משנה ברורה על אורח חיים תקפח


סעיף א עריכה

(א) ביום ולא בלילה – דכתיב "יום תרועה יהיה לכם". ואם נמשך עד בין השמשות, יתקע בלי ברכה.

(ב) יצא – דמן הדין, משעלה עמוד השחר – יממא הוא לכל הדברים; אלא לפי שאין הכל בקיאין בו, וזמנין דאתי לאקדומי, הצריכו חכמים לכתחילה להמתין עד הנץ, דיום ברור הוא לכל. ולא בעינן עד שיעלה כל גוף השמש על הארץ, אלא משעת תחילת הנץ גם כן מותר לכתחילה (פרי מגדים).

מיהו כל זה מעיקר דין תורה [או בשעת הדחק, כגון שצריך לצאת לדרך וכהאי גוונא]. אבל חכמים תיקנו לתקיעות שופר במוספין. ואמרו בגמרא בטעמא, דשעת הגזירה היתה שלא יתקעו ישראל בשופר, והיו אורבין להם כל שש שעות של זמן תפילת שחרית; לכך העבירוה לתקוע במוספין. ומטעם זה נראה דנהגו כל ישראל מימות הקדמונים גם בתקיעות דמיושב, שלא להיות מן הזריזין המקדימין ולתקוע בתחילת היום, אלא סמוך לתפילת המוסף אחר קריאת התורה. ואפילו יחיד התוקע לעצמו גם כן ידקדק לתקוע אחר שלוש שעות לערך, כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהציבור עומדים בתקיעה.

(ג) לא יצא – דסוף תקיעה בלא תחילה לא מהני ולא מידי, וכדלעיל בסימן תקפ"ז סעיף ג'. [והוא הדין אם שמע מקצת תקיעה ביום ומקצתה אחר כך בלילה, גם כן לא יצא, דתחילה בלא סוף גם כן לא מהני ולא מידי, וכנזכר לעיל שם]. ונראה דאפילו היום, שנוהגין לתקוע שלושים קולות לצאת ידי כל ספק, צריכין גם כן ליזהר שאף תקיעה ראשונה לא תהיה אפילו מקצתה קודם אור היום.

(ד) נתבאר בסימן תקפ"ז סעיף ג' – ולפי מה שכתבנו שם, דהעיקר כדעה ראשונה, אם כן בכל גווני לא יצא.

סעיף ב עריכה

(ה) תשע תקיעות וכו' – נקט לישנא דגמרא, וכפי עיקר הדין דבעינן רק תשע קולות, דהיינו תקיעה תרועה תקיעה שלוש פעמים. ולדידן בשמע השלושה סדרים בתשע שעות, וכדלקמן בסימן תק"צ סעיף ב.

(ו) יצא – בדיעבד, אם כיון לצאת. ואפילו הסיח דעתו והפסיק בדיבור בינתיים. וכתב המגן אברהם דכל זה בששהה ביניהם שלא מחמת אונס; הא בשהה באונס, אם שהה אפילו רק כדי לגמור את כל הסדר, יחזור לראש אותו הסדר, לפי פסק הרמ"א בסימן ס"ה עיין שם. ולעניין אם צריך לחזור ולברך בכהאי גוונא, עיין לעיל סימן ס"ה בביאור הלכה, שיש בזה מחלוקת בין האחרונים. ועיין בביאור הלכה בכאן מה שכתבנו בזה.

(ז) דדווקא בשלא הפסיק וכו' – סבירא להו דזה גרע מהיסח הדעת ושיחה, דבעינן שיהיה תרועה באמצע, ולפניה ולאחריה חדא חדא תקיעה, וכשמערב קול אחר מתקלקל הסדר. ואף על גב דהוא בעצמו לא תקע, מכל מקום הרי כיוון לצאת וכתוקע בעצמו דמי. ועל כן, אם שמע קול שופר שאינו ראוי באותו סדר, בטלו כל השלוש תקיעות. [מכל מקום, שש הקולות שמקודם לא בטלו]. ויחזור ויתקע, ומכל מקום לא יברך שוב.

(ח) שאינו ראוי באותו בבא – כגון שעומד בתש"ת ושמע תרועה, או שעומד בתר"ת ושמע שברים. אבל האחרונים הסכימו, דלפי פסק המחבר לקמן סימן תק"צ סעיף ח' דאפילו בהכפיל השברים או התרועה ב' פעמים הוי הפסק, הוא הדין הכא בשמע ב' שברים או ב' תרועות זה אחר זה וכיון לצאת, גם כן מפסיד כל השלושה קולות וצריך לתקוע מחדש.

סעיף ג עריכה

(ט) שתקעו כולם כאחד וכו' – דהיינו שאחד עשה תקיעה, והשני תרועה, והשלישי התקיעה השניה, וכן כולם. ואינו יוצא בזה, כדמסיים, שאין כאן פשוטה וכו', דבעינן שתהא תרועה באמצע, ולפניה ולאחריה תקיעה, ולא שיהיו כל הקולות בבת אחת. וצריך לתקוע מחדש. ומכל מקום הברכה לא הפסיד אם לא הפסיק בדבר אחר. ויש מי שאומר דעל כל פנים ידי תקיעה אחת יצא, וצריך להשלים עליה ח' קולות מתרועה ואילך. ויש אומרים דאפילו ידי תקיעה אחת לא יצא, וצריך להתחיל מחדש כל הט' קולות.

(י) ואפילו אחד תקע בחצוצרות – אף על גב דהקולות משונים.

(יא) יצא וכו' – ואף על גב דבכל מקום אמרינן דתרי קלי לא משתמעי (עיין לעיל סימן קמ"א), שאני הכא שהוא מצווה הבאה לזמן וחביבא ליה, ויהיב דעתיה לשמוע יפה.

והיכי שתקעו שלושה בני אדם בבת אחת, כל אחד שלושה קולות, יש אומרים שיצא בשמועתו משום תשעה קולות, כיוון דתרי קלי משתמעי גבי שופר. ומשום ששמע כל השלושה תר"ת בפעם אחת אין קפידא, דלא קפדינן, רק שישמע תקיעה מלפניה ותקיעה מלאחריה ותרועה באמצע, והא שמע.

וכן הוא הדין לדידן, שתוקעין תשר"ת ותש"ת ותר"ת, אם שמע אותם משלושה בני אדם, שכל אחד תקע סדר שיוצא כל התקיעות בשמיעתו בבת אחת.

ויש אומרים דאפילו בשופר אין תרי קלי משתמעי כדי לצאת בשתיהם, ולא יצא אלא באחת מהם. וראוי להחמיר כסברא זו. ועיין ביאור דעה זו בביאור הלכה.


סעיף ד עריכה

(יב) שניהם – דווקא כל התקיעה נוכל להשתמש לזה ולזה; אבל להפסיק חד תקיעה, חציה לזה וחציה לזה, כגון שתקע תקיעה ארוכה שיש בה כשיעור שתי תקיעות, ואחד התכוין לצאת מראשה עד חציה, והשני מחציה עד סופה, לא מהני ולא מידי, דלא מפסקינן לה לחצאין. ועיין לעיל סימן תקפ"ז במ"ב ס"ק י"ד.

סעיף ה עריכה

(יג) אין תוקעין בשופר – גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות בראש השנה.

(יד) ואסור לטלטלו – דהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

(טו) לצורך גופו – שרוצה לשאוב בו מים וכהאי גוונא. ודווקא בשבת מותר, דכיוון דאין תוקעין – לא הוקצה למצוותו; מה שאין כן ביום טוב, אף שאין איסור טלטול בשופר אפילו כל היום [וכדלקמן בסימן תקצ"ו בט"ז ס"ק ב'], מכל מקום להשתמש בו אסור, שהרי הוקצה למצוותו, וכמו לעניין אתרוג, עיין בסימן תרס"ה.