משנה תמיד ד ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ד · משנה ב | >>
לא היה שובר בו את הרגל, אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולה בו.
היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה.
הגיע לחזה, חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו.
חתך את הכרעים יא ונתנן למי שזכה בהן.
מירק את ההפשטיב.
קרע את הלב והוציא את דמו.
חתך את הידים ונתנן למי שזכה בהןיג.
עלה לרגל הימנית, חתכה יד ונתנה למי שזכה בה, ושתי ביצים עמה.
קרעו, ונמצא כולו גלוי לפניוטו.
נטל את הפדר ונתנו על בית שחיטת הראש טז מלמעלן.
נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהם להדיחן.
והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין כל צרכהיז.
והקרביים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה, על שולחנות של שיש שבין העמודים.
לֹא הָיָה שׁוֹבֵר בּוֹ אֶת הָרֶגֶל,
- אֶלָּא נוֹקְבוֹ מִתּוֹךְ עַרְכּוּבוֹ וְתוֹלֶה בּוֹ.
- הָיָה מַפְשִׁיט וְיוֹרֵד,
- עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לֶחָזֶה.
- הִגִּיעַ לֶחָזֶה,
- חָתַךְ אֶת הָרֹאשׁ, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ.
- חָתַךְ אֶת הַכְּרָעַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן.
- מֵרַק אֶת הַהֶפְשֵׁט.
- קָרַע אֶת הַלֵּב, וְהוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.
- חָתַךְ אֶת הַיָּדַיִם, וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהֶן.
- עָלָה לָרֶגֶל הַיְּמָנִית;
- חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,
- וּשְׁתֵּי בֵּיצִים עִמָּהּ.
- חֲתָכָהּ, וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,
- קְרָעוֹ,
- וְנִמְצָא כֻּלּוֹ גָּלוּי לְפָנָיו.
- נָטַל אֶת הַפֶּדֶר,
- וּנְתָנוֹ עַל בֵּית שְׁחִיטַת הָרֹאשׁ מִלְמַעְלָן.
- נָטַל אֶת הַקְּרָבַיִם,
- וּנְתָנָן לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהֶם, לַהֲדִיחָן.
- וְהַכָּרֵס,
- מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית הַמְּדִיחִין,
- כָּל צָרְכָּהּ.
- מְדִיחִין אוֹתָהּ בְּבֵית הַמְּדִיחִין,
- וְהַקְּרָבַיִם,
- מְדִיחִין אוֹתָן שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּמִעוּטָהּ,
- עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:
לא היה שובר בו את הרגל -
- אלא נוקבו מתוך ערקובו - ותולה בו.
- היה מפשיט ויורד - עד שהוא מגיע לחזה.
- הגיע לחזה -
- חתך את הראש - ונתנו למי שזכה בו.
- חתך את הכרעיים - ונתנן למי שזכה בהן.
- מירק את ההפשט,
- קרע את הלב - והוציא את דמו.
- חתך את הידים - ונתנן למי שזכה בהן.
- עלה לרגל הימנית -
- חתכה - ונתנה למי שזכה בה,
- ושתי ביצים עימה.
- חתכה - ונתנה למי שזכה בה,
- קרעו - ונמצא כולו גלוי לפניו.
- נטל את הפדר - ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלן.
- נטל את הקרביים - ונתנן למי שזכה בהן להדיחן.
- הכרס - מדיחין אותה בבית מדיחין כל צורכה.
- הקרביים - מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה,
- על השולחנות של שיש שבין העמודים.
כבר אמרנו בכפורים שה"מירוק" הוא גמר הפעולה איזה פעולה שתהיה, ושם נאמר "מרק אחר שחיטה על ידו" עניינו גמר השחיטה, וכן אמר כאן מרק את ההפשט רוצה לומר גמר ההפשט, והסיר כל העור.
ומה שאמר שלש פעמים במעוטן - עניינו שאין מדיחין אותם במים בפחות משלש פעמים, ומוסיפים על זה כל מה שאפשר להדיחם:
לא היה שובר בו את הרגל - כדרך שהטבחים עושין שמחתכין את הרגל עם העור שבו י, אלא נוקבין מתחת הארכובה הנמכרת עם הראש ותולה בו ומפשיט הרגל עם שאר הבהמה. והא קמשמע לן דהכרעים בכלל הפשט הן:
ערכובו - כמו ארכובו:
מירק את ההפשט - שהרי לא הופשט אלא עד החזה ועדיין העור מחובר בו:
נטל הפדר - החלב:
ונותנו על בית השחיטה - וזו היא דרך כבוד של מעלה שלא יראה לכלוך דם השחיטה: והכרס מדיחין אותה מן הפרש שבתוכה, בפני עצמה:
בבית המדיחין - בלשכה שהיתה במקדש. ולא מדיחין אותה עם שאר הקרבים, שלא תטנפם:
שלשה פעמים - שאין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק לפי שהן דקים:
במיעוטה - לכל הפחות. ואם רצה להוסיף להדיחן יותר משלשה פעמים, מוסיף:
לא היה שובר בו את הרגל. פי' הר"ב כדרך שהטבחים עושים שמחתכים את הרגל כו'. ומניחים רגל השבור ברגל האחר. אלא נוקבו. בשני הרגלים נוקבו ומניחין באונקליות דרך הנקבים. וכל כך למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי. ואם היה תולה אותה כמו הטבחים. לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל (נקוב) [תחוב] ברגל האחר וע"י כן תלויה הבהמה. המפרש:
[ערכובו. פי' הר"ב כמו ארכובו. עמ"ש במ"ב פ"ז דסנהדרין].
חתך את הכרעים כו'. כתב המפרש הכרעים רגלי הבהמה (כרעיים). ועל שם כריעה קרי להו כרעים. שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ד' רגלים יחד. ע"כ. ולא הרגלים כולם. שסופיהם חותכן לאח"כ כדלקמן. ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים. ולא יותר:
מירק את ההפשט. גמרא. כמו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו [פ"ג דיומא מ"ד] כלומר גמר הפשטו נגד החזה והצואר וסוף הידים. המפרש.
חתך את הידים עלה לרגל הימנית. וה"ה דקודם שיחתוך הידים ה"ל לחתוך רגל הימנית. אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין. המפרש.
עלה לרגל הימנית חותכה כו'. ועדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית. כמ"ש לעיל [ועמ"ש בפרק דלקמן מ"ד בד"ה בתוכו כו']:
קרעו ונמצא כולו [גלוי] לפניו. עכשיו שנטל רגל הימנית כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים. שכשלא היה הרגל עדיין [חתוך אפילו] אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה. המפרש:
על בית שחיטת הראש. והא דלא קתני בית השחיטה סתם. למעוטי [בית] שחיטת צואר אתיא [סד"א] דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה. ה"נ צואר מגונה. הלכך פירש לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר. וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הלכך מכסה הפדר בית השחיטה. והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינו מגונה בדם כ"כ. המפרש:
כל צרכה. ולא קבע בה הדחה שיש [כרס] שיש בה טנופת הרבה. ויש שאין בה טנופת כל כך. המפרש:
על שלחנות של שיש שבין העמודים. עיין מה שאכתוב בזה במ"ג פ' בתרא דמדות:
(י) (על הברטנורא) ומניחים רגל השכור ברגל האחר. אלא נוקבו בשני הרגלים ומניחן באונקליות דרך הנקבים. וכל כך למה, שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר, וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית. ואם היה תולה אותה כמו הטבחים, לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל תחוב ברגל האחר ועל ידי כן תלויה הבהמה. מפרש:
(יא) (על המשנה) הכרעים. רגלי הבהמה. ועל שם כריעה קרי להו כרעים. שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה, יכול, לחתוך כל ארבע רגלים יחד. מפרש. ולא הרגלים כולם שסופיהן חותכן לאח"כ כדלקמן, ולכך יתכן לומר דמירכיים עד מקום הכריעה קורא כרעים ולא יותר:
(יב) (על המשנה) מירק כו' כלומר גמר הפשטו נגד החזה וצואר וסוף הידים. [ועיין פרק ג' דיומא משנה ד'] מפרש:
(יג) (על המשנה) חתך כו'. הוא הדין דקודם שיחתוך הידים הוה ליה לחתוך רגל הימנית, אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית. ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין. מפרש:
(יד) (על המשנה) חתכה כו'. ועדין תלויה הבהמה ברגל השמאלי:
(טו) (על המשנה) גלוי. עכשיו שנוטל רגל הימני, כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים, שכשלא היה הרגל עדיין חתוך אפילו אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה. מפרש:
(טז) (על המשנה) הראש. והא דלא קתני בית השחיטה סתם, למעוטי שחיטת בית צואר אתיא, סלקא דעתך אמינא דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה ה"נ צואר מגונה, קמ"ל דלא. וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה. אבל הראש, קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה, הלכך מכסה הפדר בית השחיטה, והכי יפה לעשות. ושחיטת הצואר אינו מגונה בדם כל כך כמו הראש. מפרש:
(יז) (על המשנה) כל צרכה. ולא קבע בה הדחה, שיש כרס שיש בה טנופת הרבה ויש שאין בה כל כך. מפרש:
לא היה שובר בו את הרגל וכו': עד סוף הפ' ביד פ' ששי דהל' מעשה הקרבנות מסימן ד' עד סי' י"ז:
ערקובו: גרסי' וגירסת הרא"ש ז"ל ערקומו במ"ם וז"ל יש טבחים ששוברין רגל ועושין נקב ברגל האחר ומעביר הרגל ששיבר מן הארכובא דרך נקב שעשה ברגל האחר ותולה בשני הרגלים ומפשיט:
אלא נוקבו מתוך ערקומו: ברגל שמאל עושה נקב בין הגידין לעצם ותולהו ברגל אחת. וחברו בבכורות זנב העגל שאינה מגעת לערקום:
היה מפשיט ויורד: באמצע בטן הבהמה וקצת מן הצדדין עד שמגיע לחזה:
חתך את הראש: עם העור שאינו בכלל הפשטה כדאיתה בפ' שני דחולין: [הגה"ה תמהתי על הר"ר יהוסף ז"ל שכתב חתך את הראש פירוש כדי שלא ילכלך את הבשר בראש ובכרעים כיון שנפשט עורו ע"כ]:
חתך את הכרעים: ד' רגלים עד הארכובא:
קרע את הלב והוציא את דמו: לפי שכשהבהמה גונחת בשעת השחיטה מושכת את הדם מבית השחיטה והוא הדם הקרוש הנמצא בלב וה"ל כדם שנשפך ולא נתקבל בכלי ופסול למזבח. נ"ל שמשנה זו אין מקומה כאן אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו דקודם אותה קריעה א"א להיציא את הלב:
חתך את הידים הן: הַכְּתַפָיִם:
לרגל הימהית: היא הירך:
למי שזכה בהן להדיחן: אין לפרש למי שזכה בפייס להדיח דלא אשכחן פייס להדחה אלא כלומר להעלותם לכבש שהיא הדיחן:
נטל את הפדר: חלב שעל הקרב עכ"ל ז"ל. ופירש המפרש שבתלמוד לא היה שובר בו את הרגל כשהיה מתחיל. אמרינן ביומא (דף כ"ה) דדרך הפשטו היה קרב כיצד הראש והרגל העוקץ והרגל ושתי דפנות והידים והחזה והגרה ונמצאת למד מהתם שמפשיטין אותו דרך הרגלים הלכך פירש לך כשתולהו ברגליו באונקליות לא היה שובר את רגליו ומניח רגל השבור ברגל האחר דרך הרגל ויורד עד לחזה וכן מוכח ביומא דאמרינן התם דרך הנקב שינקוב ברגל שני כדרך הטבחים שתולין את הבהמה להפשיט:
אלא נוקבו מתוך ערקובו: כמו ארכובו. בשני הרגלים נוקבו ומניחו באונקליות דרך הנקבים וכ"כ למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי ואם היה תולה אותה כמו הטבחים לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל תחוב ברגל האחר ועל ידי כן תלויה הבהמה:
היה מפשיט ויורד עד שהגיע לחזה: הרי הופשטה כל הבהמה אלא שעדיין תלויה עוד בחזה למטה שעדיין לא הופשטה שם כדקתני לבסוף מירק וקודם שיחתוך ממנה שום אבר חותך את הראש ולא מפשיטו שהרי קודם הוא בהקטרה ונאה לחותכו קודם:
ונתנו למי שזכה בו: קודם שחתך את הכרעים. כרעים רגלי הבהמה וע"ש כריעה קרי להו כרעים שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ד' רגלים יחד: [הגהה ופירש בתוי"ט ולא הרגלים כולם שסופיהן שחותכן אח"כ כדלקמן ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים ולא יותר ע"כ ולא משמע כן מפירוש הרא"ש ז"ל דלעיל כתבתי בשמו ז"ל חתך את הכרעים ד' רגלים עד הארכובא וכו' לרגל הימנית הוא הירך ע"כ. ועיין עוד לקמן בפירוש הראב"ד ז"ל וסמוך לסוף פירקין דברתי בזה קודם שכתבתי זה]:
מירק והפשיט: גמר כמו קרצו ומורק אחר שחיטה על ידו כלומר גמר הפשטו נגד החזה והצואר וסוף הידים:
קרע את הלב והוציא את דמו חתך את הידים ונתנם למי שזכה בהן. עלה לרגל הימנית: וה"ה דקודם שיחתוך הידים היה לו לחתוך רגל הימנית אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין:
חתכה ונתנה למי שזכה בה: דהיינו אותו שזכה בראש:
ושתי בצים עמה: שעולה באה זכר ואז הבהמה תלויה על יד הרגל השמאלי:
קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו: עכשיו שנטל רגל. הימני כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים. שכשלא היה הרגל עדיין חתוך [אף] אם (לא) היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה:
נטל את הפדר: חלב ונתנו מכסה על בית שחיטת הראש מלמעלה לכסות בו בית שחיטת הראש ולא קתני בית השחיטה ותו לא לאשמועינן כשהיה נושא את הראש על המזבח היה הופך בית השחיטה למעלה ולוקח החלב ומכסה וזה דרך כבוד למעלה. והא דקתני על בית שחיטת הראש ולא קתני בית השחיטה סתם למעוטי שחיטת צואר אתי דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה ה"נ צואר מגונה הלכך פירש לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הלכך מכסה בפדר את בית השחיטה והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינה מגונה בדם כ"כ כמו הראש:
נטל את הכרס ונתנה למי שזכה בה: להדיחה ולהסיר הטינוף שבה וידיחו אותה בבית המדיחין כל צרכה לפי שיש בה טנופת הרבה קבעו לה לשכה אחת להדיחה שם ולא קבעו בה הדחה שלש פעמים לפי שיש מי שיש בה טנופת הרבה ויש שאין בה כ"כ:
והקרבים: הבני מעים שאין בהן טנופת כ"כ מדיחין אותם ג' פעמים ודי בכך לכל עכ"ל ז"ל. והילך פירש הראב"ד ז"ל הגיע לחזה חתך את הראש כלומר כשהיה מגיע לחזה היה פוסק מלפשוט עד שהיה חותך את הראש ונותנו למי שזכה בו כי הראש אינו בכלל הפשט וכו':
חתך את הכרעים: ונתנן למי שזכה בהן כרעים נקראו שאצל החזה עד הפרק ומן הפרק ולמעלה עד מקום חבורם נקראו ידים היינו דתנן לקמן חתך את הידים ונתנם וכו' ובלשון בני אדם נקראו כתף:
מירק והפשיט: כלומר אחר שחתך את הראש גמר ההפשט מה שהניח מלהפשיט מן החזה ועד מקום חתך הראש. וא"ת למה מתחלה לא הפשיט עד מקום החתך וי"ל מפני שבתחלה צריך לחתוך את הראש קודם שיקרע את הלב לפיכך אם היה מפשיט גם את העור שעל החזה ושלמטה כנגד החזה היתה הבהמה מתקררת וגם הלב מתקרר בתוך הבהמה ולא היה הדם יוצא מן הלב כשהיה קורעו כי יותר הדם יוצא בטוב כשהלב חם ממה כשיתקרר. לפיכך בתחלה חותך הראש ואח"כ חותך את הכרעים כי הכרעים מנהג הפושטים את הבהמה להתחיל בהם ההפשט ושכלפי הראש ובשביל כך הם היו מופשטים כבר לפיכך חותכן לאלתר אחר חתיכת הראש ואח"כ ממרק ומפשיט וקורע את הלב ומוציא את דמו ואח"כ חותך את הידים שהן סמוכין למקום הלב שאין מעבירין על המצות ונתנם למי שזכה בהן. כתב הר"ר יהוסף ז"ל לא חתך גם את הרגל השמאלית כי אם יחתכהו לא יהיה לכבש במה להתלות וכן למטה גבי הדפנות לא חתכם זו אחר זו כי אז לא היה לגרה במה להתלות ע"כ:
עלה לרגל הימנית: מפני שהבהמה היא תלויה ונתעסק בה מלמטה אצל החזה וראשו שייך למיתני לשון עליה כשרוצה להעלות ידו כלפי הרגל ולחותכו וא"נ י"ל שכעין מעלה היה עשוי שכשהיה צריך להתעסק ברגלים היה עולה ע"ג מעלה וחותך ונותן למי שזכה בה:
ושתי ביצים עמה: ועדיין היה הכבש תלוי ברגלו אחת ולאחר חתיכת הרגל קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו ובדין הוא שהיה לו להתעסק בתחלה בשני רגלי הכבש מפני שהן מבחוץ ואח"כ לקרוע ולהתעסק בפנים אבל אם היה חותך שתי רגליו לא היה יכול להיות דבמי נתלה לפיכך על כרחו היה מניח רגלו אחת מלחתוך שבה היה תלוי ואח"כ היה קורעו:
ונטל את הפדר: ונתן על בית שחיטת הראש:
למי שזכה בהן להדיחן: כלומר נתנם למי שזכה בהן להעלותם לכבש שהוא הדיחן ואין לפרש שלהדחה היה פייס כמו כן דהא לא אשכחן:
מדיחין אותה בבית מָדיחין: במקום המיוחד לכך:
כל צרכה: כלומר לא היה שיעור להדחתה כמו לקרביים שלא היו מדיחין רק ג' פעמים אלא כל צרכה היו מדיחין מפני שהכרס היה צריך הדחה טפי מן הקרביים. בפ' בתרא דמסכת מדות תנן דלשכת מדיחין היתה משמשת שהיו מדיחין בה קרבי קדשים והיינו הכרס אבל הקרביים היו מדיחין על שלחנות כי הכרס לא היה יכול להדיח על שלחנות מפני שהזבל הרבה בתוכן ואינו דרך כבוד להדיחו בחוץ ועל כן היה צריך לשכה. לזה אינו מזכיר הדחת עולה עצמה. אבל מורי הרב החסיד ז"ל אמר כי בדברי הימים משמע שהיו מדיחין:
מדיחין שלשה פעמים: לא ידענא אם מכאן סמכו להדיח הבשר שלשה פעמים וגם ליטול את הידים ג"פ דכי היכי דאשכחן הכא דהדחה בעיא ג"פ ה"נ בדוכתא אחריתי ואע"פ שבכאן מצריך להדיח במיעוטא מה שאין כן בשאר הדחות שמא גם מפני הזבל שבקרביים צריך הדחה מעולה יותר משאר הדחות ובשביל כך סגי בג"פ לשאר הדחות אע"פ שתמצא לומר שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא הוי וכן לענין כסי דארמאי אמרינן בפ' אין מעמידין פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר. מיהו י"מ דלאו לענין הדחה קאמר אלא לעניין שתיית העו"ג וע"ש ע"כ לשון הראב"ד ז"ל:
והקרביים מדיחין וכו': תוס' פ"ק דיומא דף ט"ז:
במיעוטא על שלחנות וכו'.: יכול להיות שהיתה כלי המיטלטל וי"ל כמו כן שלא היתה כלי אלא שמצד אחד שבשלחן עצמו היה עשוי בית קבול שהיה כ"כ רחב כדי שלא יהיו הקרביים מונחין בתוכו בדוחק בשעת הדחה שמתוך זה היו מודחין יפה יפה יותר שאם היה בכלי אחר ולא בשיש היו מסריחין יותר מהרה ולשון מיעוטא הוא מעטן של זיתים כמו כן היו רגילין להשים ביחד בדוחק כדי שיהיו מתבשלין בכלי ולשון מיעוטא לשון עטיניו מלאו חלב הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל פירש וז"ל מדיחין ג"פ במיעוטא י"מ בכלי כמו מעטן של זיתים מלשון עטיניו מלאו חלב ולי נראה במיעוטא לכל המועט שלשה פעמים להעביר שירקא דמיעייא ואית דגרסי במיעוטא של שלחנות שבין העמודים פירוש בשלחן קטן שבין העמודים והא דאמרינן במסכת מדות שבלשכת המדיחין מדיחין את הקרביים קרביים דהתם היינו כרס א"נ התם מיירי בשאר קדשים כדקתני התם ששם מדיחין קרבי קדשים שכשהיה להם רוב זבחים היו הולכין ללשכת המדיחין אבל התמיד היו מדיחין את הקרביים על השלחנות עכ"ל ז"ל. ויש גורסין שבהן תולין ומפשיטין ושלחנות של שיש בין העמודים וכן גורסין ג"כ בפ"ג דמסכת מדות סימן ה'. ותוס' ז"ל בפ"ק דיוכא דף ט"ז כתבו ר"י בר' ברוך גריס במיעוטה של שלחנות שבין המטבחיים וה"נ משמע דגריס המפרש שבדפוס שכתוב שם במיעוטה של שולחנות בשלחן הקטן של שלחנות של שיש שבבית המטבחיים ולאו היינו שלחנות שבין העמודים שעל אותם היו מפשיטין כדתנן בפירקין דלעיל ובפ"ג דמדות שבהן תולין ומפשיטין על שלחנות של שיש שבין העמודים אבל מלבד אותן השלחנות היו שלחנות של שיש ונ"ל שהיו קבועין בגובה שעליהן היו מדיחין קרביים וכן מייתינן על גמרא דהאי פירקא שלשה עשר שלחנות היו במקדש ח' של שיש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרביים אבל שלחנות שהיו מפשיטין היו בין העמודים ובשלחנות שעליהם מדיחין גרסינן בבית המטבחיים וכן מוכח וכו' ע"כ. וכתב עוד ונ"ל הא דלא היו רוצים להדיח הקרביים עם הכרס בלשכת מדיחין משום שהכרס יותר ויותר יש בה טנופת ואם יודחו יחד יתלכלכו זה מזה לכך קבעו לזה מקום ולזה מקום ע"כ:
יכין
לא היה שובר בו את הרגל: כדרך שהקצבים עושין, רק שהן חותכין הכרעים קודם הפשט. אבל בהעולה הרי צריך להפשיט גם הכרעיים, וצריך נמי להפשיטן קודם נתוח:
אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולה בו: ערכוב לפעמים פירושו ברכיים, ולפעמים פירושו עקב [ועי' מ"ש בכורות עי' מ"ד ל"ט. ועי' רתוי"ט פ"ז דסנהדרין מ"ב]. והכא ר"ל שנוקבו למעלה מברכיים, במקום צומת הגידין, ותולה שם, דאי אפשר לתלותו ברגליו ממש, דהרי צריך לחתכם עד הברכיים בעוד שאר הבהמה נשארת תלוי בעמוד [ודלא כמשמע לכאורה מהר"ב דתולה בהרגלים עצמן למטה מהברכיים]:
היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה: אז הניח מלגמור ההפשט עד שיחתוך תחלה הראש שא"צ הפשט, ואם יפשיט החזה תחלה יפול העור ממילא למטה עד סמוך לראש, דהרי הצואר אין העור מחובר בו [כחולין פ"ט מ"ג], ועי"ז יהיה קשה לחתוך הראש בצמצום סמוך לצואר:
ונתנו למי שזכה בו: ולהכי חותך הראש קודם הכרעיים, לסימן שהוא קרב תחלה, יהא דלא חתך הראש קודם הפשט, ה"ט מדכתיב הפשט תחילה, והפשיט ונתח:
חתך את הכרעים: ר"ל שמכל רגל מד' רגליה חותך הפרק התחתון עד הברך. ואע"ג דהנך כרעיים אינן נקרבין עם הראש רק על הקרביים בסוף, אפ"ה חותכם השתא מיד, מדכבר הופשטו כולן. ועוד שאותן ב' שסמוכין לחזה בולטין בפני המפשיט, ומעכבין אותו בנתחו ממנה אברים:
ונתנן למי שזכה בהן: והזוכה בהן הולך ורוחצן במים, כדכתיב והקרב והכרעיים ירחץ במים. והטלפים שבהן הניחן מחוברין, ואם פירשו מהן לא יעלו [רמב"ם פ"ו ממעשה הקרבנות ה"ב]:
מירק את ההפשט: ר"ל אז גמר להפשיט גם החזה והשאר:
קרע את הלב והוציא את דמו: לא שקרע הלב ממקום חבורו, דהרי עדיין הבהמה סגורה. גם אי"ל שאחז הקנה שתלוי דרך הצואר ותלשו מהלב. דהרי לקמן [במ"ג] קאמר שנשאר הלב תלוי בקנה ובגרה. וגם אי"ל דר"ל דקורע הבהמה נגד הלב, דהרי הלב מונח נגד החזה, והרי תנן לקמן שקודר החזה שלם. וכתב הרא"ש שנראה שמשנה זו אין מקומה כאן, אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. ואחמ"כ רבינו דוחק הוא לשבש כל הנוסחאות. [ועי' מ"ש לעיל פ"ב סי' ל"ו]. ולולא מסתפינא היה נ"ל דר"ל דתוחב ידו דרך בית השחיטה עד שמגיע ללב, וקורעו ופותחו בעודו מחובר, כדי שהדם שכנוס בו בשעת שחיטה, יזוב דרך בית השחיטה לארץ, שלא יתלכלכו הנתחים אח"כ כשינתח הבהמה, והרי גם מקום השחיטה מכסה בפדר מה"ט. או נ"ל דלהכי מוציא דמו שלא יזוב דם שבו אח"כ על ידי הכהן המקריבו ולא ירגיש, והרי דם יבש חוצץ [כי"ד קצ"ח ט"ו]. או יזוב על בגדי כהונה, והרי בגדי כהונה שנתלכלכו ועבד בהן עבודתו פסולה [כזבחים די"ח], וגם אין מכבסין אותן מלכלוכן [שם]. משא"כ המפשיט כשתחב ידו לתוך בית השחיטה, היה נשמר מללכלך בגדיו, ורוחץ ידיו ומנגבן מיד אח"כ. אמנם אין להקשות א"כ מה"ט היה ראוי לקרוע הלב מיד קודם הפשט וחתיכת הראש. דנ"ל דה"ט, משום דראש העולה אינו בכלל הפשט [כחולין דכ"ז א'], ואם היה קורע הלב קודם שחתך הראש, היה הדם זב על הראש ויתלכלך:
חתך את הידים: היינו ב' רגליה הראשונים, חותכן עד למעלה מכתף שהוא מקום חבורן בגוף. אבל פרקים התחתונים של הרגלים עד הברכיים, כבר חתך תחלה:
עלה לרגל הימנית: היינו רגל האחרוני הימיני עד חבורו בגוף, חוץ מפרק התחתון שכבר חתכו תחלה, דהן הן הכרעיים שחתך:
חתכה ונתנה למי שזכה בה: הוא הכהן שזכה בהראש. ועדיין נשארת הבהמה תלויה ברגל השמאלי:
קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו: דקודם שחתך הרגל וב' ביציו עמו אפילו אם היה קורע הבטן לארכו לא היה כל מה שבפנים גלוי לפניו, כמו עתה:
נטל את הפדר: הוא החלב המכסה הקרב:
ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלן: כדי שלא יראה בו לכלוך דם השחיטה. דבשלמא בית הצואר, אע"ג שג"כ מלוכלך בדם, היה יכול להפוך מקום השחיטה לעומת עצמו, באופן שלא יראה הדם. משא"כ הראש שצריך שיהיה חוטמו השחור כלפי זרועו כלקמן, ע"כ שיהיה מקום לכלוך הדם מגולה:
והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין: הוא שהיה בדרום העזרה בצד מזרח לשער המים [כמדות פ"ה מ"ג]:
כל צרכה: ולא קבע כמה פעמים מדיחין אותה, דהכל לפי הטינופת שהיה בה, לפעמים מעט ולפעמים הרבה. להכי קאמר שידיחוה כל צרכה עד שתתנקה יפה. מיהו להכי אין מדיחין אותה בין העמודים עם שאר הקרביים, שלא תטנפם, דטנופתה מרובה:
והקרבים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה: ר"ל לכל הפחות וברצה להוסיף יוסיף. וי"א דבמעטן גרסי' ר"ל בכלי, כמו מעטן של זיתים, מלשון עטיניו מלאו חלב [הרא"ש]:
על שולחנות של שיש שבין העמודים: הן עמודי הננסין שתולין בהן הבהמה, כלעיל [פ"ג מ"ה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת