פתיחת התפריט הראשי

תוכן עניינים

קטע זמניעריכה

סימן תקצעריכה

סעיף אעריכה

(א) ביובל ובראש השנה - דכתיב ביוה"כ של יובל והעברת שופר תרועה ובר"ה כתיב שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם:

(ב) פשוטה לפניה - דכתיב והעברת שופר תרועה משמע העברת קול אחד לפני התרועה [גמרא]:

(ג) ופשוטה לאחריה - דכתיב תעבירו שופר [גמרא]:

(ד) של חודש השביעי וכו' - דגמרינן שביעי שביעי לג"ש נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי:

סעיף בעריכה

(ה) נסתפק לנו וכו' - מדמתרגמינן תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומייליל ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גונח והוא דרך הבוכה בתחלת בכייתו וזהו מה שאנו קורין שברים או כאדם המייליל ומקונן שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה והוא מה שאנו קורין תרועה או אם הוא שניהם כאחד:

(ו) ותש"ת ג"פ וכו' - ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדילמא כונת התורה על שברים לחוד וקמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה אחרונה לכך חוזר ותוקע שברים לחוד ומחמת זה הטעם צריך לתקוע ג"כ תר"ת ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדלמא כונת התורה על תרועה לחוד והפסיק מתחלה בשברים בין תקיעה לתרועה:

סעיף געריכה

(ז) י"א ששיעור תקיעה כתרועה וכו' - דע דבין י"א הזה ובין י"א שמביא המחבר בסוף דבריו תרווייהו ס"ל דשיעור תקיעה [היינו בין שלפניה ובין שלאחריה] היא כתרועה אלא דמחולקים בשיעור תרועה דלהי"א הזה שיעורו הוא ג' כחות קטנים ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כחות וממילא נ"מ הוא ג"כ לענין שיעור תקיעה:

(ח) שלא יאריך בשבר - ר"ל שבר אחד דהיינו קול אחד לא יאריך כג' טרומיטין דנעשה תקיעה. ובין בשברים של תש"ת ובין בשברים של תשר"ת צריך ליזהר בזה:

(ט) יותר מדאי - בשברים של תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים ותרועה דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה דקרא הוא שניהם יחד וא"כ גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד וע"כ אף שהאריך קצת בשברים לית לן בה ובתש"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים מהאי טעמא אבל כשיעור ג' טרומיטין מותר דהא כד עבדינן שברים דהוא ארוך יותר מתרועה דידן הוא מחמת דנסתפק לנו דשמא תרועה הכתוב בתורה הוא שברים דידן וכנ"ל וממילא התקיעה הוא ג"כ ארוך יותר. והמחבר בדעה ראשונה סובר כיון דבסדר תר"ת התקיעה רק כתרועה ג' כחות קטנים תו אין להאריך בשבר אחד לעשותו כעין זה:

(י) בתקיעות של תשר"ת וכו' - דשמא הוי תרועה שברים ותרועה יחד ר"ל יליל וגנח ושיעור תקיעה הלא הוי כתרועה [ולפי דעה זו די אם נעשה התקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב כחות] ובשל תש"ת יותר משל תר"ת דשברים הוא גונח והוא יותר גדול מיליל שהוא תרועה [ושיעור התקיעה די בזה כתשעה כחות] ובשל תר"ת די בתקיעה כשהיא של ג' כחות כמ"ש בריש הסעיף:

(יא) וכן אם מוסיף על שלשה שברים - ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה ונכון לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לעשות יותר מן ג' שברים [אחרונים]:

(יב) שהם ט' טרומיטין - וכתבו האחרונים דנכון לעשות כן לכתחלה ובדיעבד די בג' כחות כדעה א':

(יג) ושיעור תקיעה ג"כ וכו' - היינו בשל תר"ת [דאלו בשל תש"ת הוא יותר מעט] ונכון לחוש לדעה זו לכתחלה [ובדיעבד די אם עשה אותה כשלשה כחות כדעה הראשונה כ"כ אחרונים] ומש"כ ולפ"ז אין לחוש וכו' ר"ל דכיון דשיעור תקיעה הוא כט' טרומיטין לפחות ממילא יוכל להאריך בשבר אחד מהשברים עד כדי ח' טרומיטין ולא יחשב כתקיעה אבל יזהר שלא יעשה כשיעור ט' טרומיטין דאז פסול אף בדיעבד דנחשב כתקיעה לכו"ע. והנה בתשר"ת היה לנו להקל יותר להאריך בשבר אחד עד י"ח כחות כיון דתרועה שם הוא בסך זה ממילא לא הוי שיעור תקיעה עד י"ח שהוא גניחות ויללות אלא דיש לחוש לבלבול הדעת שפעם אחד יעשה השבר ארוך מחבירו דבתש"ת הלא אסור לעשות כן וכנ"ל ע"כ ישוה אותם בכל מקום שלא יהיה שום שבר ארוך כט' כחות וגם דלדעת הראב"ד כל שבר שהוא כט' כחות נחשב כתקיעה וע"כ יש ליזהר בזה ומ"מ בדיעבד אינו נפסל אם עשה השבר בתשר"ת עד י"ח כחות אבל י"ח פסול אף בדיעבד דשוב נעשה תקיעה לכו"ע. וכתבו האחרונים דלכתחלה יעשה שיעור השלשה שברים כט' כחות ובדיעבד יצא אם האריך כשיעור ו' כחות או קרוב לזה:

(יד) י"ב טרומיטין - ט"ס וצ"ל י"ח דתרועה הוא ט' טרומיטין וגם שברים לפחות הוא כן וא"כ הוא י"ח וגם יותר מעט דהא שברים ארוכין יותר מעט:

(טו) והאריך בשברים - לאו דוקא דה"ה אם אריכתו בשברים היה שוה עם התקיעה ג"כ לא יצא. והנה בעבור שזה הסעיף רבו פרטיו ויקשה להקורא להבין ממנו פרטיו למעשה וע"כ אכתוב בקיצור איך להתנהג לכתחלה. צריך התוקע ליזהר שיאריך בתקיעות דתשר"ת שכל תקיעה יהיה לפחות כשיעור ח"י כחות ומעט יותר והתקיעות של תש"ת ותר"ת יהיה לפחות כשיעור ט' כחות דבזה יצא לכו"ע שהרי מותר להאריך אפילו יותר מכשיעור וגם יזהר בכל השברים בין בתש"ת ובין בתשר"ת שלא יעשה שום שבר מט' כחות וטוב יותר שלא יעשה בכל שבר רק כשלשה כחות וגם יזהר לכתחלה שיעשה כל תרועה בין של תשר"ת ובין של תר"ת כשיעור ט' כחות:

סעיף דעריכה

(טז) בנשימה אחת - דזה אנו עושין בשביל תרועה הכתוב בתורה ואין להפסיקה לשנים. וכתבו רוב הפוסקים דזהו לעיכובא אפילו בדיעבד:

(יז) שא"צ לעשותם בנשימה אחת - דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת ועיין בב"י וב"ח דבדיעבד גם לדעה זו אם עשה בנשימה אחת יצא אלא דלכתחלה ס"ל דאין נכון לעשותם בנשימה אחת:

(יח) וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת - וטעמם דהא מה שאנו עושין שברים תרועה הוא מפני דשמא כונת התורה בתרועה לשתיהן דוקא דאז יוצא ידי תרועה א"כ אין להפסיק ביניהן בנשימה דהוי כמו תרועה שנחלקה לשתים ואינה כלום וע"כ אפילו בדיעבד אם עשה כן מחזירין אותו ומ"מ לא יתקע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק דבכה"ג לא מיקרי נשימה אחת אלא יפסיק מעט רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים:

(יט) ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות - אבל איפכא לא ובמקומות שנוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות וכן לשופרות יכול לעשות ג"כ להיפך במיושב בשתי נשימות ובמעומד בנשימה אחת:

(כ) והמנהג הפשוט וכו' - ובמקומות שנוהגין לעשות בנשימה אחת ג"כ לא ישנו מנהגם. ואפילו לפי מנהגינו אם עשה בנשימה אחת יצא:

(כא) לעשות הכל בב' נשימות - אך יזהר שלא יפסיק יותר מכדי נשימה כנ"ל וע"כ טוב שיקרא לפניו המקרא שברים תרועה בפעם אחת דאם ימתין התוקע עד שיקרא הקורא לפניו תיבת תרועה עלול מאד שיהיה עי"ז הפסק יותר מכדי נשימה:

סעיף העריכה

(כב) שלא יצא - דאין כאן לא ראש ולא סוף וסברא ראשונה ס"ל כיון דניכר סלקי לכל אחד ואחד ועיין בביאור הגר"א שמסכים לדעה הראשונה:

סעיף ועריכה

(כג) של תש"ת - המחבר נקט לפי מה שהיו נוהגים במקומו לתקוע בשביל מלכיות תשר"ת ובשביל זכרונות תש"ת כדלקמן בסימן תקצ"ב והתכוין שיעלה לו גם בשביל הראשונה של זכרונות וה"ה לפי מה שנוהגין במדינתינו לתקוע בכל פעם תשר"ת והתכוין באחרונה בשביל הראשונה של זכרונות:

(כד) אלא בשביל תקיעה אחת - דהיינו האחרונה לפי שכל תקיעה צריך להיות בה ראש וסוף ואם נחלק תקיעה זו לשני תקיעות כמו שחשב התוקע אין כאן ראש לתקיעה אחרונה ולא סוף לתקיעה ראשונה ולפיכך אין אנו הולכין כלל אחר מחשבתו בזה אלא אנו חושבין תקיעה זו לתקיעה אחת ארוכה ועולה לו בשביל האחרונה:

(כה) וי"א שאפילו וכו' - טעמם דאזלינן בתר מחשבתו ומחלקינן התקיעה לשתים וממילא אין לו כלום וכנ"ל ועיין באחרונים שכתבו דלדיעה זו הפסיד כל הבבא דהא הפסיק בקול אחר שהוא שלא כדין וכמש"כ בס"ח וצריך לחזור ולתקוע תשר"ת אכן לדינא אין נ"מ בכל זה דהעיקר כסברא ראשונה [א"ר וביאור הגר"א]:

(כו) תקיעה אחת בין שני סדרים - ר"ל שתקע תשר"ת ש"ת והתנה בתקיעה אחרונה של תשר"ת שאם זה הסדר הוא הנכון תעלה לו התקיעה בשבילו ואם הסדר של תש"ת הוא הנכון יעלה לו תקיעה בשבילו כי הלא מדין התורה סגי בסדר אחד רק מפני שאין אנו יודעין איזה סדר הוא הנכון אנו תוקעין כולם וכנ"ל בריש הסימן ולכן יצא בדיעבד ע"י תנאו ומ"מ לכתחלה לא רצו חז"ל לתקן כך שיתקע רק תשר"ת ש"ת ר"ת כדי שלא יטעו לומר שאין צריך אלא ש"ת או תרועה תקיעה:

סעיף זעריכה

(כז) שבר אחר - ודי בזה דלא הפסיד סדרו כיון שגם התרועה שייכא עכשיו להשברים ששניהם הם תרועה בתשר"ת לכך חשבינן ליה רק כמו נתקל בשברים שאינו מפסיד השברים עי"ז ועיין בביאור הגר"א שמסיק דדוקא כשהיה בנשימה אחת ואם לא היה בנשימה אחת צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ותרועה ויש פוסקים דס"ל דאפילו היה בנשימה אחת ג"כ צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ולגמור הסדר כיון שעכ"פ הפסיק באמצע השברים. וראוי לחוש לכתחלה להחמיר כדבריהן:

(כח) שגמר התרועה - פי' שעשה ג' כחות דבזה יצא ידי תרועה לדעה ראשונה הנ"ל בס"ג. וטעם החילוק בין גמר ללא גמר הוא דכ"ז שלא נגמר התרועה הוי קול בעלמא ונראה שעדיין עסוק בהשברים שגם התרועה לא גמר וחוזר להשלים השברים משא"כ בגמר התרועה שהוא קול שלם נראה שמתחיל אח"כ שברים אחר ולכך אינו מועיל בהשלמת שבר אחד אלא ג' שברים מחדש ומ"מ התקיעה הראשונה לא הפסיד גם בזה שלא הפסיק בקול אחר שאינו מענינא דשניהם הם מענין תרועה אלא שלא עשה כתיקונו:

(כט) אירע בתש"ת - היינו שהתחיל בשברים [שבר אחד או שתים] ואח"כ עשה תרועה לא אמרינן דהוא בכלל נתקל וכ"ש אם עשה כל השברים ואח"כ עשה תרועה כיון שהוא שלא מענינא קלקל בזה כל הסדר [וה"ה אם עשה התרועה קודם השברים ואין חילוק בכל זה בין שגמר התרועה או שלא גמר בכל ענין הפסיד התקיעה ראשונה] וכן מש"כ או תר"ת ר"ל שהתחיל בתרועה ובאמצע הפסיק והתחיל לעשות שבר אחד והכל כנ"ל לענין תש"ת וה"ה לענין תר"ת דכיון שאין זה שייך כלל לתרועה שבסדר זה הפסיד גם גם תקיעה ראשונה:

סעיף חעריכה

(ל) בין תקיעה לשברים - היינו בתש"ת הכניס תרועה קודם שברים וה"ה אם הכניסו אחר שברים ואפילו אם לא גמר התרועה וכנ"ל. וכן בתשר"ת אם עשה התרועה קודם השברים הפסיד בזה גם תקיעה ראשונה ויש מאחרונים שמקילין בתשר"ת וס"ל דכיון שתרועה שייכא בזה הסדר אלא שהקדימה א"צ לחזור לתקיעה ראשונה אלא גומר שברים תרועה כדרכו תמיד ודיו:

(לא) בין תרועה לתקיעה - היינו ג"כ בתר"ת הכניס שברים אחר תרועה וה"ה אם הכניסו קודם תרועה ובכל זה אפילו לא גמר את השברים וכנ"ל. ויש מקומות שדרכן לסיים בסוף תרועה בקול ארוך ועיין בפמ"ג בסק"ב שמפקפק בזה דאולי נחשב זה לשברים וכן יש מבעלי התקיעה שאינם מומחים במלאכה זו וכשעושין תרועה מתחילין בו בקול ארוך ונראה התחלתו כעין שברים גם זה לאו שפיר עבדי:

(לב) וכן אם הריע שתי תרועות זו אחר זו - דאף ששתיהם מענינא מ"מ כיון שכבר גמר אחת בכשרות תו השניה הויא הפסק ודוקא כשהפסיק ביניהם דאם עשאן בנשימה אחת הויא כתרועה אריכתא וכדלקמיה לענין שברים:

(לג) כמתעסק וכו' - ומ"א מצדד דיש להקל בזה דמתעסק לא חשיב תקיעה כלל והו"ל כאלו שמע קול אחר בנתיים דלא חשיב הפסק עי"ז:

(לד) שתק והפסיק וכו' - היינו שהיה בשתי נשימות דאם היה בנשימה אחת נחשב כאחת וכשר דהרי יכול להוסיף כמה שברים כדלעיל בס"ג. וה"ה אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת [אחרונים]:

(לה) תקיעה ראשונה - ואם כבר תקע גם תקיעה אחרונה אותה תקיעה עולה לו במקום תקיעה ראשונה וגומר משם ואילך על הסדר. ואם לא נזכר עד שעומד בסימן אחר כגון שעומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת גומר כל הסימן ואח"כ חוזר ותוקע תשר"ת פ"א ואע"ג שהפסיק באמצע הסימן דתשר"ת בקולות אחרות אין בכך כלום כיון שבכל בבא בפ"ע לא היה הפסק בקולות אחרות ודע עוד דבכל זה אפילו תקע בתקיעות דמיושב צריך לחזור ולא נאמר דנסמוך על תקיעות דמעומד דכיון שבירך על אלו צריך לעשותן כהוגן וגם בתקיעות דמעומד צריך לחזור דהם עיקר אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום [מ"א וש"א]:

סעיף טעריכה

(לו) לא יצא - דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז"ל דר"ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר [ח"א בשם הר"ן והריטב"א בסוכה] וגם רמז לדבר מן המצר קראתי יה:

סימן תקצאעריכה

סעיף אעריכה

(א) יתפללו הצבור וכו' ט' ברכות - לאפוקי מאיזה פוסקים שסוברין שבלחש לא יתפללו רק ז' ברכות כמו בשחרית. מקום שנוהגין שהקהל מתפללין עם הש"ץ בשוה והש"ץ תוקע וטעה אסור לשוח באמצע ולגעור בו דכבר יצאו בתקיעות דמיושב ואף אם לא שמעו התקיעות דמיושב יחזרו ויתקעו אחר התפלה אותו סימן שטעה ודיו:

סעיף בעריכה

(ב) שאין מזכירין וכו' - שאין לומר פסוקי מוסף אלא בשבת ור"ח דרגילי בהו ולא אתי למיטעי אבל בשאר מועדים דלא רגילי בהו אתי למיטעי לכך אין מזכירין אותן אלא אומרים ככתוב בתורתך וכו':

(ג) וא"א פסוקי מוסף ר"ח - ואפילו בבקר אצל פרשיות הקרבנות א"א אותו והטעם בכ"ז כדי שלא יאמרו יום ב' דר"ח עיקר כמו בשאר ר"ח [ובאמת אינו כן דחודש אלול לעולם אינו מעובר] ועוד טעם שלא לתת ליום זה מעלה מצד שהוא ר"ח שהרי יש לו מעלה גדולה מזו מצד ר"ה ור"ח נכלל במה שאומרים זכרון דקאי גם על ר"ח וכתיב ביום הכסא זהו ר"ה שהחדש מתכסה בו:

(ד) ושני שעירים לכפר - היינו השעיר שהוא לחטאת והשעיר של ר"ח:

(ה) ואומרים ג"כ מוספי יום הזכרון - לכלול גם ר"ח ואע"ג שהמחבר כתב זה בעצמו בס"ג כתבו הרמ"א פה להודיענו דאף למנהגנו שאומרים הפסוקים יאמר מוספי:

סעיף געריכה

(ו) וגם ביום שני וכו' - ר"ל אע"ג דבחודש תשרי היום ראשון הוא העיקר שמונין בו למועדים אפ"ה אומרים מוספי כדי דלא לזלזולי ביה ובדיעבד אם אמר מוסף א"צ לחזור אבל ביום ראשון אם אמר מוסף חוזר:

סעיף דעריכה

(ז) אומרים עשרה וכו' - כנגד י' פסוקים של הללו אל בקדשו וכנגד עשרת הדברות וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם [גמרא]:

(ח) מלכיות - לקבל עליו מלכות שמים וזכרונות שעי"ז יעלה זכרונינו לפניו לטובה ובמה בשופר [גמרא]:

(ט) ואחד של תורה - ואם השלים בנביא יצא [שם]:

(י) רק אמר ובתורתך וכו' - לשון זה לאו דוקא ור"ל שאומר ככתוב בתורתך ובזה נחשב כאלו הזכיר אותן הפסוקים בפיו:

(יא) יצא - עיין במ"א דדוקא דיעבד אבל לכתחלה יש ליזהר לומר כולם. עוד כתב דצ"ל ג"כ וכ"כ בדברי קדשך וכן נאמר ע"י עבדיך הנביאים:

אין על סעיפים ה'-ו'

סעיף זעריכה

(יב) משנה וכו' - דזרע יצחק ג"כ אין עשו בכללו ומ"מ יצא בדיעבד דאין זה משנה ממש וי"א דאדרבא יותר טוב לומר לזרעו של יעקב דבתפלה בעינן לפרושי טפי כל מה דאפשר וע"כ וע"כ ינקוט כ"א לפי מנהג מקומו דיש לכל אחד על מי לסמוך:

סעיף חעריכה

(יג) לא יתפלל וכו' - יצוייר דין זה ביחיד שדר בישוב וא"א לו לילך למקום שיש מנין דבעיר אף אחר ג' שעות אין לו להתפלל ביחידי:

(יד) ביחיד וכו' עד אחר ג' שעות - דבשלשה שעות ראשונות הקב"ה דן את עולמו ושמא יעיינו בדינו ביחוד ומי יצדק אבל כשהוא מתפלל בצבור הן אל כביר לא ימאס. ומה דנקט ר"ה אף דבכל יום הקב"ה דן עולמו בג' שעות ראשונות דשם אינו אלא לפקידה בעלמא לאותו יום אבל בר"ה הקב"ה דן לכל השנה ולפעמים לשנים רבות ודוקא תפלת מוסף שזמנו כל היום רגילים העולם לאחרו אחר ג' שעות אבל תפלת שחרית רגילין העולם להתפלל בבוקר בתוך ג' שעות ראשונות וע"כ כשהוא מתפלל באותו הזמן תקובל תפלתו בתוך תפלת הצבור ובמקומות שנוהגין להתפלל שחרית בהשכמה בתוך שעה ראשונה או שניה יצמצם אז להתפלל תפלתו ג"כ בתוך אותו הזמן [מ"א וש"א]:

(טו) היום - וכן יזהר היחיד שלא יתקע תקיעת מצוה עד אחר ג' שעות על היום משום דיפקדו בדינו וכמו שכתבנו בסימן תקפ"ח סק"ב במ"ב:

סימן תקצבעריכה

סעיף אעריכה

(א) מחזיר ש"ץ התפלה וכו' - יש מקומות שנוהגין לתקוע כשמתפללין בלחש אבל אין לנהוג כן לכתחלה שלא לבלבל המתפללים ומשלימין אותם לאחר התפלה:

(ב) ותוקעין וכו' - ובכל תקיעות של שלשה סדרים הללו צריכין התוקע והשומעים לעמוד בשעת תקיעות ולפיכך נקראין תקיעות דמעומד ובדיעבד אם ישבו יצאו:

(ג) תשר"ת למלכיות פ"א וכו' - הנה כיון שתקנו חז"ל לצאת מידי כל הספיקות שיש להסתפק בתרועה כמ"ש בסימן תק"צ היה מהראוי גם כאן לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות כדי לצאת כל ספק אלא לפי שאין מטריחין על הצבור אין נוהגין לתקוע אלא תשר"ת לכל אחד שהרי בדרך זה הוא עושה כל הספיקות של התרועה ואין כאן חשש אלא שמא התרועה אינה אלא תרועה לבד או שברים לבד ונמצא הוא מפסיק בין תרועה לפשוטה שלפניה או שלאחריה אין אנו חוששין לזה כיון שכבר יצאנו ידי חובתנו מן התורה בתקיעות מיושב שבתקיעות ההם יצאנו מכל הספיקות כמו שכתבתי בסימן תק"צ:

(ד) וכן המנהג במדינות אלו - ובשל"ה כתב הדרך המובחר לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות [ואחר אנעים זמירות עוד תשר"ת תש"ת תר"ת כדי להשלים עד מאה קולות] ומ"מ במקום שנוהגין כמנהגנו אין לשנות [פמ"ג]:

(ה) היום הרת עולם - דבתשרי נברא העולם ואפילו למאי דקי"ל כמאן דאמר בניסן נברא העולם עכ"פ בתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן:

סעיף בעריכה

(ו) ואפילו יש לו מי שיתקע לו - ר"ל ג"כ אינו מפסיק כדי לשומען שלא תקנו לתקוע על הסדר אלא בצבור:

(ז) אלא תוקעים לו וכו' - ר"ל אם לא שמע התקיעות דמיושב מפי הש"ץ תוקעים בשבילו קודם שיתפלל מוסף כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליו בשעת תפלתו ואם אין לו מי שיתקע לו קודם תפלתו יכוין לשומעם אחר תפלתו:

סעיף געריכה

(ח) לא ישיח וכו' - דהברכה שמברך קודם התקיעות קאי ג"כ על התקיעות דמעומד:

(ט) ולא הצבור - דהלא יצאו בברכתו והוו כאלו בירכו לעצמן:

(י) בין וכו' - ובשעת התקיעות עצמן פשיטא דאסור לשוח ואפילו לרוק אסור לפי שצריך לשמוע כל התקיעה מראשה לסופה אפילו היא ארוכה הרבה כמ"ש בסימן תק"צ וכ"ש דאסור להשמיע קול בפיהוק או בנחירת הגרון שמבלבל גם האחרים השומעים:

(יא) לתקיעות שמעומד - וה"ה בין התקיעות שמיושב וכן שמעומד גופא ג"כ אסור להפסיק:

(יב) והתפילות אין הפסק - ר"ל דבין תקיעות דמיושב למעומד שרי לכתחלה להשיח מענינם. ועיין בדה"ח שדעתו דבין הברכה עד סוף תקיעות דמיושב אסור להפסיק אפילו בתפילות לכן לא יאמר היה"ר הנדפס במחזורים בין התקיעות דמיושב רק יהרהר בלבו ואל יוציא בפיו או שיאמר היה"ר אחר גמר התקיעות דמיושב:

(יג) אין צריך לחזור ולברך - ולא דמי לסח בין תפילין לתפילין דהתם שתי מצות הן משא"כ הכא דכולה חדא מצוה היא וע"כ אפילו שח דברים בטלים בין תקיעות דמיושב עצמן א"צ לחזור ולברך [מידי דהוי מי שמדבר אחר שטעם מעט מברכת המוציא דא"צ לחזור ולברך דכולה חדא סעודה היא] ומ"מ מצדדים האחרונים דמי ששח בתשר"ת בין שברים לתרועה אף מעניני התקיעה אף שאין צריך לחזור ולברך מ"מ לא יצא וצריך לחזור ולתקוע אותו סדר:

(יד) בענין התקיעות - ואף דבסימן קס"ז ס"ו פסק דלכתחלה לא יפסיק כלל הכא מיירי שצריך לשוח כגון שאומר להביא שופר או לשכך אותו במים שלא יכול לתקוע וכיוצא בו ופשוט דאם שח בין ברכה לתקיעה מענין תפלה דצריך לחזור ולברך ומה שכתב רמ"א דתפלה לא הוי הפסק היינו בין תקיעה לתקיעה וכנ"ל אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק ואף השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צריך לברך:

סעיף דעריכה

(טו) תוקע על סדר הברכות - דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור:

(טז) אחר לתקוע - ועומד במקומו וא"צ לעמוד על הבימה:

(יז) שראוי לעשות כן - וכ"ז מיירי בזמניהם שהיו נותנין לו לתקוע בסתמא וא"כ זכה מיד בכל התקיעות אבל עכשיו שנוהגין בקצת מקומות ליתן הסדרים לאחר א"כ מעולם לא זכה בה הראשון ושרי:

סימן תקצגעריכה

סעיף אעריכה

(א) ברכות של ראש השנה וכו' - היינו של מוסף שיש בו מלכיות זכרונות ושופרות וכן של יוה"כ של יובל שאומרים בו ג"כ מלכיות זכרונות ושופרות:

(ב) מעכבות זו את זו - משמע דבשאר ימות השנה אם יודע ברכה אחת יאמרה ואין מעכבות זו את זו [מ"א] ועיין בבה"ל שכתבנו דגם להמ"א הוא רק רחמי בעלמא אבל אינו יוצא כלל בזה דאפילו רק ברכה אחת מן הי"ח אם דילג קי"ל לעיל בסימן קי"ט ס"ג דצריך לחזור ולומר כולן כסדר שניתקנו וא"ל אינו יוצא בזה ידי תפלה וכ"ש בזה. וגם יראה להסמיכה לאיזה ברכה כגון לאשר יצר וכדומה כדי שתהא סמוכה לחברתה:

סעיף בעריכה

(ג) עושה - דהא מדאורייתא בחדא סגי אלא דלא ידעינן איזהו לכן יעשה האחד שיודע שמא יכוין האמת:

(ד) הברכות אין מעכבין התקיעות - שאם אינן יודעין לברך הברכות האלו אעפ"כ יתקעו השלשה סדרים. וכן התקיעות וכו' שאם אין יכול לתקוע אעפ"כ יברך הברכות:

(ה) וכן סדרן אינו מעכב - אין ר"ל בסדר התפלה שהקדים זכרונות למלכיות או שופרות לזכרונות דבזה לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל וכן בסדר התקיעות אם הקדים תרועה לתקיעה ראשונה לא יצא אלא ר"ל דסדר הוא להתפלל מוסף ולתקוע בתוך התפלה ואם שינה הסדר דהיינו שהתפלל קודם שתקע יצא בשניהם וזהו שסיים רמ"א ואם התפלל וכו' והוי"ו יתר הוא:

סימן תקצדעריכה

סעיף אעריכה

(א) יכול לתקוע לו - אפילו הוא יכול לתקוע בעצמו:

(ב) אין חבירו יכול להוציאו - אפילו אם הוא צריך להתפלל אז גם לצורך עצמו בלחש אלא שהוא מתפלל בקול כדי להשמיע גם לחבירו ולהוציאו ואפילו אם לא יכול להתפלל בעצמו דתפלה צריך כ"א לבקש רחמים על עצמו ולא ע"י שליח אא"כ יש עשרה ואז הוא ש"ץ:

סימן תקצהעריכה

סעיף אעריכה

(א) למקום שבקיאים בתקיעות - דתקיעות דאורייתא וברכות דרבנן ואפילו ביום שני וכ"ש אם יש לפניו מקום שיכול לשמוע תקיעות אע"פ שגם שם אין מנין ויצטרך להתפלל ביחיד ויכול לילך למקום שיש שם מנין רק שאין להם שופר מוטב לילך לשמוע תקיעות אע"פ שיתפלל ביחיד [ח"א]:

(ב) ושל תקיעות ספק - אם יש שם תוקעין דספק דאורייתא עדיף מודאי דרבנן. וה"ה אם אין יודעין רק סדר אחד ילך להם. ואם יש בעיר אחד שופר ורוצה לילך למקום שמתפללין ולשלוח עכו"ם שיביא לו השופר והוא חוץ לתחום ויכול לקיים שניהם שרי דתחומין דרבנן והו"ל שבות דשבות:

(ג) אח"כ התקיעות - ולא ילך תחילה למקום שתוקעין ואח"כ למקום שמתפללין שתפלת מוסף אין לאחרה יותר משבע שעות כמש"כ בסימן רפ"ו ותקיעות זמנה כל היום. אם באחת נמצא תוקע הגון אך המתפללים שם אינם הגונים ובאחת מתפללים הגונים והתוקע אינו הגון ילך למקום שהתוקע מומחה וכשר דהתוקע מוציאו ידי חובתו משא"כ בתפלה אינו מוציאו ידי חובתו:

סימן תקצועריכה

סעיף אעריכה

(א) מריעים תרועה גדולה - כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליהם אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת הדין אבל אין אנו נוהגין כן רק בסיום תקיעה אחרונה של השלמת מאה קולות כמו שנבאר לקמיה המקרא אומר תקיעה גדולה והתוקע מאריך בה יותר משאר תקיעות [מט"א]:

(ב) שלשים קולות - ובשל"ה כתב לתקוע מאה קולות דהיינו שלשים דישיבה והתקיעות של סדרים ושלשים אחר התפלה ולהוסיף עוד שבס"ה יהיו מאה קולות:

(ג) אין לתקוע עוד וכו' - דכיון שא"צ הוי ככל שאר יו"ט שאסור לתקוע משום שבות. ועיין בט"ז שדעתו דיו"ט של ר"ה אינו דומה לשאר יו"ט בזה אבל רוב האחרונים הסכימו לאסור כדברי הרמ"א. ולענין טלטול לכו"ע שרי כל היום דהא ראוי לתקוע בו להוציא אחרים שלא יצאו עדיין:

(ד) בחנם - וגם אסור להוציא השופר כשא"צ לתקוע דהוי הוצאה שלא לצורך ועיין סימן תקי"ח ס"א בהג"ה ואפילו מי שיתקע ביום שני אסור לתקוע בראשון להתלמד:

(ה) מותר לומר לו שיתקע - היינו אף להשתדל ללמדו אופן התקיעות ואפילו אחר שאינו אביו משמע דמותר בזה דמחנך לקטן:

(ו) כל היום - אקטן קאי דאילו גדול הא כבר כתב דאין לתקוע עוד בחנם:

סימן תקצזעריכה

סעיף אעריכה

(א) אוכלים ושותים ושמחים - ר"ל אף שהוא יום הדין מ"מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח' אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם:

(ב) ואין מתענין בראש השנה - אם לא בתענית חלום שגם בשארי יו"ט מתענין ע"ז. כתב עט"ז דלכו"ע מותר להתענות בר"ה ולהתפלל עד חצות אע"ג דבשבת ושאר יו"ט אסור וכן איתא לעיל בסימן תקפ"ד ס"א בהג"ה:

סעיף בעריכה

(ג) יש מקומות וכו' - המתענה בר"ה ראוי שילמוד כל היום או יעסוק בתחינות ובקשות כדי שיהיה כולו לד' כתבו האחרונים דאף שמבואר לעיל בסימן תקכ"ז ס"כ דהמתענה אסור לבשל לאחרים מ"מ אשה המשרתת בבית בעה"ב שמשועבדת לו [וה"ה אשה שמשועבדת לבעלה לאפות ולבשל בשבילו ואין לה אחר לזה] מותרת לבשל בשבילו:

(ד) שכל מי שרגיל וכו' - היינו ג' פעמים:

(ה) ומשנה רגילתו וכו' - היינו לענין יום אבל אבל בלילה של ר"ה בודאי אסור להתענות לכו"ע כמו בשאר יו"ט:

(ו) רק צריך התרה וכו' - עיין יו"ד סימן רי"ד דמשמע שם דמנהג של מצוה שנעשה כנדר הוא רק כשהורגל בה או אפילו פ"א וחשב בשעת מעשה שינהוג כן לעולם אבל בלא"ה אין נעשה כנדר ע"י שעשאה פ"א:

סעיף געריכה

(ז) תענית חלום - ואם הוא ספק אם הוא מהחלומות שמתענים בשבת אין להתענות:

(ח) שני הימים וכו' - דתרווייהו הן כיום אחד וכמ"ש בסימן ת"ר:

(ט) כל ימיו - ומ"מ מי שאין ירא לנפשו א"צ להתענות וכדלעיל:

(י) יום שני בלבד - אבל יום ראשון לא יתענה כלל לפי שיום הראשון הוא דאורייתא ואינו נגרר אחר יום שני וע"כ צריך לעשות בו אפילו קידוש של שחרית:

(יא) וא"צ למיתב וכו' - אפילו חל בשבת:

(יב) דהא יש אומרים דמצוה להתענות בראש השנה - ואף דאין הלכה כן וכדלעיל בס"א מ"מ עכ"פ לא נחזיק זה לעבירה שיצטרך אח"כ להתענות ע"ז בחול. מי שקיבל עליו להתענות בר"ה אינו דומה למי שקיבל עליו להתענות בשבת ויו"ט דאין קבלתו כלום הכא צריך התרה מאחר די"א דמצוה להתענות בר"ה:

(יג) כמו שאין אומרים ביום הכיפורים - מאחר שהם ימי דין ואין שייך כ"כ לבקש לענות ביום צום התענית:

סימן תקצחעריכה

סעיף אעריכה

(א) אומרים צדקתך - כיון שהוא יום הדין אומרים צו"ץ משום צדוק הדין שהרי אנו אומרים ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה והי"א ס"ל דהא עכ"פ יו"ט הוא ור"ח:

סימן תקצטעריכה

סעיף אעריכה

(א) ליל ראש השנה וכו' - המנהג שמתפללין מתוך הסידור אף שלא בירכו עדיין ברכת בורא מאורי האש ועיין בשע"ת הטעם שאין זה הנאה גמורה דקצת שגורה בפיו והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות לאחרים:

(ב) אומרים ותודיענו - אף שאומרים בו וחגיגת הרגל ור"ה אינו רגל מ"מ כי היכי דאמרינן במוצאי יו"ט בהבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה דאמרינן סדר הבדלות הוא מונה ה"נ סדר התיקון הוא אומר:

סימן תרעריכה

סעיף אעריכה

(א) אסור בשני - אע"ג דבשאר יו"ט מותר בשני מכח ממה נפשך אם יום ראשון הוא קודש השני הוא חול ואם השני קודש הראשון היה חול הכא אסור דתרווייהו חדא קדושתא היא:

סעיף בעריכה

(ב) בקידוש וכו' - להוציא נפשיה מפלוגתא משום שי"א שאין אומרים שהחיינו דתרווייהו יומי קדושה אחת היא והרי כבר בירך שהחיינו ביום א':

(ג) בגד חדש - אף דבסימן רכ"ג ס"ד פסק דבשעת הקנין יש לו לברך התם מיירי כשקנה מלבוש מוכן אז השמחה כשקנאו והכא מיירי שקנה חתיכת בגד ונתן לאומן לתקנו דאז השמחה כשמשתמש בו:

(ד) פרי חדש - במדינות שאין ענבים מצוין ומביאים ממקומות אחרים ועל פי הרוב הם בוסר אין ליקח אותם שיש בהם ספק ברכה שאינו יודע אם הגיעו לפול הלבן דאז מברכים עליהם בפה"א וגם שהם חמוצים ואין לאכול דברים חמוצים בר"ה וגם מה שלא נגמר פריו אינו סימן טוב [מטה אפרים] ובמעשה רב כתב דאין לאכול ענבים בר"ה (והטעם ע"פ סוד). אם יש לו תירוש חדש יקדש על היין ישן דהוא מצוה מן המובחר וכשיגיע לשהחיינו יטול התירוש בידו או יתן עיניו בו [אחרונים]. עוד כתבו דה"ה אשה בברכת הדלקה ביום שני תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש ואז תוכל לברך שהחיינו:

(ה) עם כל זה יאמר שהחיינו - דאף דקדושה אחת היא מ"מ ב' ימים הם. ויש טועים ליקח אף בשאר ימים טובים פרי חדש וטעות הוא:

סעיף געריכה

(ו) אם חל יום ראשון בשבת - ר"ל שאז אין תוקעין ממילא יוכל לומר זמן ביום ב' לכו"ע דהא לא אמרו זמן על מצוה זו והוא כעת מילתא חדתא:

(ז) וי"א לאומרו וכו' - היינו אפילו בלא בגד חדש ופרי חדש משום דהא היום אין יוצאין בתקיעה של אתמול ולא אמרינן יומא אריכתא הוא וה"ה נמי בברכת התקיעה ומ"מ לכתחילה טוב שילבש התוקע בגד חדש בשופר [מ"א וש"א] ועיין בב"י דבמקומו נהגו שלא לברך שהחיינו בשופר ביום ב' אכן אנו נוהגין כהרמ"א. קהל ששלחו לעיר אחרת להביא להם שופר ונתעכב השליח עד סוף יום ב' ור"ה היה ביום ה' וביום וא"ו וכשבא עם השופר כבר התפללו של שבת אבל היה עוד יום גדול אם אין שם בקי לתקוע שלא קיבל עליו שבת עדיין אז יתקע מי שקיבל שבת בלא ברכה ולא יתקע רק תשר"ת תש"ת תר"ת ולא יותר ודוקא אם עוד היום גדול אבל אם כבר הוא בין השמשות אין לתקוע כלל דביום השני אין חיובו לתקוע אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן אבל ביום א' דחיובו מדאורייתא חייב לתקוע ובלי ברכה. ולענין אמירה לעכו"ם אף בבין השמשות דיום א' מותר:

סימן תראעריכה

סעיף אעריכה

(א) וקורים וכו' - כדי להזכיר זכות עקידת יצחק וקורין בזה ה' גברי ואם שכח וקרא פרשה וד' פקד את שרה חמשה קרואים יקרא עוד א' ויקרא מתחילת פ' העקידה עד סופה ואפילו אמר קדיש יעשה כן ויאמר קדיש שנית ואם כבר נסתלק ספר זה יכול לקרות בספר השני למפטיר פ' העקידה ויגלול ויקרא ג"כ חובת היום:

(ב) אפרים - מפני שחובת היום להזכיר זכרונות וכתיב בההיא קרא זכור אזכרנו:

סעיף בעריכה

(ג) אף בא"י עושין וכו' - לפי שאפילו בזמן המקדש אירע כמה פעמים שהיו צריכין לעשות שני ימים וכמו שמבואר בב"י. ולכן גם היום החיוב בא"י לעשות שני ימים ונחשבין כיומא אריכתא:


דילוג סימנים תר"ב - תר"י

סימן תריאעריכה

סעיף אעריכה

(א) לילו כיומו - דכתיב מערב עד ערב:

(ב) מלאכה אכילה וכו' - בגמרא ילפינן להו מכמה קראי דכל הני נקרא עינוי וממילא כולהו בכלל ועניתם את נפשותיכם:

(ג) ואין חיוב כרת אלא וכו' - אבל אינך אין בהם אלא איסורא גרידא מ"מ יש אומרים שהוא מן התורה דהא ילפינן להו בש"ס מקראי וי"א שאינן אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא נינהו ונ"מ לענין איזה ספק ולמעשה ראוי להחמיר:

סעיף בעריכה

(ד) אלא שבשבת זדונו וכו' - וגם האידנא דאינו נוהג ד"נ מ"מ נ"מ לענין קים ליה בדרבה מיניה דהחובל בחבירו בשבת כיון דהיה מחויב מיתה בידי אדם פטור מתשלומין ואפילו בחובל בשוגג וכדמבואר בחו"מ סימן תכ"ט משא"כ ביוה"כ שאין בו רק כרת:

(ה) והתירו לקנב ירק - יש שפירשו דהאי קניבה הוא שנותק או מחתך העלים מן הקלחים התלושין כדי להשוותן שיהיו מוכנים לחתכן בערב ואע"ג דקטרח בשביל ערב שהוא חול התירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו ויש שפירשו דקניבה הוא הדחת הירק לצורך ערב ושרי ג"כ מטעם הנ"ל:

(ו) ולפצוע אגוזים - כדי שיהיו מוכנים לצורך סעודת ערב ולא יצטרך לטרוח בהם לאחר התענית:

(ז) מן המנחה ולמעלה - ר"ל מנחה קטנה שהוא סמוך לערב והוא שעה שדרך בני אדם לתקן מאכלם בחול וניכר שלצורך לילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום:

(ח) כשחל בחול - אבל כשחל יוה"כ בשבת לא התירו כדי שלא יבא לעשות כן בכל שבתות השנה להכין ביום לצורך הלילה:

(ט) והאידנא נהגו לאסור - לפי שבדורות האחרונים התחילו לקלקל ולמהר לעשות דברים אלו קודם המנחה לפיכך בטלו להיתר דקניבת ירק ופציעת אגוזים לגמרי:

(י) לצורך לילה - שלאחר יוה"כ כדי שלא יצטרכו להתענות עוד כשלא יהיה להם מה לאכול:

(יא) לסעודת מנחה - ר"ל אפילו נפלה דליקה בצהרים אחר שאכלו סעודת שחרית וכנ"ל בסימן של"ד:

(יב) משחקים באגוזים - ודוקא על השלחן ולא ע"ג קרקע דאתו לאשוויי גומות כמ"ש סימן של"ח [מ"א]:

סימן תריבעריכה

סעיף אעריכה

(א) ככותבת הגסה - אע"ג דבכל איסורי התורה משערינן בכזית כל זה היכי דכתיבי אכילה משא"כ ביו"כ דלא כתיב אכילה אלא מנע הכתוב את האכילה בלשון עינוי כדכתיב הנפש אשר לא תעונה וקים להו לחכמים דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כבתחלה ועיין בה"ל:

(ב) והוא פחות מכביצה - ר"ל ביצה בינונית ועיין בדגול מרבבה שכתב דכביצה האמור כאן הוא בלי קליפה ובתשובת בנין ציון החדשות חולק עליו:

(ג) ושיעור זה שוה וכו' - דקים להו לחכמים דבשיעור זה מייתבא דעתיה דכל אדם מעט או הרבה ובבציר מזה לא מייתבא דעתיה דשום אינש. והנה מה שהורה לנו המחבר השיעור לענין חיוב אף דאיסורו הוא אפילו בכל שהוא כדלקמן סעיף ה' ע"ש משום דנ"מ מזה לענין הנזכר בסימן תרי"ח אודות חולה דמאכילין אותו פחות מכשיעור וע"כ צריכין אנו לידע השיעור של חיובא:

סעיף בעריכה

(ד) אפילו מלח וכו' וציר שעל ירק - דבאין להכשיר את האוכל וכל דבר שבא להכשיר את האוכל חשוב כאוכל. וה"ה בשרה פתו ביין או במים מצטרף היין או המים להפת:

(ה) אינן מצטרפות - שאם אכל פחות מככותבת ושתה ג"כ פחות מכשיעור אינן מצטרפות ביחד לחייבו דקים להו לחכמים שאין דעתו מתיישבת בכך [גמרא]:

סעיף געריכה

(ו) אכל וחזר ואכל - וה"ה אם אוכל בלי הפסק אלא שפירר את האוכל לפירורים קטנים ואכלם ועי"ז נשתהא באכילתו הרבה ג"כ בעינן שיהא מתחלת אכילתו עד סופו רק כדי אכילת פרס:

(ז) ואם לאו - ר"ל ששהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אין מצטרף תחלת אכילה לסופה להתחייב כרת:

סעיף דעריכה

(ח) י"א וכו' וי"א - ולענין הלכה כל שהוא בשל תורה הלך אחרי המחמיר וכל שהוא בשל דבריהם הלך אחרי המיקל:

(ט) שוחקות - כל ביצה במילוי ובריוח ולא בצימצום:

סעיף העריכה

(י) הא דבעינן שיעור - היינו בין לענין אכילה בין לענין שתיה כדלקמן בס"ט:

(יא) אבל איסורא איכא - מן התורה:

סעיף ועריכה

(יב) שאינם ראוים לאכילה - היינו דברים מרים או נבאשים עד שאינם ראוים מחמת זה לאכילה כלל ודברים ראוים לאכילה רק שהם איסורים כגון חלב ונבילה וטרפה וכה"ג בודאי חייבים עליהם גם מחמת יוה"כ:

(יג) שאכל - דאל"כ האיך משכחת לה אכילה גסה דעכ"פ חייב למה שאכל תחלה באיסור קודם שיבא לידי אכילה גסה:

(יד) עד שקץ במזונו - שאוכל עכשיו ולאפוקי אם אינו קץ ורק שהיה שבע ואינו מתאוה לאכול ואעפ"כ הוא מרגיש טעם כשאוכל חייב:

(טו) פטור - דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:

(טז) על אכילתו חייב וכו' - והב"ח כתב דאם אכל עד שקץ במזונו אפילו בזה פטור אכן באמת הכל תלוי לפי מה שהוא מרגיש בנפשו [כ"כ מ"א ור"ל דבסתם תלינן דבמאכל מתובל כשהוא אוכל אפילו אם היה מתחלה שבע ביותר אינו קץ בה ובזה מיירי הרמ"א ואעפ"כ אם מרגיש בנפשו שכואב לו האכילה וקץ בה פטור]:

(יז) לטעום דבר להפליט - אפילו פחות מכשיעור ואפילו אם יודע שיכול לעמוד על עצמו שלא יבלע כלום:

(יח) אפילו עצי בשמים - שהוא עץ בעלמא דמ"מ כשלועסו מרגיש טעם. אבל מותר להריח למלאות מנין מאה ברכות. וכ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ ויש אנשים שמריחים במים המריחים (שקורין שפירטוז אבל כשאינו מריח אין צריך לברך עליו כלל) ואין מברכים עליו כלל ועושים איסור [ח"א]:

סעיף זעריכה

(יט) עלי קנים - יש גורסין עלי גפנים והטעם משום דאינם ראוים לאכילה:

(כ) שלבלבו - פירוש שהניצו וכדמתרגמינן ויוצא פרח ויצץ ציץ ואפיק לבלבין:

(כא) מראש השנה ועד יום הכיפורים וכו' - משום דעדיין לחין ורכין הן וראוין לאכילה:

סעיף חעריכה

(כב) כס פירוש שכסס וכו' - ומיירי שבלעם דאל"ה אפילו רטובים פטור וקראם בשם כסיסה משום דפלפל יבש או זנגביל (שקורין אינגבער) הוא דבר שאין דרכן לאכול ולכן פטור וכל פטור דאתמר הכא פטור אבל אסור:

סעיף טעריכה

(כג) מלא לוגמיו - דקים להו לרבנן דבשיעור זה מתיישב דעתו של אדם ואזל ממנו העינוי:

(כד) לפי מה שהוא - ר"ל דכאן אין השיעור שוה לכל אדם כמו באכילה בס"א משום דלענין שתיה קים להו לחכמים דלא מייתבא דעתיה של אדם אלא במלא לוגמיו דידיה:

(כה) ולא מלא לוגמיו ממש - ר"ל דלא בעינן שיהא שני הלחיים מלאין משקה אלא די שיהא אחד מלא ובולט אלא שאז יראה ממילא כאלו שניהם מלאין:

(כו) והוא פחות וכו' - משמע דהוא קרוב לרביעית אמנם בסימן רע"א סי"ג כתב דהוא רובו של רביעית ועיין בבה"ל שם:

(כז) באדם בינוני - ולפעמים המלא לוגמיו ברביעית או יותר מרביעית כגון באדם גדול ביותר. ולהיפך באדם קטן דמלא לוגמיו דידיה הוא פחות מרוב רביעית ג"כ חייב כיון דמייתב דעתיה עי"ז:

(כח) כגון ציר - הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח. ומורייס הוא שומן היוצא מן הדגים:

(כט) וחומץ חי - ודוקא שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ דאז אינו ראוי לשתיה ופטור אפילו שתה הרבה יותר מכשיעור דכיון שהוא חומץ חזק טפי מזיקו וי"א דכששותה הרבה חייב משום דאז שובר רעבונו והתורה אמרה אשר לא תעונה אבל אסור לכו"ע אפילו בפורתא:

(ל) חייב - דראוי הוא לשתיה:

סעיף יעריכה

(לא) ויש אומרים - מלשון המחבר משמע דהעיקר כדעה א' אבל הפר"ח והגר"א כתבו דהעיקר כדעה השניה:

(לב) ולא חיישינן וכו' - ולא דמי לחמץ בפסח שאסור ליגע בו משום שמא יבוא לאכלו כדמוכח לעיל בסימן תמ"ו ס"ג משום שבפסח הוא אוכל שאר דברים לכך חיישינן שיאכל גם את זה משא"כ ביוה"כ דבדיל מכל דבר אכילה ושתיה ועוד דאימת יום הדין עליו לכך לא חיישינן שישכח. ואפילו אם התינוק יכול ליטלו בעצמו ג"כ אין להחמיר בזה:

סימן תריגעריכה

סעיף אעריכה

(א) מותר לרחצם וכו' - ומ"מ צריך ליזהר שלא ירחץ אלא מקום המטונף ואם גופו מלוכלך בכמה מקומות והוא טורח לרחוץ מקומות המטונפים כ"א בפ"ע מותר לכנוס במים לרחוץ כל גופו בפ"א בכדי להסיר הלכלוך שעליו וכשרוחץ מחמת טינוף יכוין שאינו להנאת רחיצה רק להעביר הלכלוך וכדלקמן בסוף ס"ב [אחרונים]:

(ב) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג - מלשון זה משמע דאם הזיעה הרבה ורוצה לרחוץ להעביר הזיעה מותר כיון שאינה רחיצה של תענוג ומ"מ מי שאינו איסטניס וא"צ לרחיצה זו כ"כ נכון להחמיר שלא לרחוץ בשביל העברת הזיעה כמו שאסור לסוך בשמן להעביר הזוהמא כמו שמבואר בסימן תרי"ד:

סעיף בעריכה

(ג) נוטל אדם ידיו שחרית - כדרכו בכל השנה ג"פ כיון דבלא זה לא יכול ליגע בידיו לפה ולעינים ולאוזן משום סכנה לא גרע מאם היה מלוכלך בטיט וכו' אבל פניו לא ירחץ כלל ועיין לקמן בס"ד:

סעיף געריכה

(ד) ושפשף בידו או עשה צרכיו וקינח וכו' - מלשון זה משמע דאם לא קינח בגדולים ולא שפשף בקטנים אסור לו לרחוץ ובאמת יש מחלוקת הפוסקים בזה די"א דאפילו לא קינח ושפשף יש לו לרחוץ ידיו משום הכון לקראת אלקיך ישראל דהא צריך לברך אשר יצר וע"כ הסכימו האחרונים דנכון לכתחלה לקנח ולשפשף כדי להוציא נפשיה מפלוגתא דבזה לכו"ע מותר לרחוץ. בד"א בליל יוה"כ אחר התפלה אבל ביום שמתפללין כל היום אם הטיל מים אע"פ שלא שפשף או שעשה צרכיו אף שלא קינח מותר ליטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו וכדלקמיה:

(ה) ואם רוצה להתפלל אפילו לא קינח וכו' - משמע מזה דאם לא עשה צרכיו כלל אין לו ליטול ידים בשביל תפלה בלבד אף דמבואר לעיל בסימן רל"ג ס"ב דבשביל תפלה בלבד מצוה ליטול ידים הכא משום חומר יוה"כ חשש לאותן הפוסקים דסברי דבשביל תפלה בלבד לא תקנו ליטול ידים כ"א בשחרית משום דנעשה כבריה חדשה:

(ו) עד סוף קשרי אצבעותיו - ולא יותר אפילו עשה צרכיו וקינח. ועיין בדה"ח דה"ה אם נגע בגופו במקומות המכוסים ששם הוא מקום זיעה אפילו לא נגע רק באצבע אחת צריך לרחוץ כל ידו עד קשרי אצבעותיו. ואם נגע בידו בטיט או ברפש א"צ לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד. והיינו אפילו לתפלה:

(ז) נוטל ידיו - והנטילה הוא עד הפרק כמבואר לעיל בסימן קכ"ח ס"ו [ח"א בשם א"ר]:

(ח) דכל רוב רחיצה וכו' - עיין במאמר מרדכי שנתקשה על תיבת רוב וגם בהגהת מיימוני ליכא תיבת רוב עי"ש:

סעיף דעריכה

(ט) ונהגו בזה להחמיר - ואם פניו מלוכלך קצת או שיש לו לפלוף על עינו יכול ללחלח אצבעו במים ולרחוץ במקום הלכלוך או בכדי להעביר הלפלוף רק יזהר שלא לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד:

(י) שהוא קצת רפואה - אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ במקום שאין איסור משום רפואה בשבת [ע"ד שנתבאר בסימן שכ"ח] דלא גרע ממי שבא מן הדרך ורגליו כהות:

(יא) פיו - שמא יבלע קצת בגרונו:

סעיף העריכה

(יב) להקביל פני אביו או רבו וכו' - ודוקא כשאין לו דרך אחרת להגיע שם למחוז חפצו ועיין לקמן בסוף ס"ח ובמ"ב שם:

(יג) מי שגדול ממנו - אבל בשוין אסור:

(יד) יכול לעבור וכו' - ואינו חושש משום איסור רחיצה ביוה"כ כיון דהוא לדבר מצוה ואינו מכוין כלל להנאת רחיצה:

(טו) בין בחזרה - דאם לא כן אתה מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה שוב לילך [גמרא]:

(טז) על זרועו - דעי"ז אינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת בשבת חייב חטאת (רש"י):

(יז) עד מתנים - לאו דוקא אלא מעט למעלה מהם:

סעיף ועריכה

(יח) אבל לעבור וכו' - דרחיצה שאינה אסורה אלא ביוה"כ התירו אבל לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו ועוד דרחיצה שאני שיכול לעשות ע"י שינוי דהיינו מה שאינו מוציא ידו מתחת חלוקו ואית ליה היכרא וכנ"ל משא"כ בשיטה שאין יכול לעשות היכר שם ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין לשוט עליה. ואפילו אין העכו"ם המוליכה עושה מלאכה בזה בעבור ישראל ג"כ אין להקל:

(יט) בספינה קטנה - וכ"ש לשוט ממש דאסור:

סעיף זעריכה

(כ) הרב אסור וכו' - עיין לעיל בסימן ש"א במ"ב סקי"א:

סעיף חעריכה

(כא) בהליכה - משום הפסד ממון:

(כב) אפילו היה לו דרך וכו' מותר לעבור - והאחרונים הסכימו דמוטב להקיף ולא לעבור:

סעיף טעריכה

(כג) לח - לאו דוקא בידים אלא אפילו לישב [והטעם כיון שיש בו טופח ע"מ להטפיח עובר הלחלוחית ומתענג ולהכי אסור] גמרא:

(כד) הם חסרים - וכ"ש מלאים שיש לחוש שיתזו המים עליו:

(כה) ויבוא לידי סחיטה - אבל מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה על עיניו דהיא עדיין לחה קצת מקינוח ידים דאתמול דבזה לא חיישינן לסחיטה:

סעיף יעריכה

(כו) כל שלשים יום - אחר נשואיה כדי שלא תתגנה על בעלה. כתב הח"א נראה שזה היה בזמניהם שלא היו בבהכ"נ כל היום אבל בזה"ז שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין בזה היתר:

סעיף יאעריכה

(כז) או שנתלכלך - ר"ל שנתלכלך מזה בשרו בכמה מקומות:

(כח) רוחץ מקומות וכו' - היינו שרוחץ בשרו ביד ולא בבגד שלא יבא לידי סחיטה (אחרונים):

(כט) ואסור לרחוץ גופו - היינו בשאר מקומות וכן אסור לשפוך עליו ט' קבין מים אפילו מי שנוהג כך בשאר ימות השנה:

(ל) אע"פ שבשאר ימות השנה וכו' - דבזמן הזה אין צריך טבילה לבעל קרי מדינא לא לדברי תורה ולא לתפלה כדלעיל בסימן פ"ח ואין להתיר משום זה איסור רחיצה:

סעיף יבעריכה

(לא) בו ביום - ואפילו שלא לשם תשמיש דזה בלא"ה אסור אלא כדי שתהא טהורה ג"כ אסור. ואשה שלובשת לבנים ביוה"כ מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. ולא תרחץ בבגד כ"א ביד שלא תבוא לידי סחיטה:

סימן תרידעריכה

סעיף אעריכה

(א) ואפילו אינו וכו' הזוהמא - ר"ל דאף שהוא שלא לשם תענוג אסור:

(ב) חטטין - והיינו דוקא במקום שנוהגין לסוך בחול אפילו איש בריא אבל במקום שאין נוהגין לסוך בחול איש בריא אסור לסוך ע"ג חטטין בין ביו"ט ובין בשבת דמוכח דהוא משום רפואה וכדלעיל בסימן שכ"ז ס"א בהג"ה:

סעיף בעריכה

(ג) של עור - אתרווייהו קאי אלא דסנדל הוא של עור קשה ומנעל הוא של עור רך:

(ד) קב הקיטע - שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קבול קטן ומכניס שם ראש שוקו והוא קרוי קב ומיירי המחבר בעשאו של עור וה"ה אם הוא של עץ ומחופה עור וכדלקמיה:

(ה) אבל של גמי וכו' - דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה מ"מ מי שאפשר לו נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג אכן אם צריך לצאת החוצה נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא משא"כ אלו שהם רק משום חומרא:

(ו) או של בגד וכו' - גם בכל זה מיירי כשאינו מחופה עור לא למעלה ולא למטה [אחרונים]:

(ז) מותר אפי' לצאת וכו' - ובמנעל דאסור לצאת בו אסור אפילו לטייל בו בבית ממטה למטה [גמרא]:

(ח) לר"ה - ר"ל דאף שבכל שבתות השנה אסור לצאת בו לר"ה כיון שאינו דרך מלבוש מ"מ ביוה"כ כיון שאסור בנעילת הסנדל וא"א לו לנעול מנעל של עור נקרא זה דרך מלבוש לאותו היום:

(ט) של עור - שאין זה הנאת דרך נעילה ולא אסרו אלא כשהוא מנעילו ברגליו ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה ופר"ח הסכים לדעת הרדב"ז המובא במ"א דאין כאן בית מיחוש כלל בד"א שלא בשעת תפלת י"ח אבל בשעה שמתפלל תפלת י"ח אסור לעמוד ע"ג כרים וכסתות אפילו אינן של עור משום שנראה כמתגאה אם יעמוד אז על כו"כ ואפילו אינן גבוהין ג"ט. אבל מותר לעמוד כשהוא איש מצונן על מעט עשבים להפסיק בין הקרקע:

סעיף געריכה

(י) כל שלשים יום - דעד אותו הזמן הצינה קשה לה וכן לחולה או למי שיש לו מכה לכולם הצינה קשה להם:

סעיף דעריכה

(יא) לנעול סנדל מחמת עקרב - ואפילו אינו הולך לדבר מצוה אלא לצרכי עצמו:

(יב) והוא איסטניס - איש מצונן [וה"ה אם הוא איש חלש ויכול להזיק לבריאותו כשילך במקום הגשמים בלא מנעלים] אבל מי שאינו איסטניס לא ינעול מנעליו אם צריך לו לילך אפילו אם ירדו גשמים ובפרט שהולכים באנפלאות א"כ אין להם צער כ"כ בלא מנעלים אם לא שיש שם בארץ רפש וטיט דאז כו"ע כאיסטניס בזה:

(יג) מותר לנעול וכו' - וה"ה אם רוצה לילך לבית הכסא ויודע שילכלך שם רגליו במקום מטונף מותר לנעול מנעליו אבל תיכף כשיוצא משם צריך להסיר אותם וכן איסטניס תיכף כשיבוא למקום שאין לו צער צריך להסיר אותם דלא כאותן שנוהגין שהולכין בסנדל ברחוב ואפילו בבהכ"נ עד שיושבין על מקומם ואיסור גדול הוא ואפילו במקום שמותר לנעול יראה עכ"פ לחלוף של ימין בשמאל ושל שמאל בימין:

(יד) מנעליו - ולא יגע בהם כ"א ע"י בגד ואם נגע בהם שלא ע"י בגד צריך ליטול ידיו במקום שנגע בהן:

(טו) למקומו - וישלחם לביתו או יניחם במקום מוצנע בביהכ"נ לפי שלכלוך של המנעלים הוא זלזול לביהכ"נ ביום קדוש הזה שחייבים לכבדו בכסות נקיה ובכל דבר טהרה. כתבו האחרונים דאם צריך לילך לבין הנכרים אעפ"כ אסור לנעול סנדל אף דאיכא למיחש שילעיגו עליו כיון די"א שהוא דאורייתא:

סימן תרטועריכה

סעיף אעריכה

(א) ואסור ליגע באשתו - בין בלילה בין ביום וגם לא ירבה עמה בדברים וכן בכל הפרטים שנתבאר ביו"ד סימן קצ"ה:

(ב) וכן אסור לישן וכו' - אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה:

סעיף בעריכה

(ג) ידאג כל השנה - שמא לא קבלו תעניתו ושמראים לו שהקב"ה אין חפץ בשימושיו ועיין באחרונים שכתבו דהוא דוקא כשלא היה מחמת רוב אכילה ושתיה או מחמת הרהור וכדומה אבל כשיודע שבא מחמת הרהור וכדומה אף דגדול עונו מ"מ אינו בספק מיתה כי הוא בעצמו גרם לו וכן אם עלתה לו שנה אינו מובטח שהוא בן עוה"ב. איתא בספרים דעיקר תיקון למי שנכשל ח"ו בזה שיתחזק מכאן ולהבא בימי חייו בלימוד התורה וזכות התורה תגין עליו וכדאיתא במדרש תנחומא אם חטא אדם ונתחייב מיתה לשמים מה יעשה ויחיה אם למוד לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים ואם למוד לשנות דף אחד ישנה שני דפים. [ואם אינו יודע ללמוד יתעסק עכ"פ במידת הצדקה והחסד ויחיה כמו שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד עי"ש במדרש] ועיקר לימוד התורה יהיה ע"מ לקיים דהלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא כמו שאחז"ל וגם לא יהיה בכחה להגין עליו ח"ו:

(ד) מובטח לו וכו' - שבודאי יש לו זכיות הרבה שהגינו עליו והוא יאריך ימים כדכתיב יראה זרע יאריך ימים. וראוי לתת שבח והודאה על שניתן לו חיים מן השמים [קרבן נתנאל בסוף יומא באות ע"ז ע"ש הנוסח וע"ש מה שכתב מקודם בשם האר"י ז"ל]:

סימן תרטזעריכה

סעיף אעריכה

(א) מותרים בכל אלו - ברחיצה וסיכה ואכילה ושתיה שלא גזרו על הקטנים. ומותר לגדול להאכילו ולהשקותו ולסוכו ולרחצו ודוקא רחיצה בצונן אבל לא ירחצנו בחמין כל גופו אפילו הוחמו מבע"י שהרחיצה בחמין אינה אסורה משום מצות עינוי בלבד שהרי גם בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין:

(ב) חוץ מבנעילת הסנדל שאין חוששין כל כך וכו' - ר"ל שאין זה עינוי לקטן אם לא ינעול [ולאפוקי אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה שהם מועילים לגידול התינוק שכן היה המנהג בזמנם] ואם הקטן נועל מעצמו אם צריך למחות בידו נתבאר בסימן שמ"ג:

(ג) לומר לעובד כוכבים לרחצן וכו' - ר"ל אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דסתם תינוק הוא כחולה אצל חמין אבל אסור לומר לעכו"ם שיחמם אותן וכתבו האחרונים דעכשיו שאין נוהגין לרחוץ ולסוך את הקטן בכל יום ואין מניעת הרחיצה והסיכה נחשבת לו לעינוי כלל אין לרחצו ולסוכו ביוה"כ אפילו ע"י עכו"ם:

סעיף בעריכה

(ד) בן תשע שנים שלימות - היינו שנשלם הט' שנים קודם יוה"כ ומ"ש ובן עשר וכו' פי' בכחוש מבן עשר ומעלה:

(ה) מחנכין - היינו שאין מניחין לו לאכול כפי הרגלו בחול וכדמסיים. ומצות חינוך לא שייך אלא באב ולא באחר ולכמה פוסקים גם באם ליכא חיובא דחינוך (אם לא למצוה בעלמא) מיהו יש פוסקים שכתבו דאיכא חיוב חינוך גם באם וכתב המ"א דלספות לו אוכל בידים אסור לכו"ע אף לאחריני כמו שאר דבר איסור שאסור להאכילו לכו"ע:

(ו) וה"ה לקטנה הבריאה - ר"ל דאף דלענין חיובא דאורייתא בבת הוא שנה אחת מקודם כדלקמיה אפ"ה לענין חינוך שעות וכן לענין השלמה לא רצו חכמים להחמיר שיהיה באשה ג"כ שנה יותר מבאיש אלא השוו מידותיהם ואמרו דלבריאה חינוך שעות הוא מט' שנים ומעלה ולכחושה מעשרה שנים ומעלה:

(ז) בן אחת עשרה בין זכר בין נקבה וכו' - והכא לא זכר התנאי שיהיו בריאים דלענין השלמה אין לחלק בזה אם לא שהנער הוא חולה ויכול לבוא לידי סכנה:

(ח) ויש אומרים שאינן צריכין להשלים וכו' - אבל חינוך לשעות צריך בין בנער כחוש ובין בנער בריא וכפי השיעור שזכר בריש הסעיף:

(ט) ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש וכו' - אבל בנער בריא אין לסמוך להקל ומה שאין מדקדקין בזה"ז להתענות שום תינוק בשנת י"ב משום דבזה"ז ירדה חולשה לעולם ומן הסתם כל קטן אינו נחשב כבריא לזה אא"כ ידוע שהוא בריא וחזק לסבול. ומדברי הא"ר משמע דאפילו בשנת י"ג אין נוהגין להתענות כל זמן שלא השלים שנת י"ג:

(י) מחנכין אותו ברחיצה וסיכה - היינו שלא לרחוץ ולסוך כלל דלא שייך בזה חינוך לשעות [מט"א]:

(יא) אלא מד"ס - והא דלא חיישינן שהביא שתי שערות בזמנו ונשרו כיון שבא לכלל שנים ויש בזה חששא דאורייתא תירצו הפוסקים דמיירי שנשלם י"ג שנים שלו ביוה"כ גופא ובדקו אותו כולו יומא ולא הביא סימנים:

(יב) ואפילו הוא רך וכחוש - ר"ל דאף שהקיל הרמ"א לעיל בנער שהוא כחוש היינו לענין השלמה שאינו אלא תקנתא דרבנן משא"כ הכא דאיכא חששא דאורייתא דשמא הביא שתי שערות ונשרו. ולא קאי אדברי המחבר אלא מלתא באנפי נפשיה היא דהוא מיירי שנשלם הי"ג שנה קודם יוה"כ או אפילו ביוה"כ אלא שלא בדקוהו כולי יומא וחיישינן שמא נשרו קודם הבדיקה:

(יג) דחיישינן שמא נשרו - ודוקא ביוה"כ דהוא ספיקא דאורייתא אבל שאר תעניות שאינן אלא מדרבנן א"צ להתענות אא"כ יש לו שתי שערות:

(יד) אין מענין אותו וכו' - היינו אפילו לחינוך שעות:

סימן תריזעריכה

אין על סעיף א

סעיף בעריכה

(א) שהריחה - מאכל וידוע שאם אין נותנין לה מה שמתאוה היא וולדה מסוכנים ואין נ"מ בין בתחלת עיבורה ובין בסופה:

(ב) ופניה משתנים אע"פ וכו' - ובאין פניה משתנים אין מאכילין אותה אא"כ אמרה צריכה אני לאכול:

(ג) אם נתקררה דעתה וכו' - שלפעמים מתיישבת דעתה אחר שמזכירין לה שיום הזה יום הכפורים הוא שכל העולם מתענין בו:

(ד) מאכילין אותה - פי' שתוחבין קיסם ברוטב (ר"ל איזה טיפות) ונותנים לתוך פיה ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות מכשיעור כפי שיתבאר לקמן בסימן תרי"ח ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן המאכל עצמו פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל הנזכר לעיל משום שלפעמים מתיישבת דעתה בדבר מועט אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא וכן כשמאכילין אותו ע"פ עצמו כשאומר צריך אני ג"כ מאכילין אותו עד שיאמר די אך בכל זה מאכילין אותו פחות פחות מכשיעור וכפי שיתבאר לקמן סי' תרי"ח:

(ה) עד שתתיישב דעתה - ואינה צריכה אומד הרופאים לזה:

סעיף געריכה

(ו) ונשתנו פניו - ובלא נשתנו פניו אע"פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול אין מאכילין אותו. [כ"כ מ"א וא"ר ובישועות יעקב מגמגם בזה ועיין בחתם סופר בחלק אה"ע ח"ב סי' פ"ב שדעתו דאף שאנו אין מאכילין אותו מחמת שהוא בחזקת בריא מ"מ החולה עצמו היודע מרת נפשו יוכל ליקח לעצמו ולאכול בין ביוה"כ בין בשאר איסורין כיון שמרגיש בעצמו שיוכל לבא לידי סכנה]:

(ז) ומאכילין אותו - ר"ל ג"כ הקל הקל כמו באשה עוברה וכנ"ל. ודע דמה שהקלנו באשה עוברה וכן בכל אדם שהריח הוא דוקא עד שתתיישב דעתן אבל אחר שנתיישב דעתן אין להם לאכול שאר היום דלא אמרינן כיון שהותר מקצת היום באכילה הותר כולו:

(ח) ממנו - ואעפ"כ כשמריח ריח מאכל יזהר מאד כל אדם שיפלוט כל הרוק שיבא בפיו ולא יבלע דאז בא לידי סכנה [כדאיתא בכתובות ס"א ע"ב] ח"א:

סעיף דעריכה

(ט) יולדת וכו' - ואפילו אם לא ילדה עדיין רק אחזו לה חבלי לידה וכפי המבואר לעיל בסימן ש"ל ס"ג דנקראת יולדת לענין לחלל עליה את השבת וה"ה דנקראת גם יולדת לענין זה שלא תתענה [מאמר מרדכי]:

(י) לא תתענה כלל - אפילו אמרה איני צריכה לאכול מאכילין אותה ואומרין לה אכלי אכן מ"מ יש להאכילה אז פחות פחות מכשיעור אבל בלא אמרה איני צריכה מאכילין אותה כדרכה וא"צ לחלק בפחות מכשיעור ויש מחמירין שגם בזה צריך להאכילה פחות פחות מכשיעור:

(יא) אם אמרה צריכה אני וכו' - מיירי כשחברותיה אומרות שאינה צריכה או שהרופאים אומרים שא"צ דאז בעינן שתאמר צריכה אני [ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור] ומהני אמירתה משום דלב יודע מרת נפשו וכדלקמן בסימן תרי"ח אבל כשאין שם מי שיאמר שאינה צריכה אז אפילו בסתמא שאינה אומרת כלום או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה מאכילין אותה:

(יב) ככל אדם - דמשם ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה דבודאי אין שום סכנה מחמת לידה לאחר ז' ימים ללידתה לפיכך אף אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער לידה אין מאכילין אותה אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי החולי מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה כשאומר צריך אני כמו שיתבאר בסימן תרי"ח ע"ש:

(יג) אין מונין אותם מעל"ע - עיין לעיל סימן ש"ל במ"ב סק"י דכמה פוסקים סוברין דימים אלו במעל"ע שיערו אותם ושיש להקל למעשה וכן מצאתי בישועות יעקב דהמיקל בספק נפשות לחשוב השבעה ימים מעל"ע לא הפסיד:

(יד) אם לא אמרה צריכה אני - והיינו כשחברותיה אומרות שאינה צריכה וכנ"ל בסקי"א:

סימן תריחעריכה

סעיף אעריכה

(א) רופא בקי - פי' בקי באותו מקום ועיין לעיל סימן שכ"ח סעיף יו"ד דהביא שם המחבר דעת יש מי שאומר דלא בעינן בקי אלא כל אדם בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות (והיינו באומר עכ"פ שמבין בחולי זה) ומסיים הרמ"א שם די"א זה דוקא ברופא ישראל אבל בעכו"ם אינו נאמן עד שיהיה בקי וה"ה הכא ודע דביולדת לכו"ע מהימנינן לנשים דאינהו בקיאי בהו [ד"מ]:

(ב) ויסתכן - ה"ה אפילו אינו אומר בהדיא שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן:

(ג) שומעים לרופא - דשמא הוא נבעת ואינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשא. ואפילו החולה בעצמו הוא רופא מומחה [פמ"ג]:

(ד) צריך אני - אפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעים לחולה:

(ה) שומעים לחולה - היינו כשהחולה אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי ובלבד שמזכירין לו תחלה שהיום הוא יו"כ דשמא שכח אבל אחר שהודיעוהו שהיום יו"כ והוא שואל לאכול א"צ לדקדק עליו יותר דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. כתבו הפוסקים אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. עוד כתבו דבמקום שמאכילין אותו אין צריך כפרה ע"ז דאונס רחמנא פטריה כ"ש שלא היה רק כחצי שיעור וכפרה לא נאמר רק על השוגג:

סעיף בעריכה

(ו) רופא אחד אומר צריך - ואפילו אם הוא עכו"ם או אשה נאמנים להכחיש הרופא שני ישראל שאומר אינו צריך משום דספק נפשות להקל ודוקא אם העכו"ם הוא בקי אבל כשאינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל:

(ז) ורופא אחד אומר אינו צריך - והחולה שותק או שאומר שאינו יודע דאם גם החולה אומר שא"צ לא היו שומעין לרופא האומר שצריך וכדלקמיה בס"ג:

(ח) ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן - ר"ל שאותן שנים שאמרו א"צ הם יותר בקיאין ומופלגין בחכמה זו אפ"ה אין הולכין אחריהם להחמיר בספק נפשות כיון שגם האחרים האומרים שצריך לאכול הם ג"כ בקיאין בחכמה זו. ועיין במ"א ובא"ר שדעתם להורות כהפוסקים שסוברין דכשהן שוין במנין הולכין אחרי הבקיאין ומופלגין בחכמה זו יותר דלא כהרמ"א אכן אם אותן האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין כ"כ:

סעיף געריכה

(ט) ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך וכו' - קמ"ל בזה דמצרפינן דברי החולה לרופא ולא אמרינן בזה דנבעת הוא ואינו מרגיש במחלתו וכנ"ל בסק"ג כיון דגם רופא אחד אומר כמותו:

(י) ורופא אחד אומר צריך וכו' - ואם הרופא ההוא הוא מופלג בחכמה יותר מאחרים חוששין לדבריו להאכילו אף שהם רבים נגדו אבל אם המופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכין אחר רוב מנין ומאכילים אותו:

סעיף דעריכה

(יא) מאחר ששנים וכו' - ר"ל דתרי כמאה חשיבין ולא אזלינן בתר רוב דעות בסכנת נפשות:

(יב) אע"פ שמאה רופאים וכו' - אפי' הם בקיאים ומופלגים יותר בחכמה מרופא זה משום דהחולה מסייעו ולב יודע מרת נפשו:

סעיף העריכה

(יג) והרופא מסופק - פי' שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן דאל"ה הוי כאינש דעלמא:

(יד) מאכילין אותו - דדברי החולה אין מעלין רק בשאומר צריך אני וכו'. וממילא מאכילין אותו מחמת דברי הרופא שמסופק דספיקו הוא ספק נפשות ולהקל:

(טו) אין מאכילין אותו - דאינו יודע של חולה איננו מחמת בקיאות כדבריו של רופא דרוב חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם. והיכא שהרופא הוא מסופק ואומר איני יודע אף שרופא אחר אומר אינו צריך מאכילין אותו ודעת הט"ז דאם החולה בעצמו הוא רופא והוא מסופק ואומר איני יודע ג"כ מאכילין אותו אפי' אם רופא אחר אומר אינו צריך [וא"ר מפקפק ע"ז דאפשר שאינו מבין על עצמו בעת מחלתו אף שהוא רופא עי"ש ונראה דתלוי זה לפי מהות המחלה אם הוא מחלה של חום שאין דעתו צלולה ע"כ בוודאי יש מקום לדברי הא"ר]:

(טז) מאכילין אותו - אף בלא רופאים דספק נפשות הוא:

אין על סעיף ו

סעיף זעריכה

(יז) מאכילין אותם מעט מעט - מיירי שדי להם בזה להשקיט רעבונם וכדלקמן בס"ח:

(יח) כשני שלישי וכו' - ה"ה יותר מעט רק שלא יהא קרוב לביצה דבזה יש חיובא:

(יט) וישהו - ר"ל אחר אכילתו כדי שלא יצטרפו האכילות להדדי:

(כ) כדי אכילת ארבעה ביצים - ואם קשה לו להמתין שיעור זה ימתין עכ"פ כדי שיעור אכילת ג' ביצים דלכמה פוסקים בשיעור זה הוא ג"כ הפסק ולא מצטרפי להדדי [מ"א]:

(כא) יבדקו בחולה עצמו - ר"ל דלענין שתיית מלא לוגמיו צריך לשער בדידיה ולא בדעלמא כדלעיל בסימן תרי"ב. וכתבו האחרונים יש להחולה לבדוק זה מעיו"כ דהיינו שיכניס לתוך פיו משקין ויפליטם לתוך כלי וכן ישער מעיו"כ ויביט על המורה שעות (זייגער) כמה מינוטין הוא שוהא בשיעור אכילת ד' ביצים וכשיעור הזה ישהא ביוה"כ בין אכילה לאכילה וכן בין שתיה לשתיה וכלקמיה [ועיין בתשובת חתם סופר ח"ו סט"ז שכתב שההפסק בין אכילה לאכילה יהיה כשיעור ט' מינוטין שזה שיעור כדי אכילת פרס] ודע שבין אכילה לשתיה א"צ לשהות כלל וכדלעיל בסימן תרי"ב דאכילה ושתיה אין מצטרפין:

סעיף חעריכה

(כב) כדי אכילת ד' ביצים - ולפחות ישהו כדי אכילת ג' ביצים:

(כג) כדי שיעור שתיית רביעית - דלכמה פוסקים בשיעור זה הוי הפסק דלא יצטרפו להדדי וכדלעיל בסי' תרי"ב ס"ט וע"ש במ"ב:

(כד) או שהחולה אומר כן - וכתבו האחרונים דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יו"כ היום ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת אכול בבת אחת ואם לאו תאכל מעט מעט פחות מכשיעור. וכתבו האחרונים דצריך כל מורה להיות דינים אלו שגורים בפיו מבעיוה"כ כי יוכל להיות דבשהיות מעט יש בו סכנת נפשות. ואם הוא שאלה שהמורה צריך לעיין הדין ויש שם אחר בקי שיודע להשיב מיד אין חולקים בזה כבוד להרב. ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ"ח וסימן ש"ל כי אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת:

סעיף טעריכה

(כה) בולמוס - והוא מסוכן למות עי"ז וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא. ואיתא בגמרא דעיקר הסימן שהאירו עיניו משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע:

(כו) עד שיאורו עיניו - משמע מלשון זה דבזה אין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור וכנ"ל דיוכל לבא ע"י השהיה לסכנה:

(כז) עיין לעיל סי' שכ"ח סי"ד - דמבואר שם דכיון שהוא צריך לאכול לאלתר והנבילה מוכנת מוטב להאכילו נבילות:

סעיף יעריכה

(כח) חולה שאכל ביוה"כ - וכן יש לנהוג לנערים שאוכלים ביוה"כ וכן היולדת שאינה מתענה [מט"א]:

(כט) שאומר יעלה ויבוא - הטעם כיון דבהתירא אכל הו"ל יוה"כ כמו לדידן שאר יו"ט ואם חל בשבת אומר רצה והחליצנו ויש שמקילין בזה שאפילו יעלה ויבוא א"צ לומר שלא תקנו אלא במקום שמצוה באכילתו וה"ה שאין לומר רצה והחליצנו כשחל בשבת ועכ"פ קידוש בודאי אין לו לעשות דיש חשש ברכה לבטלה וכן אם שכח לומר יעלה ויבוא או רצה כשחל בשבת ונזכר אחר שסיים ברכת בונה ירושלים לא יחזור:

סימן תריטעריכה

סעיף אעריכה

(א) שאומר ש"ץ - ועכשיו אומר הגדול שבכל עיר וצריך לצרף עוד שנים ואומרים בישיבה וכו' שהישיבות מסכימים לצרף דעת המקום לדעת הקהל להתיר את העבריינים מעבריותן [ועבריין נקרא מי שעבר על גזירת צבור או שעבר עבירה ומבואר לעיל בסימן נ"ה דאם נדוהו אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה ויכולין ג"כ להתנות להחמיר שלא להתפלל עמו בבית הכנסת אף שיש שם עשרה ושמא התנו ע"כ מתירין אנו] כדי שנוכל להתפלל עמהם דכל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סמני הקטרת:

(ב) ונוהגים שאומר כל נדרי וכו' - הנה מנהג קדמונים היה לומר מיוה"כ שעבר עד יוה"כ זה והיתה הכונה להתיר הנדרים ושבועות שכבר נדרו ונשבעו פן עבר אחד עליהם ורבינו תם הקשה ע"ז ולכן הגיה שי"ל מיום הכפורים זה עד יוה"כ הבא עלינו והכונה להתנות על נדרים שידור מכאן ולהבא שלא יחולו [ומהני תנאי זה אם אינו זוכר התנאי בשעה שנדר אח"כ אבל אם זוכר התנאי ואעפ"כ נודר הרי עוקר התנאי] ונוהגין אנו כר"ת. ולפ"ז צ"ל די נדירנא ודמישתבענא לשון עתיד והמ"א מסיק דאפילו לדעת ר"ת ג"כ יכול לומר בתיבה אחת דנדרנא דלשון זה גם להבא משמע והקהל יאמרו עם הש"ץ בלחש דאין תנאי הש"ץ מועיל לציבור:

(ג) ואח"כ אומר שהחיינו - וגם הצבור יאמרו כ"א בלחש. וטוב שימהרו לסיים הברכה שמברך לעצמו כדי שכשיסיים הש"ץ הברכה יאמרו אמן. ומ"מ יש להש"ץ ליזהר שיכוין להוציא הצבור מי מהם שירצה לצאת בברכתו:

(ד) בלא כוס - דכיון דמברך שהחיינו אפילו אם הוא עדיין מבע"י קבל ליה עליה קדושת יוה"כ ואסור למישתי ואי ניתיב לתינוק אתי למיסרך לשתות ביוה"כ אפילו כשיגיע לשנת י"ג. יתעטף בטלית מבע"י כדי לברך משום דבלילה אין מברכין אפילו על כסות המיוחד ליום ועיין לעיל סימן י"ח סק"ז במ"ב:

(ה) בעודו יום - אע"ג דאנו סוברין כר"ת ומתנין על להבא שלא יחולו מ"מ דמי קצת להפרת נדרים שאין מפירין בשבת ויו"ט וה"ה יוה"כ:

(ו) עד הלילה - כדי להתפלל ערבית בלילה. ואם עדיין לא הגיע זמן ק"ש יאמרו איזה מזמורי תהלים קודם ערבית:

(ז) אפילו בניגונים - כי עי"ז מבלבל דעת הקהל אין אומרים באהבה קודם מקרא קודש ובמקומות שנוהגין לומר באהבה מקרא קודש אין לשנות ואם חל בשבת אין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו דכיון שהוא יום תענית אין כ"כ רצון במנוחתנו אבל אומרים והנחילנו ד' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בו וכו' ויסיים כי אתה סלחן וכו' ולא לומר ודברך אמת וקיים לעד:

סעיף בעריכה

(ח) בקול רם - דהוא שירת המלאכים וביוה"כ גם ישראל דומין למלאכים:

סעיף געריכה

(ט) אם חל בשבת וכו' - ובתפלה אומר ותתן לנו ד' אלהינו באהבה את יום השבת הזה ואת יום צום הכפורים הזה:

(י) וברכה אחת מעין שבע - וצריך לומר בזה המלך הקדוש שאין כמוהו:

(יא) ואין מזכיר של יוה"כ - דברכה זו אינו בא בשביל יוה"כ דהלא אם חל יוה"כ ביום חול א"צ לומר בה ברכה אחת מעין שבע:

סעיף דעריכה

(יב) צריך להעמיד וכו' - כדרך שמצינו אצל מרע"ה שאהרן וחור תמכו בידיו ועכשיו המנהג שעומדים אצל החזן עד אחר ברכו ואם חל בשבת שאומרים מזמור שיר ליום השבת קודם ברכו יכולים לחזור למקומם בתחלת אמירת מזמור:

סעיף העריכה

(יג) וכל הלילה - היינו בשעת תפלה בלילה דאל"כ לא יוכלו להתפלל ביום כי יתנמנמו. וטעם העמידה להיות דוגמת המלאכים ונשים לא יעמדו. ואף האנשים רשאין לשעון ולסמוך על איזה דבר אם נחלשו גם יזהרו בעצמם מה שכל אדם מחויב ליזהר שלא ישהו נקביהם ויעברו על בל תשקצו:

סעיף ועריכה

(יד) ללון בבהכ"נ - ולבוש כתב מוטב לילך לישן בביתו כי מי שניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכונה ואי משום שמירת הנרות ישכרו שומר. כתב בשל"ה קודם שישן יאמר ד' מזמורים הראשונים שבתהילים שהם שמירה לקרי [והיינו לבד הק"ש שקורין בכל יום] טוב שלא יעטוף בכרים וכסתות המחממין ועכ"פ לא יכסה רגליו:

(טו) רחוק מן הארון - פן יבוא לידי הפחה:

(טז) ומי שאינו וכו' - דטעם היתר השינה הוא משום שלן שם לצורך מצוה לכן מותר לישן [הגר"א ע"ש]. טוב ללמוד ביוה"כ משניות מסכת יומא גם ללמוד המאמרים מסוף יומא המדברים מענין התשובה. ואין לת"ח לעסוק בתורה ולהשמיט מלומר התפלות והסליחות עם הצבור [אחרונים]:

סימן תרכעריכה

סעיף אעריכה

(א) טוב לקצר - ואם הוא סוף שש ידלגו אבינו מלכנו כ"א יאחרו עד שעה ז' כבר הגיע זמן המנחה:

(ב) קודם שבע שעות - לכתחלה ראוי להיות זהיר להתחיל תפלת מוסף קודם שש שעות ומחצה על היום לפי שבשש ומחצה הוא זמן תפלת מנחה גדולה שהיא תדירה יותר מתפלת מוסף ומ"מ בדיעבד אם אירע שנתאחר תפלת מוסף עד חצי שבע או אחר שבע יש להתפלל מוסף קודם ואח"כ מנחה אם לא שכבר הגיע זמן מנחה קטנה. וצריך כל יחיד לומר יו"ד וידויים ביוה"כ לפחות ד' בארבע תפלות וד' בחזרת הש"ץ ושתי פעמים אחד במנחה ואחד במעריב כנגד י"פ שהיה כ"ג מזכיר את השם ביוה"כ:

סימן תרכאעריכה

סעיף אעריכה

(א) קורין ששה - מפני שקדושתו יותר משאר יו"ט שאסור בכל מלאכה לפיכך מוסיפין אחד ואין מוסיפין יותר:

(ב) בפרשת אחרי מות - איתא בזוהר כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם מוחלין לו עונותיו ובניו אינם מתים בחייו. והעיקר בזה שעי"ז יתן לב לשוב מעבירות שבידו אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר [מט"א]:

(ג) קורים שבעה - כמו בשאר שבתות. ועיין במ"א סימן רפ"ב דלכתחלה אין כדאי להוסיף על שבעה. ואפשר במקום שנותנין העולין הרבה מעות לצדקה המיקל לא הפסיד [פמ"ג]:

(ד) ומפטיר - בהפטרה אין אומרים מלך מוחל וסולח רק ודברך אמת וקיים לעד בא"י וכו' [ד"מ ואחרונים]:

סעיף בעריכה

(ה) מילה - ואומרים זכור ברית. ואם חל בשבת אומרים יום ליבשה:

(ו) בין יוצר למוסף וכו' - דתפלת שחרית קודם שהיא תדיר משא"כ מוסף:

(ז) אחר אשרי - ויש נוהגין למול קודם אשרי [מ"א] ועיין בא"ר סימן תקצ"א שהסכים ג"כ דכן נכון לעשות מכמה טעמים ע"ש:

(ח) במקום שצריך לצאת - כגון שאין עירוב ואין יכולין להביא התינוק לבהכ"נ:

(ט) עד אחר חזרת ס"ת - למקומה כדי שלא יהא בזיון להניח ס"ת ולצאת לחוץ:

(י) וחוזרים ואומרים קדיש - הנה זה נכון לדעת המחבר דהמילה הוא קודם אשרי א"כ כשיבואו יאמרו אשרי וקדיש וכידוע דקדיש זה קאי על אשרי אבל לדעת רמ"א דהמילה הוא אחר אשרי א"כ יש הפסק גדול בין האשרי ולקדיש ע"י הליכה שלחוץ אכן זה מיירי במקום שאומרים יה"ר קודם מוסף שיש בו כמה פסוקים ועלייהו יהיה קאי הקדיש ובמקומות שאין אומרים היה"ר י"ל איזה מזמור קודם אמירת הקדיש:

סעיף געריכה

(יא) על המילה בלא כוס - ר"ל דמברכין רק ברכת אשר קידש ידיד מבטן אבל לא הברכה שעל הכוס דהלא צריך לטעום ממנו וא"א ביוה"כ וליתן לתינוקות לשתות ג"כ אין כדאי דחיישינן דלמא אתי למיסרך עי"ז לשתות תמיד ביוה"כ. ורשאי למצוץ הדם כדרכו בחול והנוהגים למצוץ ביין לא יזלפו בפה ולא במוך משום חשש סחיטה רק יזלפו בפה לבד [מטה אפרים]:

(יב) ונותנין לתינוק הנימול - ר"ל מלבד מה שנותנין בפי התינוק כשאומר בדמיך חיי צריך ליתן לו לשתות קצת מן הכוס דאל"כ איכא גנאי להכוס [מ"א] ואם מלין אצל היולדת והיולדת חולה בענין שמותרת לאכול יכול להוציאה וגם יאמר לה שתכוין לצאת בברכתו ותשתה ממנו:

סעיף דעריכה

(יג) במוסף וכו' - דעיקר עבודה של כ"ג היה במוסף ולכך אנו אומרים ג"כ כדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו:

(יד) ליפול על פניהם - ועיין סימן קל"א דיש להשתטח עשבים על הרצפה משום דאסור לשטוח אפיו על הרצפה או יחוץ בטליתו:

(טו) ויש למחות - דהרי שנינו אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק:

(טז) ביד העושים כן - אבל כבר פשט המנהג שגם הש"ץ עושה כן ונראה שהם סומכין דהליכה לא מקרי הפסק [ט"ז] וכעת פשט המנהג שנותנין עוד שטענדע"ר לפניו ובעבודה מסלקין אותו השטענדע"ר ואין עוקר רגליו [פמ"ג]:

סעיף העריכה

(יז) חטאתי עויתי פשעתי - חטא שוגג עון מזיד פשע מרד וצ"ל הקל תחלה:

סעיף ועריכה

(יח) המתים - ולכן נקרא יום הכפורים בלשון רבים ר"ל לחיים ולהמתים [מהרי"ו]:

(יט) דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביוה"כ - כשנודרין בעבורן דאמרינן אלו היה חי היה נותן ג"כ צדקה [ואפילו אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן] אבל בעבור רשע אינו מועיל [מ"א וש"פ] ואם התודה קודם מותו י"ל דיש לו כפרה וכצדיק חשוב [פמ"ג] ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל להקל דינו דברא מזכה אבא:

סימן תרכבעריכה

סעיף אעריכה

(א) אשרי - כדי להפסיק בין תפלת מוסף לתפלת המנחה:

(ב) להיות בשבת - לפי שבשבת אומרים לשבח ישראל שאף שאכלו ושתו מתפללים לא כאו"ה וביוה"כ א"צ לזה:

(ג) ואין אנו נוהגין - כדי למהר שלא יעבור זמן המנחה ודי בהפסק קריאת התורה:

(ד) רק קודם נעילה - כדי להפסיק בין מנחה לנעילה:

(ה) ואין אומרים אין כאלהינו - לפי שבשבת אומרים כן כדי למלאות החסר ממאה ברכות בכל יום וביוה"כ איכא הרבה שבחים וא"צ למלאות בזה גם פטום הקטרת א"צ לומר שהוא כלול בעבודה אבל נראה יותר טוב לאומרו ביחידות שהרי סמני הקטרת לא הוזכרו בעבודה [ט"ז] וגם המ"א כתב שיש לאומרו:

סעיף בעריכה

(ו) וקורין שלשה - ומתחילין מן כמעשה ארץ מצרים פ' ראשונה עד וחי בהם. שניה אלהיך אני ד'. שלישי הוא המפטיר [לבוש]:

(ז) בפרשת עריות - משום שנפשו של אדם מחמדתן ואם יש אחד שנטמא יחזור בתשובה ומפטיר ביונה שמדבר מן התשובה ועוד שאין יכולין לברוח מן הש"י. אחרונים:

(ח) והשלישי מפטיר ביונה - ואין אומרים קדיש על הספר רק ח"ק לפני העמוד קודם תפלה [ד"מ]:

(ט) ומברך לפניה ולאחריה - ר"ל כדרך שבירך בשחרית שאומר גם על התורה ועל העבודה:

(י) ואין אומרים על התורה וכו' - פי' אנו אין מנהגינו כמ"ש השו"ע אלא אין אומרים כלל על התורה ועל העבודה בין כשחל בשבת בין כשחל בחול רק חותמין מגן דוד והטעם שהרי כבר פסק העבודה מהשחר ובירך עליה שחרית. כשמוציאין הס"ת במנחה אין אומרים על הכל ולא שמע ישראל רק גדלו. בנוסח אבינו מלכנו י"ל רוע גזר בנשימה אחת (כי שייכים להדדי דהיינו שיקרע הוא ית' רוע שיש בגזירה ומה שנשאר בגזירה יהיה לרחמים) והמפסיקים בניגון בין רוע לגזר צריך למחות ובפרט החזנים שלא יעשו כן [ט"ז ע"ש]:

סעיף געריכה

(יא) אומרים צדקתך - כשאר שבת ואומרים אבינו מלכנו אף שהוא שאלת צרכים הלא הוא שעת גמר דין ואם לא עכשיו אימתי:

(יב) אין אומרים צדקתך - דכתיב בו משפטיך תהום רבה ואנו מבקשים רחמים לפני השי"ת ביו"כ [לבוש]:

(יג) ולא אבינו מלכנו - שהוא שאלת צרכים ואין שואלין בשבת ובחול אומרים אם לא שהזמן קצר וצריך למהר כדי להתפלל נעילה ביום וטוב לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה:

סעיף דעריכה

(יד) אין נושאין כפים וכו' - עיין סימן קכ"ט שם מבואר כל פרטיהן:

(טו) נושא כפיו - עיין לעיל בסימן קכ"ט בהג"ה דמטעם זה יש נוהגין לומר אלהינו וא"א וכו' וה"ה דיש לומר אז שים שלום ולא שלום רב וכמבואר בסימן קכ"ז בסופו דחד דינא להו. כהן אחד עלה לדוכן ושארי הכהנים עקרו רגליהם בעבודה ועדיין לא עלו טוב הדבר שיצאו מבהכ"נ ולא יעלו עמו [ברכי יוסף]:

סימן תרכגעריכה

סעיף אעריכה

(א) קודם נעילה - כדי להפסיק בה בין תפלת מנחה לתפלת נעילה:

סעיף בעריכה

(ב) כשהחמה בראש האילנות - הוא איזה זמן קודם תחלת השקיעה ומה שכתב שישלים סמוך לשקיעת החמה היינו סוף שקיעה שהוא צאת הכוכבים וסמוך לזה היינו מעט זמן קודם צה"כ וי"א שיכולין להאריך ולהמשיך בתפלת נעילה גם בלילה ואע"פ שהעיקר כסברא הראשונה מ"מ עכשיו שנוהגין כסברא אחרונה אין למחות בידם ומ"מ צריכין עכ"פ ליזהר ולהתחיל בעוד היום גדול וגם יזהר לומר החרוז היום יפנה השמש יבוא ויפנה קודם הערב שמש דאל"כ הוא כדובר שקרים לפני ד':

(ג) ואומר במקום כתבנו - וכן כשמגיע לוכתוב יאמר וחתום וכן יאמר בספר חיים וכו' נזכר ונחתם. כי בנעילה הוא חתימת הגז"ד שנכתב בר"ה על בני אדם לטוב או לרע ויזדרז מאד בתפלה זו כי תכלית כל העשי"ת הוא יוה"כ ותכלית יוה"כ הוא תפלת נעילה שהכל הולך אחר החיתום ואם לא עכשיו אימתי ולכן אף אם חלש הוא מחמת התענית מ"מ יאזור כגבור חלציו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל ע"ע נדרי התשובה באמת והבא לטהר מסייעין אותו ויחתם בספר חיים טובים. יש לבטל המנהג שהעכו"ם מדליק הנרות לצורך אמירת פיוטים בנעילה אלא הנרות הדולקים יפזרם בכל בהכ"נ דזה הוי רק שבות דשבות. ונכון שמבערב יוה"כ יזמין עכו"ם לזה וגם שיהיה נכון שמא ביוה"כ יתהוה איזה דבר מחמת רבוי הנרות בכדי שלא יבא ח"ו לידי שריפה. אחרונים:

סעיף געריכה

(ד) מזכיר בה של שבת - כדרך שמזכיר בשאר תפלות היום שהרי עדיין יום שבת הוא ואפילו אותם הממשיכים תפלה זו בלילה כיון שהתחילו מבע"י צריך להזכיר של שבת:

(ה) אבל בוידוי שלאחר התפלה וכו' - כיון שכבר סיים ברכת שבת דהיינו אתה בחרתנו שחותמין מקדש השבת ולא מצינו הזכרה אחר סיום הברכה ולכן הש"ץ כיון שהוא אומר הוידוי בתוך התפלה צריך להזכיר של שבת באתה הבדלת אנוש מראש וכו' כדרך שמזכיר בו של יוה"כ וכמו כל ברכת אתה בחרתנו שהוא מזכיר בה של שבת ושל יוה"כ:

(ו) בזה - כלומר בתוך הוידוי אבל בתוך התפלה הזכיר ולכן אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר שבת כלל אז בין יחיד בין ש"ץ מחזירין אותו:

סעיף דעריכה

(ז) כמו במוסף - ובמקומות שאומרין נעריצך במוסף אומרים ג"כ בנעילה. ופותחין הארון לכל תפלת הנעילה:

סעיף העריכה

(ח) נושאים כפים בנעילה - היינו אם הוא עדיין יום אבל אם כבר חשכה אין נושאין כפים דאיתקש נ"כ לעבודה כדכתיב לשרתו ולברך בשמו ועבודה הוא דוקא ביום ולכן אם הזמן קצר יאמרו הפיוטים אחר התפלה כדי שיהא נשיאת כפים ביום:

(ט) שלא לישא כפיו - ואפילו אם הוא עדיין בודאי יום מפני שכמה פעמים נמשך סיום התפלה עד הלילה לפיכך נהגו שלא לישא כפים בשום פעם. וכתבו האחרונים דמ"מ או"א ברכנו בברכה וכו' וכן שים שלום אומרים ואפילו הוא לילה שבזה אין קפידא כ"כ לפי שהתחלת התפלה היה ביום:

(י) ואומרים א"מ - ואפילו חל בשבת ואפילו הוא עדיין יום מפני שהוא גמר דין:

סעיף ועריכה

(יא) שבע פעמים - הטעם ללות השכינה שמתעלה לעלות למעלה משבעה רקיעים:

(יב) ותוקעים וכו' - הטעם שהוא סימן לסילוק שכינה למעלה שנאמר עלה אלהים בתרועה ומותר לתקוע אפילו אם חל בשבת ג"כ ואע"ג שעדיין לא הבדילו בתפלה מ"מ כיון דחכמה היא ואינה מלאכה לא אחמור בה רבנן כולי האי ואפילו הוא בין השמשות מותר דהוא שבות לצורך מצוה אבל אם הוא בודאי יום אסור לתקוע:

(יג) וכן נוהגין וכו' וכו' - ואחר שתקע המנהג שאומרים הש"ץ והקהל לשנה הבאה בירושלים:

סימן תרכדעריכה

סעיף אעריכה

(א) מתפללין תפלת ערבית - עיין לעיל בסימן רצ"ג ס"א ובמ"ב שם:

סעיף בעריכה

(ב) גם ביציאתו - עיין לעיל שם בס"ב ובמ"ב ובה"ל שם:

(ג) שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים - ותוך הזמן הזה אסור באכילה ורחיצה וסיכה וכו' אך אין שיעור לההוספה וע"כ כיון שמתפללים אצה"כ מותרים בכולם אף שעדיין לא הבדיל על הכוס רק באכילה ושתיה אסורים עד אחר הבדלה בין אם חל בחול ובין כשחל בשבת:

סעיף געריכה

(ד) מבדילים וכו' - ובמקומות שמבדילין בבהכ"נ על הכוס בכל מו"ש ויו"ט גם עכשיו יבדיל הש"ץ ויטעים מן הכוס לקטן או אף לגדול מי שהוא מתכוין לצאת בהבדלה זו:

(ה) אפילו אם חל להיות בשבת - שטעם הברכה כדי להשיב את הנפש מפני הנשמה יתירה שהלכה לה ועכשיו ביוה"כ לא היה בו נשמה יתירה מפני התענית אבל רבים מהאחרונים חולקין ע"ז וסוברין דכשחל בשבת יש לברך על הבשמים ואין כאן חשש ברכה לבטלה כיון שנהנה. ומ"מ אין להורות לצבור כן ולמחות בידם במקום שנהגו בבהכ"נ שלא לברך על הבשמים רק לעצמו בביתו יכול לברך [פמ"ג]. אם חל בשבת אומרים ויתן לך וא"א ויהי נועם ואתה קדוש לפי שחג הסוכות חל באמצע השבוע:

סעיף דעריכה

(ו) מברכים על האור - לפי שפסקה הנאתו בו ביום שכל היום לא היו יכולין להשתמש בו ועכשיו הותר לו:

(ז) במוצאי יוה"כ על האור שהוציאו וכו' - וה"ה כשהוציאו מן עצי גפרית [שקורין שוועבעליך] וכל כה"ג ומה שנשתנה יוה"כ משבת הוא משום דטעם שמברכין על האור במו"ש שאינו אלא לזכר שנברא האור במוצ"ש שאדם הראשון הקיש האבנים במוצ"ש זה בזה והוציא מהן אש לכך מותר לברך על אש כזה ממה שהוציאוהו עתה אבל במוצאי יוה"כ מה שמברכין על האור הוא להורות שיום זה היה קדוש משאר ימים טובים ונאסר להבעיר בו אש ועתה הותר והוי האש דבר חידוש ומברכין עליו וזה לא שייך אלא באור ששבת ר"ל שהיה בעולם ביוה"כ בשעת שביתה ופסקה הנאתה ממנה בו ביום ועכשיו הותר לו משא"כ באור זה שלא היה מעולם ביוה"כ אכן אם חל יוה"כ בשבת מותר מדינא לברך במוצאי שבת על אור זה אכן מנהג העולם להחמיר ועכ"פ בנר שהדליקו מן האור ההוא בוודאי יש להקל:

(ח) עתה מן האבנים - לאפוקי אם הוציאו אתמול מן האבנים בודאי מותר כיון ששבת ביוה"כ:

(ט) מעמוד ראשון ואילך - היינו שהדליקו נר א' מאותו שלהבת וטעמם שגם זה נקרא אור ששבת ואינו אור הנברא מחדש:

סעיף העריכה

(י) שאין מברכין במוצאי יוה"כ וכו' - ומה דאנו מקילין בזה במו"ש הוא מפני שהוא מברך על תוספות שלהבת של היתר שניתוסף בנרו של ישראל (ולא על מקור האור ששאב מנרו של עכו"ם) ותוספות שלהבת זו לא היה מעולם ביוה"כ כ"א נולד עכשיו ודומה לאור היוצא מן העצים ואבנים דאסור במוצאי יוה"כ לברך עליו ועיין במ"א דלפ"ז גם באור היוצא מן עצים ואבנים אין לברך אפילו על נר אחר שהודלק ממנו דלא כהי"א דס"ד:

(יא) על נר של בהכ"נ - ר"ל שהודלק מבע"י ידלק בהיתר והו"ל שבת ממש:

(יב) שאין להבדיל עליו - דלא נעשה רק לכבוד היום ולא להאיר ומבואר בסימן רצ"ח שאין מברכין ע"ז ודיעה ראשונה ס"ל דנעשו להאיר ועדיף להבדיל על זה מלהבדיל על נר אחר שדלק ממנו דלא מקרי כ"כ אור ששבת כיון שלא היה ביוה"כ:

(יג) והנכון להבדיל על שניהן ביחד - ר"ל שבזה בודאי יוצא וה"ה אם היה לו נר אחד בביתו שהיה דלוק מבע"י ידליק ממנה עוד אחד ויברך על שניהן ביחד כי על אותו נר שבביתו לחוד ג"כ אינו כדאי לברך דאפשר שהיא נעשה ג"כ רק לכבוד היום [ח"א] ומן דרך החיים משמע דיותר טוב שיניח בביתו לכתחלה נר דלוק מעיו"כ שיהיה דלוק עד מוצאי יוה"כ כדי לברך עליו ויוצא בזה לכל הדעות כיון שהוא מניחה לכתחלה בשביל זה:

(יד) על נר עצמו של בית הכנסת לחוד - ואם א"א להבדיל על שניהם מוטב להבדיל על נר אחר שדלקו ממנו לחוד מנר בהכ"נ לחוד ומ"מ אם עבר ובירך על נרות של בהכ"נ בלבד א"צ לחזור ולברך על נר אחר שהנרות שלנו עשוין גם להאיר שהרי מתפללין לאורן. אין מתענין מיו"כ עד סוכות יום שמת בו אביו ואמו שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה. ביום שאחר יוה"כ משכימין לבהכ"נ כדי שלא יהא נראה ח"ו שאנו היינו נכנעין לו רק בעת שאנו צריכין לבקש על דיננו:

(טו) דהוי קצת יו"ט - כדאיתא במדרש דבת קול יוצאה במוצאי יוה"כ ואומרת לך אכול בשמחה וגו':

(טז) לעשות שני ימים יו"כ - משום ספיקא דיומא ומ"מ לא יתפללו רק תפלה של חול ויניחו תפילין אך פיוטים וסליחות יוכלו לומר כרצונם וגם זה לא יאמרו בתוך התפלה רק אחר י"ח. גם לא יקראו בתורה אפילו ויחל. כשחל יוה"כ יום ה' אסורים אחרים להכין להם צרכי שבת בשבילן בע"ש שהוא יו"כ שלהן אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן י"א דמי שעשה כן פ"א שני ימים אינו יכול לחזור וצריך לעשות כן כל ימיו דהוי כמו קיבל על עצמו בנדר:

(יז) ויש לזה התרה - היינו אם נתחרט ע"ז ואינו רוצה לעשות כן רשאי להתיר לעצמו בפני ג' ע"י פתח וחרטה ואם התנה בפירוש שאין עושה כן רק שנה זו ואין מקבל ע"ע שיעשה כן בכל שנה א"צ התרה ומש"כ שאין לנהוג בחומרא זו כי באמת מדינא אין לחוש דאנן בקיאין בקביעא דירחא ואין עושין רק משום מנהג שנהגו אבותינו וביוה"כ לא נהגו אבותינו א"כ למה ננהוג אנחנו:

(יח) ולא צו"צ וכו' - ולא פרקים ולא שיר המעלות אבל למנצח ואא"א אומרים ויש מקומות שבערב סוכות א"א למנצח אבל אא"א אומרים:

(יט) מתחילים - וביום המחרת יעשה כולה כמו שכתב בסימן תרכ"ה: