משתמש:Erel Segal/ספרי חינוך ילדים/שלום ארוש

תוכן הספר "חינוך באהבה - בגן החינוך" מאת הרב שלום ארוש, אלול ה'תשע"א

הקדמה - ילדים זה שמחה (15): חיזוק ההורים בתפקידם החשוב. הילדים הם עיקר המטרה של הנישואין והקמת הבית. הם נותנים לחיי האדם תכלית המשכיות ונצחיות. לפעמים הם גם נותנים לאדם חיים ממש: ייתכן שבשמים נגזר על אדם למות, אבל לילדים שלו לא מגיע להיות יתומים, ולכן פוסקים להורים חיים בזכות הילדים. כך גם לגבי פרנסה. ילדים מכניסים לבית שמחה ומקרבים בין ההורים, בפרט כשהם מזדקנים. ילדים צדיקים עוזרים להוריהם גם אחרי שההורים נפטרים - כל תפילה ומצוה שעושים מזכה את הוריהם בעולם הבא.

שער ראשון: לתת את הכל

פרק ראשון - לתת את מה שיש (21): הספר נקרא "חינוך באהבה" ולא "חינוך ילדים באהבה", כי העיקר הוא חינוך ההורים - עיקר החינוך הוא עבודה עצמית של ההורים על תיקון מידותיהם. כל מידה רעה, שאדם רואה בילדיו, היא סימן למידה רעה שנמצאת בו ושהוא צריך לתקן. וכל מידה טובה, שאדם רוצה שתהיה בילדיו, הוא צריך לתת להם, ולכן עליו קודם לפתח את אותה מידה טובה בעצמו. אדם יכול לתת לאחרים רק מה שיש לו עצמו. והמידות צריכות להיות אמיתיות, במיוחד בענייני יראת שמיים ואהבת תורה - אי אפשר לעשות הצגות. "מי שיש בו יראת שמיים - דבריו נשמעים", כי הוא אמיתי ומדבר מהלב. ולכן כשבא זוג אל החפץ חיים וביקשו שיברך את בנם התינוק שיהיה צדיק, אמר להם "איחרתם בעשרים שנה - הייתם צריכים לבוא כשהייתם ילדים שאברך אתכם שתהיו צדיקים..." והסביר להם שכדי שבנם יהיה צדיק הם צריכים לחנך את עצמם. ולכן בעקדת יצחק ה' דיבר רק עם אברהם ולא עם יצחק, כי זה היה עיקר המבחן ליראת ה' של אברהם. כי כשההורים יראי ה' באמת, ילדיהם הולכים אחריהם בדרך ה' במסירות נפש. גם באופן רוחני, כשההורים מתעוררים לתשובה ולמול את ערלת לבבם, הדבר משפיע גם על הלב של ילדיהם (לקוטי מוהר"ן קמא). אמנם יש יוצאים-מן-הכלל אבל זה הכלל. אין שום הצדקה להעיר הערות לילדים או לבזותם, כי הילדים הם רק "מראה" לנפש ההורים, רק מראים מה חסר אצל ההורים. לכן, במקום להתעסק בחסרונות של הילד, תתעסק בחסרונות שלך, כדברי חז"ל "קשוט עצמך ואחר-כך קשוט אחרים". התנהגות רעה של ילדים היא תוכחה משמיים להורים. כל הורה צריך להתבודד לפחות שעה ביום, לעשות חשבון נפש ולתקן את עצמו, ומתוך זה להשקיע חצי שעה בכל פעם בתיקון מידה אחת. מתוך התיקון העצמי, האדם זוכה גם "על הדרך" להצלחה בחינוך ילדיו.

פרק שני - דוגמא אישית (35): עיקר החינוך הוא על-ידי דוגמה אישית של ההורים - ולא על-ידי תיאוריות חינוך. הורים פשוטים וישרים יצליחו לחנך את ילדיהם ליושר יותר מפרופסורים למדעי-החינוך שאינם ישרים. החינוך הוא מצווה המוטלת על ההורים, כמו שאומרים בקריאת שמע (דברים ו ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", ולא על בית-הספר. בית-הספר יכול לעזור מבחינה טכנית בהעברת ידע, אבל הוא לא פוטר את ההורים מהמצוה לחנך. עיקר החינוך הוא בבית, ובפרט בשבתות וחגים, חופשים וטיולים - שם עיקר החינוך למידות טובות ולקשר אמיתי עם ה'. חשוב שתהיה בבית אוירה של אמונה ושמחה, ולכן ההורים צריכים לעבוד קודם-כל על מידת האמונה והשמחה אצלם. לסיכום, העבודה העצמית של ההורים חשובה מכמה סיבות: (א) שיהיה להורים מה לתת לילדים, (ב) "קשוט עצמך תחילה", (ג) "מי שיש בו יראת שמים דברים נשמעים", (ד) "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", (ה) "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך", (ו) אוירה של שמחה בבית - ההורים מתקנים את עצמם ולא עסוקים בביקורת על הילדים.

פרק שלישי - שים שלום (40): הדוגמה האישית העיקרית שהורים צריכים לתת לילדיהם היא שלום-בית בין האב והאם. שלום-בית מלמד את הילדים הרבה מידות טובות: אהבה, חברות, שיתוף-פעולה, עזרה הדדית בזמני לחץ, עידוד, סבלנות, הקשבה, פתיחות, נתינה, כבוד הדדי, עין טובה ושמחה. לכן לפני שמתחילים בחינוך יש לעבוד על שלום-בית. עיקר ביאת הנשמה לעולם הזה היא כדי לעמוד בניסיונות בין אדם לחברו, ובפרט בתוך המשפחה. ילדים הגדלים בבית עם שלום-בית הם ילדים שמחים, אוהבים את הבית, וכמעט אין סכנה שיקבלו השפעות שליליות מבחוץ. לעומת זאת, חוסר שלום-בית גורם לילדים נזקים נפשיים לטווח ארוך. יש אנשים זקנים שעדיין יש להם טראומה מהמריבות שהיו בין הוריהם כשהיו ילדים. בעיני ההורים זה אולי נראה כמריבה קטנה, אבל הילדים רואים שני "ענקים" צועקים זה על זה, וזה מכניס בהם פחדים נוראיים. הילדים לא אוהבים להיות בבית שיש בו כעסים ומריבות, הם מעדיפים להיות בחוץ, ואז הם חשופים הרבה יותר להשפעות שליליות. וגם אם ההורים ינסו לפצות את הילדים בכסף ופינוקים, זה לא יעזור, כי הצורך העיקרי של הילדים הוא נפשי. לפעמים ילדים חולים במחלות גופניות ונפשיות שונות בלי שום סיבה נראית לעין; הסיבה השורשית היא שיש פירוד בין ההורים. כי שורשם של הילדים הוא החיבור בין ההורים, וכשנפגם החיבור בין ההורים - נפגם שורש הנשמה של הילדים, וזה מתבטא במחלות גוף ונפש. חוסר שלום-בית הורס לא רק את חיי ההורים אלא גם את חיי הילדים. ולכן כל אדם צריך לקחת את חינוך הילדים כפרוייקט חייו, ולעבוד על מידותיו, כדי שיזכה לתת דוגמה טובה לילדיו ולהשאיר אחריו ילדים טובים. כל אדם יכול לעבוד על שלום-בית, כפי שמוסבר בספרי המחבר "בגן השלום" (לגברים) ו"חכמת נשים" (לנשים).

פרק רביעי - שמחה הודאה והסתפקות (53): עוד דוגמה אישית העיקרית שהורים צריכים לתת לילדיהם היא במידת השמחה, ובמיוחד עבודת ה' וקיום מצוות בשמחה. אם ההורים שמחים בכל מצוה שהם מקיימים, ואף רוקדים ושרים מרוב שמחה, גם הילדים ירצו לקיים מצוות. אבל אם ההורים לא שמחים, הילדים לא ירצו ללכת בדרכם (זה נכון לא רק עם ילדים - בכל פעם שאדם דתי לא מחייך ולא שמח, הוא מחלל את שם ה', כי הרואים אותו לומדים ממנו שזה לא טוב לקיים מצוות. אבל מי שיודע את הערך העצום של תורה ומצוות, שמח שמחה עצומה על כל מצוה קטנה שזכה לקיים, והשמחה הזאת גדולה יותר מכל צער שיכול להיות לו על ענייני העולם הזה). דוד המלך העביר מסר זה ע"י המילה (תהלים א א): "אשרי". באותו אופן יש לומר לילד. למשל, כשרוצים להעיר אותו בבוקר, במקום להעיר בתוכחה "עד מתי עצל תשכב?" אפשר לומר לו "אשרי מי שזוכה לקום בבוקר ולהתפלל!" וכד'. וזה העניין של חג החנוכה: כי בימי היוונים, יהודים רבים התייוונו, למרות שראו את מופתי ה' בבית המקדש. וחכמי אותו דור הבינו שהסיבה היא, שלא היתה להם מספיק שמחה בקיום המצוות. ולכן תיקנו שמונת ימי שמחה והודאה. ימי החנוכה הם ימי החינוך להודיה על הזכות להיות יהודי (וגם ר' נחמן מברסלב בלקוטי מוהר"ן כד כותב על החשיבות הגדולה של קיום מצוות בשמחה). וכדי שההורים יוכלו לחנך את ילדיהם לכך, הם צריכים שתהיה להם בעצמם שמחה גדולה על הזכות להיות יהודי. ולקיים מצוות לא רק מתוך יראה אלא בעיקר מתוך שמחה והודיה על הזכות הגדולה לקיים מצווה.
הודיה: צריך ללמד את הילדים להגיד תודה כפולה על כל דבר. למשל - כשאמא נותנת לילד כוס מים, הוא צריך להגיד תודה לה', וגם תודה לאמא שהיתה שליחת ה' להביא לו את המים. אותו הדבר בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, למשל כשעשיר נותן לעני כסף, העני צריך להודות לה' וגם לעשיר שהיה שליח-מצוה. חשוב להגיד תודה להגיד תודה לה' בפני הנותן - כדי שהנותן לא יחשוב שהכל בא ממנו (ואם הנותן נפגע מזה - אז עדיף שלא ייתן). מצד שני, חשוב גם להגיד תודה לנותן עצמו משום דרך ארץ, כי "הכופר בטובתו של חברו, סופו שיכפור בטובתו של מקום", כמו פרעה שכפר בטובתו של יוסף ואז כפר בה'. ואם הילד לא אומר תודה להורים, ההורים צריכים לתקן את מידת ההודאה אצלם - הם כנראה לא מספיק מודים לה'. אמירת תודה גם מועילה לתיקון המידות של הילד, שלא יהיה מפונק ובכיין ולא יחשוב שהכל מגיע לו, אלא ישמח בחלקו ויודה על כל מה שיש לו.
הסתפקות: חז"ל אמרו "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". וזאת משתי סיבות: (א) בני עניים רגילים להסתפק במועט, להודות על כל מה שנותנים להם, ולהתפלל על כל מה שחסר להם, וכך מפתחים את מידת הענוה והאמונה; אבל בני עשירים רגילים לקבל מהוריהם פינוק ושפע חומרי, בלי להתאמץ ובלי להתפלל, מתרגלים שהכל מגיע להם והכל הולך להם בקלות, ועלולים להיות גאים ומפונקים. (ב) הורים עניים משתדלים לפצות את ילדיהם על המחסור החומרי בנתינה רוחנית של אהבה ותשומת-לב, בעוד שהורים עשירים מפנקים בכסף וחומר ומרשים לעצמם לתת פחות תשומת-לב רוחנית. דברי חז"ל מהוים הנחיה חינוכית גם להורים עשירים, שירגילו את עצמם לנהוג כמו הורים עניים בנושאים אלה: (א) ירגילו את ילדיהם לעשות משהו בתמורה לכל דבר שהם מקבלים, למשל: להתפלל ו/או לעזור בבית, ולהודות על כל דבר שמקבלים. כך לומדים מיעקב אבינו: כל מה שקיבל בחיים - קיבל בעבודה קשה אצל לבן, ועל הכל הוא הודה לה' ואמר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת". (ב) יעניקו לילדיהם שפע רוחני - שפע של אהבה, הקשבה ותפילות להצלחתם.
איך להתמודד עם קנאה? (א) לא להפלות בין ילדים - זה גורם להם נזק נפשי. יעקב אבינו הפלה בין בניו וגרם למכירת יוסף. כל נתינה צריכה להיות שווה ומדודה - גם בגשמיות וגם ביחס. (ב) לחנך את הילדים להודיה. בדרך-כלל האח הגדול מקנא בקטן, וכך זה היה כבר מימי ספר בראשית. והסיבה היא, שהגדול התרגל שהכל שלו, וכשבא אחיו הקטן הוא כביכול "לקח" ממנו. לכן צריך לחנך את הילדים מגיל צעיר שהכל שייך רק לה', שום דבר לא שייך להם, ועל כל דבר שמקבלים צריך להודות לה' ולשליח. והחינוך הזה מתחיל מההורים - האיש מודה לאשתו והאישה מודה לבעלה ושניהם מודים לה' על כל דבר. ומתוך זה אפשר לחנך את הילדים להודות לה' על כך שהביא ילד חדש למשפחה, ויודו לה' שנתן להם אח שיזכה אותם במצוות של אהבה ונתינה.

פרק חמישי - להכניס טוב בבית (75): להילחם ברע זה מתיש, כי האדם נולד כולו רע, (בראשית ח): "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לכן הדרך הנכונה היא לא להילחם ברע אלא להרבות טוב: (א) להרבות אמונה - בכל דבר שקורה לנו, לדעת שכך ה' רצה, להאמין שהכל לטובה, ולחפש את המסר עבורנו. למשל, אם לקחו לך משהו - תפשפש במעשיך, אולי גם אתה לקחת משהו למישהו אחר, וה' משיב לך מידה כנגד מידה כדי שתרגיש את צערו. כשההורים מחנכים את עצמם ואת ילדיהם לאמונה פשוטה, כל שאר החינוך נעשה קל. (ב) הכרת הטוב - להכניס הרגלים של הודיה, למשל לפני הסעודה להודות לה' ולכל מי שסייע בהכנת האוכל, ובזמן הסעודה להודות על כל מאכל ומאכל, מלבד ברכת המזון הכללית. אחרי התפילה להודות על הזכות להתפלל, לפני השינה להודות על כל מה שקרה במשך היום, וכד'. (ג) תפילה - להתרגל להקדים תפילה לכל דבר. בדרך לבית-הספר - להתפלל שה' יעזור לנו בלימודים ויתננו לחן בעיני החברים; בדרך לנסיעה - להתפלל שה' ישמור על כל ילדי ישראל בדרכים; לפני השינה - להתפלל שתהיה שינה טובה וחלומות נעימים, וכד'. (ד) שירי שבת - חשוב לשיר הרבה בשבת, לכבוד ה' ולכבוד השבת. ר' נחמן הקפיד מאד על שירי שבת. צריך לשתף את האשה ואת הילדים בחשיבות השירים, ואף לעודד את הילדים לשיר ע"י פרסים או משחקים. אם הם לא משתפים פעולה - לא יכעס אלא ימשיך לשיר בעצמו עד שזה ייתפס. (ה) תפילות שבת - במיוחד בשבת חשוב להתפלל ולברך עם הילדים מילה במילה, ובכוונה. חשוב לסיים את ההכנות לשבת מוקדם ולישון ביום שישי בצהריים, כדי שיהיה כוח להישאר עם הילדים עד מאוחר, להרבות בתכנים טובים ושמחים.

פרק שישי - מקום ראשון בחינוך (83): כל הורה צריך לשים את החינוך במקום ראשון בסדר העדיפויות, לפני קריירה וכסף, ואפילו לפני תורה ועבודת ה'. להיכנס לתפקיד ה"מחנך" ולהקדיש מחשבה תשומת-לב לתפקיד זה. לחשוב איזה מסרים להעביר לילדים ואיך לדבר עם כל ילד, להתעניין ולדעת מה מצבו של כל ילד ומה הם צרכים הגשמיים והרוחניים. להקדיש זמן בבוקר - להשכים את הילדים עם חיוך ובסבלנות, לברך ברכות השחר ביחד, לאכול ארוחת בוקר; זה משפיע לטובה על כל היום. לכבות סלולרי כשמדברים עם הילדים. צריך להשקיע אפילו בילדים שנראה שהכל בסדר איתם וכביכול "גדלים לבד". הרבה תלמידי-חכמים הזניחו את חינוך הילדים והצטערו על כך כשילדיהם יצאו לתרבות רעה. החינוך הוא עצמו מצוה מהתורה (דברים יא יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". יצר הרע של תלמידי-חכמים מכניס אותם למירוץ של התקדמות אישית בעבודת ה' תוך הזנחת מצוות החינוך. גדולי הדור, כגון הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו, למרות סדר היום העמוס שלהם, תמיד מצאו זמן לשבת עם ילדיהם ונכדיהם, להתעניין במה שהם לומדים ולבחון אותם. כל הורה יכול וחייב למצוא לכך זמן. חינוך ילדים זו השקעה משתלמת - משקיעים מעט זמן ועוד מעט מחשבה ורואים תוצאות נפלאות. החינוך מגבש את האישיות של ההורה והופך אותו למנהיג ומורה-דרך.

שער שני: אהבה וחיים

פרק שביעי - כוחה של האהבה (91): מסרים חינוכיים יכולים לעבור רק כשיש אהבה בין ההורים לילדים. לא מספיק לאהוב את הילדים בלב - צריך גם להראות להם את האהבה, שירגישו אהובים. ועל זה אמרו חז"ל בעניין החינוך "שמאל דוחה וימין מקרבת" - שהביקורת הדוחה תהיה חלשה כמו יד שמאל, והאהבה המקרבת תהיה חזקה כמו יד ימין. האוירה הרגילה בבית צריכה להיות של אהבה וקבלת הילד ללא תנאי, ורק לעיתים רחוקות כשאין ברירה יש למתוח ביקורת. ילד שמותחים עליו יותר מדי ביקורת, מרגיש לא אהוב, ולא מוכן לקבל שום דבר מההורה. כשרוצים להעיר לילד, צריך לפני כן ליצור אוירה של אהבה - לקחת אותו לטיול, לקנות לו משחק שהוא אוהב וכד', ורק אז להעביר לו את המסר, וגם זה בדרך של סיפור ושמחה. יש לשמור על כבודו של הילד גם כשהוא טועה. הרב יהודה אסאד ז"ל היה מלמד ילדים, וכשילד היה שואל שאלה טיפשית והיו צוחקים עליו, הרב היה מתקן את השאלה כך שתיראה חכמה, כדי להגן על כבודו של הילד. כך "קנה" את אהבתו ואמונו של הילד. כשההורה "יורד" על ילד שנכשל ומבזה אותו, הילד מרגיש לא אהוב, רוחו נשברת והוא פוחד לנסות דברים חדשים כי פוחד להיכשל. ילד שמותחים עליו ביקורת רבה נעשה נכה בנפשו. במקרים קיצוניים הילד אף מאבד את הרצון לחיות. מצד שני, כשההורה מאמין בילד ומעודד אותו שהוא יכול להצליח, הילד מרגיש אהוב ומחזיר אהבה. גם כשהילד חוטא, יש לקיים את דברי חז"ל (משנה אבות ד יח): "ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו" - להעלים עין מכשלונות של הילד כדי לא לפגוע בכבודו. לפעמים כשההורה מעלים עין, הילד כל כך מעריך אותו שהוא מעצמו מתחרט על מעשיו הרעים. וגם אם לא מתחרט מייד - הוא לפחות נשאר עם שמחת חיים ובטחון עצמי, ויש סיכוי שבעתיד ההורה יוכל להשפיע עליו לטובה.
באהבה יש כוח סגולי: אהבה בין איש לאשתו ובין ההורים לילדים משפיעה על הילדים והופכת אותם לאנשים טובים, בלי צורך בשום "פטנטים" של פרופסורים לחינוך. כשילדים כאלה גדלים, הם מטבעם נותנים ועושים חסד עם הבריות. אבל ילדים הסופגים הרבה ביקורת והערות הם פצועים נפשית, קשה להם לפתח את מידת האהבה והנתינה לזולת, ואף קשה להם להקים משפחה. כשאני ואחיי היינו ילדים, עשינו הרבה צרות להורים, לא רצינו להתפלל, אבל הם אהבו וקיבלו אותנו כפי שאנחנו, בלי שום לחץ נזיפות וכעס, ובסוף האהבה והתפילות שלהם החזירו אותנו לדרך הנכונה. (משלי י יב): "עַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" - מכאן לומדים, שהורים האוהבים את ילדיהם באמת, יכולים לקבל אותם כפי שהם, גם כאשר הם פושעים.

תקשורת עם הילד: כשההורה מראה לילד אהבה ללא תנאי, הילד נותן אמון בהורה ומוכן לספר לו על מה שעובר עליו, ואז להורה קל יותר להציל את הילד מפגמים וסכנות. אבל אם ההורה מרבה במתיחת ביקורת, הילד מרגיש לא אהוב ולא מוכן לספר מה קורה לו, ואז ההורה לא יכול להדריך אותו. לכן אמרו חז"ל "לא הקפדן מלמד". הילד צריך להרגיש ביטחון בבית, להרגיש שבבית תמיד אוהבים אותו. כך, גם אם הילד גדל בשכונה רעה, הוא לא יושפע מהסביבה ולא יתקלקל. כדי לחנך צריך מסירות נפש: מסופר על הסבא מסלובודקה, שלפני שקיים שיחה עם אחד מתלמידיו, קיבל על עצמו תענית ותפילה להצלחת השיחה. כך כל הורה הרוצה להשפיע על הילד, צריך לעשות הכנה, לחשוב מהי הדרך הטובה ביותר לדבר איתו, ולהתפלל שיצליח. לא לחשוב שהילד הוא רע ובכוונה רוצה לצער את ההורה - להיפך, הילד מטבעו הוא טוב, רק שיש לו יצר הרע כמו לכל אדם, וצריך לחשוב טוב מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לילד כדי שיצליח להתגבר על יצרו. לדוגמה, בעניין ההשכמה בבוקר - כשילד לא רוצה לקום, לא צריך להילחם איתו אלא לעזור לו, לדבר איתו באהבה וברכות ובסבלנות ועם מילים טובות, להסביר לו את החשיבות העצומה של התחלה טובה בבוקר, עד שהוא מתעורר מעצמו. וכן בכל עניין אחר, לפעמים צריך לעשות הכנה ולחכות כמה ימים ואף שבועות עד שמגיע הזמן הנכון לדבר עם הילד.

פרק שמיני - בלי לחץ (109): חינוך דורש סבלנות רבה. גם כשהילדים לא עושים מה שאנחנו רוצים (למשל: לא לומדים , לא יושבים יפה ליד שולחן השבת וכד'), לא צריך להעיר להם אלא לתת להם דוגמה אישית, ולחכות בסבלנות ובלי לחץ, עד שילמדו מעצמם. התורה (משלי ג יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם". לחץ וגערות עלולים להביא לתוצאה הפוכה - הילדים "דווקא" יתנגדו. קל וחומר שאין להכות את הילדים או להתאכזר אליהם, דבר העלול לגרום לילד נזקים נפשיים חמורים עד כדי איבוד הרצון לחיות. ומה שנאמר (משלי יג כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר", אין הכוונה לכעס ואכזריות, אלא לדברי-מוסר היוצאים מהלב ונאמרים במתק-שפתיים, בצורה המתקבלת. כשהורים נוהגים בכעס ואלימות על ילדיהם, הילדים מחקים אותם ונוהגים באלימות בבית-הספר ובחברה. נאמר בתפילת השחר "לעולם יהא אדם ירא שמיים" - לעולם תהיה קודם-כל "אדם" ורק אחר-כך תהיה "ירא שמיים". אדם - הוא רק מי שיש בו דעת ורחמנות, כי (לקוטי מוהר"ן תנינא ז): "וּמִי שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב וְאֵינוֹ מְכֻנֶה בְּשֵׁם אָדָם כְּלָל, רַק הוּא בְּחִינַת חַיָּה בִּדְמוּת אָדָם". אדם - הוא רק מי שמקיים את דברי חז"ל (בבא מציעא נט.): "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים" - שאינו מצער אף אדם, ובפרט את ילדיו. בעקבות הרצח של ה"בבא אלעזר" היתה שאלה גדולה - מדוע ה' הביא עלינו כזה רצח נורא? אולי הסיבה היא כדי ללמדנו, שגם אדם חרדי עלול להיות רוצח - גם כל אחד מאיתנו עלול ח"ו להיות "רוצח" בתוך ביתו, כשהוא מדבר בכעס ואלימות מילולית. רק אחרי שההורים נקיים מכל אלימות פיסית ומילולית, הם יכולים לחנך את ילדיהם לכך. ללמדם שיתרחקו מכל אלימות ומכל גרימת צער לזולת, כי אנחנו בני אדם שנברא בצלם א-להים, ולא חיות טרף.
כמו שאסור לבזות כל אדם, כך אסור לבזות גם ילדים קטנים. גם הם נבראו בצלם א-להים, ויש לכבדם ביותר. וכן ההלכה (קיצור שולחן ערוך קמג#(יז)): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול". הילדים אינם רכוש ההורים, אלא פיקדון שה' הפקיד בידם כדי שיבנו אותם, ולא כדי שיהרסו. גם איומים זו טעות - אסור להטיל אימה על הילדים; אם חייבים להעניש, עדיף להעניש מייד ולא לאיים. יש כמה סיבות שהורים מתאכזרים לילדיהם: (א) כי כך נהגו איתם כשהיו קטנים; הם צריכים להתחזק בתפילה שה' יעזור להם לשבור את שרשרת האכזריות. (ב) כי יש להם דימוי עצמי נמוך והם רוצים להגדיל את כבודם על-חשבון הילדים; אולם חז"ל אמרו (משנה אבות ד א): "איזהו מכובד - המכבד את הבריות". (ג) כי הם לא הודרכו בנושא חינוך הילדים. (ד) כי יש להם ציפיות גבוהות מדי מילדיהם; הם צריכים לחשוב מה היה קורה אילו ה' היה נוהג איתנו לפי הציפיות שלנו... ובמקביל לגרום למימוש הציפיות ע"י דברי עידוד וחיזוק לילד על כל דבר שבו הוא מצליח. גם כשילד מתקשה בלימודים, הדרך הטובה ביותר לעזור לו היא לעודד אותו ולהראות לו שהוא מסוגל להצליח. (ה) כי הם מנסים לחנך את כל ילדיהם בצורה אחידה בלי להתחשב בייחוד של כל ילד; על כך נאמר (משלי כב ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ".
חשוב לתת לילדים לחיות חיים של ילדים - עם משחקים ובלי דאגות. הילדים הם כמו פרחים הצריכים לגדול בחממה מוגנת. אין לשתף ילדים קטנים בבעיות של ההורים, כגון חובות וכד', כי אין להם אפשרות לשאת את המשקל. הילדים צריכים להישען על ההורים ולא להיפך. אם הילד רוצה שיקנו לו משהו וחסר כסף, אומרים בצורה עדינה "כרגע זה קשה, אבל בוודאי בעתיד ה' יעזור", באופטימיות ולא במסכנוּת. גם כשיש בעיות של שלום בית בין ההורים, שיפתרו אותן בינם לבין עצמם ולא יראו את המריבות לילדים. ההורה צריך להיות בעל-אמונה ולפתור את הבעיות שלו מול ה'; לא להביא את הבעיות הביתה, אלא לבוא הביתה רגוע.

פרק תשיעי - הדרך אל הלב (125): יש הורים ששוכחים שהילד הוא רק ילד, וטבעו של ילד שהוא שמח ומשתולל ומרעיש ומלכלך. הם דורשים מהילד שיתנהג כמו מבוגר, שיבין אותם ויתחשב בהם וישמור על שקט וניקיון, אולם הדרישות האלו הן מעבר להבנתו ולכוחותיו. הם מעירים לו ומאשימים אותו שהוא כביכול פוגע בהם בכוונה, והילד מפתח רגשי אשם ורדיפה עצמית. הילדים לא עושים שום דבר בכוונה לפגוע בהורים - הם מתנהגים בטבעיות, כמו שההורים עצמם התנהגו כשהיו ילדים. לא להעיר לילדים ולא לקחת את ההשתוללות שלהם כפגיעה אישית, אלא להיפך - לשבח את הילדים על כל דבר טוב שעושים. לא להתייחס לבית כמו מחנה צבאי או מוזיאון, אלא כמקום עם חופש ושמחת-חיים. לסדר את הבית בחכמה כך שלא יהיה צורך בהערות, למשל: כשהילדים קטנים וזוחלים, לשים את כל החפצים השבירים והמסוכנים במקום גבוה, כך שהילדים לא יגיעו אליהם ולא יהיה צורך להעיר להם "אל תיגעו!". כשהילדים אוכלים, לשים להם סינר כך שלא ילכלכו את הבגדים ולא יהיה צורך להעיר להם "אל תלכלכו!". כשההורים רוצים לנוח, לשלוח את הילדים לשחק בחוץ כך שלא יהיה צורך להעיר להם "אל תרעישו!"; כי ילדים צריכים לשחק (מסופר על החזון אי"ש, שכאשר ראה ילד רציני ושקט מדי, אמר לו "למה אתה לא קופץ? ילד צריך לקפוץ ולא ללכת כמו מבוגר!"). יש הורים המנסים "לאלף" את הילדים שלהם להיות ממושמעים, כדי שיוכלו להתפאר בפני האורחים; זה מצליח באופן זמני, אבל ברגע שהילדים עוזבים את הבית זה מתפרק. חינוך זה לא אילוף - עיקר החינוך הוא להחדיר בילד רצונות טובים וכוונות טובות.

פרק עשירי - לחיות ולהחיות (138): בחיים לא הכל הולך כמו שרוצים. יש רגעים של קושי, חולשה וירידה. זה נכון לגבי מבוגרים ועוד יותר לגבי ילדים. כשרואים שהילד מתקשה במשהו (משמעת, לימודים, וכו'), במקום לכעוס עליו, אפשר לראות בזה הזדמנות ללמד אותו על התמודדות עם קשיים. אמנם חשוב ללמד את הילד משמעת עצמית והתמדה, אבל לשמור על איזון, וללמד גם את מידת הסבלנות והותרנות. למשל, כשהילד אומר שהוא חולה ורוצה להישאר בבית, גם אם רואים שהוא לא חולה, אפשר מדי-פעם לוותר לו ולהגיד "בדרך-כלל אתה מתאמץ אבל עכשיו קשה לך, אז תישאר בבית ותחדש כוחות". זה מלמד את הילד שיש בחיים תקופות קשות, ומלמד אותו להיות סבלני כלפי עצמו.
יש בעיה ברוב ספרי הצדיקים - הם מתארים את הצדיקים כאילו שכל חייהם היו רצופים הצלחות, ולא מתארים את הקשיים והכשלונות. ילד שקורא ספר כזה, חושב שכדי להיות צדיק חייבים להצליח בכל דבר מהתחלה, ואם הוא נכשל פעם אחת - הוא מתייאש וחושב שאין לו סיכוי להיות צדיק. עדיף לספר לילדים סיפורים יותר מציאותיים. למשל הספר שבחי הר"ן מתאר את כל הקשיים והכשלונות של ר' נחמן, וזה השבח האמיתי שלו - שהתמודד עם כל הקשיים ועשה בכל פעם התחלה חדשה, עד שזכה למה שזכה. כך גם בסיפורי מעשיות - מעשה מחכם ותם. הגדולה האמיתית של האדם היא, לא שהוא תמיד מצליח, אלא שהוא יודע להתמודד עם כשלונות בלי להתייאש. כישלון הוא חלק מהחיים: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בם".
כשהילד מתקשה או נכשל, גם בעניינים רוחניים, אסור לבזות אותו כי זה ישבור את נפשו, אלא צריך לעודד אותו ולהזכיר לו את ההצלחות שלו בעבר (כשההורים מבזים את הילד, הוא מעדיף לצאת מהבית ולהיות עם החברים, המקבלים אותו כפי שהוא. כדי שהילד יאהב להיות בבית, ההורים צריכים להתייחס אליו באותה צורה ולקבל אותו כפי שהוא).
לפעמים ההורה לוקח כל כישלון של הילד ככישלון אישי שלו בחינוך הילדים, רודף את עצמו וכועס על עצמו, ומתוך כך גם רודף את הילד וכועס עליו, ואז הילד נכשל עוד יותר וההורה מרגיש עוד יותר גרוע, וכו'... צריך לצאת מהמעגל הזה - ההורה לא צריך לרדוף את עצמו ו"לאכול את הלב" על הכשלונות שלו בחינוך הילדים, אלא לעודד את עצמו ולהשתדל לתקן.

פרק אחד עשר - המעמד מחייב (146): כדי לחנך צריך לבטל את מידת הכעס, כי כשמחנך כועס - הוא מאבד את מעמדו בעיני הילד. הוא נתפס כחלש ולא שולט בעצמו, ולכן ודאי שלא יוכל לשלוט באחרים. כל זה בדרך הטבע, אבל לפי הזוהר הנזק של הכעס עוד יותר גדול - הכועס מאבד את נשמתו האלהית ונדמה לבהמה. ומעל הכל, לפי התורה אסור לכעוס, וודאי שמי שעובר על התורה, לא יצליח להשיג את מטרתו. כדי להתגבר על הכעס, ההורה צריך לעשות עבודה עצמית, ולקיים את מאמר חז"ל "אל תדון את ילדך עד שתגיע למקומו". במקום לכעוס על הילד כשנכשל, צריך לעודד אותו שיתגבר על הכישלון ולא יתייאש. היראה של הילד כלפי ההורה צריכה להיות יראת כבוד כלפי אדם השולט בעצמו ומתוקן במידותיו, ולא יראת העונש כלפי אדם הכועס וצועק. הדברים מכוונים בעיקר לאב, שתפקידו להשרות יראת-כבוד בבית, ולכן הכעס שלו מזיק במיוחד. גם האם כמובן צריכה להתגבר על הכעס, אולם תפקידה קשור יותר למידת האהבה, היא נמצאת יותר עם הילדים במצבי עומס ולחץ, והכעס שלה פחות מזיק.

פניה למחנך (154): המחנך צריך להיות רחמן. משה רבנו נבחר להנהיג את ישראל בזכות מידת הרחמים שלו אפילו כלפי כבשה. ומסופר על ר' שמעון שקופ, שפעם אחת הגיע אליו ילד שרצה להיבחן לישיבה. הרב ראה מייד שהילד עני, רעב ועייף מהדרך. ולכן אמר לו "במקום לשאול אותך ארבעים שאלות כמקובל, אשאל אותך רק שתי שאלות: אחת, מתי לאחרונה אכלת ארוחה חמה? והשניה, מתי לאחרונה ישנת במיטה חמה?" הילד ענה "לפני שבועיים...", ראש הישיבה בעצמו הכין לו ארוחה חמה, נתן לו לישון וקיבל אותו לישיבה. לאחר כמה שנים, אותו יהודי נלקח למחנות ההשמדה, שם רצה כמה וכמה פעמים להתאבד, אבל דמותו המאירה של ר' שמעון שקופ נתנה לו רצון להישאר בחיים, והוא זכה להינצל ולהקים בית נאמן בישראל. מחנך טוב ורחמן יכול להחדיר בתלמידים כוח-רצון עד שיהפכו להיות גדולי ישראל. עיקר החינוך הוא לא להוכיח ולזהות בעיות, אלא לעורר את הרצון. ויש בזה כמה דרכים: א. לחפש נקודות טובות ולשבח את הילד על מה שהוא כן עושה; ב. לספר סיפורי צדיקים הקשורים לנקודה שבה רוצים לעורר רצון; ג. לתת לילד משימות שודאי יצליח לקיימן ולתת לו פרס עליהן, ואז להעלות בהדרגה את רמת הקושי; ד. לתת לילד תענוג מוחשי שיעורר בו רצון, כגון מתנה ממתק או מחמאה - ואז בהדרגה להרגיל אותו להרגיש תענוג רוחני שהוא גדול יותר מהתענוג הגשמי.

עיסוק בחינוך הוא דיני נפשות; בכל החלטה כגון ענישת ילד או סילוק ילד ממוסד, צריך לדון בכובד ראש כמו דיני נפשות. המחנך צריך להתפלל בכל יום על הילדים, להזכיר את שמותם ולבקש מה' שיאיר את עיניו כיצד לנהוג עם כל אחד ואחד. לא לחפש פתרון קל כגון להוציא את המפריע מהכיתה, אלא להתייעץ עם הורים ואנשי מקצוע ולמצוא את הפתרון המתאים ביותר לכל תלמיד. היום משתמשים בפתרון קל אחר - כשרואים ילד פעלתן ונמרץ מדי, מסממים אותו ע"י ריטלין, משתקים אותו והורסים את שמחת החיים שלו, וגם בעתיד הוא יתרגל "לפתור" בעיות ע"י לקיחת סמים. במקום לתת לו תרופות, צריך לתת לו הרבה חום ואהבה ותפילות, וכשיגדל הוא ינתב את כל המרץ העודף שלו לאפיקים חיוביים.

למרות שיש לחץ של להספיק חומר לימודו וכד', צריך לזכור שהעיקר הוא דרך-ארץ, ועדיף להשקיע יותר זמן בטיפוח האישיות של התלמיד ובדאגה לרווחתו. אם מתעוררת בעיה חברתית בכיתה - עדיף להפסיק את לימוד ה"חומר" ולנצל את הבעיה כדי ללמוד מוסר ודרך-ארץ, שזה העיקר. ובסוף מתוך כך גם יספיק יותר חומר, כי הילדים יהיו מרוכזים יותר בשיעור. מחנך לא צריך לעבוד בשביל כסף ורק לפי השעות שהוקצבו לו, אלא להתייחס לחינוך כשליחות ולהקדיש גם מעבר לשעות. מורה שאוהב את עבודתו - לעולם לא יפגע ולא יעליב ילד, ויזכה להיות שליח טוב של הבורא בחינוך ילדי ישראל.

שער שלישי: השמים הם הגבול

פרק שנים עשר - מטפסים על הגדרות (171)

פרק שלושה עשר - לא מדובשך ולא מעוקצך (189)

פרק ארבעה עשר - הבית שלנו (195)

פרק חמישה עשר - מעמד המורה (201)

פרק שישה עשר - קדושת הבנים (213)

פרק שבעה עשר - ילדים שמורים (239)

פרק שמונה עשר - אל הנער הזה התפללתי (255)

פרק תשעה עשר - חינוך אמיתי (275)

פרק עשרים - בדק בית (288)

פרק עשרים ואחד - קשה תרבות רעה (323)

פרק עשרים ושנים - מי מפחד מהחושך (333)

פרק עשרים ושלושה - לא בוכים על חלב שנשפך (338)