האסור אלא שלוקח תשלומי נזקו מיד האוסר.

וכן החמירו זכרונם לברכה הרבה ברחוק יין שנתנסך ממש לעבודה זרה או בכל דבר שהוא מעבודה זרה יותר מכל אסורין שבתורה, שאין לך דבר שאסור בהנאה בכל התורה שנתערב בהתר ואיננו נכר, שלא יהא תקנה בהנאתו, ואפילו לח בלח, עם מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בגמרא (שם עד א) שימכר כלו לגוים חוץ מדמי האסור שבו, והוא שיהא מן הדברים שאינן נקחין מן הגוי כדי שלא יכשל בהן שום אדם מישראל שיקחנו מן הגוי. אבל ביין נסך גמור ובכל דברי עבודה זרה אין להם תקנה בימכר כלו לגוי וכו', וכל שכן שאין להם תקנה ביוליך הנאה לים המלח. ומיהו דוקא כשנתערב יין נסך ממש ואפילו טפה ממנו בקנקן מחזיק כמה סאין הוא דין זה שאין תקנה להנאתו לעולם. אבל אם נתערב ממנו חבית אחת בחביות אחרות של יין כשר, כיון שלא נתערב גוף האסור ממש אלא כל אחד בפני עצמו הוא עומד, יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל שימכר כלו לגוים וכו'. וכן בסתם יינן יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל ואפילו נתערב ממש, כדין שאר אסורין, כיון שאינו יין נסך גמור.

ועוד יש לך לדעת שכל אסורין שבתורה שאוסרין תערבתן בהנאה אין אוסרין אותן אלא אם כן יש מן האסור שנתערב בהתר בכדי נתינת טעם בהתר, זולתי אם יהיה אותו אסור דבר חשוב, כי כל דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד וכיוצא בה אוסרין בכל שהן, אבל כל שאינו דבר חשוב אינו אוסר תערבתו בהנאה אלא אם כן יהיה בו בכדי נתינת טעם, כמו שאמרנו (ע"ז עג א) חוץ מיין נסך, וכל עניני עבודה זרה שאוסרין במשהו בהנאה כל שנתערב עמהם. ואין שום דבר אחר בעולם יוצא מכלל זה חוץ מכלאי הכרם (וערלה) וחמץ בפסח לדעת קצת מפרשין שהן אוסרין בהנאה תערבתן באחד ומאתים, בין במינן בין שלא במינן, (ותרומה) (וערלה) [ועולה] באחד ומאה. ולענין התקנה שיש להם כבר אמרנו כי לכל האסורין יש תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל חוץ מכל אסורי עבודה זרה, שנתרבה גוף האסור ממש, שאין לו שום תקנה לעולם, וזהו מחמר עבודה זרה. והפך והפך בגמרא כי כל זה תמצא בה מבאר עם הפרושים הטובים. ושמר הדברים כי בהרבה מקומות בתלמוד תצטרך אליהן, ועל כן הארכתי בהן שלא כמנהגי בקונטרסין אלו.

ועוד הרחיקונו זכרונם לברכה (שם סב א) מאסור יין נסך לומר, שאפילו שכר של יין נסך יהא אסור בהנאה גם הפליגו ברחוקו לומר שאפילו הנשכר לשבר חביות יין נסך אם יהיה שכרו אסור מפני שהוא רוצה בקיומו זמן מועט, כלומר, שרוצה שיהיה קים היין בחביות עד שישברם הוא כדי שירויח שכרו על השבירה, כי הם זכרונם לברכה רצו לעקר ממחשבתנו שלא נהיה חפצים בקיומו אפילו רגע אחד לרב מאוסנו בכל מיני עבודה זרה והיתה התשובה ישבר ותבוא עליו ברכה שממעט את התפלה.

ויתר פרטיה הרבים, כגון מי שעושה יין נסך לאסרו אפילו בהנאה, ומי אוסרו בשתיה דוקא, ומאימתי נעשה יין נסך, ודיני מגעו של גוי בכונה ושלא בכונה, וכחו וכח כחו וסיוע ישראל עמו, ואי זו שמירה תספיק לנו בייננו בביתו של גוי או בביתנו אם יש שם גוי, או בקרון והניח שם גוי, כגון הנכנס והיוצא, שמתר היין, ודיני האסור שיש לנו בכלי יינן, ודיני הכשרן, ורבי הפרטים שבאו לנו גם כן בכלי בשוליהן והוא הענין הנקרא געולי גוים, ודיני רחוקנו שלא לשקץ נפשנו גם כן בענינין הנגררים אחר דברים אלו המאוסים, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז ב) שלא לאכל ולשתת בכלים מאוסים, כגון כלי השתן והצואה וקרנא דאמנא לפי שיש בדבר שקוץ הנפש. ויתר פרטיה אלו, מבארים בפרקים האחרונים של עבודה זרה וקצת מהן בחלין.

ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כל שהוא או שתה אפילו טפת יין נסך גמור במזיד לוקה. שאין דין דברים אלו כדין שאר דיני אסורי מאכלות שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כלומר, ואפילו כל שהוא.

בזאת המניעה של יין נסך הרמב"ם זכרונו לברכה ^[17] והרמב"ן ^[18] זכרונו לברכה שניהם יודו שיש בזה לאו ושהוא נמנה בחשבון הלאוין, אמנם נחלקו בו בענין זה, ^[19] כי הרמב"ם זכרונו לברכה יוציא אסור יין נסך מן המקרא שכתוב בפרשת האזינו שנאמר (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם, ואסור שאר תקרבת עבודה זרה מלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומלא תביא תועבה (דברים ז כו). והרמב"ן זכרונו לברכה כתב, כי מפסוק זה של דהשמר לך נלמד אסור כל תקרבת עבודה זרה ויין נסך בכלל. ואני כתבתי זה המקרא כדעתו שלא כמנהגי בכל הספר, כי כלם כתבתים כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל בכאן ראיתי שהפסוק הזה נאה מאד לדרש ממנו הענין, ועוד שיש בו אזהרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו א) כל מקום שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, ובפסוק ישתו יין נסיכם אין שם אזהרה. וגם ראיתי גדולים ממחשבי המצות שכתבו כן.

קיב. מצות שביתת הארץ בשנת השמטה.

לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר בחריש ובקציר תשבת. ובא הפרוש, שעל [ה] שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסק בה כלל בעבודת הארץ. ונכפלה המצוה הזו באמרו במקום אחר (ויקרא כה ה) שנת שבתון יהיה לארץ. וכן ושבתה הארץ שבת ליי (שם ב). וכבר כתבתי ^[20] כל ענינה משלם למעלה בסדר אם כסף תלוה את עמי במצות והשביעית תשמטנה ונטשתה. שבאה לצוות על הפקר פרות שנה זו לכל, ואף על פי שכאן היה מקומו.

קיג. שלא לאכל בשר בחלב.

שלא לאכל בשר וחלב שנתבשלו ביחד, שנאמר (שמות לד כו) לא תבשל גדי בחלב אמו. וזה הכתוב בא לאסר האכילה וההנאה בבשר בחלב. ואל יקשה עליך, אם כן למה לא נאמר בפרוש אסורו בלא תאכל. והוציאו בלשון בשול שהתשובה בזה, מפני שנתחדשה אסור אכילתו מאסור שאר אכילת אסורין, ששאר אסורין אין חיובן אלא אם כן נהנה באכילתן, וכאן אפילו לא נהנה באכילתן מכיון שבלעו ואפילו יבלענו חם ושורף גרונו בו וכיוצא בו שאין לו הנאה בו מכל מקום לוקה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק שני מפסחים (כה א) להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום אין לוקין עליו (חולין קח א) אלא דרך בשול כלשון שהוציא הכתוב אסורו.

ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם קטו ב) שזה שנכתב בתורה אסור הבשול שלש פעמים שהוא ללמד אסור אכילה ואסור בשול ואסור הנאה, אין ראוי לנו למנות בחשבון הלאוין אלא השנים, לפי שאסור אכילה והנאה דבר אחד הוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה (שם) כל מקום שנאמר לא תאכל, לא תאכלו, אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע. כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה, לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכענין שכתוב (שמות כה יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שיכנה ההנאה לאכילה.

ואם תתפש עלי, אם כן למה נכתבו שלשה לאוין, דשנים יספיקו לפי זה שאמרתי? יש להשיבך, דודאי אם נכתב במקום אחר לא תבשל שילמד על אסור בשול, ובמקום אחר לא תאכל שיכלל אסור הנאה ואכילה כמו שאמרנו, היה בדין שלא יכתב השלישי, שאין צרך עוד בו, שכבר היינו למדים אכילה והנאה בלא תאכל מן הכלל שבידינו דבכלל אכילה הנאה במשמע. אבל עכשו שלא הזכרה בו אכילה בשום מקום, לא היינו למידים ההנאה אלא עם הלאו השלישי. ואין לך לשאל עוד ולמה לא כתב רחמנא לא תאכל באחד מהם ויספיק בשנים, שכבר הודעתיך כי לענין נצטרך שלא יזכיר בו הכתוב לשון אכילה, מפני שהחיוב בו אפילו שלא כדרך הנאתו. למדנו מעתה כי מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול אין הכונה בהם שיהיה הכתוב השלישי ללאו אחר, אלא שנצטרך ללמד ממנו הנאה, וברוך שבחר בדבריהם.

משרשי המצוה. כתבנו (מצוה צב) באסור הבישול בפרשת ואלה המשפטים על צד הפשט מה שיכלנו.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קיג א) שאין אסור בשר בחלב מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אבל לא בבהמה טמא ולא בחיה אפילו טהורה, ולא בעוף, בין טהור בין טמא, ונסמכו בזו במה שכתוב שלש פעמים בתורה גדי שהוא לשון מעוט, שהיה לו לכתב בשר, ובא הפרוש על זה (חולין קיג א) גדי ולא בהמה טמאה, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה כי שלשה אלה מתר לבשלם בחלב ומתרין בהנאה, אבל באכלה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים. שאסרו בהם שלא להעלותם על השלחן כלל. ולפי דעת קצת המפרשים חיבו בהם גם כן שהיה בין אכילתם לאכילת הגבינה כמו בעקר האסור דהינו בשר בהמה, אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה.

ועוד החמירו בענין זה (שם קח א) גם שיש אסור מחדש בזה יותר משאר אסורי מאכלות לפי קצת מן הפרושים, שבענין בשר בחלב אם נתערב חלב עם הבשר ואין בחתיכת הבשר שנתערב בו ששים כנגד החלב אנו רואין שניהם כחתיכת אסור, ואם נפלה אותה חתיכה בקדרת בשר או בקדרת חלב משערין בכלה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (חולין קע) חתיכה עצמה נעשית נבלה והטעם מפני שתערבתן אוסרתם, ולפיכך אחר שנתערבו הרי הן כחתיכת נבלה. ובשאר אסורין אינו כן, שאסור שנתערב בחתיכת התר ואין בחתיכה ששים לבטל האסור ואחר כך נפלה לקדרה, אין משערין אלא בשעור האסור שנפל בה והיא בעצמה תסיע ל [ה] עלות האסור, לפי שאותה חתיכה לא נעשית נבילה ונמצא ההתר שבה כמו שאר ההתר שבקדרה ומסיע להעלות האסור. ואמנם החתיכה עצמה אם היא נכרת, אסורה לעולם כדעת קצת מן המפרשים.

ואמרו זכרונם לברכה (תמורה לג א) שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל אסורי הנאה שטעונין קבורה. ואמרו גם כן (חולין קיג ב) שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה, אבל בחלב המתה אינו נאסר. ולפיכך הכחל מתר מן התורה בחלבו, אלא שחכמים אסרוהו לגדר עד שימרק חלבו ממנו, כמו שנבאר במקומו (שם קט ב). וחלב הנמצא בקבת הבהמה יש בו שני התרין אחד שהוא בכלל חלב של מתה, ועוד שאינו אלא כפרש בעלמא שכבר נתעכל שם, ולפיכך מתר לכתחלה, ואין צריך לומר שהנמצא שם קרוש מתר שהוא ודאי כפרש, אלא אפילו הצלול התירו הגאונים. המבשל שליל בחלב חיב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליה או עור וגידין ועצמות ועקרי קרנים וטלפים פטור. ויתר פרטי המצוה מבארים בפרק שמיני מחלין (קג ב).

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הבשר והחלב שנתבשלו יחד במזיד לוקה. אבל נהנה בו, כגון שנתנו או מכרו, אינו לוקה, לפי שאפשר להנאה בלי מעשה. וכל שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, ואפילו סך ממנו, אפשר דלא לקי לפי שהוא שלא כדרך הנאתו, שאינו עשוי לסוך, ויש לדון בו גם כן שילקה.

ספר שמות-פרשת ויקהל

- פרשת ויקהל יש בה מצות לא תעשה אחת. והיא.

קיד. שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת.

שלא יעשו הדינין דינים בשבת, כלומר, שמי שנתחיב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת, שנאמר (שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ובא הפרוש עליו בזה (יבמות ו ב) שלא ישרפו בית דין בשבת מי שנתחיב שרפה, והוא הדין לשאר מיתות. ויש לנו לדרש ממנו דבר זה, שהרי לגופיה אינו צריך, שהרי כבר כתיב במקום אחר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, והבערה לצרך מלאכה היא, אלא ללמד ענין בפני עצמו נכתב, ופרשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו. וזה לשון המכלתא (ר"פ ויקהל) לא תבערו אש שרפה בכלל היתה ויצאת ללמד מה שרפה מיחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת. ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה, יש לדרש בו מה שדרשו בו עוד גם כן הבערה (יבמות ו ב) לחלק יצאת. כלומר, שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחד, שיהיה חיב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה. ובגמרא דבני מערבא אמרו ^[21] בכל מושבותיכם רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת.

משרשי המצוה. שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחיבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעדה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעדה יעשה משפט. כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו, כמו שכתבתי למעלה (מצוה לא, לב). וזה גם כן מכבודו של יום הוא.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים, שהם בעלי המשפט. וחיבים להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרף בריה בשבת עברו על לאו זה, ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה, כגון ששרפוהו הם בידיהם, אם יש עדים והתראה נסקלין, בשוגג מביאים חטאת לכפרה.

פרשת אלה פקודי אין בה מצוה.

הערות

1. (ע"ז יט א)
2. (ירושלמי יומא פ"ו ה"ג)
3. (עי' ספר המצוות עשין כז)
4. (תו"כ אמור יג יא)
5. (פו א)
6. [פ"ג מהלכות תמידין ומוספין]
7. (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"ט)(רמב"ם מהל' כל מקדש פ"ח הי"ט)
8. (פ"י מהל' כלי המקדש)[פ"י מה' כלי המקדש]
9. (מכות כב א)
10. (בספר המצות שרש יב)
11. [פ"א מה' שקלים]
12. (סהמ"צ להרמב"ם עשה כד)
13. (עי' תוס' יומא ה ב בד"ה להביא)
14. (עי' ספר המצוות שרש א בד"ה בתשובה השנית)
15. [פ"א ופ"ב מהלכות כלי המקדש]
16. [ה' כלי המקדש פי"ב]
17. (בספר המצוות)
18. (בהשגותיו)
19. (ספר המצוות ל"ת קצ"ד)
20. (לעיל מצוה פד)
21. (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ו)